"די מחסורו "–קריטריונים וגבולות

"מצוות עשה ליתן צדקה לעניי ישראל כפי מה שראוי לעני אם היתה יד הנותן משגת.. לפי מה שחסר העני אתה מצווה ליתן לו.. אפילו היה דרכו של זה העני לרכב על הסוס ועבד רץ לפניו.. שנאמר די מחסורו אשר יחסר לו"

הרה"ג שלמה דיכובסקי | ניסן-אייר תשס"ה
"די מחסורו "–קריטריונים וגבולות

א. חובת היחיד והציבור

שתי סוגיות בהלכות צדקה בגמרא  (כתובות סז ע"ב):

"ת"ר, די מחסורו, אתה מצווה עליו לפרנסו, ואי אתה מצווה עליו לעשרו. אשר יחסר לו, אפילו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו. פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלושה מילין".

בגמרא בבבא בתרא (ט ע"א): "תנן התם, אין פוחתין לעני העובד ממקום למקום מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע...תנא, אם היה מחזר על הפתחים אין נזקקין לו".

הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"ז הל' א-ז), פסק כשתי סוגיות אלו. בתחילה כתב:

"מצוות עשה ליתן צדקה לעניי ישראל כפי מה שראוי לעני אם היתה יד הנותן משגת... לפי מה שחסר העני אתה מצווה ליתן לו... אפילו היה דרכו של זה העני לרכב על הסוס ועבד רץ לפניו... שנאמר די מחסורו אשר יחסר לו". בהמשך פסק הרמב"ם: "ועני המחזר על הפתחים אין נזקקין לו למתנה מרובה אבל נותנין לו מתנה מועטת".

הטור (יור"ד סי' רנ), הביא שני פירושים בזה. הרא"ש פירש שעני המחזר על הפתחים גבאי צדקה אינם נותנים לו מן הקופה, אלא מתנה מועטת. ואילו דעת הרמב"ם לפי פירוש הטור, שעל כל אדם אמורים הדברים, "דכיון שהוא מחזר אין האחד צריך לתת לו די מחסורו". בבית יוסף שם הקשה על הטור בדעת הרמב"ם: "דמשמע שאם אינו מחזר על הפתחים צריך האחד לתת לו די מחסורו?" על כן פירש הב"י שגם דעת הרמב"ם היא כדעת הרא"ש. כמסקנת הב"י פסק גם הרמ"א (יור"ד סי’ רנ סעי' א): "דכל זה בגבאי צדקה או רבים ביחד, אבל אין היחיד מחוייב ליתן לעני די מחסורו אלא מודיע צערו לרבים, ואם אין רבים אצלו יתן לו היחיד אם ידו משגת". הב"ח שם הסיק כדעת הרמב"ם והטור.                   

מכאן שישנן שתי דעות ביחס לעני שאינו מחזר על הפתחים. לדעת הרא"ש אין חיוב על היחיד לתת לו די מחסורו, והחיוב הוא רק על הרבים או על גבאי הצדקה. אילו לדעת הרמב"ם, יש חיוב גם על היחיד לתת לו די מחסורו. הש"ך (סי’ רנ סק"א) כתב שגם לדעת הרמב"ם, חובתו של היחיד לתת כדי מחסורו היא רק כשאין רבים אצלו או כשאין יד הרבים משגת. בעני המחזר על הפתחים, אין חיוב ליחיד לתת לו את כל כדי מחסורו, ויכול להסתפק במתנה מועטת.

 

ב.  חלוקת משאבים

לציבור ישנן מגבלות כאשר יש צורך להושיט עזרה לחלשים. השאלה היא בסיסית: כיצד מחלקים משאבים מוגבלים? האם צורכי ציבור לחינוך ולתרבות למשל, נדחים מפני הצורך לסייע לחלשים די מחסורם? הרי אין סוף לדבר! צורכי עמך מרובים- האם הציבור נדרש לתת הכל לנצרכים, ולוותר לצורך כך על נושאים אחרים כמו חינוך ותרבות? ובפרט, כאשר מדובר בצדקה כדי מחסורו, שהיא מן הדברים שאין להם שיעור.

בגמרא בנדרים (פ ע"ב) נחלקו במעיין של בני העיר שבו משתמשים בני העיר לכביסה, ואנשים מחוץ לעיר זקוקים למעיין למי שתיה. לדעת חכמים, חיי אחרים קודמים לכביסתם של בני העיר, ואילו לדעת ר' יוסי כביסתן קודמת לחיי אחרים.

הר"ן מפרש שלפי חכמים שתית אחרים קודמת לכביסת בני העיר, כי יש בשתיה חיי נפש, ואילו לר' יוסי כיון "שבמניעת כביסה איכא צערא טובא, חיי נפש הוא".

מבואר, כי צרכי רבים גם שאינם פיקוח נפש, שקולים כנגד פיקוח נפש, ועדיפים מהם.

הלכה דומה יש לגבי כיבוי דליקה בשבת בעיר. המשנה ברורה (סי' שלד ס"ק עג) כתב בשם אליהו רבה:

"ומזה יצא ההיתר לכבות הדליקה בכל מקום, כיון דאפשר אם לא יכבנה אל יחסר מהיות שם בעיר זקן או חולה שאין יכול לברוח ותבוא הדליקה עליו".

לא מדובר כאן בגדרים הרגילים של פיקוח נפש, כי לא ברור כלל שיש כאן זקן או חולה, וגם אם ישנו, מי אמר שלא יוכל לברוח או שלא יוכלו למלטו. מכאן, שלגבי ציבור גם חשש סכנה נחשב לסכנה שמחללים עליה שבת.

הלכה דומה יש לגבי שביעית. בגמרא בסנהדרין (כו ע"א) הכריז רבי ינאי: "פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא". התוס' שם שואלים:

"וא"ת ומשום ארנונא התירו לחרוש ולזרוע דהויא איסורא מדאוריתא? וי"ל ... דפקוח נפש הוא ששואל המלך מס ואין להם יפרענו ומתים בתפיסת המלך".

גם כאן לא מדובר בפקו"נ במושג המקובל אצל יחיד, שהרי הדין הוא שאדם חייב למסור את כל ממונו שלא לעבור על דברי תורה, ולמה לא נאמר שימכרו את שדותיהם לנכרים ויחפשו לעצמם פרנסה אחרת? על כרחך, שבציבור יש גדר אחר של פקו"נ.

גם בעניין פדיון שבויים קיימת הלכה דומה. ההלכה אומרת שאין פודים את השבויים יותר מכדי דמיהם משום דוחקא דציבורא (גיטין מה ע"א). החתם סופר (שו"ת חו"מ סי’ קעז) שאל, מדוע דוחקא דציבורא מונע פדיון שבויים יתר על דמיהם, הרי עוברים על לא תעמוד על דם רעך? וכתב: "דלא אמרה אלא ביחיד שצריך לבזבז כל ממונו ולהטיל עצמו על הציבור להתפרנס מן הצדקה ולא יעבור על ל"ת, אבל ציבור הנדחק ובפרט בזמן שאומות העולם תקיפים על שונאי ישראל, הוי דוחקא דציבורא"

מסקנת הדברים ש"דוחקא דציבורא" מהוה גורם הלכתי, שעומד בפני פקוח נפש ובודאי בפני הלכות צדקה וכדי מחסורו. צרכי ציבור דוחים גם כן את דוחק היחיד, ובכלל צרכי ציבור גם מה שאינו מוגדר כפקו"נ, כגון כביסה, כל שהוא צורך לחיים נורמלים של הציבור. על כן, אין הציבור חייב לוותר על צרכי חינוך ותרבות, בכדי לפרנס עניים, ובודאי שאינו חייב לוותר על צרכיו בכדי לתת להם מעבר לקיום מינימלי, כדי מחסורם. אין כאן המקום להגדיר את צרכיו של הציבור. לא ראי זה כראי זה, ולכל גוון בציבור הישראלי יש צרכים מיוחדים הנוגדים לא פעם את צרכי זולתו. באופן עקרוני, הציבור מחוייב לספק את הצרכים של כל גוון ושל כל קבוצה, ויש להביא בחשבון צרכים אלו, גם במסגרת חיוב צדקה.

 

ג. סיפוק צרכי העני – סוס לרכב עליו

האם ניתן לדרוש מן הציבור או מן היחיד לספק לנצרכים את כל מחסורם, לפי ההוראה המופלגת של "סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו"?

בערוך השולחן (יו"ד סי' רנ, יא) כתב:

"מדין התורה ליתן לעני די מחסורו אשר יחסר לו...וכל זה היה טוב בזמן שהיו ישראל על מכונם, שרובן ככולם היו בע"ב מתפרנסין בכבוד, ועניים היו מועטין, היתה הצדקה מספקת לדי מחסור העניים. אבל בעוה"ר זה הרבה מאות בשנים שנדחינו מדחי אל דחי ואין לנו לא קרקעות ולא דבר קיימי ופרנסתינו מאויר… ונתרבו העניים והעשירים נתמעטו, ואין בגדר כלל להספיק לכל העניים כלל מחסורם… וע"פ רוב העניים הפשוטים שבעים ללחם והמפונקים גוועים ברעב… למשמע אוזן דאבה נפשנו, כי אין מעמד מפני ריבוי הנצרכים- ה' ירחם".

המסקנה איפוא, שבנסיבות אלו, אין חובה לתת לעניים ספורים די מחסורם, ועדיף לחלק את דמי הצדקה לעניים רבים לצרכים בסיסיים.

הבחנה דומה מוצאים בב"ח (טור או"ח סי’ תרצה) לגבי מתנות לאביונים בפורים:

"והנה לאשר לא יחדל אביון מקרב הארץ ורבה העזובה, מצוה לחלק ולתת לכל אביון מתנה אחת, כי כך כתבו הקדמונים , והשכל ג"כ יחייב אותו, כי מי שיש לו ק' זהובים ליתן לעניים, שגדול שכרו שיחלקם לק' עניים, מאשר יתן כל ק' זהובים לעני אחד או שניים, כי זה שנתן לק' החיה ק' נפשות".

קדם לב"ח הרמב"ם בפירוש המשנה. במשנה באבות (ג, טו) נאמר: "והכל לפי רוב המעשה", פירש הרמב"ם:

"אין שכר מי שפדה אסיר במאה דינרים, או עשה צדקה לעני במאה דינרים שהוא די מחסורו, כמו שפדה עשרה אסירים או השלים חסרון עשרה עניים כל אחד בעשרה דינרים".

כך גם פירש הרע"ב שם. אומנם היעב"ץ בפירושו לחם שמיים על אבות, חלק על כך (ועיין גם בדבריו בשו"ת  שאילת יעבץ חלק א סי’ ג) אבל בשו"ע (יור"ד סי’ רנז, ט) פסק: "לא יתן אדם כל צדקותיו לעני אחד בלבד". מקור דברי השו"ע, כפי שציין באר הגולה, מהגמרא בעירובין (סג ע"א): "כל הנותן מתנותיו לכהן אחד מביא רעב לעולם". כתב המרדכי (ב"ב פרק א סי’ תקכ): "מכאן שלא יתן אדם כל צדקותיו לקרובו אחד ולהניח שאר קרובים", ועיין בביאור הגר"א שם שציין לשו"ע את התוס' בקידושין (כז ע"א ד"ה נתון) שרבן גמליאל רצה לחלק מתנותיו לעניים רבים כדברי הגמרא בעירובין. (אם כי עיין בכל זאת בשו"ת מנחת יצחק ח"ו סי’ קב).

עכ"פ ברור להלכה ולמעשה, שבמקום שהמשאבים מוגבלים אצל הכלל או אצל הפרט, יש להעדיף ולתת מעט לרבים מאשר הרבה למעטים. ההלכה של כדי מחסורו, אמורה במשאבים שאינם מוגבלים, או שישנם עניים מועטים.

בנושא זה ישנם פסקי הלכה מעניינים בספרו של הרב משה שטרנבוך (סגן ראב"ד של העדה החרדית) שו"ת תשובות והנהגות (ח"א סי’ תקס אות יז), הכותב:

"שמעתי מפי זקני… שרבינו הגר"א זצ"ל אמר, שהמצוה המובחרת בצדקה היא להשיא עני או עניה… אבל היינו הצרכים ההכרחיים בלבד, אבל כשדורשים דירה וצרכים יותר מההכרח וכפי הנהוג, אף שגם בזה מצות צדקה, אין להעדיף הכנסת כלה או חתן על שאר צדקה".

פסיקה נוספת הביא (שם סי’ תקעז) ביחס לשאלה על איסוף כספים לצדקה עבור קנית דירה לבן תורה בירושלים או בבני ברק, כאשר ניתן לקנות במחיר זול בהרבה באשדוד או בצפת. והביא בשם האדמו"ר מגור (רבי ישראל אלתר זצ"ל) שלא לתת לזה מכסף מעשר כשאינו צורך כל כך. מסקנתו, שרק כאשר מדובר במצב שהמגורים במקומות אלו חיוניים ללימוד התורה של האברך, יש בזה משום צדקה.

גם במשנה ברורה (ביאור הלכה הלכות חנוכה סי’ תרעא) פסק שעני המחזר על הפתחים, אין צריכים לתת לו אלא נר אחד בכל לילה, אבל אין חיוב לתת לו שיהיה מן המהדרין. אולם במקום אחר פסק (שו"ת תשובות והנהגות חלק ג סי’ שצא) שאם העני מבקש במפורש לתת לו כדי לקיים הידור מצוה כמו מצה שמורה לכל הפסח, נחשב לכדי מחסורו, ויש בזה מצות צדקה. (ראה עוד בכף החיים או"ח סי’ תכט ס"ק יד). אבל ברור שאין להעדיף הידור מצוה מכספי צדקה לאדם אחד, על חשבון צדקה אלמנטרית לאדם אחר.

 

לסיום, הערה על תופעה מאוד לא סימפטית של איסוף כספי צדקה עבור משפחות נפגעי טרור לא עלינו, המשתייכים לציבור מסויים. ראשית, המשפחות מוצגות בתמונות ובמילים נוטפי דמעות ודם, בשם מלא ובצירוף צילומים ברורים, על מנת שהתמונות והמילים יניבו תרומות כספיות. אין חסים על כבוד המשפחות ועל כבודם של הילדים הקטנים והגדולים. כמו כן מתרימים עבור קרן שתשמש בעתיד לנישואי הילדים שחלקם קטנים או קטני קטנים.

לצערי הרב יש להעיר על כך, שמדינת ישראל דואגת לקיום השוטף של משפחות נפגעי טרור מכל החוגים ומכל המחנות. ואכן בחוגים אחרים שיש בהם נפגעי טירור במספרים גדולים לעין שיעור, לא עורכים מגביות ולא פונים לציבור, ולא  פורשים את הילדים בתמונות כואבות בכדי להתרים את הציבור. שנית, יצירת קרן עבור נישואין בעתיד,היא דבר מבורך, אבל יש לזכור שמדובר בצדקה עתידית - בעוד 10 או 15 או 20 שנה. גם מהלכות "די מחסורו" אין חיוב לתת צדקה עתידית, כאשר יש עניים רבים לפנינו שזקוקים לצדקה מיידית, ואין הקומץ משביע את הארי. בדרך כלל נתינה לצדקה זו באה על חשבון נתינה לצדקה אחרת. לכל אחד מאיתנו משאבים מוגבלים. אינני מוצא צידוק הלכתי להעדיף צדקה זו על פני צדקה לשימוש מיידי. ואכן כך שמעתי מכבוד מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א, שאין חיוב מהלכות צדקה להעדיף צרכים עתידיים על פני צרכים מיידים של נזקקים אחרים. 

toraland whatsapp