אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

אנציקלופדיה הלכתית-חקלאית הוא פרוייקט חדש מבית מכון התורה והארץ, שמרכז מידע מקצועי והלכתי השייך לכלל תחומי החקלאות (הצומח והחי) ומהווה רקע חשוב לכתיבה הלכתית בנושא המצוות התלויות בארץ.

הערכים מובאים בשני חלקים: החלק המדעי-מקצועי ובעקבותיו הדיון ההלכתי.

צוות הכותבים של האנציקלופדיה כולל אנשי מדע מעולם האקדמיה, הנחשבים למומחים בתחומם, ורבנים פוסקי הלכה הבקיאים במצוות התלויות בארץ ובפרטי הלכותיהם.

מטרת האנציקלופדיה היא להביא בפני הקורא את הידע הקיים בסוגיות אלו, ואינה מהווה ספר פסיקה הלכה למעשה.

פרוייקט בסיוע משרד התרבות והספורט- מנהל התרבות.
המחלקה למכוני מחקר תורניים.
 
חזור למפתח הערכים

אורז

שם מדעי: Oryza sativa;

אנגלית: Asian rice 

 

ראשי פרקים:

א. כללי

ב. הרכב כימי

ג. זיהויו של האורז

ד. גידולו בארץ

ה. מעמדו ההלכתי של האורז

ו. הגדרתו כקטניות

ז. איסור חדש

ח. ברכתו

ט. מירוס וכיסוח

י. שנות המעשר

יא. חרקים

יב. דינים נוספים

יג. נספחים

 

כללי

האורז הוא צמח חד שנתי ממשפחת הדגניים (Poaceae ).[1] לאורז יש כ- 25-20 מיני בר ושני מיני תרבות, אורז אסיאתי (Oryza sativa) ואורז אפריקאי (Oryza glaberrima), האורז מחולק לשתי קבוצות עיקריות (תת מינים) של זני אורז המותאמים לאזורי הגידול השונים שלו: א. אורז Japonica בעל גרגרים קצרים; ב. אורז Indica בעל גרגרים מוארכים.[2] לאורז התרבותי ישנם כ- 18,000 זנים. בשנת 2013 נזרעו בעולם כ- 666 מיליון דונם של אורז. התוצרת העולמית הייתה כ-738 מיליון טון, והוא היה הגידול השני בעולם מבחינת כמות היבול, לאחר התירס ולפני החיטה.[3]

האורז הוא גידול קיץ שזקוק לתנאי חום ולחות. האורז הוא מין הדגן התרבותי היחיד שיכול לנבוט ולהתפתח מתחת למים. בעת הנביטה משחרר הזרע חמצן, עד לתחילת תהליך ההטמעה (הפוטוסינתזה).

מערכת השורשים היעילה[4] של האורז מגיעה לכדי 15­-20 ס"מ בלבד, עובדה זו מסבירה מדוע האורז זקוק להשקיה רבה בזמן גידולו.[5]

בדרך כלל מגדלים את האורז בביצות ובקרקעות מוצפות. בתנאים אלו הוא פורה מאוד משום שבקרקעות מוצפות מתבצע קיבוע חנקן באופן טבעי (דבר החוסך את הצורך בחלק מהזיבול) על ידי אצות כחוליות ( Cyanobacteriaאצות שמבצעות קיבוע של חמצן וחנקן) המשגשגות בסביבה זו, יתרון נוסף הוא העובדה שבתוך המים עשבים שוטים אינם יכולים להתפתח. עם זאת, אין חובה לגדל אותו דווקא במקומות מוצפים וניתן לגדלו גם בעזרת מערכת השקיה מתאימה.

בעולם מקובל לצרוך את האורז למאכל בשתי צורות: 1. אורז מקולף ומלוטש. מקלפים את השכבה החיצונית (הסובין) ומסירים את הנבט. לאחר מכן מלטשים את הגרעין. 2. אורז מלא, שבו לא מסירים את הסובין והנבט.

 

הרכב כימי של גרגר האורז

עיין ערך 'גלוטן'

האורז מכיל כ 74% פחמימות, 13% מים, 7.7% חלבונים, 2.2% שומנים, 2.2% סיבים, ו1.2% מינרלים. החלבון העיקרי הקיים בגרעין הוא הגלובולין. אחוז חומצות האמינו היוצרות את חלבוני הגלוטן- הגליאדין והגליטנין[6] הוא 24.6% מכלל חומצות האמינו שבגרעין.

כמו כן, הבטא עמילאז, האנזים האחראי על פירוק העמילן והפיכתו לסוכר, פעולה שחשובה בתסיסה כוהלית, פעיל רק בשעת הנביטה ולא פעיל בזמן יצירת בצק. כמותו ואיכותו בגרעין נמוכות.[7] תהליך התסיסה המתקיים בו הוא רק פעילות האנזים פרוטאינאזה הגורם לפירוק חלבונים בלבד, אך ללא יכולת להתפתחות תהליכים של תפיחה.

 

עובדות אלו מלמדות כי איכותו של בצק הנעשה מגרעיני האורז היא נמוכה, בשל העובדה שהתסיסה הכוהלית הנחוצה לתפיחה אינה מתבצעת באופן מיטבי, ואף חסרים הגורמים שילכדו את הפחמן הדו חמצני הנוצר בתסיסה.[8]

 

זיהויו של האורז

האורז לא הוזכר כלל בתנ"ך, אך בספרות חז"ל הוא הוזכר פעמים מספר (כגון משנה דמאי ב, א; ב"מ ג, ז; בבלי ברכות לז, א-ב; פסחים לה, א, ומקומות נוספים).

זיהויו נתון במחלוקת בין הפרשנים: האורז והדוחן הוזכרו ביחד במשנה פעמים מספר, אי לכך יש הסוברים שהאורז הוא זן של דוחן –  Panicum miliaceum­ דוחן תרבותי ומדובר ב"מילייו",[9] "מיל",[10] "מילפנייל"[11], או "הירזן".[12] ויש הסוברים שהאורז הוא מין בפני עצמו ואינו זן של דוחן, ולדעתם האורז הוא Oryza sativa, ותרגמו אורז כ"ריזו",[13] "ארז",[14] "ריש",[15] "ריזשו",[16] "רייז".[17] חוקרי זמננו מזהים אותו כ- Oryza sativa.[18]

בדומה לצמחים רבים ממשפחת הדגניים, גרגרי האורז מצויים בתוך שיבולת, הדומה לשיבולת של שעורה,[19] הגרגר עטוף בגלומות ומוצים. כאשר הגרגרים בשלו, מוסרות הגלומות באמצעות דישה והגרגר נחלץ מהן.

 

גידולו בארץ

האורז החל להיות שכיח במזרח הקרוב רק בעקבות כיבושיו של אלכסנדר מוקדון. לדעת פליקס, האורז הובא לארץ לקראת סוף ימי בית שני.[20]

בזמן המשנה גודלו בארץ באזור ארץ ישראל שני זנים של אורז, לבן ואדום, לאדום היה "מראה עופרת" והוא נחשב כנראה לזן איכותי פחות, הזן המרכזי היה הזן הלבן.[21] הזן האדום גדל ב"חולתא",[22] וייתכן שגם אורז צהוב, ירוק או שחור.[23] האורז שגדל בארץ ישראל שונה מהאורז שגדל בחוץ לארץ,[24] לכן יש לעשר מספק מין אורז שגדל בארץ בכל מקום שבו הוא נמצא, וכל מין אורז שגדל בחו"ל אין חובה לעשרו גם אם הוא נמצא בארץ.[25]

ככל הנראה נזרע האורז בתחילה במשתלה, ולאחר מכן הועבר לשדה, משך הזמן הנחוץ לכך היה שלושה חודשים, לכן לדעת רבי היה מותר לחרוש בשדה אורז עד שלושה חודשים לפני השמיטה.[26]

בירושלמי הוזכרו כמה מקומות שבהם גודל האורז: חולתא, פמייס ואנטיוכא.[27] ר' יהוסף שוורץ מתאר שבימת החולה גידלו הערביים אורז ש"משונה בטעמו ובמראהו והוא אדמוני ובולע מים הרבה ולא נמצא אותו בכל הארץ כי אם במחוז ההוא, ומביאים ממנו לערי הקודש צפת וטבריה".[28] לדעת ז' עמר, האורז גודל בארץ באופן די רציף החל מסוף ימי בית שני עד לפני כ- 200 שנה.

נעשו ניסיונות לגדל אורז בארץ בימי המנדט, אך הם נפסקו מחשש התרבות יתושים בשטחים המוצפים והתפשטות המלריה. לאחר קום המדינה גידלו אורז בהמטרה בהצלחה רבה. כן נזרעו שטחים גדולים יחסית בשטח החולה, בהשקיה תת קרקעית, וסמוך לירקון. בתשי"ז נאספו 250 טון ושנה לאחר מכן 2,100 טון. הגידול הופסק מטעמים כלכליים.[29]

 

מעמדו ההלכתי של האורז

להגדרת מעמדו ההלכתי של האורז ישנן כמה משמעויות:

א. דינו בפסח.

ב. חיוב עיסה הנעשית ממנו בחלה.

ג. הברכה שמברכים על אכילתו.

ד. איסור חדש, וקצירתו לפני הבאת העומר.

 

חז"ל[30] הבחינו לעניין דינים אלו בין חמשת מיני דגן לשאר המינים; לימוד אחד הוא מתוך כך שהתורה מיעטה בפסוק[31] "והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה'" וכתבה מלחם הארץ, מובן שלא כל לחם חייב בחלה, אלא רק לחם הבא מחיטים ושעורים, שנשתבחה בהם ארץ ישראל, חייבים בחלה, וכן המינים הדומים להם: כוסמין, שיבולת שועל ושיפון. לימוד נוסף הוא שרק מינים שיכולים להתפתח בהם תהליכי החמצה ניתן להגדירם כקבוצה הלכתית בפני עצמה ולכן מיני דגן מוגדרים כך בשל תהליך ההחמצה המתרחש בהם.

נחלקו התנאים בהבנת התהליך המתרחש באורז. לדעת חכמים, התהליך המתרחש באורז הוא תהליך של הסרחה ולא החמצה, אך לדעת רבי יוחנן בן נורי האורז "קרוב להחמיץ" ולכן ניתן להכלילו כאחד מחמשת מיני דגן, ולחייבו בדינים אלו.[32] וכן גרגרו מוארך ומחויץ, הסימן היחיד שמשותף לחמשת מיני דגן, וייתכן כי גם סימן זה הגדירו כמין דגן לדעת רבי יוחנן בן נורי.[33]

בגמרא הוכרע שההלכה היא כדעת חכמים, אי לכך פת הנעשית מאורז לא יוצאים בה ידי חובה בפסח, אין בה איסור חמץ,[34] אין חובה להפריש ממנה חלה.[35] לדין קציר העומר וברכתו ראה להלן.

יש מהראשונים שסוברים שיש לאורז "מעמד ביניים." אמנם לא יוצאים בו ידי חובה בפסח, אך אם הוא מעורב עם חטים, ניתן לצאת בו ידי חובה בפסח, וכן עיסה העשויה ממנו דינה הוא כ"חמץ נוקשה".[36] ויש חולקים וקובעים כי דיני האורז הם כשל ירק רגיל.[37]

 

הגדרתו כקטניות

החלק הנאכל של האורז הוא הזרע, אי לכך הגדרתו ההלכתית היא כקטנית.[38] ולכן מותר מעיקר הדין לאכלו בפסח, וכך הוא מנהג בני ספרד ותימן.[39] עם זאת, גם לדעתם, מכיוון שהזרע דומה לחלק מחמשת מיני הדגן יש לבדקו היטב לפני שמשתמשים בגרגרים בפסח.[40] למנהג בני אשכנז, שאוסרים אכילת קטניות בפסח, אין לאכלו בפסח.[41] עיין ערך "קטניות".

 

איסור חדש

נאמר בתורה[42]: "כי תבאו אל הארץ... וקצרתם את קצירה והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן... ממחרת השבת יניפנו הכהן", שיש להקריב את קרבן העומר לפני שמשתמשים בתבואה החדשה. וכן נאמר בציווי על הפרשת חלה:[43] "ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה", למדו חז"ל מהמילה "ראשית" שרק מין שחייב בחלה נאסרה אכילתו עד הקרבת קרבן העומר, לכן על האורז לא חל איסור זה.[44]

 

ברכתו

חז"ל קבעו לכל מין את הברכה המיוחדת לו[45] ובשל כך הם הסתפקו בברכתו של האורז, שאמנם אינו אחד מחמשת מיני דגן, אך ניתן ליצור ממנו פת שמשביעה את אוכלה, לכן מכיוון ש"פת שלו או תבשילו משביע וסועד הלב כמו ה' מיני דגן", או משום חשיבותו התזונתית בעולם,[46] גם לדעת חכמים החולקים על רבי יוחנן בן נורי כאמור לעיל, ברכתו הראשונה היא "מזונות".[47]

 

מירוס וכיסוח

במשנה[48] הוזכרו פעולות שנעשות באורז: מירוס וכיסוח. מביאורי הפרשנים עולה שמטרת המירוס היא שמירת לחות הקרקע,[49] או הרווייתה במים,[50] אף על פי שבשמיטה ישנה הגבלה על ההשקאה המותרת,[51] בשל הצורך הרב של האורז במים,[52] התירו את השקייתו כדי שכל היבול לא יאבד.[53] איסוף האורז נעשה על ידי כיסוח השיבולת.[54] הכיסוח הוא חיתוך העלים,[55] ומטרתו היא איסוף הפירות באופן רגיל[56] או השבחת הצמח,[57] לכן אין לעשותו בשמיטה.

 

שנות המעשר

הזמן הקובע לעניין שנות המעשר בקטניות הוא הבאת השליש, עם זאת, אף על פי שהגדרתו ההלכתית-בוטנית של האורז היא כקטנית, והזמן הקובע של הקטניות לעניין זה הוא הזמן שבו הביאו שליש, בכל אופן קבעו חז"ל שהזמן הקובע לעניין שנות המעשר ושנות השמיטה[58] הוא זמן השרשתם בקרקע, מכיוון שתהליך ההבשלה אינו אחיד, וכן הקציר נעשה לאורך זמן, לעומת השרשה בקרקע שנעשית במועד אחד,[59] או שבשל מבנה השיבולת אין אפשרות לדעת במדויק אם כל צמח הביא שליש או לא.[60] ויש מי שסובר שהזמן הקובע לעניין השנים והשמיטה הוא גמר הפרי.[61]

 

חרקים

אחת הפגיעות המרכזיות בגרגירי האורז מתרחשת לאחר הקציר על ידי חדקוניות האורז (Rice weevil), הנוברות בזרעים ומטילות בהם את ביציהן.[62] בפוסקים הובא שלאורז ישנם שני סוגי מזיקים; מזיקים גדולים שניתן לראותם בעין ולהסירם, גם באמצעות שטיפת האורז. ומזיקים קטנים שנראים רק בבדיקה על ידי חימום, הנחת האורז מול האור או שימוש בזכוכית מגדלת.[63] ייתכן שתיאור זה מתאים לשלבי ההתפתחות של החדקונית, מביצה לחרק בוגר.

יש שכתבו שמכיוון שישנו קושי משמעותי לבדוק את האורז, אין לאכלו מחמת הנגיעות הגבוהה שלו בחרקים.[64] ויש שכתבו שמכיוון שניתן לבדוק את האורז אין לאסור באופן גורף את אכילתו.[65] או שרק בקיץ אין לאכלו.[66]

 

דינים נוספים

ניתן לערב עירובי חצרות באמצעות פת העשויה מאורז, מכיוון שישנה רגילות להכין פת זו.[67]

האורז הוא מזון משביע, שדי ברבע קב שלו כדי שהאדם ישבע, לעומת חצי קב הנחוץ בחיטים כדי להגיע לשביעה וקב שלם של שעורים.[68]

יש מי שאומר שמכיוון שעיקר מטרתו של האורז היא לאכילה ולא לתשמישים אחרים, במקרה שיש ספק אם האורז מעושר ומעוניינים להשתמש בו, אין חובה לעשרו.[69] אדם הנודר מן הדגן, אינו אוסר על עצמו את האורז.[70]

הכלל הקובע בדיני בישולי גויים הוא האם מאכל זה עולה על שולחן מלכים, הפוסקים דנו האם האורז והמוצרים הנעשים ממנו אכן עולים על שולחן מלכים, עיין אנציקלופדיה תלמודית, ערך "בישולי גויים".[71]

באחסנה ממושכת של מינים שונים מהצומח כגון גרעינים, קש וכדומה, ישנו הפסד של החומר, בשל הצטמקות החומר, רקבונות, מזיקים ועוד, כמות ההפסד משתנה בין אורז קלוף לבין אורז שאינו קלוף (אורז מלא), בעוד שההפסד באורז קלוף הוא ארבעה קבים ומחצה לכל כור,[72] ההפסד באורז שאינו קלוף הוא פי ארבעה מכך, שלוש סאים לכל כור.[73]

נספחים

 

תת מיני האורז התמונות הן מאתר IRRI (International Rice Research Institute)

 

 

חדקונית האורז

 

חדקונית האורז בתוך אורז

[1] שם קודם - Gramineae.

[2] ישנם הסוברים כי קיים תת מין נוסף בשם javanica, אולם יש מחלוקת אם אכן זהו תת מין בפני עצמו או שמא מדובר בתת קבוצה של ה-japonica, ראה Rice plant type variation: "Japonica"Javanica" relationships וכן: Distinguish Japonica, Javanica and Indica באתר IRRI.

[3] על פי נתוני הFAO ניתן למצוא את הנתונים בקישור הבא:

http://faostat3.fao.org/browse/rankings/commodities_by_regions/E.

[4] שממנה הוא יכול לקבל את הנוזלים והמינרלים הנחוצים לצמח.

[5] ישנם שטחים שבהם משקים את האורז בכמות של עד 2800 קוב מים לדונם.

[6] עפ"י וייסר וקוהלר בתוך: Chemistry of Cereal Grains; עמ' 19 טבלה 2.3. יש לציין כי ישנה חלוקת משנה גם בתוך חומצות האמינו, לחומצות בעלות משקל מולקולרי גבוה (HMW) ולחומצות בעלות משקל מולקולרי נמוך (LMW). בחלוקת משנה זו מתברר כי חומצות האמינו בעלות המשקל המולקולרי הגבוה יותר הן של חמשת מיני דגן.

[7] נקרא: ubiquitous, כלומר מצוי בכול. רק בחיטה, שעורה ושיפון אנזים זה פעיל גם בשעת יצירת הבצק.

[8] זייגלר, עמ' 195­-204.

[9] ר"ש שביעית ב, ז; רא"ש חלה א, ד: אורז ודוחן – מיני קטניות ונקרא מיליי"ן: נימוקי יוסף ב"מ כב, ב בדפי הרי"ף: אורז. מילי"ו.

[10] רש"י ברכות לז, א, ב"מ מ, א, ראה בלעזי רש"י שתרגם ש"מי"ל" הוא דוחן.

[11] רא"ש שביעית ב, ז.

[12] ראה מהרי"ל (מנהגים) ליקוטים סעיף לא, שכתב שהאורז הוא "הירזן" והדוחן הוא "רייז", וכתב שיש סוברים הפוך, אך לדעתו האורז הוא אכן הירזן והוא מין של דוחן.

[13] ריבמ"ץ שביעית ב, ז.

[14] רמב"ם פירוש המשניות שביעית ב, ז, הרש"ס שביעית ב, ז מזהה באופן דומה: "ארוז". בחלה א, ד כתב הרמב"ם אלארז, והכוונה היא ל"אל-ארז".

[15] רע"ב שביעית ב, ז.

[16] פני משה שביעית ב, ז.

[17] תפארת ישראל – חלה א, ד, אותיות כ-כא, ולדעתו הדוחן הוא "הירזע". שביעית ב, ז.

[18] ראה י' פליקס, ביאור לירושלמי שביעית ב, ז, עמ' 128; הצומח והחי במשנה, עמ' 20; ז' עמר, הצומח והחי במשנת הרמב"ם, עמ' 41. לסיכום השיטות השונות ראה ח"צ אלבוים, מסורת צמחי המשנה, בר אילן אלול תשע"ג, ולדעתו רוב הפרשנים נקטו שמדובר ב-Oryza Sativa.

[19] כפי שניתן ללמוד מהמשנה פאה ח, ג: "נאמנים על השעורה של אורז" וכביאור הפרשנים במקום, נחלקו הפרשנים בהסבר המשנה ביחס לשיבולת שעליה נאמנים, האם מדובר בשלב שבו הגרעינים מחוברים לשיבולת, או שהכוונה למוץ של הגרעין, ראה ר"ש, רא"ש פאה ח, ג.

[20] ראה "החקלאות היהודית", בתוך: ארץ ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי – היסטוריה מדינית, חברתית ותרבותית ,כרך א עמ' 428. וכן "האורז בספרות חז"ל", בר אילן, א (תשכ"ג), עמ' 177­-189.

[21] ירושלמי דמאי ב, א: "הא אורז בחולתא אבתר הוא סומק הוא", ראה פנ"מ במקום.

[22] ייתכן שמדובר באגם החולה, יש שמזהים את חולתא עם "בקעת אנטוניא", לזיהויה ראה עלי תמר דמאי ב, א.

[23] עלי תמר דמאי ב, א.

[24] לדעת הרש"ס דמאי ב, א, ההבדל בין האורז בארץ לאורז בחו"ל הוא הן בצבע (אדום או לבן) והן בצורת הגרעין (גס או דק), באופן דומה ביאר גם כן המהר"א פולדא במקום.

[25] משנה דמאי ב, א: "ואלו דברים מתעשרין דמאי בכל מקום... האורז.... האורז שבחוצה לארץ כל המשתמש ממנו פטור". ראה רמב"ם פירוש המשניות ור"ש שם.

[26] ירושלמי שביעית ב, ב: "כדי שיזרע אורז וישריש ויטע אורז וישריש". ראה בביאורו של פליקס במקום, שמבאר על פי ביאורו של הרש"ס את הירושלמי שבתחילה נאמר "כדי שיזרע אורז", ואחר כך "ויטע", מובן שמדובר בשני שלבים: זריעה לצורך הנבטה, עקירת השתיל ושתילתו לאחר מכן בשדה.

[27] ירושלמי דמאי א, ב. פמייס ואנטיוכא הם מקומות שנכבשו בידי עולי מצרים ולא נכבשו בידי עולי בבל.

[28] תבואות הארץ פרק ב עמ' ל.

[29] מתוך החי והצומח של ארץ-ישראל, כרך 12 – צמחים ובעלי-חיים במשק האדם, עמ' 24. יש לציין כי בשנת תשי"ז נזרעו כ- 4,500 דונם אורז, ובתשי"ח כ- 3,500 דונם. ראה שנתון סטטיסטי לישראל לשנת תש"ך, עמ' 145. בשנתונים של השנים שלאחר מכן האורז אינו מופיע כגידול חקלאי בארץ.

[30] ירושלמי חלה א, א; פסחים קיד, ב; וכך דורשים בגמרא פסחים לה, א את הפסוק בדברים טז, ג: "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני", שרק מה שבא לידי חימוץ, ניתן לצאת בו ידי חובת מצה, ראה ר"י מלוניל במקום וכך נקטו רמב"ם חמץ ומצה ה, א, ושו"ע או"ח תנג, א.

[31] במדבר טו, יט.

[32] פסחים לה, א; ברכות לז, א; מנחות ע, ב. ראה שיטה מקובצת נדרים נה, א.

[33] עמר, חמשת מיני דגן, עמ' 189.

[34] דעת הטור והשו"ע או"ח תנג, א.

[35] חלה א, ד, פסחים נ, ב- נא, א אמנם קיימת אפשרות של עירוב קמח האורז עם קמח של מיני דגן אחרים, וישנם הסוברים שבמקרים מסויימים האורז מצטרף לדגן לענין חיוב חלה, עיין ערך 'חלה'. מובא שם בגמרא שבני חוזאי הפרישו חלה מהאורז, ואמרו להם חכמים שהם עשו שלא כהוגן.

[36] ריטב"א פסחים לה, א, שכתב בשם הירושלמי שעיסה שרובה אורז ומיעוטה דגן ניתן לצאת בה ידי חובה בפסח, וכתב שלדעת יש מפרשים דינו הוא כ"חמץ נוקשה", אך כתב שדעה זו לא נתקבלה להלכה.

[37] פסקי רי"ד פסחים לה, א ד"ה תנא כוסמין מין חטין.

[38] תוספות חולין נב, א ד"ה קטניות; רמב"ם כלאים א, ח; רא"ש שביעית ב, ז; קרבן אהרן בהר פרשה א, עד, פרק א, וכך מובן מספרי דברים פרשת ראה פיסקא קה, שכולל את האורז תחת הגדרת הקטניות.

[39] רמב"ם חמץ ומצה ה, א, דעת הטור והשו"ע או"ח תנג, א.

[40] מאירי פסחים לה, א ד"ה ושמא תאמר. פרי חדש או"ח תנג, א.

[41] ריטב"א פסחים לה, א: "מ"מ צריך להזהר מאד שהרי נמצא עם האורז ממין הכוסמין תמיד ואם נשאר שם אפי' גרגיר אחד נמצא שנאסר הכל בבשולו במשהו, ולכן צריך לבדוק אותו פעם אחר פעם בעיון גדול... והרבה מן החסידים נמנעו מלאכול מהם בפסח מבושלים מפני ערבובים שעולה עמהם, גם זה להרי"ט ז"ל". ראה הגהות רבינו פרץ לסמ"ק מצוה רכב אות יב.

[42] ויקרא כג י-יא.

[43] במדבר טו, כ.

[44] מנחות ע, ב, רש"י ד"ה לחם לחם.

[45] ראה בסוגיות השונות במסכת ברכות בפרק שישי.

[46] ראה הערת הרב קאפח להלכות ברכות להרמב"ם ג, ד, עמ' תקכט, הע' כד.

[47] ראה ברכות לז א-ב, ברכתו האחרונה היא "בורא נפשות" ראה רמב"ם ברכות ג, י, סמ"ג עשה כז, שו"ע או"ח רח, ז, ראה משנה ברורה שם ס"ק כח, אמנם קיימות על כך מספר מגבלות, כגון עירובו עם מינים אחרים, האם הוא כצורתו או שהוא מעוך ראה בנושאי הכלים לשו"ע במקום. ראה שו"ת משנה הלכות ח, כו שכתב שיש להסתפק בברכתו ולכן יש לאכלו רק בתוך הסעודה, או ביחד עם מזונות נוספים שברכתם ברורה.

[48] שביעית ב, י: "ממרסין באורז בשביעית ר"ש אומר אבל אין מכסחין".

[49] כך מבארים הריבמ"ץ הר"ש והרא"ש במקום: "פירוש משקין עפר האורז וממרסין עפרה כדי שלא ייבש", הביטוי "מירוס" הוא כפי שנאמר בעבודת יום הכיפורים: "נתנו לממרס", ומטרת הפעולה היא ערבוב הדם כדי שלא ייקרש.

[50] רש"ס שביעית ב, ז.

[51] ראה רמב"ם שמיטה ויובל א, ח- י ובשבת הארץ בהלכות אלו.

[52] ראה הון עשיר שביעית ב, י: "שמעתי כי האורז ממשיכים אליו כל כך מים עד שנשקע כלו בו".

[53] תפארת ישראל שביעית ב, י אות ע, ראה אור שמח שמיטה ויובל א, טו שכתב: "מירוס הוא תולדה דהשקאה, דרק מדבריהם אסור, ולכן הקילו, אבל כסוח הוא זמירה המפורשת בקרא, ולכן אסורה". ראה שבת הארץ א, טו אות ד עמ' 254, ראה ביאור תולדות יצחק לירושלמי, שכתב שהיתר המשנה הוא רק באורז שהבשיל בערב השמיטה ועדיין לא נקצר בשמיטה.

[54] רמב"ם פירוש המשניות שביעית ב, י.

[55] ריבמ"ץ, ר"ש, רא"ש שביעית ב, י.

[56] רמב"ם פירוש המשניות שביעית ב, י.

[57] תפארת ישראל שביעית ב, י אות עא.

[58] תורת כהנים בהר פרשה א פרק א ס"ק ז-ח: "מנין לאורז ולדוחן ולפרגים ולשומשמים שהשרישו לפני ראש השנה כונסן אתה בשביעית תלמוד לומר ואספת את תבואתה בשביעית, יכול אף על פי שלא השרישו תלמוד לומר שש שנים תזרע שדך ואספת ששה זרעים וששה אסיפים לא ששה זרעים ושבעה אסיפים". החשיבות בכך היא שלעניין שש השנים שבין שמיטה לשמיטה, אין לעשר מתבואה שצמחה בשנה אחת לתבואה שצמחה בשנה אחרת, דין זה נקרא "אין מעשרין מהחדש על הישן ומהישן על החדש", וכן לעניין השמיטה, יבול ששייך לשנה השישית אינו קדוש בקדושת שביעית ויש לעשרו, ויבול ששייך לשמיטה קדוש בקדושת שביעית ואין לעשרו.

[59] כלשון הירושלמי שביעית ב, ז: "שאי אפשר לעמוד עליו", משנה שביעית ב, ז: "האורז... שהשרישו לפני ראש השנה מתעשרין לשעבר ומותרין בשביעית ואם לאו אסורין בשביעית ומתעשרין לשנה הבאה", וכן: רע"ב שביעית ב, ז. ראה רש"י ר"ה יג, ב שכתב: "מעשר פירות האילן וקטניות וירק מדרבנן הן, ויכולת ביד החכמים לקבוע זמן לפי דעתם לכל אחד ואחד" ולדעתו האורז "אינו נלקט כאחד, אלא היום לוקטין ומפרכין מעט, ולמחר לאט", ראה תוספות במקום.

[60] פליקס, ביאור לירושלמי שביעית ב, ז, עמ' 134.

[61] רמב"ם שמיטה ויובל ד, יא; מעשר שני א, ח, ולדעתו מסקנת הגמרא ר"ה יג, ב היא לא כדברי המשנה בשביעית.

[62] שמה המדעי: Sitophilus oryzae. מזיק זה הוא ממזיקי המחסן, שפוגעים באורז בזמן אחסונו, בלשון הפוסקים חדקונית זו נקראת "מילבין". ראה פרי חדש יו"ד פד, כב. אי לכך, שמירה על סטריליות מחרקים בזמן האריזה, ושמירה על תנאים נאותים עד השימוש באורז מועילות למניעת כניסה של חרקים והתפתחותם.

[63] שאילת יעב"ץ חלק ב סימן קכד.

[64] פרי מגדים יו"ד סימן פד ס"ק יא, ראה בשאילת יעב"ץ חלק ב סימן קכד, שכתב שאין חובה לנהוג כן.

[65] שאילת יעב"ץ חלק ב סימן קכד, קולא נוספת המובאת בדבריו היא שמכיוון שישנם יותר מי"ב חודש מהקציר עד הבאת האורז לצרכנים, אין חובת בדיקה, אלא די בכך שמשליכים את האורז הנגוע שנראה לעין.

[66] ערוך השלחן יו"ד פד סג.

[67] עירובין פא, א; רמב"ם עירובין א, ח; שו"ע או"ח שסו, ח. ראה במ"ב שם ס"ק מז.

[68] כך מובן מדברי הרמב"ם מתנות עניים ו, ח, הסובר שיש לתת לעני העובר בדרך מעשר עני כדי שבעו, ודי ברובע הקב אורז כדי להשביע את העני, לעומת חצי קב חטים וקב שעורים הנדרשים כדי להשביע את העני.

[69] כך מבאר הגר"א בשנות אליהו דמאי ב, א את דברי המשנה: "האורז שבחוצה לארץ כל המשתמש בו פטור", דיוקו הוא מלשון המשנה "כל המשתמש".

[70] תוספתא נדרים ד, ג; נדרים נה, ב, בטעם הדבר כתב הרא"ש במקום שלא עושים מהאורז כרי וכתב המאירי מו"ק יג, ב שהאורז אינו מין דגן, לכן הנודר מהדגן אינו נודר מהאורז.

[71] כרך ד, טור תרסה ואילך.

[72] דהיינו 2.5% פחת.

[73] דהיינו 10% פחת. דין זה נלמד בגמרא ב"מ מא, א, שאדם שהפקידו אצלו אורז, ולאחר מכן עירב בו את האורז שלו, יכול להוריד כמות זו מהחשבון מכיוון שזה פחת שמתרחש מצד עצמו.