אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

אנציקלופדיה הלכתית-חקלאית הוא פרוייקט חדש מבית מכון התורה והארץ, שמרכז מידע מקצועי והלכתי השייך לכלל תחומי החקלאות (הצומח והחי) ומהווה רקע חשוב לכתיבה הלכתית בנושא המצוות התלויות בארץ.

הערכים מובאים בשני חלקים: החלק המדעי-מקצועי ובעקבותיו הדיון ההלכתי.

צוות הכותבים של האנציקלופדיה כולל אנשי מדע מעולם האקדמיה, הנחשבים למומחים בתחומם, ורבנים פוסקי הלכה הבקיאים במצוות התלויות בארץ ובפרטי הלכותיהם.

מטרת האנציקלופדיה היא להביא בפני הקורא את הידע הקיים בסוגיות אלו, ואינה מהווה ספר פסיקה הלכה למעשה.

פרוייקט בסיוע משרד התרבות והספורט- מנהל התרבות.
המחלקה למכוני מחקר תורניים.
 
חזור למפתח הערכים

אלת הבטנה, אלה אמיתית (פיסטוק)

בטנה, בטנים, פיסתקא, פיסטקין

שם מדעי:   Pistacia vera

אנגלית: Pistachio

שם ערבי: الفستق الحلبي – פסתק, פוסטוק שמי, פוסטוק חלבי.

משפחה: אלתיים - Anacardiaceae

 

ראשי פרקים:

א. רקע כללי

ב. חלקי הפרי מהחלק הפנימי לחיצוני

ג. שלבי ההתפתחות הפרי

ד. ביות

ה. הבטנה בארץ ישראל בימי הבית הראשון

ו. הבטנה בארץ ישראל בימי הבית השני

ז. זנים בעבר

ח. ענף הבטנה לאורך הדורות

ט. תנאי גידול

י. דרכי גידול

יא. ריבוי

יב. קטיף ומאכל

יג. זנים חשובים בארץ בהווה

יד. סגולות רפואיות

טו. היקף גידול הבטנה בהווה

טז. דינים שונים

 

 

רקע כללי:

אלת הבֻּטנה או בשמותיה הנוספים: אלה אמתית או פיסטוק, הוא עץ המתנשא לגובה 3 - 5 מטרים בעל נוף רחב ושטוח. לעץ ריח אופייני של משפחת האלתיים, העץ דו פסיגי, חד-מיני, דו-ביתי כלומר הפרחים הם חד מיניים ונמצאים על עצים שונים (עצי זכר ועצי נקבה).[1]

עץ הפיסטוק הוא בעל שורש שיפודי מעמיק. העץ נשיר בימות החורף[2] עליו מסודרים באופן שווה לאורך הפטוטרת, לעץ פרחים בעלי עלי כותרת והם נוצרים כאשכול כעין מַכְבֵּד. הפירות גדלים גם הם באשכולות, הפרי בתחילתו ירוק אולם עם תחילת ההבשלה הוא הופך לוורוד ואחר כך חום. הפרי הוא בלוט בעל זרע מוארך העטוף בקליפה קשה ובתוכו ליבה ירוקה לא רכה העטופה בקרום סגול- אדום- חום. עם ההבשלה נסדקת הקליפה החיצונית ומתגלה גרעין ירקרק. הליבה היא החלק האכיל והיא בעלת טעם ייחודי. הפרי עשיר בשמן. אורך הפרי 1 – 2 ס"מ ורוחבו 0.6 – 1 ס"מ.[3] במקומות בהם גדל הפרי בכמות גדולה, הפיקו מהפרי שמן.[4]

 

חלקי הפרי מהחלק הפנימי לחיצוני:

החלק הפנימי ביותר של הפרי הוא הזרע שצבעו ברגיל הוא ירוק או צהבהב, מקורו של חלק זה בפרח, הוא הביצית שבשחלה. זרע זה עטוף בשלוש קליפות: קליפה קרומית הדבוקה לפרי שצבעה אדמדם ורוד חום, קליפה קשה שנפתחת חלקית עם ההבשלה שהופכת מצבע ירקרק לחום בהיר\באז', שכבה זו מתפתחת מהשחלה של הפרח והיא שכבת האנדוקארפ. וקליפה חיצונית, בשלבי ההתפתחות הראשונים צבעה הוא ירוק ועם ההבשלה היא נעשית אדמדמה. קליפה זו נושרת לעת ההבשלה, ולעתים יש לחלץ את הזרע וקליפתו הקשה מקרום זה לאחר הקטיף. שכבה זו היא המזוקארפ והאקסוקארפ. ראה במילון המושגים.

חז"ל קבעו בכל מין את הזמן שממנו ואילך ניתן להפריש ממנו תרומות ומעשרות, זמן זהו הוא "עונת המעשרות", עונת המעשרות של אלת הבוטנה הוא הזמן שנוצרת הקליפה הפנימית ביותר[5], דהיינו הקליפה הקרומית הסמוכה ביותר לגרעין, כאמור, קליפה זו מתפתחת רק לאחר כחודשיים- שלושה מהפריית הפרח.[6] (חשוב לציין כי לאחר ההפריה  בחודשים מאי ויוני, ישנה כעין הפסקה בגידול של כחודשיים ולאח מכן מתחדש הגידול. אם כן הקליפה מתגבשת סביב הפרי לאחר לפחות שלושה חודשים. ראו להלן).

מותר לקלף בשבת את הפיסטוק מקליפתו הקשה (השכבה השניה של הפרי) אם עושה זאת סמוך לאכילה[7]. קליפות הפיסטוק הם מוקצה, אך מותר לפתוח פיסטוק על ידי קליפה של פיסטוק אחר[8].

 

שלבי ההתפתחות הפרי:

ההתפתחות של פרי אלת הבוטנה היא ייחודית בשל העובדה שלאחר ההפריה של הפרח מתפתחת השחלה בלבד, אך הביצית המופרית (שממנה יתפתח הזרע) כמעט ואינו מתפתחת, רק לאחר הפסקה של כ 6- 8 שבועות, כשהקליפה הקשה מגיעה למלוא גדלה ומתקשה חלה גדילתה העיקרית של הביצית, והיא מתפתחת עד למילוי הקליפה הקשה. תופעה זו היא ייחודית לאלת הבוטנה, והיא גורמת לכך שישנו אחוז גבוה יחסית של אגוזים ריקים, דהיינו בעלי קליפה קשיחה וללא החלק הפנימי של הזרע הנאכל, מכיוון שהביצית לא מצליחה להתפתח כראוי.

יש האוכלים גם את ענפי העץ - הנצרים הרכים אשר נקראו בפי חז"ל 'לולבי האלה'.[9] נצרים אלו מתפתחים באופן מהיר בזמן הפריחה של העץ. בשביעית, אין צורך לבער את "לולבי האלה" מכיוון שהם מצויים כל הזמן על העץ, ואין שלב שבו בעלי החיים לא יכולים להשיגם, לכן הם אינם כלים ואין להם חובת ביעור. לעומת זאת מכיוון שמדובר בעץ נשיר, העלים אינם מצויים בחורף על העץ, וקיימת החובה לבערם מן הבית בזמן הביעור[10].

עם סוג ה- Pistacia נמנים כ-11 מינים אשר רק חלקם נמנה עם הצומח הארץ ישראלי.[11] סוגי האלה הגדלים בארץ: אלה אטלנטית - (Pistacia atlantica) זו נפוצה מהגולן והגליל העליון עד הר הנגב. אלה האמיתית או אלת הבטנה (Pistacia vera) - פריו של זן זה מכונה "פיסטוק חלבי". אלה ארץ ישראלית - Pistacia palaestina)) נפוצה באזור הים-תיכוני של ישראל. יש הרואים בה תת מין של 'אלה ארץ ישראלית'   Pistacia terebinthus. אלת המסטיק - (Pistacia lentiscus) נפוצה באזור הים-תיכוני של ישראל. השרף המופק מתוך הגזע של מין זה נקרא 'מסטיקא'.[12] חלק מעצים אלו יכול לשמש ככנה טובה לאלת הבטנה. הפרשנים השונים זיהו את הבטנה המקראית (בוטנים) כאפשרויות שונות במינים אלו,

לבוטנה שלוש מסורות זיהוי עיקריות – כולן עוסקות בפירות אגוזיים אכילים מסורת הזיהוי הקדומה ביותר היא זו המזהה את הבטנים במקרא עם P. terebinthus או P. palaestina והיא מופיעה כבר בתרגומי המקרא הקדומים[13], ברס"ג ועוד.

מסורת זיהוי אחרת, המופיעה בתרגומים השומרוניים למקרא ובמקומות נוספים מזהה את הבטנים המקראיים עם P. vera[14]

מסורת אחרת המופיעה לראשנה אצל הערוך, מזהה אותם עם Corylus avellana (אגוז לוז)[15]

לדעת פליקס הזיהוי של האלה האמתית עם הבטנים[16] והפיסתקין[17], כעץ אחד המוכר לנו בהווה – הוא ודאי.[18]

האלה הוא עץ וותיק במיוחד בארצנו והוא גדל בלבנט כבר אלפי שנים. ככל הנראה אלת הבטנה נזכרה כבר בראשית ימי המקרא, כך אומר יעקב לבניו טרם חזרתם למצרים: "קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם, וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה: מְעַט צֳרִי, וּמְעַט דְּבַשׁ, נְכֹאת וָלֹט, בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים".[19] כשהבוטנים הם כפי הנראה פרי האלה. יתכן ואחד מיישובי הגלעד נקרא גם הוא על שם פרי זה: "וַיְהִי לָהֶם, הַגְּבוּל יַעְזֵר וְכָל-עָרֵי הַגִּלְעָד... וּמֵחֶשְׁבּוֹן עַד-רָמַת הַמִּצְפֶּה, וּבְטֹנִים".[20] בישראל מכונה הפרי "פיסטוק חלבי", על שם מוצאו מאזור העיר חלב שבסוריה.

 

ביות:

מוצא העץ במערב אסיה, מוצאו מהאזורים ההרריים האירנו טורניים של אירן, טורקמניסטן ומערב אפגניסטן. אלו אזורים עם חורף קר וקיץ חם וממושך ואויר יבש. ככל הנראה כבר בתקופה הנאוליתית החלו לעשות שימוש בפירות אלת הבטנה, שרידי פירות נמצאו כבר מהתקופה הנאוליתית המאוחרת ומתקופת הברונזה.[21]

הפיסטוק הינו אחד מזני האגוזים העתיקים בתזונה העולמית. ממצאים ארכיאולוגיים טוענים כי כבר לפני אלפי שנים החלו לעשות שימוש בפירות העץ. ככל הנראה העץ ביות במהלך התקופה הכלקוליתית לפני כ-3500 שנים באזור פרס, אז החלו לגדל את העץ כגידול חקלאי. לפני כ-2000 שנים הגיע לאזורנו העץ המבוית כגידול חקלאי. אם כי מאוד יתכן כי הפרי ותוצריו הגיעו לאזורנו כבר לפני כן, כפי שיתבאר להלן. ישנן עדויות מוצקות המוכיחות שהאלה האמיתית גדלה בכל החבל ההררי של סוריה וא"י ופירותיה אף יוצאו לארצות רחוקות.[22] במהלך הדורות גודלו וטופחו זנים טובים של אלת הבטנה על ידי האיכרים בהרי איראן וסביבתה. במהלך כיבושי הרומים את הלבנט הם נחשפו גם לעץ זה, פרי זה נקרא ביוונית ורומית (pistakion), אך רק בשנת 100 לספירה לערך הובא עץ זה לדרום יוון ורומא. בהווה תפוצת העץ התרחבה מעבר לגבולות ארצות הלבנט ואגן הים התיכון וכיום אפשר למצוא מטעי פיסטוק במדינות רבות כמו: ארה”ב, אוסטרליה, סין ועוד.[23]

 

הבטנה בארץ ישראל בימי הבית הראשון:

האלה נזכרת במקרא מספר פעמים.[24] המונח אלה תורגם בתרגומים הקדומים לארמית וסורית ל'בוטמא',[25] בתרגום השבעים והוולגטה הוא תורגם ל- terebinthum כל אלו הם שמות עצם מהסוג Pistacia.[26] ואנו מניחים כי כוונת התרגומים היא לאלה אמיתית – אלת הבטנה. וכאמור לפי חלק מהמפרשים 'הבטנים' ששלח יעקב ליוסף: "נְכֹאת וָלֹט, בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים", [27] הם פירות הבטנה.

הבטנים כגידול או מוצר חקלאי מופיעים במקרא פעמים בודדות,[28] דבר המקשה על זיהוים המלא וגם מלמד כי עץ זה ופריו לא היו נפוצים בארץ בתקופה זו. מרשימת המוצרים שיעקב הציע לבניו להביא מנחה לשליט מצרים יתכן וניתן ללמוד מה הם הבטנים, בפסוק נאמר: "וקחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה: מעט צרי, ומעט דבש, נכאת, בטנים ושקדים"[29] נדמה שגם אם אין בפסוק זה הגדרה מדויקת לזהות 'הבטנים' הרי שההקשר הכללי שלו עשוי לקרב לסוג הפרי או לפחות לצמצם את טווח האפשרויות. א. ראשית בתקופה זו היה מצרים הייתה אימפריה שנשענה מבחינה חקלאית על נהר הנילוס הזורם בקביעות, וככזו היה בה שפע כלכלי ואילו הארצות שמסביבה שנשענו בעיקר על חקלאות בעל, שבהם היה מחסור שנבע מבצורת ממושכת. ב. מעמדו הכלכלי של יוסף כמשנה למלך מצרים היה גבוה ביותר ובוודאי שמוצרי מזון בסיסיים אינם עשויים להוות מנחה הולמת. שני תנאים אלו מכתיבים את הצורך של יעקב לבחור מוצרים יוקרתיים שאינם גדלים במצרים ואופייניים לארץ ישראל, יתכן כי זו כוונת יעקב במילים: "זמרת הארץ".[30] נכאת צרי בטנים ושקדים, אלו עצים שאקלימית אינם גדלים במצרים ועל כן גם מעט מפירות אלו יכולים להוות תשורה נאה לשליט מצרים.

מתיאור האירוע במקרא עולה כי המנחה הובאה אל יוסף לאחר שנתיים של בצורת בארץ, היינו התוצרים לא היו תלויים בגשמי אותה שנה (והקודמת לה). דבר זה אפשרי אם מדובר בגידולים רב שנתיים כגון עצי פרי אשר יש להם יכולת הסתגלות לעקה במים (לא ירקות או קטניות) המסתפקים במעט מים או במוצרים הנשמרים לאורך זמן מבלי לאבד מאיכותם. ייתכן כי לאור העובדה כי שתי שנים רצופות הייתה בצורת בארץ ועץ הבטנה זקוק לכ-500 מ"מ על מנת להניב פרי איכותי, בחר תרגום יונתן לפרש שהבוטנים והשקדים אינם הפירות עצמם אלא שמן המופק מהם: "... והבו במניכון ואחיתו לגברא דורונא: קליל שרף קטף וקליל דבש, שעוה, ולטום, משח דבוטנין ומשח דלוזין".[31] כך מוצאים אנו גם במדרש: "קחו מזמרת הארץ בכליכם רבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי: דברים שהן מזמרין בעולם ... בטנים ושקדים משח דבטנין ומשח דלוזין".[32] אם הפירוש אכן כך הרי שהרשימה כוללת אך ורק מוצרים יוקרתיים, עמידים לאורך זמן, המופקים מהצומח מסתבר שלחומרים אלו היו שימוש בהכנת תרופות ותכשירי קוסמטיקה (שמחירם גבוה). ניתן לשער שכיוון שמוצרים אלו לא שימשו כמזון, הם שרדו בבית יעקב למרות הרעב הממושך (יתכן כי הם יוצרו עוד לפני הרעב), בכמות שאפשרה גם להפריש מעט למנחה.

הרעיון שהמנחה שנשלחה ליוסף כללה מוצרים ששימשו לרפואה ואו קוסמטיקה ולא תוצרי מאכל עובר כחוט השני במדרש שכל טוב[33] בין כלל מרכיבי המנחה ששלח יעקב ביד בניו. "מעט צרי", זה שרף עצי הקטף, ועליו המקרא אומר: "הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם",[34] מכלל שהוא מובחר למרפא. "ומעט דבש "של דבורים, גם הוא מובחר לבלילות סמנין, כידוע יש בו תכונות רפואיות טובות וכן נחשב כחומר משמר ולחניטת מתים. "נכאת" - זו שעוה: שיש בה שימוש בתעשיית הקוסמטיקה. "ולוט" זה זיעה של עץ שקורין בלע"ז שטינק"ו ונראה כקטורת... וטוב הוא למרפא ולהעמיד את השיניים. "בטנים" שהוא שמן הבטנה. "ושקדים". זה שומן של לוזים, שמוציאין מהם שמן ומובחר הוא למרפא"[35].

יש להוסיף לכך את הקביעה שהם, קרוב לוודאי, אינם פירות הצמח "אגוז אדמה" הנקרא בעברית בת זמננו בשם "בטנים". למעשה, פירות הצמח "אגוז אדמה", או בשמו הבוטני ארכיס תת-קרקעי (Arachis hypogaea), אינם אגוזים אלא תרמילים של צמח ממשפחת הקטניות. החלק הנאכל ב"בוטנים" הוא הזרעים לאחר הפרדתם מקליפת התרמיל המעוצה. מוצא ה"בוטנים" הוא באמריקה הדרומית והם הגיעו לאירופה על ידי הסוחרים שהגיעו אליה לא לפני גילויה על ידי קולומבוס (בשנת 1492 לספירה).

יש לציין כי זיהוי הבטנים עם פרי האלה האמיתית כרוך בשני קשיים: א. עדיין לא נמצאו ראיות ברורות לכך שמין זה גדל בארץ לפני התקופות הקלסיות ולכן גם אם ניתן לזהות אותו כפסתקא בדברי חז"ל עדיין נותרת השאלה האם הוא הבטנים של תקופת האבות. יתכן שנוכל לומר כי סוחרים העבירו את שמן הבטנה ממקום גידולה במזרח לארץ ישראל. ב. לאור הבצורת הממושכת קשה להניח שנותר מזון באיכות ובכמות ראויה שממנו ניתן היה להפריש מנחה לשליט מצרים. יתכן לומר כי שמן זה נותר טרם לשנות הרעב, או שהובא מארצות המזרח במהלכו.[36] מכלל דיון זה[37] עולה הסבירות שה'בטנים' הנזכרים במקרא אלו הם פירות האלה האמיתית – הפיסטוק.

 

הבטנה בארץ ישראל בימי הבית השני (התקופה הפרסית, היוונית והרומית):

בתקופת הקלאסית עץ הבטנה היה מוכר בארץ וככל הנראה גידלוהו בהרים, עם זאת מסתבר שהיה זה גידול חדש יחסית שהגיע ארצה ממזרח. במקורות חז"ל: המשנה, התלמוד והמדרשים, נקראה לא אחת אלת הבטנה – פסטתקין או בוטמין[38] במספר משניות העוסקות ב"פיסטקין" ניתן ללמוד שעץ האלה האמיתית גדל בארץ ולכן חלו על פירותיו המצוות התלויות בה.[39]

ישנן ראיות כי את את אלת הבטנה גידלו גם בארץ[40] כך נאמר בתוספתא: "... אבל האלרסין וההפרסקין (צ"ל אפסטקין) והאצטרבילין לא צרכו ליתן בהן סימן לפי שכיוצא בהן בארץ ישראל",[41] אדם שקנה פירות אלו התחייב לעשרם, חיוב זה הוא משיעשו קליפה.[42] הגידול בארץ היה יחסית מצומצם ולא סיפק את כל התצרוכת המקומית, חלק ניכר של פרי הבטנה יובא מחו"ל[43], כך נאמר בתוספתא: "פירות ארץ ישראל שרבו על פירות חוצה לארץ חייבין, פירות חוצה לארץ שרבו על פירות ארץ ישראל הרי אלו פטורין, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים אף דברים התדירין כגון האגוזין ודורמסקניות ופסיליה ופסלקאות (ופסתקאות) פטורין ושאר כל הדברים חייבין,[44] משמע מכך שרב הפירות מיובאים מחו"ל.

באזור חברון נזכר שוק הבטנה "יריד של בטנה" ששימש גם למקום פולחן אלילי,[45] יתכן כי גם בהרי חברון היה נפוץ גידול הבטנה כפרי מסחרי מאחר והאקלים מתאים לגידולה שם[46]. נראה כי גם בבבל היה נפוץ פרי זה זאת בגלל הקירבה להרי פרס שם גדלו עצי הבטנה כגידול בעל, הפרי שימש למאכל וגם כציון גודל "כפיסתקא וכפלגא דפיסתקא".[47]

במספר מקורות חז"ל קיים חילוף בין "פיסתקין" ו"אפרסקין". לדוגמא בתוספתא נאמר: "... תלה בה אגוזין, הפרסקאות ורמונים וגלוסקאות, פרכילי ענבים ועטרות של שובלין כשירה".[48] גירסה מעט שונה מופיעה בתלמוד: "סיככה כהלכתה ועיטרה בקרמין ובסדינין המצוירין, ותלה בה אגוזין, שקדים, אפרסקין ורימונים",[49] לדעתנו יש לגרוס במקום ה"פרסקאות" או ה"אפרסקין" "אפסתקין", כוונת המקורות שאדם תלה אשכולות של פרי האלה האמיתית (אלת הבטנה). אגוזים, שקדים, רימונים ואשכולות האלה האמיתית הם פירות יבשים הנשמרים ימים רבים ואילו "חיי המדף" של האפרסקים קצרים ולכן אינם יכולים לשמש כנוי סוכה. בנוסף לכך פרי האפרסק כבר אינו מצוי בסתיו עת חל חג הסוכות.[50]

שרידי פירות הבטנה מתקופה זו נמצאו בתל אפק,[51] ובקצרין שבגולן.[52]

 

זנים בעבר:

אין בידנו מידע על זני העבר אם כי יתכן כי הזנים הפרסיים קרמאן ((Kerman, ספאכס (Sfax), ואולי זן מקומי 'שאמי' שגדל באזורנו היו ידועים כזני איכות כבר בעבר.

 

ענף הבטנה לאורך הדורות:

בספרות הגאונים נזכר פרי הבטנה ונקבע כי יש לברך עליו בורא פרי העץ ועל פסולת השמן לאחר הכבישה מברכים בורא פרי האדמה.[53] ישנן ראיות כי אלת הבטנה גדלה באזורים ההרריים של ארץ ישראל וסוריה, במהלך ימי הגאונים, הזן 'שאמי' נזכר בתקופה זו שהיה משובח ואף יוצא לארצות רחוקות.[54] אלכנדי ואלראזי (מאה 9 לספירה) הזכירו את הבטנה בשם 'פסתק אלשאמי',[55] אבן סינא ואחרים ציינו ייחודו של פרי זה.[56] הרופא היהודי יצחק ישראלי כתב במאה ה-10 כי עץ זה נפוץ בערי אלשאם (סוריה רבתי).[57] מהלבי (מאה 10) ציין את הבטנה כאחד הפירות המיוצאים לעירק.[58] מקור בספרד מתקופה זו מציין כי פרי הבטנה מיובא מאזור אלשאם.[59] לוי בן יפת בן המאה ה-11 הזכיר פרי זה בכתביו.[60] בתקופה הממלוכית הפסתק נמנה עם גידולי אלשאם,[61] בשנת 1368 נזכר פרי הפסתק בתעודה מירושלים.[62] סוריאנו בתאורי ארץ ישראל משבח את אלת הבטנה -אגוזי הפיסטאקו המזינים ובהם עושים מסחר.[63] מג'יד אלדין מזכיר שכונה בחברון הקרויה על שם הפסתק ('אלפסתקה').[64] בבעל בק אשר בלבנון נזכרו עצי הפסתק,[65] במאה ה-17 מציין בנימין מוספיא את הפרי הגדל בסוריה ונשמר בקליפתו.[66]

 

תנאי גידול:

מוצא העץ כאמור במערב אסיה, מהאזורים ההרריים האירנו טורניים, אלו אזורים עם חורף קר, קיץ חם וממושך ואויר יבש. האלה ובמיוחד האלה האמיתית זקוקה לחורף קר, ועל כן עיקר גידולה הוא בהרים עד גובה של 1500 מ' (לעיתים אף מעבר לכך) המרוחקים מן הים. הלחות אינה מטיבה עם העץ הרגיש למחלות עלים. כיוון שזה הוא עץ פרי בעל אופי ערבתי, על כן הוא זקוק לקיץ ארוך חם וממושך שחון ויבש לשם הבשלת פירותיו. הוא נמנה עם משפחות העצים המסתגלים גם ליובש קיצוני. העץ מסוגל להתמודד עם סוגי קרקעות שונים ואף עם קרקע סלעית רדודה. יבולים טובים מתקבלים בקרקע עמוקה ותוספת מים מתאימה (כ-500 – 600 מ"ק לדונם). יש לוודא כי הקרקע נקיה ממחלות קרקע שכן העץ רגיש לנמטודות, דוררת ומחלות קרקע נוספות.

יש לציין כי בעבר הייתה אמונה כי הפיסטקין הם תוצאה של הכלאה של שני מני פירות לוזין (שקד) ובוטמין (אלה אטלנטית?), "מאי נפיק מינהון? פיסטקין".[67] כיום, רגילים להרכיב אלה אמיתית על אלה אטלנטית, וזה ספק מינו, אבל אפשר להרכיב גם על אלה אמיתית או מכלואים טבעיים של אלה אמיתית ואין בזה כלאיים[68].

 

דרכי הגידול: 

הבטנה הוא עץ דו ביתי ועל כן הוא זקוק להפריית אבקה זכרית לשם חנטת הפרי. יחס הנטיעה במטע בין הזכרים לנקבות הוא 10:1 בהתאמה. עצי הזכר אינם מניבים פירות ואלו מתפתחים רק על עצי הנקבה. יש להתאים למטע זכרים הפורחים בעת פריחת הנקבות.[69] האלה הארצישראלית מסוגלת להיות מאביק טוב לאלה האמיתית (בטנה). מרווחי הנטיעה המקובלים הם כ- 4.5 X 6.5 מ', אם כי יש להתאים את מרווחי הנטיעה לעצמת הצימוח על פי הזנים השונים. אומד הנטיעה המקובל הוא כ- 40 עצים בדונם בתנאי שלחין. העץ נוטה לעיתים לקבל צורה שיחית ומצוואר השורש גדלים סורים. העץ פורח סביב חודש אפריל, היבול נישא על זרועות השנה הקודמת, ועל יש חשיבות רבה לצימוח הווגטטיבי של העץ מידי שנה. יש לרסס בשמן חורפי לקראת האביב לשיפור ההתעוררות והאחדה של הפריחה. גל הצמיחה העיקרי הוא בחודשים מאי ויוני. צימוח הווגטטיבי של העץ איטי מאוד בשנים הראשונות לגידולו, אך מערכת השורשים מתפתחת לעומק הקרקע. העץ מאריך ימים ומסוגל לתת פרי עד גיל 70 שנה ואף יותר. הכניסה לניבה אטית למדי, בייחוד בתנאי בעל, ניבה מסחרית מתחילה בגיל 12 – 15 שנה ובגידול שלחין 8 – 10 שנים. העץ נוטה לסירוגיות בהנבה.[70] עץ הבטנה נכנס לניבה מלאה רק בגיל מאוחר, כעבור כ- 15 -20 שנים לערך. היבול המשוער הוא 100 – 150 ק"ג לדונם, מטעים בוגרים בעלי זנים טובים יכולים להניב עד 300 ק"ג לדונם.[71] בשל כך אין בו בעיה של ערלה[72].

יש להשקות כ-600 מ"ק לדונם, כיתר אחיו ממשפחת האלתיים, העץ עמיד במיעוט משקעים. ממעטים בגיזום שכן הפצעים אינם מגלידים היטב. יש צורך להוסיף דישון חנקני. במקומות לחים נתקף העץ במחלות עלים כגון חילדון, ספטריה או מחלות פריחה (פומופסיס) וכך גם הפרי. העץ רגיש למחלות קרקע כגון: נמטודות ודוררת המצויות בקרקע.[73]

 

ריבוי:

ניתן לרבות את הבטנה בעזרת זריעים או הרכבת זנים טובים על גבי כנות בר או זריעים. במטע זריעים מקבלים אי אחידות בולט בין העצים וכן 50% עצי זכר, על כן אלטרנטיבה זו אינה כלכלית. מכינים כנות מזריעים מאלה אמיתית (פירות פיסטוק) או מזני אלה אטלנטית או ארץ ישראלית. מרכיבים בגובה של 0.5 - 1 מ' מעל פני הקרקע, זאת לאחר שהכנה צמחה לפחות שנה אחת ולעיתים אף שנתיים (לעיתים צימוח הכנה איטי למדי). רגלים להרכיב את העץ ברכבת פקע ועין ולא הרכבת ראש. ההרכבה אינה פשוטה ולא כל ההרכבות מצליחות אך ידע מקצועי וניסיון משפר את אחוזי הקליטה.[74] העונה המתאימה להרכבה היא חודש ספטמבר בעין רדומה. הסיבה לכך כי בתקופה זו הפרשת השרף מהכנה מועטת וזו מפריעה לאיחוי של הרוכב.[75] הכנה חזקה בדרך כלל והאיחוי מצוין. העתקת שתילים מהמשתלה למטע בעייתית בגלל השורש השיפודי של האלה. אולם כיון שנוהגים לבצע את כל ההליך כאשר הכנות נטועות בכלים, אז נטיעת השתילים במטע מוצלחת.[76] העץ עמיד במיעוט משקעים אך רגיש לנמטודות.[77]

 

קטיף ומאכל:

הפריה לקויה מגדילה את אחוז הפרי הריק, לקראת ההבשלה הפרי נפתח. ההבשלה בדרך כלל בחודש ספטמבר. הקטיף נעשה על ידי חבטות על אשכול הפרי ולאחר מכן איסוף הפרי מהקרקע, יש העושים את פעולת הקטיף באופן ממוכן[78] קצת בדומה לשקד. בעת האסיף הפרי מכיל 40 – 45% לחות, על כן נוהגים לייבש את הפרי בשמש או באופן מלאכותי. לאחר שהפרי נקטף, קליפתו מתייבשת, מחליפה את צבעה מירוק לצהוב (בזנים מסוימים לגוון צהוב-אדמדם) ונפתחת מעצמה באופן כללי אגוזים אלו אינם נשמרים לתקופה ארוכה ויש לשומרם בקירור.[79]

בישראל, כמו בהרבה ממדינות העולם, נהוג לאכול את הפיסטוק לאחר שהוא הומלח ונקלה .את הפיסטוק ניתן למצוא בלא מעט מאכלים מתוקים שמוצאם ממדינות ערב כגון בקלווה, רחת, לוקום וכנאפה.

 

זנים חשובים בארץ בהווה:

זן משובח משמעו בעל ניבה טובה, סרוגיות נמוכה, הבשלה אחידה, טעם טוב, שיעור רב של התפשקות הקליפה ורצוי פרי גדול. זנים חשובים בהווה: קרמאן Kerman (אירן), ספאכס (Sfax) אנינה (מיוון) לרנקה (קפריסין), Uzun ו) Kirmizi תורכיה), אגינה, נצרת, בן יהודה, קסטל –צפת,[80] שופרא, ואריה.[81]

 

סגולות רפואיות:

לאגוזי הפיסטוק סגולות רבות המסייעות לבריאותנו בשלל מובנים. הם נמנים בין סוגי האגוזים המעטים המכילים בתוכם את רוב רובם של החומרים החיוניים לאדם בשביל ליהנות מבריאות מקיפה. הפרי מכיל כ- 55% שמן וכ-22% חלבון.[82] הפיסטוק מכיל פחמימות, חלבונים, שומנים, סיבים תזונתיים, זרחן, אשלגן, סידן, ברזל, מגנזיום, אבץ, נחושת, מנגן, תיאמין, ויטמין 6B, ו B5, בטא-קרוטין, לוטאין וזאהקסנטין, ריבופלבין, ניאצין, חומצה פאנטוטנית, חומצה פולית ויטמינים: C, A , ו .K פרי הפיסטוק מפחית יובש בעור הגוף, יש בו סיבים תזונתיים המסייעים לעיכול המזון, יש בו תכונות אנטי-אוקסידנטיות, הוא מסייע למלחמה בסוכרת ומסייע בספיגת ברזל לגוף.[83] כל הרשימת החומרים החיוניים הללו מובילה את הפיסטוק לפסגת הפירות אשר אכילתם מביאה בריאות.

כבר בעבר הרחוק תיאר פדניוס דיוסקורידס, רופא, פרמקולוג ובוטניקאי יווני מהמאה הראשונה לספירה, את תכונות עץ האלה (אמיתית) וציין כי היא גדלה בפטרה, יהודה, סוריה וקפריסין. לדבריו הפיקו ממנה את השרף המשמש לחיזוק הקיבה, לטיפול בעיניים ובאוזניים וכחומר משלשל. בימי הביניים שימשו הפירות כתרופה נגד שלשול, כסם המועיל לקיבה וכמרכיב בתרופה לחיזוק התאווה המינית. שמן הזרעים הוזכר בתור מרכיב במרקחת לחיזוק הלב, לעיכוב הזקנה, לחיזוק החושים ולחיזוק כוח הגברא. ברפואה העממית בימינו משמשים הזרעים לניקוי הפנים.[84] לוי בן יפת בן המאה ה-11 הזכיר פרי זה וכתב כי הוא תרופה כנגד השילשול.[85] וכן צוין כי הוא טוב לניקוי פצעים.[86]

 

היקף גידול הבטנה בהווה (2016):

בשנת 1935 נטעו בשטחי כפר עציון כמה אלפי שתילי אלת הבוטנה[87]. במהלך שנות ה-60 -90 של המאה ה-20 נעשו ניסיונות גידול של עץ הבטנה בישראל, את העץ גידלו בשדה בוקר אשר במרכז הנגב[88], עומר, חבל יתיר ודרום הר חברון, באזור העיר חברון, גליל תחתון ואף עליון. יש לציין שלמרות שיש אזורים בארץ שתנאי האקלים והגידול בהם מתאימים לגידול הפיסטוק, נתקל גידול זה בארץ בקשיים רבים כגון: זנים לא מתאימים או לא מספיק פוריים, בעיות בהפריה, יבולים נמוכים, סירוגיות ביבול, כל אלו הביאו לאלטרנטיבות גידול כלכליות יותר והפכו את גידול הפיסטוק ללא כדאי. כיום אין מטעי בטנה מסחריים בארץ.

בעולם עיקר הנטיעות והמטעים כיום הם אירן (כ-190,000 טון שנתי), ארה"ב – קליפורניה (כ-140,000 טון שנתי), תורכיה (כ-60,000 טון שנתי), סוריה (כ-60,000 טון שנתי), סין (כ-34,000 טון שנתי) ועוד. בסה"כ כ2.5 מליון דונם.

 

דינים שונים

הלכות ברכות: ברכתו של הפיסטוק בורא פרי העץ, ובורא נפשות רבות[89]. אולם פיסטוק שאינו קלוי יש שכתבו שברכתו שהכל[90] ויש שכתבו שברכתו העץ[91]. כתבו האחרונים שלא מברכים על פיסטוק שהחיינו משום שלא ניכר בו החידוש[92]. אין לברך ברכת האילנות על פיסטוק ממין זכר משום שאין הוא מוציא פירות[93].

פיסטוק אינו אגוז ואינו בכלל המנהג שלא לאכול אגוזים בר"ה, אך יש שכתבו להימנע גם מפיסטוק[94]. אין בפיסטוק משום איסור בישולי עכו"ם שכן הוא נאכל גם חי[95].

חרקים: בפיסטוק טרי לא מצויים חרקים, אך באחסון וההובלה יכולים להיווצר חרקים שמשאירים סימנים של קורים וכרסום[96].

פסח: יש שכתבו שהנוהגים איסור באכילת קטניות בפסח נהגו איסור גם בפיסטוק[97], על אף שוודאי שאינו בכלל קטניות, ויש שכתבו שהדבר מותר[98]. גם האוסרים לא אסרו בשמן פיסטוק[99].

 

כתיבה: ע"ל, ב"ש, ד"א

ביבליוגרפיה:

  1. אבן אלח'יר אלאשבילי, עמדת אלטביב פי מערפת אלנבאת, מהדורת מ"ח אלח'טאבי, רבאט, 1990.
  2. אבן בטוטה, רחלה, מהדורת Defremery & B.R. Sanguinetti פריס, 1854.
  3. אלראזי אבו בכר מחמד בן זכריא, כתב אלחאוי פי אלטב, מהדורת מ' עבד אלמעיד ח'אן, 20 – 21, הידראבד (הודו), 1967 – 1968.
  4. אנציקלופדיה לחקלאות, מטעים יערנות הגנת הצומח, חל' ג, תל אביב, תשל"ו, עמ 281 – 283.
  5. הילדסהיימר ע', ספר הלכות גדולות, א, ירושלים תשל"ב.
  6. יצחק אלאסראילי אסחאק בן סלימאן, כתב אלאע'ד'יה ואלאדויה, בירות, 1992.
  7. לב א', ועמר ז', סממני המרפא המסורתיים בארץ ישראל, ירושלים, תשס"ב, עמ' 72.
  8. לוי בן יפת, ספר המצוות, כתב יד ליידן ( 4760), בסל"א, כי"א, סימן 28065.
  9. לפשיץ נ', תרומת מחקרים ארכיאובוטניים לידע על צומח העץ בצפון ומרכז הגולן בעבר, רתם 23 - 24, תשמ"ז, עמ' 84 – 92.
  10. מילנר - נבו ע', הבטנה ואני, עומר, 2011.
  11. מילנר- נבו ע', הרכבות אביב של בטנה על שתילים במיכלים, באר שבע : הרשות למחקר ולפיתוח - אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, האגף לחקלאות מדברית, 1979.
  12. מילנר- נבו ע', אי קליטה ואי התאם בהרכבת בטנה על אלה אטלנטית, באר שבע : הרשות למחקר ולפיתוח - אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, האגף לחקלאות מדברית, 1979.
  13. נוירי, נהאית אלארב פי פנון אלאדב, קהיר, 1924.
  14. עמר, ז', "זמרת הארץ" על פי רב סעדיה גאון. שיח שדה, (ב) תשס"ו, כתב-עת אינטרנטי, ירושלים.
  15. עמר ז', גידולי ארץ ישראל בימי הבינים, 2000, עמ' 218 – 220.
  16. עמר ז', צמחי המקרא, הוצאת ראובן מס, ירושלים תשע"ב (עמ'84 -86).
  17. עמרי, אבן פצ'ל אללא אלעמרי מסאלכ אלבצאר פי ממאלכ אלאמצאר, (מהדורת אימן פואד סיד), יצא לאור במסגרת: Textes Arabes et Etudes Islamiques, XXIII, Paris., 1985.
  18. פליקס י', תלמוד ירושלמי מסכת שביעית, ע"פ כ"י ליידן עם שינויי נוסחאות מכתבי-יד, קטעי גניזה ודפוס וניציה ירושלים, תש"ם.
  19. פליקס י', 1968, עולם הצומח המקראי, רמת גן.
  20. פליקס י', החקלאות בארץ ישראל בימי המקרא המשנה והתלמוד, ירושלים תל-אביב, תש"ן (1990).
  21. פליקס, י', עצי פרי למיניהם. תל אביב 1994, עמ' 174 – 176.
  22. פליקס, י', ביאור לירושלמי מעשרות....
  23. רול י' ואיילון א', אפולוניה ודרום השרון דגם של עיר חוף והעורף היישובי שלה, תל אביב, 1989.
  24. שמידע, א. ודרום, ד., מדריך העצים והשיחים בישראל, בית הוצאה כתר, ירושלים, 1992.

 

  1. Dioscrides, tr. R.T. Gunther, The Greek Herbat of Dioscrides, New York, 1959.
  2. Liphschitz, Nili. Timber in Ancient Israel: Dendroarchaeology and Dendrochronology. Tel- Aviv 2007.
  3. Loew, I,. Die Flora Der Juden, I.- IV, Hildesheim. 1924-1934.
  4. Smartt, J,. & Simmonds. N.W., Evolution of Crop Plants, London, 1995.
  5. Zohary, Dan & Maria Hopf . Domestication of Plants in the Old World, (2 nd ed. ). Oxford 2000.
  6. ED PERRY , STEVEN SIBBETT Harvesting and Storing Your Home Orchard’s Nut Crop: ,
  7. Louise Ferguson, Vito Polito and Craig Kallsen, THE PISTACHIO TREE; BOTANY AND PHYSIOLOGY AND FACTORS THAT AFFECT YIELD
  8. Pistachio Growth Stages - Female Trees

 

 

 

פרי הפיסטוק בתוך קליפתו החיצונית, לקראת הבשלה מלאה

 

פרי הפיסטוק לאחר חילוצו מהקליפה החיצונית

 

[1] משה רענן, פורטל הדף היומי, ערך "אלה אמיתית"; אנציקלופדיה חקלאית ח"ג, עמ' 281 - 283.

[2] כבר בספרות חז"ל נזכר עניין זה, ראו שביעית ז, ה; פליקס, שביעית, 134 – 135.

[3] אנציקלופדיה חקלאית ח"ג, עמ' 281.

[4] בראשית רבה, צא, יא.

[5] ירושלמי מעשרות א, ב ביחס ל"איפסטקין" ורמב"ם מעשר ב, ה ביחס לבטנים, ועיין לעיל שזה מזוהה עם הפיסטוק שלנו.

[6] ראה פליקס ביאור לירושלמי מעשרות...

[7] בן איש חי שנה שניה בשלח ט, כף החיים שיט, מט, חזון עובדיה שבת ד, עמוד קי.

[8] משנה הלכות חי"ח סימן רי, תפארת צבי (קורנמל, נדפס בספר מאמר מרדכי) סימן מ. אך אם לא משתמש בקליפה לפיצוח, אין להעביר אותה מיד ליד לאחר הקילוף אלא לזורקה (והאיש מרדכי שיעור טז עמוד קלט). וע"ע מחוקק במשענותם סימן שח אות ד. ובפסקי תשובות (שח הערה 358) בשם ברית עולם כתב שאם רגיל למצוץ את המלח מהקליפה מותר. ובשולחן שלמה ב, עמוד סא בהערה, כתב שאפשר להניח את הקליפות על השולחן ואח"כ לנער אותם מדין גרף של רעי.

[9] שביעית ז, ה.

[10] משנה שביעית ז, ה, רמב"ם שמיטה ויובל ז, טו, וביאר המהר"י קורקוס שזה פיסטוק ועיין לעיל.

[11] אנציקלופדיה חקלאית ח"ג, עמ' 281.

[12] שמידע, עמ' 25 - 26.

[13] תרגום עקילס הגר, ותרגום השבעים, ראה עמר, צמחי המקרא עמ' 80.

[14] ראה עמר, צמחי המקרא עמ' 85.

[15] זהוי זה הוא אחת מהאפשרויות המובאות בערוך, ראה ערך "בטן".

[16] בראשית מג, יא.

[17] בבלי, גיטין נט, א; ירושלמי, מעשרות, א, ב, מח ע"ד.

[18] פליקס, 1994, 175. אולם היו שחלקו כגון: לעף, פלורה ח"א עמ' 192, בחלק מתרגומי הוולגטה.

[19] בראשית מג, יא.

[20] יהושע יג, כו; ראו פליקס, 1994, 174.

[21] זוהרי, הופף עמ' 180; סמרט וסימונס עמ' 14 – 16.

[22] עמר, גידולי ארץ ישראל בימי הביניים, עמ' 218-220.

[23] רענן, פורטל הדף היומי, ערך "אלה אמיתית", ראה גם באתר האו"ם FAOSTAT.

[24] לדוגמא: בראשית לה, ד; בראשית, מג, יא; יהושע כד, ז; שופטים ו יא ועוד; ראו: פליקס עולם הצומח, עמ' 104 – 106; לעף, פלורה, א' עמ' 190 – 200.

[25] ראו לדוגמא: תרגום אונקלוס לבראשית לה, ד; תרגום יונתן לשופטים ו יא, ועוד.

[26] ראו בהרחבה אצל עמר, 2000, 218 – 220.

[27] בראשית, מג יא.

[28] בראשית, מג יא; ואולי אף ביהושע יג, כו.

[29] בראשית, מג יא.

[30] שם.

[31] תרגום יונתן על בראשית, מג יא.

[32] בראשית רבה (תיאודור-אלבק), פרשת מקץ פרשה צא.

[33] חובר ע"י רבי מנחם בן שלמה, בשנת 1138.

[34] ירמיהו ח, כב.

[35] מדרש שכל טוב, בראשית, מג, יא.

[36] מסיבה זו מציע ז. עמר, לזהות את הבטנים כמין או מינים שגדלו בר בארץ ולא שימשו למאכל אלא להפקת סממני מרפא וקטורת. יחד עם זאת יש להעיר שהאלה האמיתית מסווגת בין עצי הפרי היובשניים ביותר כך שייתכן והיא המשיכה להניב גם בשנות הבצורת הראשונות, צמחי המקרא, 84-86.

[37] ראו הרחבה בדיון זה אצל רענן, פורטל הדף היומי, ערך 'אלה אמיתית'

[38] ראו לדוגמא: ירושלמי כלאיים כז ע"א.

[39] ראו לדוגמא: משנה, שביעית ז, ה.

[40] תוספתא מעשרות ג, טז.

[41] תוספתא, מעשרות, (ליברמן) ג, טז.

[42] ירושלמי, מעשרות א, ב, מח ע"ד.

[43] תוספתא, דמאי א, ט.

[44] תוספתא, מסכת דמאי, ליברמן, א, ט. ראו: משה רענן, פורטל הדך היומי ערך "אלה אמיתית".

[45] ירושלמי עבודה זרה א, ד, לט ע"ד; בראשית רבה ס"פ מז ושם מתקשר עם אלוני ממרא הסמוך לחברון.

[46] במפת מידבא מצויור בסמוך לאלוני ממרא, הסמוכים לחברון, גם עצי אלת הבוטנה, ראה  אריאל : כתב עת לידיעת ארץ ישראל - נצרות ונוצרים בארץ-ישראל, חוברות 155- 156, עמוד: 207

[47] בבלי, גיטין נט, א.

[48] תוספתא, סוכה, ליברמן, א, ז.

[49] בבלי, סוכה י, א.

[50] ראו פליקס, 1994, 232.

[51] לפשיץ, בתוך רול אפולוניה, עמ' 312.

[52] לפשיץ, תרומת, עמ' 89.

[53] הילדסהיימר, עמ' 95.  "ועל כוספיהון בורא פרי האדמה".

[54] עמר, 2000, עמ' 219.

[55] ראזי כרך 21 עמ' 214.

[56] נוירי, יא, עמ' 92 – 93.

[57] יצחק אסראילי, עמ' 322.

[58] אבן עמיד, א, עמ' 134.

[59] אבן אלח'יר, מס' 1972.

[60] לוי בן יפת, עמ' 47 ע"א.

[61] עמרי (מהדורת סיד) עמ' 25.

[62] ליטל, עמ' 364 מספר 803.

[63] סוריאנו, עמ' 223.

[64] שמידע, עמ' 25 - 26

[65] אבן בטוטה, עמ' 186.

[66] ערוך, ערך פסתקא'.

[67] ירושלמי כלאיים א, ד, כז ע"א. ככל הנראה מחשבה זו היא מתחום הפולקלור, ואין לה היתכנות חקלאית מעשית.

[68] ד"ר משה זקס (הליכות שדה 80 עמוד 15) בשם הגרש"ז אויערבאך. שו"ת באהלה של תורה ח"ד סימן כה. תנובות שדה 66-71, הליכות שדה 133-134, 137-140, מן השורש תשס"ד, הלכות הארץ עמוד 201. אמנם עיין בתחומין ה שם התיר הרב שמואל דוד גם הרכבה על אלה אטלנטית.

[69] מניסיונם של מגדלים בארץ הוברר כי התאמת פריחת זכרים לנקבות לאורך שנים בעייתית. ראו עדות מגדל אצל משה רענן, פורטל הדף היומי, ערך 'אלה אמיתית'.

[70] אנציקלופדיה חקלאית חלק ג' עמ' 281.

[71] אנציקלופדיה חקלאית חלק ג' עמ' 282 – 283.

[72] הליכות שדה 59 , 61, 70.

[73] שם.

[74] אנציקלופדיה חקלאית חלק ג' עמ' 282.

[75] מילנר – נבו, 1979, אי קליטה ואי התאם בהרכבת בטנה על אלה אטלנטית.

[76] מילנר – נבו, 1979, הרכבות אביב של בטנה על שתילים במיכלים.

[77] אנציקלופדיה חקלאית חלק ג' עמ' 282.

[78] בחוות גידול בעיקר בארה"ב.

[79] אנציקלופדיה חקלאית חלק ג' עמ' 282 – 283.

[80] אנציקלופדיה חקלאית חלק ג' עמ' 282 – 283.

[81] שני זנים אלו פיתח חוקר הפיסטוק עמרם נבו מהישוב עומר שבנגב, ראו: נבו ע', 20יא, הבטנה ואני.

[82] אנציקלופדיה חקלאית חלק ג' עמ' 281.

[83] אפרים לב וזהר עמר, תשס"ב, עמ' 72 – 73.

[84] אפרים לב וזהר עמר, תשס"ב, עמ' 72.

[85] לוי בן יפת, עמ' 47 ע"א.

[86] ר' חיים פלאג'י, הרופא המנוסה, פצעים אות לב.

[87] ח. כנען בקובץ "שנה בשנה" שנת תשלד עמ' 508.

[88] יואל דה-מלאך, מגבעות טוסקנה למרחבי הנגב עמ'....

[89] הלכות גדולות (הוצאת מקיצי נרדמים ח"א עמוד 95).

[90] דברי משולם סימן רז על פי שעה"צ ב ובה"ל משום שרוב אכילתו היא רק על ידי קלייה.

[91] פסקי תשובות סימן רה אות ה. ממתק העשוי מפיסטוק שברכתו העץ – מדריך העדה החרדית לשנת תשסה ולשנת תשסח.

[92] ראה שו"ע או"ח רכה, ו. ברכת ד' מדריך לברכות הנהנין, כתם אופיר.

[93] ראה מ"ב רכו, ב שכתב שברכת האילנות זה דווקא על פרח שממנו יוצא פרי, ועל פי דבריו כתבו לגבי פיסטוק זכר בספר מעשה חמד, ובספר פרח מטה אהרן (עמוד פה).

[94] עיין אוסרי לגפן עמוד תטז, בנתיבות ההלכה ימים נוראים (עמוד 201), ומאור יעקב (עמוד 24).

[95] אור יצחק (יעקובוביץ') עמוד 159. שולחן מלכים עמוד א'שב. בישולי גויים עמוד נו. קובץ קול סיני (תשעה סימן יז)

[96] תולעת שני ח"ג עמוד קצא, אנצקלופדיה לכשרות המזון. ראה עוד באמונת עתך 10 עמוד 42 נתונים מעבדת מכון התורה והארץ. וראה בספר יוסף לקח (הרב פרץ) סימן מב שיש כעשרה אחוזים של נגיעות ומן הדין אינו צריך בדיקה, וראה בילקוט יוסף  סימן פד סעיף יג שאין חובה לבדוק כל אחד ואחד.

[97] פסקי תשובות סימן תנג הערה 22, שו"ת היכל הוראה ח"ב סימן נה (מטעם שיכול להתחלף בקטניות ושרגילים לקלות אותו עם קמח), קובץ תורני כרם ביבנה עמוד קכב, קובץ תל תלפיות (עא, עמוד רכה וכתב טעם משום שהוא מגיע פתוח).

[98] שו"ת עצי לבנון או"ח סימן יח, מקראי קודש (הרב פרנק) ח"ב סימן ס, אשרי האיש ח"ג פנ"ט ס"ג, הלכות חג בחג (פסח עמוד רכ, אך הזהיר שאם קלו אותם עם קמח אסורים), שו"ת שאילת שלמה ח"א סימן קנח, תפארת ישראל (חסידי רוז'ין, קובץ נא עמוד 30). ועיין עוד בשו"ת ישועת משה (אהרונסון) סימן לה ובסידור פסח כהלכתו ח"א עמוד שלו.

[99] תל תלפיות הנ"ל.