אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

אנציקלופדיה הלכתית-חקלאית הוא פרוייקט חדש מבית מכון התורה והארץ, שמרכז מידע מקצועי והלכתי השייך לכלל תחומי החקלאות (הצומח והחי) ומהווה רקע חשוב לכתיבה הלכתית בנושא המצוות התלויות בארץ.

הערכים מובאים בשני חלקים: החלק המדעי-מקצועי ובעקבותיו הדיון ההלכתי.

צוות הכותבים של האנציקלופדיה כולל אנשי מדע מעולם האקדמיה, הנחשבים למומחים בתחומם, ורבנים פוסקי הלכה הבקיאים במצוות התלויות בארץ ובפרטי הלכותיהם.

מטרת האנציקלופדיה היא להביא בפני הקורא את הידע הקיים בסוגיות אלו, ואינה מהווה ספר פסיקה הלכה למעשה.

פרוייקט בסיוע משרד התרבות והספורט- מנהל התרבות.
המחלקה למכוני מחקר תורניים.
 
חזור למפתח הערכים

איבוק

כתיבה הלכתית: הרב דוד אייגנר

כתיבה מקצועית: פרופ' חיים נרסון

 

ראשי פרקים:

א. הקדמה

ב. רקע מדעי

ג. משמעות לשונית

ד. הגדרת הפעולה

ה. מהות הפעולה בחז"ל

ו. אופי הפעולה

 

 


הקדמה

מלאכת האיבוק הוזכרה בשלוש מקומות בהלכה כפעולה שאין לעשותה: בשמיטה, בשבת ובחול המועד.

מטרת הפעולה בחז"ל היא הצמחת הפרי, על ידי נתינת אבק בחלקי העץ השונים, ואינה נחוצה לצורך גידולו התקין של העץ[1].

 

רקע מדעי

המושג ההלכתי איבוק מתייחס ככל הנראה לפעולה של מתן אקטיבי של חומר אבקתי כל שהוא לצמחים, לשם שיפור כל שהוא בהתפתחותם. בחקלאות של המאה הקודמת השתמשו בשיטה זו בעיקר למטרת הגנת הצומח והיו מרעיפים על צמחים שונים, באמצעות מכשירים שנקראו מאביקים, אבקות מאבקות שונות שהכילו חומרי רעל להדברת חרקים מזיקים, פטריות טפיליות ומחלות אחרות הנגרמות על יד חיידקים ווירוסים. אחד החומרים הטבעיים בו הרבו להשתמש לשם כך היה אבקה צהובה של גופרית, ויסוד זה הקנה לפעולה את שמה – גיפור. בעשורים האחרונים פעולת האיבוק הולכת ונעלמת ואת מקומה תופסת מלאכת הריסוס המשמשת לכסוי יעיל יותר של הצמחים בחומרי הגנה המומסים על פי רוב במים. שיטה נוספת שדחקה את האיבוק היא פיתוח של חומרים סיסטמיים להגנת הצומח הניתנים עם מי ההשקיה, נקלטים על ידי השורשים מהקרקע ומובלים לכל חלקי הצמח במערכות ההובלה שלו.

קרוב לוודאי שהמושג ההלכתי הנידון אינו מתייחס לאיבוק במובן בן זמננו מלשון האבקה -(Pollination) שכן סוד הריבוי הזוויגי בצמחים לא היה ידוע בתקופת המשנה והתלמוד. כיום אנו מכנים את תאי הרבייה הזכריים הנוצרים באבקנים אשר בפרח בשם גרגרי אבקה ולפעולה הגורמת להסעתם ממקום היווצרם אל צלקת הפרח (שהיא חלק מהאיבר הנקבי של הפרח) – האבקה. בטבע נעשית פעולת ההאבקה בעיקר על ידי חרקים ורוח. במאה האחרונה חלק ניכר מזני גידולי התרבות הינם זנים המכונים - מכלואים. את זרעי הזנים האלה מייצרים על ידי האבקה מלאכותית בידי אדם. התערבותו של האדם מתבטאת בכך שהוא המחליט מי יהיה הצמח שיספק את גרגרי האבקה ומי יהא הצמח שיקבלם. ההאבקה שוב אינה אקראית אלא מבוקרת ומדובר בהכלאות מעשה ידי אדם.

למושג איבוק בזמן הזה יש שימוש נוסף בחקלאות. במספר מצומצם של גידולים (בעיקר במינים חד-ביתיים בהם לכל צמח יש רק פרחים ממין אחד, זכריים או נקביים) אוספים ומרכזים את גרגרי האבקה מהצמחים הזכריים על מנת "לירות" אותם על התפרחות הנקביות וזאת כדי להגדיל את שיעור החנטה ואת יבול הפירות. דוגמא בולטת לאיבוק כזה היא האופן בו פועלים לייצור תמרים במטעים מסחריים.

 

משמעות לשונית

לשורש א.ב.ק ישנן כמה משמעויות לשוניות; היאבקות[2], וכן כיסוי או עשייה לאבק[3].

 

הגדרת הפעולה

מלאכת איבוק הוזכרה במשנה[4] כפעולה שניתן לעשותה בשדה השלחים (ע"ע) בערב השמיטה עד ראש השנה, ואין לעשותן בשמיטה, בנוסף למספר פעולות אחרות[5]. ניתן לעשות פעולה זו עד ערב ראש השנה גם בזמן המקדש[6]. וכן נזכרה בהלכות שבת, כפעולה שאסור לעשותה בשבת[7], ובחול המועד[8].

 

מהות הפעולה בחז"ל

בירושלמי[9] הובא שפעולה זו היא תולדה של זורע, או נוטע[10], ובשאילתות הוגדרה הפעולה כפעולת עבודת הקרקע[11]. מלאכה זו אסורה מדרבנן הן בשמיטה והן בשבת[12]. וכן היא מוגדרת כאברויי אילנא (ע"ע)[13].

 

אופי הפעולה

ישנם כמה הסברים לאופי הפעולה; עשיית אבק לעץ[14]. פיזור אבק על השורשים[15] כדי לפטם את העץ[16], או כסוי השורשים[17]. פיזור אבק על הנוף של העץ[18] או הסרתו מנוף העץ[19]. מריחת אבקה על מקום החיתוך של העץ[20]. וכן עשיית חבק לעץ במקרה ויש בו סדק[21]. יש מי שכתב שהאיבוק הוא פיזור אבק גפריתי או גירני על העץ, לשם סילוק פטריות ומזיקים שונים[22].

שאר פרטי 'אברויי ואוקמי אילנא', 'עישון', 'פירוק', 'קשקוש', 'שדה שלחים' ו'תוספת שביעית' ראה בערכם.



[1] ירושלמי (שבת פ"ז ה"ב), 'המאבק... וכל דבר שהוא להבחיל את הפירי חייב משום זורע', ביארו קרבן העדה והפנ"מ במקום שמסייע לבשל ולגמור הפרי, אור זרוע (ח"ב הלכות שבת סימן נד), רוקח (שבת סי' נז), ערוך השולחן (או"ח סי' שלו סע' א), וזאת בשונה מפעולת קשקוש (ע"ע) שהיא כיסוי השורשים בעפר.

[2] בראשית (לה,כה): "ויוותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו".

[3] מילון בן יהודה ערך 'אבק'.

[4] שביעית (פ"ב, מ"ב).

[5] וזאת בדומה למלאכות נוספות כגון עישון ופירוק (ע"ע): פסיקתא זוטרתא  (ויקרא פרשת בהר דף ע עמוד א), שאילתות דרב אחאי (פרשת בהר שאילתא קיב), רמב"ם (שמו"י א,ה).

[6] רמב"ם (שמו"י ג,ט), ראה ר"ש (שביעית ב,א) שכתב שישנם שני טעמים להיתר המלאכות שנשנו במשנה זו עד ערב ראש השנה, ואין צורך לנהוג בהם תוספת שביעית (ע"ע), האחת היא שכל המלאכות שנעשות לצורך פרי שישית מותרות, והשניה היא שכל המלאכות שנאסרו בשמיטה מדרבנן, לא נאסרו בתוספת שביעית.

[7] ירושלמי שבת (פ"ז ה"ב), רוקח (שבת סי' נז).

[8] ריטב"א (מו"ק ב, ע"א ד"ה ובשביעית).

[9] שבת (פ"ז ה"ב).

[10] רש"ס (שביעית פ"ב, ה"ב ד"ה מייבלין).

[11] בהר (שאילתא קיב).

[12] כמסקנת הגמרא (מו"ק ג,ע"א), רמב"ם (שמו"י א,ה), ספר החינוך (מצווה פד), רדב"ז (שמו"י א,ה).

[13] שיטה על מו"ק לתלמיד רבי יחיאל מפרי"ש (ג ע"א ד"ה אברויי אילנא), ספר השמיטה (פ"ד סע' ג), אמנם בשערי אמונה (שביעית פ"ב מ"ב ד"ה פי' הר"מ) שכתב שיש בפעולה זו גם משום אוקמי אילנא (ע"ע) מ"מ מכיוון שיש גם משום אברויי אילנא, לדעתו פעולה זו אסורה. וראה תורת השביעית (לרי"צ הלוי עמ' מג ד"ה לא יאבק) ושבת הארץ (פ"א ה"ה עמ' 197 הע' 33).

[14] שביעית ב,ב.

[15] פרשני המשנה שביעית ב,ב: ר"ש, רא"ש, ריבמ"ץ, רע"ב, תפא"י.

[16] ר"ש (תורת כהנים בהר פרשה א ה"ה באפשרות שניה), ראב"ד (תורת כהנים בהר פרשה א ה"ה).

[17] רש"י (מו"ק ג,א), מאירי (מו"ק ג ע"א בשם רוב מפרשים), פנ"מ (שביעית ב,ב).

[18] רמב"ם (פיה"מ שביעית ב,ב, שמו"י א,ה), ופעולה זו תועיל לאילנות. ראה מאירי מו"ק ג ע"א שכתב  בשם יש מפרשים שמדובר באבקה מבושמת שמטרתה היא המתקת הפירות, ראה פאה"ש סי' כ סע' ד שהביא את שתי האפשרויות: פיזור אבק על הנוף ופיזור אבק על השורשים.

[19] ערוך ערך 'אבק א'.

[20] מאירי מו"ק ג ע"א בדעתו.

[21] רש"ס (שביעית ב,ב ד"ה עושה לה אבק).

[22]  פליקס (לירושלמי, ח"א עמ' 96).