אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

אווז

ב"ה

אווז הבית

אווז הבית (Anser anser dumesticus)

משפחת הבַּרְוָזִיִּים (Anatidae)

סדרת האווזאים (Anseriformes)

כתיבה: אביעד פרנקל

אווז הבית הוא מין של עוף מים שבויית מאווז הבר האפור, שמוצאו במרכז אסיה ובצפון אירופה. ישנם גזעים רבים של אווזי בית, הנבדלים זה מזה במראה ובמאפיינים נוספים.

מבנה גופו של האווז: משקלו של אווז הבית מגיע באופן טבעי עד לחמש עשרה ק"ג. המקור של האווז רחב, והוא מכוסה בשכבה רכה של עור. בשולי החרטום מצויים מעין שיניים זעירות המאפשרות לו לתלוש עשב המשמש אותו כמזון. רגליו של האווז רחבות, קצרות וחזקות, והן מאפשרות בנוסף ליכולת השחייה גם אפשרות להליכה יציבה ומהירה על הקרקע (בניגוד לברווז שמדדה ביבשה), בדומה לעופות נוספים מסדרת האווזאים, בכף רגלו של האווז יש שלוש אצבעות קדמיות ואצבע אחת אחורית. שלוש האצבעות הקדמיות מחוברות ביניהם בקרום שחיה. גופו של האווז מצופה בפלומה ובנוצות.[1] ליד הזנב ישנה בלוטה ייחודית, שתפקידה לשמן את הנוצות. באופן זה, יכול האווז לשלוט טוב יותר בוויסות הטמפרטורה ובבידוד גופו.[2]

ביות האווז: האדם התחיל לביית את האווזים לפני אלפי שנים.[3] ישנם עדויות ארכיאולוגיות לכך שהאווזים תפסו מקום חשוב בתרבויות העתיקות של סין, הודו, פרס אשור ומצריים. השימוש של האדם באווז נרחב, והוא כולל צריכה של הביצים, השומן והבשר, כמו גם הנוצות והעור, ששימשו ומשמשים בתעשיות שונות.[4] הגידול התעשייתי של האווזים כיום מכוון בעיקרו להפקת מוצר אחד – 'כבד שומני' (Foie gras), שמופק מזנים שונים של האווז (וראו בהרחבה בערך – "פיטום אווזים").

האווז במקורות

כשרותו של האווז: כפות רגליו של האווז רחבות[5], ומקורו רחב, ומקובל בחז"ל שכל עוף שאלו מאפייניו בידוע הוא שהוא אינו דורס וניתן לאכלו,[6] בדומה לבעלי חיים אחרים הוא נאכל רק ב'מסורת' על כך שהוא טהור.[7] תחת הסוג 'אווז' קיימים עשרות בעלי חיים שמוגדרים כאווזים, הפוסקים דנו האם יש צורך במסורת מסוימת על כל מין ומין, או שדי בכך שכף רגלו רחבה והוא בעל קרומי שחיה, וחרטומו (מקורו) רחב, ובכך ניתן להכשירו.[8]  בחז"ל הוזכר גם בר אווזא- בן האווז, והוא ראוי לאכילה[9] גם ללא בישולו[10] ניתן גם לצלותו ולאכלו.[11]

שבת: האווזים הם בעלי חיים ביתיים ומותר להאכילם[12] ולהאביסם בשבת.[13] בהלכות שבת, יש מי שאסר לטאטא את הבית במטאטא מפני החשש שמא יבוא להשוות גומות. וכתבו הפוסקים שבדברים קלים אין חשש של השוואת גומות, ולכן התירו לטאטא בעזרת נוצות של אווז, או בדברים הדומים להם.[14]

פסח: בהלכות פסח נאמר, שאם שפשפו אווז בתערובת שיכולה להחמיץ, ייתכן שהאווז אסור באכילה. ואף אם התערובת עצמה יבישה, כיוון שעורו של האווז לח משמנונית, די בכך כדי להחמיץ את התערובת.[15] וכתבו הפוסקים שגם בשרו של האווז נאסר, ואין די בשטיפתו, כיוון שיש בעור נקבים קטנים דרכם יכול החמץ להכנס פנימה.[16]

איסור צידה בשבת ויום טוב: אווזים שנמצאים בחצרו של אדם נחשבים כניצודים ועומדים ומזומנים לאכילה, ולכן אין בהם איסור צידה בשבת[17] וביום טוב.[18]

כלאים: אווז הבית ואווז הבר (או אווז ים[19], אווז מדבר[20]) נחשבים כשני מינים נפרדים לגבי דין כלאיים, ואסור להכליאם זה בזה.[21] בגמרא הביאו שתי הוכחות שונות לכך שמדובר במינים נפרדים: לדעה אחת, שק האשכים של אחד מהמינים בולט החוצה, ואילו בשני הוא חבוי בפנים.[22] בניגוד לרוב העופות החסרים איבר מין זכרי חיצוני, איבר המין הזכרי של האווז מפותח.[23] ייתכן כי איבר הזכרות של אווז הבר, ובעיקר שק האשכים שלו, ניכר יותר מזה של אווז הבית.[24]  לדעה אחרת, ההבדל בין המינים קשור למספר הביצים שמתפתחות בו זמנית בשחלה.[25] בעוד אווזת הבית יכולה להטיל יותר מעשר ביצים בהטלה אחת, מספר הביצים שמטילה אווזת הבר מועט.[26]

שילוח הקן: בדיני שילוח הקן מחלקים בין אווזים הגדלים בבית, שאין דין שילוח הקן חל עליהם, לבין אווזים הגדלים במרחב הפתוח, ורק עליהם חל דין זה.[27]

מציאה ואבידה: בדיני מציאה ואבידה הכלל הוא שהמוצא בעל חיים צריך לשמור עליו לפרק זמן מסויים, ואז למכרו. בגמרא חילקו בין מי שמוצא אווזים גדולים למוצא אווזים קטנים, ביחס לזמן שהמוצא צריך לטפל בהם. הפוסקים התלבטו בהבנת החלוקה: יש מי שאמר שהמוצא אווזים גדולים, שהוצאות גידולם מרובות, יכול למוכרם כבר אחרי שלושה ימים. ולדעת אחרים, דין זה נכון דווקא ביחס לאווזים קטנים שכל מזונם על האדם, ואילו המוצא אווזים גדולים שיכולים לדאוג למזונם בעצמם, צריך לטפל בהם במשך שלושים יום לפחות.[28]

טריפות: בהלכות טריפות הכלל הוא שנקב בגולגולת מטריף את בעל החיים רק אם היה נקב גדול. נקבים קטנים אינם מטריפים עד שיינקבו גם קרומי המוח הפנימיים. עם זאת, האווז (ועופות המים בכלל) נטרפים כבר בהמצאותו של נקב קטן בגולגולת. [29] בגמרא הסבירו שלאווז אין "קרום של מוח", ולכן די בנקיבת הגולגולת לדונו כטריפה.[30] הבסיס הריאלי לקביעה זו איננו מובן לגמרי. לכל החולייתנים שלוש שכבות של קרום המקיפות את המוח ומספקות לו הגנה והזנה, וכך גם לאווזים. עם זאת, ייתכן שבעופות מים מסויימים כמו האווזים מבנה קרומים אלו שונה, והם ניכרים פחות.[31]

תערובות: בהלכות תערובות יש כלל שחתיכה הראויה להתכבד איננה בטילה בתערובת. הפוסקים כתבו שרגל של אווז נחשבת לעניין זה כתערובת הראויה להתכבד, כיוון שחשובה וראויה למאכל בפני עצמה (בניגוד לרגל תרנגול).[32] ובאותו אופן כתבו שלמרות שבדרך כלל חתיכה של שומן איננה נחשבת כחתיכה הראויה להתכבד, שומן אווז נחשב ואיננו בטיל, שנאכל בפני עצמו.[33]

צער בעלי חיים: בפוסקים הובא שעל אף שמותר למרוט את הנוצות מהאווזים בעודם חיים, מכיוון שזה צורך האדם, אין לעשות כן משום שהדבר מוגדר כצער בעלי חיים.[34] פיטום אווזים- על מנת לייצר כבד שומני שערב לחיך יש לפטם את האווזים באופן מיוחד, על פיטום זה קמו עוררים הן מבחינה הלכתית, והן מבחינת צער בעלי חיים, ראה בהרחבה בערך פיטום אווזים וברווזים.

קרבנות: אווזים אינם עולים על גבי המזבח.[35] ומשום כך, אם שחט אדם אווז לשם קדשים, מותר באכילתו, ואין בכך משום שוחט קודשים בחוץ.[36]

שמירה: האווזים שימשו בעבר גם לשמירה, בנוסף לבעלי חיים שהתריעו בפני הגעה של זרים לאיזור.[37]

מאפיינים נוספים של האווז: עינו של האווז היא קטנה, והיא משמשת כקנה מידה למום,[38] על אף שהאווז הולך כפוף, עיניו צופות למרחוק.[39] אין לגדל אווזים בירושלים,[40] הרואה  אווז בחלום יצפה לחכמה.[41]

צוואת רבי יהודה החסיד: בצוואת רבי יהודה החסיד נאמר שאסור לשחוט אווזים בחודש שבט, ושיש שאוסרים גם בטבת.[42] הרמ"א בהגהות על השו"ע כתב שיש שוחטים שנזהרים מלשחוט אווזים בטבת ובשבט, אלא אם אוכלים מליבו של האווז, שאם לא כן יש בדבר סימן רע.[43] אמנם, יש שכתבו שאין לנהוג כך, ושיש בדבר משום דרכי האמורי.[44] למעשה כיום שוחטי האווזים בפיקוח הרבנות הראשית, אינם מקפידים על מנהג זה.[45]

אווזים צועדים, ניתן להבחין בקרום המחבר את האצבעות ובמקור הרחב. קרדיט: Tim Green

השוואה בין המקור של  תרנגול מול אווזים: קרדיט