אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

אנציקלופדיה הלכתית-חקלאית הוא פרוייקט חדש מבית מכון התורה והארץ, שמרכז מידע מקצועי והלכתי השייך לכלל תחומי החקלאות (הצומח והחי) ומהווה רקע חשוב לכתיבה הלכתית בנושא המצוות התלויות בארץ.

הערכים מובאים בשני חלקים: החלק המדעי-מקצועי ובעקבותיו הדיון ההלכתי.

צוות הכותבים של האנציקלופדיה כולל אנשי מדע מעולם האקדמיה, הנחשבים למומחים בתחומם, ורבנים פוסקי הלכה הבקיאים במצוות התלויות בארץ ובפרטי הלכותיהם.

מטרת האנציקלופדיה היא להביא בפני הקורא את הידע הקיים בסוגיות אלו, ואינה מהווה ספר פסיקה הלכה למעשה.

פרוייקט בסיוע משרד התרבות והספורט- מנהל התרבות.
המחלקה למכוני מחקר תורניים.
 
חזור למפתח הערכים

בננה

 

שם מדעי:   Musa

אנגלית: banana

שם ערבי: מוז - موزmawz -

משפחה: מוזיים - Musaceae

 

ראשי פרקים:

א. רקע כללי

ב. ביות

ג. הבננה בארץ ישראל בימי המקרא והבית הראשון

ד. הבננה בארץ ישראל בימי הבית ה-II

ה. זנים בעבר

ו. גידול הבננה לאורך הדורות

ז. תנאי גידול

ח. דרכי גידול

מזיקים ומחלות

מיכון וייעול

שיפור איכות הפרי

בית רשת

מחזור הזרעים

ט. ריבוי

י. זנים חשובים בארץ בהווה

יא. היקף גידול הבננות בהווה

יב. קטיף מאכל ושימוש

יג. תזונה וסגולות רפואיות

ביבליוגרפיה

 

 

רקע כללי:

בננה בעברית, בעבר נקראה "מוֹז" ," תְּאֵנַת חַוָּה", "תפוח גן עדן" ועוד. הבננה היא צמח טרופי חד-פסיגי, דמוי עץ, השייך למשפחת המוזייםשנות האלפיים ,ידועים כ-200 זנים, השייכים לארבעים מינים שונים. הבננה היא מזונם העיקרי של רבים מתושבי הארצות החמות.[1]

הבננה מוגדרת מבחינה בוטנית כ"עשב רב שנתי" משום שאין לה גזע מעוצה כמו לעצים רגילים, אלא גבעול מעובה המורכב משכבות קונצנטריות של גלדים רבים (בדומה לבצל .(גיבעול זה מכונה לעיתים "גזעול".[2] מתחת לקרקע ישנו קנה שורש או מעין פקעת, כל גבעול נוצר מפקע של החלק התת קרקעי. גבעול זה צומח עד פריחה והבשלת הפרי ולאחר שלב זה הוא מתנוון. שורשי הבננה בדרך כלל אינם מעמיקים מעבר ל-40 – 50 ס"מ מתחת לקרקע. לאחר התפתחות העלה ה-10 והלאה מתפתחים פקעים צדדיים המאפשרים גידול של נצרים חדשים. בדרך כלל אין מניחים להם להתפתח עד שהאם פיתחה 20 – 25 עלים. לאחר שהנצר החדש פיתח כ-10 עלים משלו הוא אינו תלוי באם מבחינת תזונתו.[3]

עלי הבננה גדולים מאוד. מספר עליו נע בין 25 – 50 עלים, זאת בהשפעת גורמים שונים. קצב הצימוח בתקופת הקיץ הוא צימוח של עלה נוסף בכל שבוע, וכ-4 – 5 עלים לחודש. בארץ עלי הבננה גדולים מארצות טרופיות.  לאופן הצימוח של הצמח ישנן השלכות ביחס להגדרת הבננה כאילן או כירק, ראה להלן בחלק ההלכתי.

התפרחת מחולקת לכפות כפות שהן קבוצת פרחים נקביים המתפתחים לפירות. משקל הפרי נע בין כמה עשרות גרמים לכ-300 גרם הפרי הבודד. צבע הקליפה יכול להיות ירוק, צהוב, תרוג או אדום. צורת הפרי לרוב מאורכת וכפופה. הפרי נקלף בקלות.[4]

פירות הבננה המוארכים מכונים "אצבעות "וגדלים בקבוצות צפופות, המכונות "כפות". הכפות מסודרות לאורך שדרה ויוצרות אשכול. צבע קליפת הפרי משתנה מירוק לצהוב עם ההבשלה ,כאשר במקביל מתפרק העמילן הנמצא בפרי והופך לפרוקטוז, המעניק לפרי את טעמו המתוק. בשלב הסופי, הופך צבע הקליפה לחום ולשחור, עד שהפרי נרקב, ואינו ראוי עוד למאכל.

 

ביות:

הבננה המשמשת למאכל, מוכרת לאדם מהתקופה הפרה-היסטורית .הבננה הוא צמח טרופי ומקורה של הבננה התרבותית בדרום-מזרח אסיה, יש מן הזנים שמוצאם באפריקה הטרופית.[5] מוצא הזנים התרבותיים של הבננות הוא משני מיני בר, הגדלים עד ימינו ביערות דרום-מזרח אסיה Musa acuminata וMusa balbisiana . פירותיהם של מיני הבר, אבותיהם של הבננה התרבותית, אינם אכילים ומלאים בצפיפות גדולה של זרעים .זרעים אלו גדולים למדי, וקוטרם מגיע לכעשרה מילימטרים ויותר. מוטציות והכלאות טבעיות בין שני מינים אלו יצרו את הזנים המתורבתים. כל הזנים המתורבתים הם טריפלואידים, כלומר, תאיהם מכילים שלושה עותקים של כל כרומוזום. כתוצאה מכך, זנים אלו עקרים ואינם מייצרים זרעים. משום כך, ריבוי הבננה מתבצע באופן של רבייה וגטטיבית, ונוצר מנצרים המתפתחים מבסיס הצמח. עובדה זו הופכת את הבננה לפגיעה במיוחד, משום שבניגוד לריבוי מיני, בו יש מגוון גנטי ושינויים בין דור מסוים של צמחים ובין הדור שלאחריו, כולל תהליך חיסוני (אימונולוגי) נרכש, בריבוי וגטטיבי, אין לצמחים אפשרות לפתח עמידות בפני מחלות חדשות.[6]

הביות נעשה ככל הנראה בארבעה שלבים: א. מוטציה ראשונה אפשרה למין הבר את היכולת לעשיית פרי ללא הפריה וכן גן ללא יצור זרעים (פרתנוקרפי). ב. מוטציה שניה הפכה תכונה זו להכרח. ג. מוטציה שלישית גרמה הפרעות בהתפתחות תאי המין הנקביים ועקרות. ד. הפריית תא המין הנקבי בעל 22 כרומוזומים עם תא מין זכרי רגיל, ומכאן נוצר טיפוס תלת בסיסי בעל 33 כרומוזומים. מעתה כל טיפוסי התרבות הם פרטנוקרפיים.[7]

מדרום מזרח אסיה הופצה הבננה על ידי האדם לכל האזורים הטרופיים והסובטרופיים. ככל הנראה, הערבים בכיבושיהם בשליש האחרון של האלף הראשון לספירה, היו אלה שהפיצו את הבננה לארצות רבות בעולם ואף למערב אפריקה, במהלך המאה ה-16 העבירו אותה הספרדים לאמריקה. במצרים העתיקה גידלו או בייתו זן בננה אפרקני (Musa ensetep), שככל הנראה אין לו קשר לזן או לזנים שהתפתחו בדרום מזרח אסיה.[8]

 

הבננה בארץ ישראל בימי המקרא והבית הראשון:

אין בידנו ראיות לכך כי פרי זה היה מוכר בארץ או בסביבתה.

 

הבננה בארץ ישראל בימי הבית ה-II (התקופה הפרסית, היוונית והרומית והביזנטית):

בכנסייה בישוב העתיק כורסי, הנמצא לשפת מזרחה של הכנרת, נמצא פסיפס ובו ציורי פירות הנראים כבננות.[9] כנסיה זו מתוארכת למאה ה-5 לספירה, במידה וזיהוי זה מדויק יתכן כי כבר אז היה מידע על הבננה בארץ ויתכן כי כבר אז התחילו לגדלה באופן ראשוני בארץ. ניתן להוסיף כי אם פסיפס זה היה מופיע באזור ירושלים בגליל או בנגב, ניתן היה לומר כי כנראה יש טעות בזיהוי, אולם כיוון שפסיפס זה מופיע דווקא במבנה לשפת הכנרת שהוא אחד המקומות המתאימים ביותר לגידול הבננה,[10] לא נוכל לבטל זיהוי זה כלאחר יד.[11]

 

זנים בעבר:

במצרים העתיקה גידלו או בייתו זן בננה שמוצאו באפריקה (Musa ensetep). הזן המוקדם שגדל בארץ לקראת סוף האלף הראשון לספירה היה הזן הבלאדי M. paradisiaca M. = Sapientum)), ממנו עשו בהמשך זנים נוספים.

 

גידול הבננה לאורך הדורות:

לראשונה נזכרת הבננה באופן מפורש בספר 'הלכות גדולות' מספרות הגאונים, שנכתב ככל הידוע על ידי החכם שמעון קיירא, במאה ה 8 - 9 לספירה. הספר משקף הלכה בבלית ברורה ועצם אזכור הבננה מלמד על נוכחות הבננה בבבל, ארץ המתאימה אקלימית לגידול הבננה. הדיון שנערך בספר עסק בטיב הברכה המתאימה לפרי הבננה.[12] הדבר מלמד על התפשטות הגידול מדרום מזרח אסיה לכוון הלבנט שנעשה בין היתר בעקבות הכיבוש הערבי המוקדם. במהלך התקופה המוסלמית המוקדמת, גידלו את הבננה בארץ באזור הכנרת, בקעת הירדן ורצועת החוף הצפונית של ארץ ישראל.

הבננה ידועה בעבר באזורנו בשם 'מוז', הצליינים הנוצריים כינו את הפרי בהתפעלות בשם 'תפוח גן עדן',[13] זאת מתוך האמונה כי פרי זה נאכל באיסור בגן העדן,[14] יתכן כי זה הוא גם מקור אחד משמות הבננה M. Sapientum = הנבונה. כך גם ציין ר' מנחם דילונזאנו במאה ה-16 בתוספת ל'ערוך השלם'. היו שפירשו את הפסוק בשיר השירים: "וריח אפך כתפוחים",[15] בתרגם הארמי "כריח תפוחין דגנתא דעדן", יתכן כי כוונת פרוש זה הייתה לפרי הבננה [16]. קרקסאני הקראי[17] חשב (בטעות) כי הבננה היא הרכבה של דקל וקולקס.[18] מספר נוסעים מוסלמים ציינו כי אכלו את הבננה בירושלים בתחילת התקופה המוסלמית.[19] במאה ה-10 מוקדסי מציין את הבננה כגידול מקובל בבקעת הירדן החמה ובמיוחד ביריחו.[20] אז נמנתה הבננה עם הגידולים הנפוצים בפלסטין,[21] ובין הפירות שניתן למוצאם בשווקי ירושלים ומשם אף יוצאו.[22] באמצע המאה ה-11 נזכר גידולה של הבננה בעיר טריפולי.[23] בעל 'הערוך' רבי נתן אב הישיבה שחי במאה ה-11 ביאר כי בנות השוח נזכרים במשנה[24] הם 'המוז' (=בננה). במאה ה-13 נזכרו הבננות הגדלות בארץ ולהם פרי מתוק כטעם הדבש.[25] בתקופה הממלוכית הבננה ממשיכה לגדול בארץ.[26] מקורות אלו מזכירים כי הצמח מת כעבור שנה או שנתיים ומיד יוצאים נצרים חדשים במקום הצמח הקומל,[27] בגלל תכונה זו של צמח הבננה היא הייתה מוכרת גם בשם העממי 'קאתל אבויה' (= הורג אביו). היו שהשתמשו בעלי הבננה המיובשים כתחליף לנייר כתיבה או אף צלחת. אשתורי הפרחי (מאות 13 – 14) תיאר את הבננה וכתב: כי לאור תכונה זו של צמח הבננה ברכתו 'בורא פרי האדמה'.[28] הבננה הארץ ישראלית בתקופה הממלוכית נפלה באיכותה מהבננה במצרים.[29] בסוף התקופה הממלוכית מתמעטות הבננות בבקעת הירדן וביריחו ומחירן עולה. אז מרכז גידולם עובר למישור החוף לאזור העיר עזה.[30]

 

תנאי גידול:

הבננה היא צמח טרופי וכל חלקיה רגישים לטמפרטורות נמוכות, לכן תנאי האקלים החורפיים הם המגבלה העיקרית לגידול בננות בארצות סובטרופיות. קרה[31] עלולה להמית את שיח הבננה. במידה וחלקת הבננות נמצאת תחת כיסוי של בית רשת,[32] לא אחת בתוך בית הרשת ה טמפרטורות יהיו גבוהות ב-2 מעלות ואף יותר, הפרש זה מסייע לעיתים לשיח הבננה להיחלץ מקרה. באירוע קרה יכולים החלקים החיצוניים של השיח להיפגע ואילו הפנימיים והתחתונים לא להיפגע כלל או באופן חלקי בלבד. בכל מקרה הטמפרטורות הנמוכות בחורף מעכבות באופן מובהק את ההתפתחות הווגטטיבית של השיח. במידה והטמפרטורות הממוצעת יורדת אל מתחת ל8 מעלות צלסיוס שיח הבננה מפסיק לגדול. אולם גם שהטמפרטורות גבוהה מידי השיח אינו צומח במידה המיטבית.[33] עיקר ההשפעה של הטמפרטורות הגבוהות הוא בתוספת מילוי לפרי והקדמה במועד הקטיף, כלומר צמצום המרווח מפריחה לקטיף. כמו כן צפויה הגדלה במספר הפריחות המוקדמות לעונה הקרובה.[34]

בגידול שלחין של הבננה כפי שנהוג בארץ, לכמות הגשמים והלחות השפעה פחותה על הגידול. לעומת זאת רוחות חזקות או משאבי רוח פתאומיים יכולים לגרום נזק רב לשיחי הבננות. זו סיבה נוספת מדוע מגדלים כיום את רוב שטחי הבננות תחת בתי רשת היכולים להגן על הגידול מפני הרוח.[35] הבננה מסוגלת לגדול באדמות בינוניות עד כבדה מאוררת אשר בה חומר אורגני, ומנוקזת היטב, אדמות כבדות לא יתאמו לגידול הבננה.[36]

 

דרכי הגידול:

הכנת הקרקע לגידול הבננה: יש לחרוש את השטח בחריש עמוק ולאחריו דיסוק ויישור השטח. יש לזבל את הקרקע בזבל אורגני ודשן יסוד. לאחר הכנת הקרקע לנטיעה, בטרם הנטיעה מקימים בית רשת אשר מכוסה ברשת לבנה. מבנה זה אמנם מגדיל באופן ניכר את ההוצאה עבור כל דונם אך הוצאה זו מחזירה את עצמה בהמשך הגידול ואף מעבר לכך.

את הנטיעה מבצעים באביב או בקיץ תלוי בסוג השתילים. מועד השתילה הוא מכוון לכך כי עוד בקיץ הראשון או בסופו יהיה כבר גל הפריחה הראשון ולאחריו יתקבל הפרי. בארץ מקובל לנטוע כ 125 – 140 שתילים בכל דונם.[37] מרווחי השתילה מחושבים בצורה זו על מנת לאפשר לנצרים המתחדשים לצמוח על שיח האם ללא צפיפות יתר. חישוב מספר הנצרים לכל דונם עומד בין 120 – 500. צפיפות יתר מביאה לצל ולחוסר הארה, אלו גורמים לאיחור בפריחה ואיכות הפרי נפגמת. מצד שני שתילה במרווחים גדולים מידי מביאה לידי הקטנה משמעותית של מספר אשכולות הפרי בכל דונם.[38] לאחר השתילה של שתילי הבננות, רצוי שלא לעבד את השטח בטרקטור שכן הוא מהדק את הקרקע וגורם נזק לשיחי הבננות. על מנת להשמיד את עשביית הבר נוהגים להשתמש בקוטלי מגע. ומונעי נביטה.[39]

בארץ משקים את שטחי הבננות כ 850 – 1200 קוב לדונם על פי הקרקע האקלים והתאיידות המים מן הקרקע. מרווחי ההשקיה יקבעו על פי סוג הקרקע והאקלים באזור הגידול. שיטת ההשקיה המקובלת כיום היא בטפטוף. בעבר היה נהוג להשקות בהצפה והמטרה. נוהגים לדשן את המטע בעזרת ההשקיה, הבננה היא צרכן גדול של אשלגן וכן חנקן וזרחן. דישון מדויק מביא כמעט תמיד לתוצאות גידול טובות הרבה יותר.[40]

בצמוד לכל שתיל 'אם' גדלים מספר נצרים, ריבוי נצרים אינו מטיב עם המשך הגידול והיבול ואיכותו נפגעים, על כן יש לבחור את הנצרים הטובים ביותר ואת השאר להסיר כך ניתן לקבל יבול איכותי. בדרך כלל משאירים בארץ להמשך גידול בין 1 – 2 נצרים לכל שיח 'אם'. גבעול הנצר גדל במהירות ומגיע לגובהו המקסימלי ולבגרות בתוך פרק זמן של כשנה- מרגע תחילת תהליך היווצרות הצמח מן הפקעת. לאחר הגיעו של הצמח לבגרות- הוא פורח, מניב פרי ומת. לאחר מות הצמח הקודם, מתפתח מן הפקעת צמח חדש, שיניב פרי בתוך כשנה, לאחר שהגיע לבגרות, וחוזר חלילה. במילים אחרות ניתן לומר, כי באקלים טרופי מחזור החיים של צמח כזה הוא כשנה. לעומת זאת בישראל, בה יש תנאי אקלים סובטרופי ,מחזור חייו של צמח הבננה ארוך יותר, ועשוי להגיע לשנה וחצי עד שנתיים. בשל מחזור חייו הקצר של צמח הבננה, משימת החקלאי היא לפקח, שבכל זמן נתון יהיו במטע צמחים מגילאים שונים, זאת- כדי לקבל יבול בכל חודשי שנה, וכדי להימנע ממצב, בו לא קיימים במטע, בכל זמן נתון- צמחי בננה מניבי פירות.

ככל שהמטע מזדקן, הולך היבול ופוחת. אורך חיי המטע, כלומר: משך הזמן, בו ניתן להמשיך ולגדל דורות נוספים של צמחי בננה באותו שטח הוא מוגבל, ותלוי גם בתנאי האקלים והקרקע. בארצות דרום אמריקה, בה קיימים תנאים טרופים המתאימים מאוד לשיח הבננה, ניתן להמשיך ולגדל מטע במשך כעשרים שנה. בישראל, לעומת זאת, אורך חיי מטע בננות קצר בהרבה, ונע בין 6–10 שנים. משום כך, קיים צורך קבוע לטעת מטעים חדשים. עד השנים האחרונות נהגו החקלאים להשתמש בנצרים צעירים או "עיקרים"- אשר נלקחו ממטע בוגר- לצורך נטיעה חדשה.[41] חסרונהּ של שיטה זו הוא, שצמחים כאלו נגועים בדרך כלל במחלות ובמזיקים שצמח ה'אם' היה נגוע בהם, שתילת צמחים אלו במטע החדש מעבירה אליו, את אותם מחלות. כיום, רוב המטעים המסחריים החדשים נטועים בצמחים שמקורם בתרבית רקמה. צמחים אלה מיוצרים ומגודלים במעבדות, בתנאים סטריליים, והם נקיים ממחלות וממזיקים.

הזמן החולף מרגע הופעת הנצר ועד קבלת יבול איכותי ראשון בארץ עומד על כשנה או מעט יותר.[42] מזמן הפריחה ועד לקטיף האשכול חולפים 2 – 3 חודשים בחודשים החמים. יבול הבננות שונה בין מדינות שונות, בישראל משקל הבננה נע בין 150 – 300 גר' ומשקל האשכול הבננות נע בין 20 – 45 ק"ג, ובין 2 – 6 טון לדונם, היבול הממוצע לדונם הוא מעל 3 טון לדונם. רווחיות מטע הבננות נקבע על פי מדדים אחדים ובתוכם היבול ואיכותו, האקלים הרב שנתי,[43] חשיפה מועטה למחלות איכות הנצרים ומשך חיי המטע.[44]

בשנים האחרונות החלו להשקות חלק ממטעי הבננות במי קולחים מטוהרים: בחוף הכרמל ובגליל המערבי השקיית המטעים רובה ככולה מתבצעת במי קולחים מטוהרים, חלקם בדרגת טיהור שניונית וחלקם בדרגה שלישונית. היעד העיקרי בתחום זה הוא ניטור מתמיד של איכויות המים, הקפדה על יעילות ההשקיה, ניטור הקרקעות ובדיקת הצטברות גורמי מליחות כמו גם הצטברות של יסודות הגורמים נזקים לבננות ולגידולי המחזור.[45] כיום כ-60% מכלל מטעי הבננות הגדלים בארץ מושקים במי קולחים. המעבר להשקיה בקולחים תורם לחיסכון במים, והאתגר המשמעותי בתחום זה הוא שמירה על איכות הקרקע לדורות הבאים.[46]

בהמשך הגידול יש לדאוג להסרת העלים היבשים מגזע שיח האם, וכן הוצאתם של הגזעים המנוונים משטח המטע. עם החנטה יש לכסות את אשכולות הבננה עם שקית ניילון מיוחדת זאת על מנת להגן על האשכול מפני מכת שמש או קור, וכן יש לתמוך את הנצר הנושא יבול.[47]

מזיקים ומחלות: ענף הבננות בתנאי הארץ מצטיין במיעוט מזיקים ומחלות והתקווה כי כך יישמר גם בעתיד. בתחום הכנימות ההתמודדות כרגע מתמקדת בפנטלוניה ובקמחיות, הגורמות לפייחת ולנזקי צימוח שעלולים להחריף. שימוש בודד בחומר קונפידור ודומיו עדיין פותר את הבעיות. בשנים האחרונות התגלה תריפס הוואינסיס (Hawaiiensis. T), שהגיע בבת אחת למטעים. כרגע הנזק שלו מקומי ומוגבל. ענף הבננות פסק להשתמש בקוטלי נמטודות, ובכך נמנעת כמובן הוצאה כספית משמעותית, נמנעים נזקים סביבתיים ומושג היעד של הפחתת השימוש בחומרי הדברה.[48]

מיכון וייעול: עבודות רבות בענף מתבצעות ידנית, ללא מיכון. במספר קטן של משקים הוכנס לשימוש מערך הקטיף way-Cable ,המקובל בענף הבננות בעולם. מערך זה, המבוסס על מערכת כבלים המותקנת בין השורות, עליהם תולים את האשכולות ומסיעים אותם אל מחוץ למטע, אף הוא ידני ודורש תוספת כוח אדם בהשוואה למערכים הקיימים. מצד שני יש במערך זה חיסכון ניכר בעבודה הכרוכה באריזת הפרי ושמירה על איכותו.[49]

שיפור איכות הפרי: הוצאת עלים יבשים באופן תדיר המשפר את ניקיון המטע והפרי, עטיפה מוקדמת בשרוול פוליאתילן השומר על הניקיון ועל קליפת הפרי. כמו כן מתבצע דילול פרי באמצעות הסרת הכפות התחתונות, פעולה התורמת לשיפור ניכר בגודל הבננה. שינויים רבים מתבצעים בתחום שינוע הפרי, על מנת להפחית ככל האפשר מכות פרי בהובלה.[50]

בתי רשת: כאמור, השינוי המשמעותי המתרחש בענף בשנים אלו הוא המעבר מגידול בננות בשטחים פתוחים לגידול בסביבה מוגנת - בתי רשת. השימוש בטכנולוגיה זו הוא מנוע הצמיחה העיקרי של הענף בשנים האחרונות, אלו מעלים את היבולים ומעניקים יציבות לשיווק הפרי על פני כל חודשי השנה. ההשקעה הנחוצה להקמת מטע בבית רשת מנטיעה ועד קטיף יבול ראשון עולה על 10,000 ש“ח/ד‘ (2017). בתי הרשת מספקים הגנה סביבתית טובה, מה שמאפשר חיסכון ניכר במים ומשפר משמעותית את משקל האשכול והיבול לדונם. איכות הפרי והמטע משתפרים ונוף הצמח והעלים נשארים מוגנים ושלמים עד סוף תקופת החורף. כך נמנעים נזקי טבע רבים והפרי נשמר בשלמותו עד לקטיף. זאת ועוד: בעזרת נטיעה בבתי רשת ניתן לנצל קרקעות שהיו עד עתה שוליות לבננות. מהבחינה הטכנית קיים שיפור מתמיד בבתי הרשת. נרכש ניסיון ומפותחות שיטות עבודה שמטרתן ייעול המבנה, עבודות ההקמה והתחזוקה. הבעיות העיקריות הן כמובן הרוחות החזקות והברד. חיבור הרשתות לכבלים נעשה באמצעות אביזר מיוחד, כך שבשעת סערה ועומס יתר של ברד הרשתות יתנתקו וכך יקטן העומס על המבנה. ההיקף הארצי של בתי הרשת כיום עומד על 18,000 מתוך 24,000 ד‘.[51]

מחזור הזרעים: לאחר סיום מחזור גידול של בננות לא ניתן לשתול עליו בננות מחדש ללא טיפול בקרקע. יש לזרוע על הקרקע גידול או גידולי ביניים עד לשימוש המחודש בקרקע. בשנים האחרונות השתנה במידה ניכרת מחזור הזרעים בבננות, עלתה חשיבותו כמו גם ההבנה של תרומתו ליבולים. הוארך מספר השנים מחיסול לנטיעה, התירס הוצא מסל הגידולים והוספו גידולים אחרים למחזור. מחזור הזרעים כולל כיום קטניות, דגניים וגידולי מיקשה. תוצאות מהלך מקצועי זה גרם לצמצום אוכלוסיית הנמטודות הפרזיטיות בקרקע, צמצום מידת הנזק הנגרם מהנמטודות והוצאת הנמטוצידים משימוש במטעי הבננות.[52]

 

ריבוי:

ציפת פרי הבננה נטולת זרעים. ריבוי צמחי הבננה נעשה באמצעות ניצני החוטרים, הגדלים מקנה השורש של צמח-האם. במהלך תהליך הריבוי, מנתקים את הצמחים הצעירים שהתפתחו מניצני המשנה- יחד עם שורשיהם, ושותלים אותם בקרקע. את הנצר הבכור, שסיים את מחזור חייו- כורתים ומרחיקים מן המטע.

שלוש שיטות ריבוי היו נהוגות בעבר: 1. נטיעת פקעות או חלקי פקעות ממטע קיים, שיטה זו זולה ונוחה. 2. נטיעת נצרים חודשים ספורים לאחר הופעתם, כעין דילול למטע מניב. 3. נטיעת נצרים גדולים אלו שגדלו בתחילת הקיץ והגיעו עד האביב העוקב. שיטה זו יקרה מאחר והטיפול במטע האם דורש טיפול מיוחד ועלול להקטין את היבול במטע הקיים. יתרונה של השיטה הוא שלאחר זמן קצר כבר ישנה פריחה ופרי.[53]

בישראל בהווה, ענף הבננות נהנה משימוש בלעדי בחומר ריבוי מתרבית ריקמה. חומר ריבוי זה כולו מיוצר בישראל ומאפשר בירור של קלונים משופרים, בעיקר מהזן ׳גרנד-ניין׳, זן הבננות העיקרי בארץ. כמו כן, תרביות הריקמה מאפשרות לשמור על ניקיון השתילים ממחלות, מזיקים ווירוסים.[54] ישראל היא אחת החלוצות בעולם בריבוי שתילי בננה בתרבית ריקמה, ואף מייצאת שתילי בננה למטעים בכל רחבי העולם. היתרון של תחלואת הבננות הנמוכה בארץ, הפך את ישראל לאחת הספקיות החשובות של שתילי בננות המיוצאים לכל רחבי העולם. במקביל, מנסים כיום לגלות או ליצור זני בננה איכותיים ועמידים למפגעים, באמצעות ניסויים ומחקרים.[55]

 

זנים חשובים בארץ בהווה:

כיום, מרבית הבננות בשוק העולמי משתייכות לקבוצת זנים מצומצמת – קבוצת "קוונדיש" (Cavendish) , בשל קיומה של קבוצת בננות אחת בלבד, היה קיים בעבר חשש רב, שהתפשטות של מחלה קטלנית כלשהי, עלולה להשמיד את כל מטעי הבננות המסחריים. תופעה כזו כבר התרחשה בשנות ה-40 של המאה ה-20. דוגמה למחלה מסוג זה, היא" מחלת פנמה", הנגרמת על ידי פטריית קרקע. המחלה התפשטה במהירות, והשמידה תוך כעשרים שנים את כל המטעים המסחריים באמריקה התיכונה. למזלם של המגדלים נמצא כי הזנים מקבוצת "קבנדיש" אינם נפגעים מן המחלה, תוך מספר שנים מועט הצליחו מגדלי הבננות לשקם את המטעים בזנים חדשים. בשנות ה-60, התגלה סוג חדש של הפטרייה השייכת ל"מחלת פנמה", העלול לתקוף גם את בננות מקבוצת ה"קוונדיש", מאז נעשים מאמצים למנוע את התפשטות המחלה[56]. זנים נוספים הם: Gros Michel, Ladys finger.

בעבר גידלו במשקים בארץ רק את הזן קוונדיש ננסי. משנות השבעים מגדלים גם הזן זיו, הידוע בעולם בשם ויליאמס. מתחילת שנות השמונים גם את גרנד ניין וזנים אחרים. כאמור, בישראל הזן האיכותי המוביל הוא 'גראנד ניין' הידוע בעמידותו לתנאי האקלים והקרקע הישראלים, יבול גבוה ויציב, פרי איכותי ויחסית גדול עם מתיקות מעודנת.[57] בעולם ישנה קבוצת בננות לבישול הנקראת פלאטיין. במקביל, מנסים כיום לגלות או ליצור זני בננה עמידים למפגעים, באמצעות ניסויים ומחקרים.

 
היקף גידול הבננות בהווה (2017):

כאמור הבננה הובאה לארץ ישראל במהלך המאה ה-10 לספירה, היה זה המוז הערבי, שפירותיו טעימים ועסיסיים. כיום מגדלים בעיקר את הזן גרנד ניין, בעמק הירדן ובסובב כנרת,[58] ובשפלת החוף הצפונית, כיום מתחיל הגידול לנדוד אף לנגב הצפון מערבי. מחפשים אחר אזורים בהם הסיכוי לפגיעת הקרה ביבול בחודשי השנה הקרים, יחסית נדירה. בישראל מגדלים כיום כ-25,000 דונמים של בננות, המניבים כ-70,000 טונות של בננות בשנה. שיווק הבננות בארץ נמשך אמנם רוב חודשי השנה, אך שיאו בחורף ובאביב, בשלהי הקיץ קיים לעיתים מחסור בבננות. חלקו הארי של היבול המתקבל נועד לצריכת השוק המקומי, ומיעוטו- מיוצא.

מדינות מרכזיות המגדלות בננות ברחבי העולם: קוסטה-ריקה, הונדורס, פנמה, אקוודור, מרוקו, טאיוואן, פיליפינים, ועוד. כיום, עיקר יצוא הבננות לכלל ארצות העולם מקורו בארצות אמריקה הדרומית והתיכונה.[59]

 

קטיף מאכל ושימוש:

בשנים האחרונות מצליחים מגדלי הבננות בארץ לספק פרי לאורך כל השנה,[60] ובכך להגדיל את נפח השיווק ובהתאם גם את גודל שטחי מטעי הבננות בארץ. את הבננות קוטפים בעודם ירוקות אם כי רמת הפרוקטוז (סוכר) הגיעה ליעדה, לאחר הקטיף לעיתים הם זקוקות להבחלה ב טמפרטורות של 17 – 20 מ"צ בתוספת גז אתילן. ניתן לשמר את הבננות ב טמפרטורות של 12 – 13 מ"צ.[61] איכות פרי בננה איכותי למאכל תלויה במספר גורמים: דילול פרי, עטיפה בשרוול, הובלה ואריזה נקייה, שמירה על הבחלה טובה - כל אלה מביאים לחיי מדף משופרים ולהגדלת הפדיון למגדל.[62] בשנים האחרונות הבננות נארזות באריזות פוליאתילן שקופות מסוגים שונים. אריזה זו והראתה יתרונות רבים לשמירת הפרי.[63]

בשונה מישראל, חלק משמעותי מגידולי הבננה בעולם אינם של הזנים הנאכלים כפרי טרי ומתוק, אלא של זנים המשמשים כמזון בסיסי, המהווה מקור עיקרי לפחמימות בתזונת האוכלוסייה. זנים אלו מכונים גם "פלנטיין", הפרי של זנים אלה מכיל עמילן רב גם בהבשלה מלאה ובדרך כלל אינו מתוק. הוא נאכל ללא הקליפה, טרי או מעובד בטיגון, בישול, ייבוש, קלייה או אפייה. שיא צריכת הבננה הוא בארצות מזרח אפריקה, כ-300 ק"ג לנפש בשנה.[64]

פרי הבננה עשיר באשלגן. הפרי נאכל בעיקר טרי או כתוספת לסלטי פירות ולגלידות ומכינים ממנו עוגות. בננה היא מרכיב בקינוחים רבים, יש העושים עוגת בננות ועוד. ניתן לאכול את הבננה כחלק מהפירות היבשים, מאכל זה מכונה" בננה צ'יפס", והוא עשוי להופיע בצורת פלחים מיובשים או כפצפוצים.[65]

בדרום מזרח אסיה, בעיקר בבורמה, גם פרח הבננה משמש למאכל. באתיופיה, מגדלים מין בננה הנקרא "אנסט ,(Musa ensete) אשר פירותיו אינם אכילים, החלק האכיל בו הוא השורש ולעיתים גם פנים הגזעול. במקסיקו קיים המאכל טמלה, אשר מורכב מבשר וקמח תירס, אשר עוטפים אותו בעלי בננה. במזרח אפריקה ובבלגיה, מייצרים מזני בננה מסוימים בירה. באוגנדה, מייצרים מזנים אחדים משקה חריף המכונה "וואראג'י".[66]

קיימים מיני בננה רבים שאינם אכילים ויש מהם המשמשים לנוי. במזרח אסיה-הפיליפינים, מגדלים מין הקרוי בננה טקסטיליס (Musa textilis) או אבּאקָה, ממנו מפיקים סיבים, שהם מן החזקים ביותר בעולם הצומח. סיבים אלו, המכונים 'סיבי מנילה' המשמשים לייצור חבלים חזקים ביותר, עם המצאת הניילון וחומרים פלסטיים נוספים, פחתה חשיבותם. בארצות הטרופיות משתמשים כמעט בכל חלקי צמח הבננה, למטרות שונות: בתוך העלים הטריים מגישים מזון, בעלים היבשים משתמשים לריפוד מיטות ולקירוי בקתות, סיבי הגבעולים והעלים משמשים לקליעת מחצלות, חבלים, סלים ומלכודות דגים ועוד.[67]

 

תזונה וסגולות רפואיות:

הערכים התזונתיים בפרי הבננה עשויים להשתנות בין הזנים השונים, שלבי ההבשלה, או אזורי הגידול. לפני הבשלתה, רוב הפחמימות בבננה הן עמילן. בתהליך ההבשלה, הופך העמילן לפרוקטוז, המקנה לבננה את טעמהּ המתוק. הבננה מומלצת כמקור אנרגיה בזכות הסוכרים השונים שבה, ולסובלים מלחץ דם גבוה- בזכות תכולת האשלגן הגבוהה הנמצאת בה. יש הטוענים, אך עדיין ללא הוכחות חד משמעיות כי צריכת בננות עשויה להפחית את הסיכוי להיווצרות בעיות רפואיות, כדוגמת אנמיה, עצירות, עייפות, כאבי ראש ,בחילות ואף דיכאון. זאת- בזכות המינרלים והוויטמינים שהיא מכילה.[68]

במדינות המזרח הרחוק, וביניהן הודו, נהוג לאכול גם את קליפת הבננה. לאור מחקרים שסקרו את ערכיה התזונתיים של קליפת הבננה, נמצא כי היא מכילה ערכים גבוהים ביותר של ויטמינים כגון B6 ו-B12, בנוסף היא מכילה גם מגנזיום, אשלגן, סיבים תזונתיים כגון פרוטאין ואנטי אוקסידנטים . קליפת הבננה מכילה גם טריפטופן, אשר מעלה את רמת הסרוטונין בדם, וכתוצאה מכך- משפר את מצב הרוח. בנוסף, הסיבים התזונתיים המצויים בקליפה, כמו גם חומרים אחרים בעלי ערך תזונתי- גורמים לתחושת שובע לאחר אכילתהּ, מעודדים חילוף חומרים ותורמים להרזיה. ניתן לאכול את קליפת הבננה לאחר שטיפה, בצורתה הטבעית, אך גם ניתן לבשלהּ, להרתיחהּ או לטגנהּ.[69] למוהל הצמח, המופק מהגבעול, מיוחסות סגולות מרפא, ומשתמשים בו לחיטוי פצעים. בימי הביניים, השתמשו בעלי הבננה כתחליף לנייר כתיבה. הרמב"ם כתב כי מתכונות אכילת הבננה הוא: "לסתום מעברי הכבד ועורקי הטחול בדבקותו ובמתיקותו".[70]

 

כתב: ד"ר עקיבא לונדון

 

ביבליוגרפיה:

  1. אבן עסאכר, תהד'יב תאריח' דמשק אלכביר, בירות 1927.
  2. אנציקלופדיה לחקלאות, מטעים יערנות הגנת הצומח, חל' ג, תל אביב, תשל"ו, עמ 225 – 230.
  3. אפרים לב וזהר עמר, סממני המרפא המסורתיים בארץ ישראל, ירושלים, תשס"ב, עמ' 88.
  4. אשתורי הפרחי, ספר כפתור ופרח, א"מ לונץ מהדיר, א – ב, ירושלים, עמ' תשלט.
  5. בורכהרר, Peregrinatores Medii Aevi Quatuor, J.C.M. Laurent, Leipzig, 1864.
  6. הילדסהיימר ע', ספר הלכות גדולות, א', ירושלים תשל"ב.
  7. זק מויטרי, Jacobus de Vitriaco, Historia Orientalis, ed. J. Bongars, Gesta Dei per Francos, Hannover 1611.
  8. חוסרו נאצר, ספר נאמה, מהדורת Schefer, אמסטרדם, 1970.
  9. יערי א', אגדות ארץ ישראל, תל אביב, תש"ג.
  10. נון מנדל, כורסי -מנזר נוצרי ליד ישוב דיגים יהודי , טבריה תשמ"ו.
  11. עמרי, אבן פצ'ל אללא אלעמרי מסאלכ אלבצאר פי ממאלכ אלאמצאר, (מהדורת אימן פואד סיד), יצא לאור במסגרת: Textes Arabes et Etudes Islamiques, XXIII, Paris., 1985.
  12. פברי, Masson, Vayage en Egypte de Felix Fabri 1483, Alexandrie 1975
  13. מוקדסי א', אחסן אלתקאסים פי מערפת אלאקאלים, (מהדורת (De Goeji, ליידן, 1906.
  14. סוריאנו – Bellorini, T., Hoade E., & Bagatti B., Fra Francesco Suriano' Treatise on the Holy Land, Jerusalem, 1949, pp. 223.
  15. עמר ז', גידולי ארץ ישראל בימי הביניים, ירושלים, תש"ס, 259 - 262.
  16. פליקס י', פרוש למסכת שביעית ח"א, עמ' 299 הערה 8.
  17. קרקסאני יעקב בן יצחק, כאתב אלאנואר ואלמראקב, מהדורת Nemoy, ניו-יורק 1939 – 1943.
  1. Gregory McNamee, Movable feasts : the history, science, and lore of food, Praeger, 2007, pp. 35.
  2.  Jessica Orwing, People around the world are eating banana peels because they know something that Westerners do not, Business Insider, Business Insider, Science
  1. Loew, I,. Die Flora Der Juden, I.- IV, Hildesheim. 1924-1934.

להוסיף תמונות של הצמח, פקעת- נקודת יציאת העלים, גזעול וכפות

 

הגדרתה כירק

אחת השאלות המרכזיות בה דנו הפוסקים היא כיצד להגדיר את הבננה מבחינה הלכתית, כאילן או כירק, הספק הוא שהרי מחד גיסא מערכת השורשים היא רב שנתית, אולם מאידך גיסא החלק בצמח שמניב את הפרי הוא כאמור חד שנתי, ולאחר שהוא מניב את הפרי הוא מתנוון ומתייבש[71], (וכן) אחת מהגדרות האילן היא (ההגדרה של אילן היא) שמדובר בצמח בעל גזע, ענפים ועלים, ואילו ירק הוא צמח שהעלים מתפתחים באופן ישיר מהשורשים[72], ובצמח הבננה הם קשורים גם לשורש הפקעתי של הצמח.(בצמח הבננה העלים מתפתחים באופן הדרגתי מהגזעול)  אי לכך הכריעו הפוסקים שהבננה היא ירק, ברכתו היא "בורא פרי האדמה", ואין בה איסור ערלה.[73]

 

עונת המעשרות בבננות

פוסקי זמננו דנו בשאלה כיצד להגדיר את זמן החיוב במעשרות של הפירות הזקוקים להבחלה[74], יש מי שסובר שבבננות הנקטפות כשעדיין אינן בשלות, ויש צורך להבחילן, עונת המעשרות שלהם הוא רק לאחר ההבחלה. לדעתו יש הבדל בין פרי שמבשלים אותו, שהצורך בבישול הוא רק תיקון הפרי, לעומת פרי שצריך לעבור תהליך של הבחלה, שצימוח הפרי עדיין לא הסתיים. אולם, פוסקים רבים דחו את דבריו ולדעתם מכיוון שהסתיימו כל עבודות ההכנה של הפרי בשדה הדבר נחשב שהם הגיעו לעונת המעשרות, ואף נגמרה מלאכתם, לכן ניתן להפריש מהם לפני ההבחלה.[75] עיין ערך הבחלה.

(בננה שלא עברה הבחלה ונקטפה ירוקה, טעמה עפיץ והיא ממש לא טעימה וי"א בלתי אכילה)

 

מעיכתה בשבת

אחת מדרכי השימוש המקובלות בבננות היא מעיכתה למי שמתקשים לאכול, כילדים קטנים וזקנים, הפוסקים דנו בשאלת מעיכתה בשבת, האם יש בזה משום איסור טחינה ולישה.[76] (למה הפסקת באמצע?)

 

קדושת שביעית

אין קדושת שביעית בקליפות הבננות מכיוון שהם לא ראויות לאכילה, ואף אינן מיועדות למאכל בהמה.[77]

(נא לעיין בפיסקה האחרונה שכתבתי).

 

[1] אנציקלופדיה חקלאית ח"ג, עמ' 226.

[2] אנציקלופדיה חקלאית ח"ג, עמ' 226.

[3] שם.

[4] אנציקלופדיה חקלאית ח"ג, עמ' 227.

[5] עמר, 2000, 259.

[6] אנציקלופדיה חקלאית ח"ג, עמ' 226.

[7] אנציקלופדיה חקלאית ח"ג, עמ' 226.

[8] לעף, פלורה ח"ד, עמ' 149, 253 - 256.

[9] פליקס, פרוש למסכת שביעית ח"א, עמ' 299 הערה 8. עיינו בספרו של מנדל נון עמ' 1888 שזיהה זאת.

[10] מקור גידול זה הוא באזורים הטרופיים של דרום מזרח אסיה, ואזור הכנרת דומה לו מבחינה אקלימית.

[11] אולם יש להתייחס לזיהוי זה בזהירות הראויה.

[12] הילדסהיימר, עמ' 94.

[13] סוריאנו, עמ' 223.

[14] ע"פ בראשית, פ"ב 17; פברי, מצרים, ג' עמ' 902.

[15] שיר השירים, פ"ז 9.

[16] תרגום ארמי לשיר השירים שם. אם כוונתו לבננה אז זה אחד האיזכורים הקדומים לבננה.

[17] קרקסאני, ה, עמ' 1254.

[18] ישנם עוד מקורות מתקופת ימי הביניים שחשבו כך.

[19] אבן עסאכר (דמשק 1912), ב, עמ' 217.

[20] מוקדסי, עמ' 179, 175.

[21] שם, עמ' 181.

[22] שם, עמ' 166, 180.

[23] חוסרו, עמ' 12.

[24] משנה, דמאי פ"א מ"א; שם, שביעית פ"ה מ"א.

[25] זק מויטרי, עמ' 1099; אלבגדאדי, עמ' 54.

[26] בורכהרר, עמ' 87 – 88.

[27] יערי אגדות ארץ ישראל, עמ' 132. וכן רבי עובדיה מברטנורא.

[28] אשתורי הפרחי, עמ' תשלט.

[29] עמרי (מהדורת סיד), עמ' 25.

[30] פברי, מצרים, ג, עמ' 903.

[31] אירוע בו הטמפ' יורדת אל מתחת ל0 מ"צ לזמן קצר או ממושך.

[32] כפי הנהוג בכל ברוב מטעי הבננות בהווה.

[33] אנציקלופדיה חקלאית, ח"ג, עמ' 228.

[34] עלון הנוטע, מאי 2016, עמ' 16; עלון הנוטע, מאי 2016, 19 – 21.

[35] שם.

[36] שם

[37] בארצות אמריקה המרכזית ובהודו נוהגים לשתול כמחצים מכמות זו לכל דונם ולעיתים אף פחות.

[38] אנציקלופדיה חקלאית, ח"ג, עמ' 228.

[39] שם, עמ' 229.

[40] שם, עמ' 229.

[41] אנציקלופדיה חקלאית, ח"ג, עמ' 230.

[42] זמן זה מתייחס להתפתחות טבעית של הנצר בשטח המטע, זמן התפתחותם של שתילי בננה מתרבית

 ריקמה שונה.

[43] בעיקר החשש מפני אירועי קרה מתמשכים העלולים לפגוע קשה בשיחי הבננות.

[44] אנציקלופדיה חקלאית, ח"ג, עמ' 230.

[45] עלון הנוטע, אפריל 2014, עמ' 11.

[46] עלון הנוטע, מאי 2013, עמ' 17; עלון הנוטע, מאי 2016, 19 – 21.

[47] שם, עמ' 229.

[48] עלון הנוטע, אפריל 2014, עמ' 11; עלון הנוטע, מאי 2013, עמ' 19; עלון הנוטע, מאי 2016, 19 – 21.

[49] עלון הנוטע, אפריל 2014, עמ' 11.

[50] עלון הנוטע, מאי 2013, עמ' 18; עלון הנוטע, מאי 2016, 19 – 21.

[51] עלון הנוטע, מאי 2016, 19 – 21.

[52] עלון הנוטע, אפריל 2014, עמ' 11.

[53] אנציקלופדיה לחקלאות, ח"ג, עמ' 227.

[54] עלון הנוטע, אפריל 2014, עמ' 10.

[55] עלון הנוטע, אפריל 2014, עמ' 11; עלון הנוטע, מאי 2016, 19 – 21.

[56] אתר משרד החקלאות ופיתוח הכפר: http://www.moag.gov.il/subject/the_food_we_eat/perot_ve_yerakot/Pages/banana.aspx

[57] אתר מועצת הצמחים: http://www.plants.org.il/index.aspx?id=4623

[58] בעבר גידלו את הבננות בבקעת הירדן, בשנות ה-70 וה-80 נעשו ניסיונות לחדש את הגידול שם אך הוא

 הופסק.

[59] אתר מועצת הצמחים: http://www.plants.org.il/index.aspx?id=4623

[60] אירועי קרה משמעותיים במהלך החורף יכולים לגרום לחוסר בפרי בשווקים.

[61] אנציקלופדיה חקלאית, ח"ג, עמ' 230.

[62] עלון הנוטע, אפריל 2014, עמ' 11.

[63] עלון הנוטע, אפריל 2014, עמ' 11.

[64] שם.

[65] אתר מועצת הצמחים: http://www.plants.org.il/index.aspx?id=4623

[66] אנציקלופדיה חקלאית, ח"ג, עמ' 230.

[67] אפרים לב, תשס"ב, 88.

[68] Gregory McNamee, 2007,35.

[69] Jessica Orwing, Business Insider, Science.

[70] הרמב"ם, פרקים עמ' 242.

[71] ראה דברי הרא"ש ברכות ו, כג שהמדד להגדרת צמח כפרי או ירק היא האם יש צורך לזרוע אותו בכל שנה, ולפי דבריו מכיוון שמערכת השורשים היא רב שנתית דינה של הבננה היא להיות כעץ.

[72] ראה למשל: כפתור ופרח פרק נו: מסתברא לפי זה הענין שהפרי שנמצא ממנו בארץ הערבה מאד וקורין לו אלמוז, שמברך עליו בורא פרי האדמה, שהרי העלין עולין לו מעיקרו, והוא גבוה מאד וכלו משרשו ולמעלה גלדי גלדי כגלדי בצלים".

[73] מקור דעה זו הוא דברי תשובות הגאונים, הובאו דבריהם במרדכי ובשבולי הלקט סימן קס: "אבל מאן דיביש בסיתויא וכלי גווזיה וטרפיה לגמרי והדר פארי משרשיו כגון מוזי...מברכינן על פירותיהן בורא פרי האדמה" וכך נוקט השו"ע או"ח רג, ג "על המאוזי"ש בורא פרי האדמה". ראה אור לציון חלק ב - הערות פרק מו - הלכות ברכות סע' לט. לסיכום הדעות ראה הגדרת אילן וירק בהלכה, הרב יואל פרידמן , התורה והארץ ג, עמ' 398- 428.

[74] הרב גרוסברג, קונטרס חקר הלכה.

[75] הרב פרנק בהקדמתו לקונטרס חקר ההלכה, ראה המעשר והתרומה מהד' שניה עמ' מה, שו"ת מנחת שלמה תניינא (ב - ג) סימן קיד אות ד, וכתב בשו"ת מנחת יצחק י, קז, שכיוון שהגדרת גמר המלאכה הוא שהסתיימו עבודות הכנת הפרי בשדה, למרות שהוא עדיין אינו ראוי לאכילה.

[76] לדעת החזו"א או"ח נז ד"ה לענין חיוב טוחן מותר לעשות כן רק בשינוי משום חשש טוחן, ראה שש"כ ו, ח שחשש לדבריו, ראה אג"מ או"ח ד, עד, שכתב שלכתחילה יש לחשוש לדעת החזו"א ובמקרה הצורך ניתן להקל, ובילקוט יוסף שבת ג תיקוני מאכל בשבת סע' כט, שהתיר לעשות כן ללא כל שינוי.

[77] ראה מאמר מרדכי - שביעית פסקי הלכות פרק יד ,פירות שביעית לסוגיהם ודרכיהם, וכתב שלכתחילה יש להחמיר.