אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

דייג

ב"ה

דייג

כתיבה: אביעד פרנקל, הרב דוד אייגנר

לפי עדויות שונות, החל האדם לצוד דגים כבר בתקופה הפלאוליתית. במצריים העתיקה היתה מסורת מפותחת של דייג, וזו שמשה אף לצרכי שעשוע וספורט, וכך גם בתרבויות שכנות אחרות.[1] בנוסף, כבר בימי קדם למדו בני האדם לגדל דגים לצורכי אכילה. בתחילה, היו מגדרים שטחים קטנים של מים רדודים בגדות נהרות או באגמים, ואותם מילאו באוכלוסיה מסויימת של דגים, על מנת לצודם לכשיגדלו ויתרבו. בהמשך, החלו לחפור בריכות מתוכננות, ולגדל דגים באופן שיטתי. [2]

בתנ"ך קיימים רמזים מסויימים לקיום ענף דייג[3], בעיקר בתרבויות שכנות. עם זאת, נראה שהתחלה של עיסוק ממשי ורציף בענף זה בידי יהודים החל רק בימי בית שני, עם התקרבות היישוב היהודי למישור החוף ולנמלים השוכנים בתוכו, כמו גם לפיתוח היישוב היהודי באזור הכנרת.[4] עם הכיבוש הרומי, השתכלל ענף זה, ואף נכנסו לשימוש בריכות הדגים, שהיו חלק מדגם החווה ("ווילה") הרומאית.[5] באותה תקופה, הופכת גם טבריה להיות בירת הדיג של הגליל.[6]

בספר איוב מתואר הצלצל, המשמש לציד דגים.[7]

השלכות הלכתיות

בריכות הדגים נקראו ביבר[8].

דיג בשבת, ביום טוב ובחול המועד: אין לפרוס מצודות בשבת, אך אם אדם פרס מצודה בערב שבת,, והדג ניצוד במצודה זו לאחר השבת, מותר ליהנות אחר כך מהדג.[9] אין לצוד ביום טוב דגים הנמצאים בבריכות דגים, אפילו אם היתה הבריכה קטנה, כיוון שהדגים נוטים לברוח ויש בדבר צידה.[10] ויש מי שאמר שאם היו המים צלולים אין בדבר צידה.[11] ואם היו הדגים באמת המים, וסכר בערב יום טוב אותה משני צדדיה, מותר להוציא את הדגים לצורך אכילה ביום טוב.[12] בחול המועד מותר לצוד דגים אפילו בכמות גדולה, ומותר גם לשמר אותם על ידי מליחה.[13] ומותר אף להכין לצורך כך מלכודת לדגים העשויה מענפים או כיוצא בזה, שנחשב הדבר כמלאכת הדיוט (אך אין להכין רשת, הנחשבת כמעשה אומן).[14]

האכלת הדגים בשבת: לפי פשטות הסוגיות ודברי הפוסקים, אין להאכיל דגים המצויים בבריכת דגים בשבת או ביום טוב. נחלקו הראשונים בטעם הדבר - יש מי שאמר שהדגים יכולים לזון את עצמם (בצמחיה וכיוצ"ב), ולכן אין לטרוח בשבילם, ויש מי שכתב שנאסרה האכלתם בגזירה, שמא יבוא לצודם.[15] וכתבו אחרונים שבמקום הפסד גדול, מותר להאכילם גם במקום שמחוסרים צידה.[16] ומכל מקום, דגי נוי שבאקווריום, מותר להאכילם, שאינם מחוסרים צידה.[17]

דגי הפקר: הדג דגים בשטח הפקר (בים או בנהר), זכה בהם, אך אם דג אותם בשטח ששייך לאדם אחר, אף על פי שהיו עדיין מחוסרי צידה, הם שייכים לבעל השטח. אמנם, אם שלה דגים מתוך רשת של חבירו הפרוסה בשטח הפקר, הוא חייב להחזירם לו רק מדברי סופרים.[18] חז"ל דנו מה המרחק שיש להרחיק בין מצודות שונות שהדייגים פרסו, במידה ודייג החל לדוג את הדגים.[19]

מלכודות הדגים: מלכודות הדגים נקראו חרם[20], חרם זה היה לעיתים כפוף והיה עשוי מחרס או מכפיפה[21]. וכן חכות[22], מצודות[23], הן עשויות חורים חורים,[24] והן נעשו בין השאר גם מפשתן.[25] גומא[26] מענפי ערבה[27] מזמורות- אלו נקראו 'אוהרי' וניתן להכינן בנקל, לעומת רשתות שנדרש לטוותן (אוזלי בלשון חז"ל) או לקלוע אותן כמגדל- ולהכנתן נדרשת כאמור עבודת אומן.[28] המצודות צפופות יותר מאשר מצודות שנדרשו לצידת עופות,[29] גודל המצודות והמרוחח שבין החורים הותאם לפי גודל הדגים שהיו מעוניינים לצוד.[30] לעיתים נעשות מצודות גדולות שנחשבות כרשות בפני עצמן- גובהן עשרה טפחים ורוחבן ארבעה טפחים.[31] נעשו מצודות גם כן מגדר של קנים.[32]

האיזור שבו פרסו את המצודות נקרא "משטח חרמים"[33]. הדגים לעיתים הושארו במצודה במשך מספר ימים כדי שלא ימותו ויסריחו.[34]

דיג להנאה: הפוסקים דנו האם מותר לדוג דגים לשם הנאה בלבד, שלאחר הדיג מחזירים את הדגים לבריכה, האם יש בכך משום צער בעלי חיים.[35]