אבלות ובנייה

המאבק בימי חכמים אודות האבלות אל מול הבנייה, הבית אל מול הבית ודרגות האבלות על חורבן בית המקדש.

הרב יהודה הלוי עמיחי | ז' אב תשע"ה
אבלות ובנייה

באבלות על ירושלים אנו לומדים שיש אבלות רגילה ויש אבלות הראויה לגדולי ישראל.  יסוד זה אנו לומדים מדברי הגמ' (ב"ק נט ע"ב):

אליעזר זעירא הוה סיים מסאני אוכמי וקאי בשוקא דנהרדעא (קשר נעל שחורה, כדרך האבלים), אשכחוהו דבי ריש גלותא וא"ל: מאי שנא הני מסאני? אמר להו: דקא מאבילנא אירושלים. אמרו ליה: את חשיבת לאיתאבולי אירושלים? סבור יוהרא הוה, אתיוה וחבשוה. אמר להו: גברא רבה אנא, אמרו ליה: מנא ידעינן? אמר להו: או אתון בעו מינאי מילתא, או אנא איבעי מינייכו מילתא, אמרו ליה: בעי את. אמר להו: האי מאן דקץ כופרא (בתמרים כבוסר בענבים), מאי משלם? אמרו ליה: משלם דמי כופרא (אינו כלום לימכר עכשיו). והא הוו תמרי (לאחר זמן)! אמרו לו: משלם דמי תמרי. אמר להו: והא לאו תמרי שקל מיניה! אמרו ליה: אימא לן את, אמר להו: בששים (עם הקרקע דהכל בכלל שהקונה קרקע בפירותיה נותן עיניו קצת בשבח של אחר זמן). אמרו ליה: מאן אמר כוותיך? אמר להו: הא שמואל חי ובית דינו קיים. שדרו קמיה דשמואל, אמר להו: שפיר קאמר לכו בששים, ושבקוהו.

 

ויש להתבונן בסיפור זה מדוע היה אליעזר קטינא בשוקא דנהרדעא? ומה מעשהו שם? כמו כן מדוע שליחי ראש הגולה ולא החכמים הם שניגשו לר' אליעזר?. ועוד האם אדם המתאבל על ירושלים צריך לאוסרו, ואפילו יש במעשה זה משום יוהרא האם משום יוהרא צריך לאסור אנשים?  בתלמוד (ברכות יא ע"ב) מובא על אנשים שנחשדו ביוהרא  ראויים הם לעונש בידי שמים "כדאי היית לחוב בעצמך", אולם לא ראינו שאסרו אנשים על כך שנהגו מנהגי יוהרא?

עוד קשה כיצד אליעזר קטינא כאשר הוא נאסר אומר "אנא גברא רבה" וכיצד הוא משתמש בכתרה של תורה? שהרי הגמרא (נדרים סב ע"א) מספרת: "ר' טרפון אשכחיה ההוא גברא בזמן שהוקפלו המקצועות דקאכיל, אחתיה בשקא ושקליה ואמטייה למשדיה בנהרא, אמר לו: אוי לו לטרפון שזה הורגו! שמע ההוא גברא, שבקיה וערק. אמר רבי אבהו משום ר' חנניה בן גמליאל: כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על דבר זה, אמר: אוי לי שנשתמשתי בכתרה של תורה".  אנו רואים שאסור לאדם להשתמש בכתר של תורה וכיצד אליעזר זעירא השתשמש בכתרה של תורה (עיין מהרש"א ח"א שהקשה שאלה זו ואמר שאין כאן שמוש בכתרה של תורה מכיוון שרבי אליעזר לא רצה להציל את עצמו, אלא שחבשוהו עד שיבדקו אחריו, והוא הודיע להם מיד שהוא אדם גדול. אולם כבר הקשה בבן יהוידע שהרי אדרבא ראוי שישב במאסר עד שיבדקוהו ולא ישתמש בכתרה של תורה).

עוד יש להתבונן בדברי הגמרא שמשמע ממנה שרק "גברא רבה" ראוי להתאבל על ירושלים כל השנה, ויש להבין מה ענינו של אדם גדול לכאן, וכי אדם גדול יכול להתאבל על ירושלים ואדם רגיל איננו צריך להתאבל על ירושלים?

עוד יש להעיר ולהבין מדוע בחר אליעזר לשאול דוקא שאלה על קציצת כפניות תאנים? ומדוע תשובתו היא מיוחדת, דבר שהתיר לו להתאבל על ירושלים בנעלים שחרות כל השנה?

 ונראה שיש לבאר את המעשה על פי המובא בגמרא (בבא בתרא ס ע"ב):

ת"ר: כשחרב הבית בשניה, רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן ר' יהושע, אמר להן: בני, מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין? אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח, ועכשיו בטל? נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח, ועכשיו בטל? אמר להם: א"כ, לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחות! אפשר בפירות. פירות לא נאכל, שכבר בטלו בכורים! אפשר בפירות אחרים. מים לא נשתה, שכבר בטל ניסוך המים! שתקו. אמר להן: בני, בואו ואומר לכם: שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר - שכבר נגזרה גזרה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר - שאין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה, דכתיב: (מלאכי י) במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו, אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד, ומשייר בו דבר מועט. וכמה? אמר רב יוסף: אמה על אמה. אמר רב חסדא: כנגד הפתח. עושה אדם כל צרכי סעודתו ומשייר בה מעט וכו'  .. תניא, אמר ר' ישמעאל בן אלישע: מיום שחרב בית המקדש, דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין, אלא אין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה; ומיום שפשטה מלכות הרשעה, שגוזרת עלינו גזירות רעות וקשות, ומבטלת ממנו תורה ומצות, ואין מנחת אותנו ליכנס לשבוע הבן, ואמרי לה: לישוע הבן, דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ולהוליד בנים, ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו, אלא הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.

מדברי הגמ' אנו לומדים שהיו כאלה שרצו להתאבל על ירושלים כל השנה, אלא שחכמים מנעו זאת מידם ואמרו שיש לעשות זכר לחרבן אבל אין להתאבל יותר מדי, הסיבה הייתה שאין גוזרין גזירה על הציבור שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה, אומנם ישנם יחידים שיכולים לעמוד בגזרות אלו, והם היו מתאבלים על ירושלים כל השנה. החשש מאבלות כל השנה היה שמא חלילה יפגע זרעו של אברהם אבינו, ואנו יודעים שבסדרי החשיבות בית המקדש הוא מרום ונישא, והוא תפארתנו ומעוזנו, אולם עם ישראל היא מעל לכל. על הפסוק "מזמור לאסף באו גויים בנחלתך" דרשו חז"ל (איכה רבה (וילנא) פרשה ד ד"ה יד, כלה ה'):

משל למלך שעשה בית חופה לבנו וסיידה וכיידה וציירה ויצא בנו לתרבות רעה, מיד עלה המלך לחופה וקרע את הוילאות ושיבר את הקנים. ונטל פדגוג שלו איבוב של קנים והיה מזמר, אמרו לו המלך הפך חופתו של בנו ואת יושב ומזמר? אמר להם מזמר אני שהפך חופתו של בנו ולא שפך חמתו על בנו, כך אמרו לאסף, הקב"ה החריב היכל ומקדש ואתה יושב ומזמר? אמר להם מזמר אני ששפך הקב"ה חמתו על העצים ועל האבנים ולא שפך חמתו על ישראל, הדא הוא דכתיב ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה.

בית המקדש הוא החופה של הבן ואילו עם ישראל הוא הבן עצמו, ולכן אם יתאבלו יותר מדי יתכן והבן יפגע וזאת לא רצה הקב"ה, ולכן ישנו דירוג באבלות, ישנם זמנים מיוחדים וישנם מקומות מיוחדים ואין להתאבל כל הזמן שהרי צריך לבנות את בית ישראל. 

המאבק היה בין האבלות והבניה, בין הבית והבן, חכמים העדיפו את בניה על פני האבלות הקבועה, על כן לא רצו חכמים שאדם יתאבל כל הזמן אלא אדרבא שיצא לבניית עם ישראל, אולם ישנם יחידים שהם מסוגלים לעשות את שניהם כאחד, עם הבנייה של בית ישראל גם יכולים להתאבל, ואחד מהם היה אליעזר זעירא, שהוא התאבל על ירושלים בשוקי נהרדעא,  תוך כדי הבניה והעשייה הוא הזכיר בכל דבר את האבלות על ירושלים. אנשי ריש גלותא הממונים על הבניה הגשמית של העם ראו את אליעזר במצבו, החלו לחשוש שמא מתחילה כאן תופעה של התאבלות כל השנה, דבר שיביא לחרבן בית ישראל, שהרי לא יוכלו להתעסק בשניהם, ועל כן שליחי ראש הגולה פנו לעצור תופעה זו.

אליעזר זעירא מסביר לראש הגולה שהוא מהאנשים שיכולים להסתכל על כל המציאות בהסתכלות כללית, שכוללת מספר מרכיבים וכוחות, ועל כן הוא גברא רבה, אין כאן השתמשות בכתר של תורה, בידיעת התורה, שהרי האיסור הוא להשתמש בכתר של תורה כר' טרפון שניצל משום שהוא גדול בתורה, אולם אליעזר איננו מציג עצמו כגדול בתורה, אלא כאדם גדול, שהוא מסוגל לבנות את בית ישראל ולהתאבל על חרבן בית המקדש.

רבי אליעזר וראש הגולה נחלקו בשאלת הכפניות שהם הבוסר של הענבים, דהיינו תאנים שלא הבשילו עדיין, כיצד משלמים על הנזק, תחילה הם סברו שהכפניות אינן שוות כלל, ור' אליעזר טוען הרי יהיו שווים בעתיד, ומאידך כאשר הם הסתכלו על העתיד אמר להם ר' אליעזר הרי עדיין לא גדלו הפירות, אלא אמר להם ר' אליעזר צריך לשום ששים עצים ומתוכם כמה הוא ההפסד של עץ אחד, ולאחר מכן מתוך ההסתכלות הכללית לראות את ההפסד הפרטי. הויכוח בין ראשי הגולה ור' אליעזר היה בנקודה זו, כאשר ראשי הגולה אומרים עלינו להסתכל על העתיד או על העבר, דהיינו על מה שעתיד לגדול או לא להסתכל כלל על מה שעתיד לגדול, דהיינו או על בניה או על חרבן,  אולם ר"א אמר להם אפשר להסתכל בראיה כוללת על החרבן עם הבניה כאחד, וזו השמאות בששים עצים או בערך האדמה הכולל בתוכו את העץ, לראות את העץ כחלק מן המערכת כולה. זאת הייתה ההסתכלות המיוחדת של ר' אליעזר זעירא. עצומי רוח יכולים להכניס את האבלות במערכת החיים ולהמשיך בבנייה שלמה.

 

(תש"ס)

toraland whatsapp