אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

אנציקלופדיה הלכתית-חקלאית הוא פרוייקט חדש מבית מכון התורה והארץ, שמרכז מידע מקצועי והלכתי השייך לכלל תחומי החקלאות (הצומח והחי) ומהווה רקע חשוב לכתיבה הלכתית בנושא המצוות התלויות בארץ.

הערכים מובאים בשני חלקים: החלק המדעי-מקצועי ובעקבותיו הדיון ההלכתי.

צוות הכותבים של האנציקלופדיה כולל אנשי מדע מעולם האקדמיה, הנחשבים למומחים בתחומם, ורבנים פוסקי הלכה הבקיאים במצוות התלויות בארץ ובפרטי הלכותיהם.

מטרת האנציקלופדיה היא להביא בפני הקורא את הידע הקיים בסוגיות אלו, ואינה מהווה ספר פסיקה הלכה למעשה.

פרוייקט בסיוע משרד התרבות והספורט- מנהל התרבות.
המחלקה למכוני מחקר תורניים.
 
חזור למפתח הערכים

הדס, הדסה, עץ עבת, אסא

שם מדעי: Myrtus communis   

אנגלית:  Common Myrtle

שם ערבי: ريحان - ריחאן

משפחה: הדסיים - Myrtaceae

 

ראשי פרקים:

א. רקע כללי

ב. ביות

ג. ההדס בארץ ישראל במקרא ובימי הבית הראשון

ד. ההדס בתנ"ך ובמדרשי אגדה

ה. ההדס בארץ ישראל בימי הבית ה-II

ו. זנים בעבר

ז. גידול ההדס לאורך הדורות וחידוש הענף בעת החדשה

ח. תנאי גידול

ט. ריבוי

י. דרכי הגידול

יא. גידול הדסים משולשים

יב. גידול לענפי קישוט

יג. קטיף ושימוש

יד. ההדס כבושם

טו. שימושים נוספים בהדס

טז. ההדס כמאכל

יז. זנים חשובים בארץ בהווה

יח. סגולות רפואיות

יט. היקף גידול ההדסים בהווה

כ. ההדס בחג הסוכות

כא. הדס קטום

כב. ענבי ההדס

כג. הדסים בשמיטה

כד. הדס מורכב

  

 

רקע כללי:

הדס הוא סוג במשפחת ההדסיים  .(Myrtaceae) במשפחה כ- 100 מינים, בארץ גדל מין אחד, והוא מין מוגן.[1] ההדס נפוץ בחורש הים תיכוני. ההדס המצוי הוא שיח, או עץ קטן, בגובה 0.5 -2 מ'. ההדס הוא צמח ירוק-עד. העלים תמימים דמויי אזמל או מעוין באורך של  1- 2 ס"מ. עלי הצמח קשים, גילדניים (סקלרופיליים( קרחים ומכילים שמן אתרי המעניק להדס את ריחו האופייני והנעים. ריח זה מזכיר במידת מה את ריחו של האיקליפטוס הנכלל אף הוא במשפחת ההדסיים. פטוטרתו קצרצרה, העלים ערוכים בצפיפות בסידורים שונים על גבעול השיח, תופעה שאינה נפוצה בעולם הצמחים. ניתן למצוא עלים מסורגים, נגדיים או בדורים של שלושה.[2]

הדס מצוי פורח בקיץ, ממאי עד אוגוסט. הפרח לבן, עם שחלה תחתית, 5 עלי גביע, 5 עלי-כותרת ואבקנים רבים. קוטרו של הפרח כ- 15 מ"מ. הפרי הוא ענבה כדורית שחורה–כחלחלה או מאדימה, עטורה בראשה בשרידי עלי הגביע, קוטרה כ-5 מ"מ. הפרחים מואבקים על ידי חרקים והפצת הזרעים מתבצעת על ידי ציפורים האוכלות את הפירות.[3] ההדס משמש גם כשיח נוי או כגדר חיה. הצמח עמיד בפני רעייה ומזיקים.[4]

להדס יש שימושים רבים כגון, ענף קישוט בתעשיית הפרחים, מקור לשמן אתרי, שיח נוי וצמח מרפא. השימוש העיקרי בישראל הוא ל'ארבעת המינים' בחג הסוכות. ראה הרחבה להלן.

 

ביות:

תפוצתו העולמית של ההדס המצוי הגדל בר משתרעת מארצות הים התיכון ועד הודו. בארץ גדל ההדס כצמח-בר בעיקר בכרמל, בגליל, בגולן ובמקורות-הירדן.[5] צמח ההדס המצוי לא עבר ביות מאחר ואין אוכלים באופן רגיל את ענבותיו (פירותיו). יש לציין כי עיקר גידולו בארץ הוא לשם גידול ענפים לקיום מצוות נטילת ארבעת המנים בחג הסוכות. כיוון שזו מטרת המגדלים נבחרו פרטי צמחים אשר עליהם גדלים יותר עלים בדורים של שלושה שלושה במעלה הענף, וכן עליהם גדולים (1.5 – 2 ס"מ), את הצמחים הללו ריבו והם אלו שאותם מגדלים (בעיקר (Myrtus Communis.

 

ההדס בארץ ישראל במקרא ובימי הבית הראשון:

במקרא נזכר ההדס מספר פעמים, אם בשמו ואם בכינויו עץ עבות.[6] השיח צמח בארץ ישראל בתקופה זו כצמח בר הגדל בעיקר בחלקה הצפוני והמרכזי של  הארץ. בגלל הריח הנעים שהוא מפיץ וסגולותיו הרפואיות וצרכי המצווה, הוא כנראה גודל בסמיכות לחצרות הבתים ובשולי חלקות בהם הקרקע יחסית עמוקה וכמות המשקעים לפחות 500 מ"מ בשנה.  

 

ההדס בתנ"ך ובמדרשי אגדה:

ההדס נמנה עם שבעת העצים שיפריחו את השממה בעת הגאולה: "אתן במדבר ארז, שיטה והדס ועץ שמן, אשים בערבה ברוש תדהר ותאשור יחדיו".[7] הוא גם מבשר את המהפך החיובי שיהיה בארץ: "תחת הנעצוץ יעלה ברוש, תחת הסרפד יעלה הדס".[8] בעת שיבת ציון בימי הנהגתו של נחמיה לקראת חג הסוכות הוא מורה לעם להביא מספר סוכי ענפי צמחים: "צאו ההר והביאו עלי זית, ועלי עץ שמן, ועלי הדס, ועלי תמרים, ועלי עץ עבות, לעשות סוכות ככתוב".[9]

במקרא ההדס נחשב צמח רצוי, באחת מנבואות הישועה מתאר ישעיה את ישראל השבים לארצם, ומתחיל תהליך של חילוף חיובי של הצמחייה: "תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ וְתַחַת הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס".[10] בנבואת זכריה נאמר:" רָאִיתִי הַלַּיְלָה וְהִנֵּה אִישׁ רֹכֵב עַל סוּס אָדֹם וְהוּא עֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים אֲשֶׁר בַּמְּצֻלָה וְאַחֲרָיו סוּסִים אֲדֻמִּים שְׂרֻקִּים וּלְבָנִים."[11] ההדס נזכר עוד בתנ"ך בהקשר לחג הסוכות: "וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר: צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב".[12] ראה בסעיף... לגבי דיני הסכך וההדס העולים מפסוק זה.

במדרשי חז"ל ההדס נמשל בכמה משלים: יעקב אבינו "וכשם שההדס רחוש בעלים כך היה יעקב רחוש בבנים".[13] במדרש מדמים את בני ישראל לארבעת המינים; על ההדס נאמר: מה הדס זה יש בו ריח ואין בו טעם כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה.[14] ההדס נמשל גם כן לשורות התלמידים שיושבים לפני תלמידי החכמים,[15] לקב"ה[16]. הצדיקים נמשלו להדסים[17] הדס הוא סמל לברכה, ולכן הרואה הדס בחלום - נכסיו מצליחין לו[18]  גן עדן נמשל לגן הדסים.[19] ההדס נקרא גם כן אסא[20] והוא מין ארז[21]

 

ההדס בארץ ישראל בימי הבית ה-II (התקופה הפרסית, היוונית והרומית):

בתקופה זו ההדס המצוי היה צמח נפוץ ומוכר, אם במקור הוא גדל בר בחלקים הצפוניים של הארץ, בתקופות אלו הוא נפוץ יותר גם בחלקים המרכזיים של הארץ. הצמח שימש למצווה, לנוי, לקישוט, לריח, למרפא ולצרכי קוסמטיקה ושמן ועוד.

 

זנים בעבר:

מין ההדס הכשר למצוות נטילת ארבעת המינים הוא המין הדס מצוי,  .Myrtus Communis, בטבע ישנם מספר זני הדס נוספים ובתוכם: Myrtus-Myrtus bullata, Myrtus obcordata, Myrtus  pedunalata and Lophomyrtus bullata,  ועוד, אלו אינם עונים על דרישות הכשרות של ההלכה ואינם יכולים לשמש כ"ענף עץ עבות.[22] מינים אלו אינם נפוצים בארץ.

 

גידול ההדס לאורך הדורות וחידוש הענף בעת החדשה:

צמח ההדס המצוי צמח לאורך הדורות בארץ ישראל וסביבתה האקלימית והטופוגרפית. שיח זה גדל בעל בעיקר בחלקי הארץ בהם יש כמות משקעים מתאימה. כיוון שעלי ההדס מרים וקשים[23] לכן הצאן והבקר לא פגע בהם, לכן אלו שרדו בארץ לאורך כל הדורות. במהלך המאה ה-20 עם תחילת תנופת העלייה ופיתוח ההתיישבות החלו לרבות ולגדל את ההדס באופן יזום, ואז גם נטעו אותו בהיקפים נאים.[24]

 

תנאי גידול:

ההדס זקוק לקרקע מאווררת, לשמש מלאה, הקור החורפי מסייע לו להתחדשות טובה בחודשי האביב והקיץ. ההדס זקוק לתוספת מים של כ-500 קוב לדונם. בתנאים אלו יכול ההדס לצמוח היטב ולהניב ענפים הראויים לקיום המצווה. באופן טבעי הוא גדל טוב יותר באזורי הארץ ההרריים. ההדס נפוץ כצמח תרבות המשמש לנוי בכל ארצות אירופה עד סקנדינביה ובארצות רבות בשאר היבשות בעלות אקלים מתאים (מידות החום בהן אינן יורדות בהרבה מ – 0 מ"צ). ההדס מעדיף בתי גידול מוצלים אך ניתן למצוא אותו גם ביערות אורן או בנחלי אכזב. פרטים הגדלים בבתי גידול מוצלים מצמיחים פרקי גבעול ארוכים ועלים גדולים. בשמש השיחים ענפים יותר בעלי פרקים קצרים ועלים קטנים החופים זה את זה.

 

ריבוי:

את ההדס מרבים באופן פשוט על ידי ייחורים. היינו במהלך החורף קוטמים ייחורים משיחי הדס מובחרים, אורך הייחור 10 – 20 ס"מ, את הייחור טובלים בהורמון השרשה, ותוקעים לתוך עציצונים בעלי תערובת קרקע מנוקזת ומשקים היטב, את העציצים יש להניח במקום שיש בו חצי צל על מנת להקל על השרשת הייחורים בקרקע. לאחר חודשים אחדים הייחורים משרשים ולאחר התפתחות בית שורשים מתאים ניתן להעתיק את השתיל לקרקע לאומד הסופי של השתילים בחלקה המיועדת.

 

דרכי הגידול:

יש להכשיר קרקע מנוקדת היטב, יש לבצע עיבוד עומק מתאים, יש לזבל בזבל אורגני, ולהוסיף יסודות נדרשים לקרקע.[25] לאחר קבלת שתילים מתאימים נוטעים את השיח בקרקע, נוטעים במרווחים של כ1 מ' בין השיחים וכ-1.5 – 2 מ' בין השורות. יש להשקות היטב עד קליטת השתילים בקרקע, ולאחר מכן ניתן לרווח את מועדי ההשקיה. בחודשי החורף אין צורך בהשקיה אולם עם תחילת האביב והקיץ יש להרבות בהשקיה על מנת לקבל ענפים ארוכים רעננים מעוצים ויפים.

 

גידול הדסים משולשים:

כפי שיבואר להלן, בחג הסוכות יש ליטול "הדסים משולשים" על מנת להבין את דרך הגידול של ההדסים משולשים, יש להסביר את האופן שבו עלים מתפתחים על הגבעול.

התפתחות הצמחים נעשית על פי רוב בקודקוד הצמיחה שלהם (מריסטמה קודקודית). לאחר הנביטה, הקודקוד ממשיך ומתפתח ונוספות לו שכבות חדשות. החלקים הראשוניים מתעבים ומתקשים ונוצר הגבעול. בכל גבעול ישנם מפרקים (node) שמהם יוצאים העלים, החלק שבין המפרקים קרוי פרק (internode). בכל מפרק ייתכנו עלה אחד או מספר עלים. סידור העלים לאורך הגבעול קרוי פילוטאקסיס (phyllotaxis). להלן ההגדרות לסידורים השונים של העלים:

מעבודות שנעשו עולה שבהדסים כל אחד מענפי ההדס מתחיל את התפתחותו כ- 'נגדי', הופך אח"כ ל-'שוטה', ומתמיין ולבסוף ל-'משולש'. מסתבר שרק ענפים ארוכים יכולים לעבור את שלבי ההתמיינות של 'נגדי' ו-'שוטה' ולהגיע לשלב ה-'משולש".

על מנת לקבל "הדסים משולשים" בכמות טובה, יש לחדש את הצמח בתחילת הקיץ (לקראת חג הפסח), בגיזום נמוך מאד או בשריפה של שיחי ההדס.[26] פעולות אלו גורמות למספר תהליכים:

הגיזום או השריפה צריכים להתבצע לא יאוחר מראשית האביב, כדי לתת לשיחי ההדס תקופת צימוח ארוכה שתאפשר להם להתארך ולהשתלש. גיזום בתאריך מאוחר יותר אינו מותיר די זמן לקבלת ענפים ארוכים. הענפים אינם מגיעים לשלב השילוש או שהקטע המשולש קצר מידי ויבול המשולשים יורד[27].

התכונה לפתח הדס משולש תלויה אם כן במספר גורמים: א. הזן. ב. תנאים חיצוניים, למשל יום ארוך ועוצמת אור. כשההדס עובר ממבנה דו לתלת עלים בדור הוא מתאים את עצמו לקליטה עוצמות גדולות יותר של אור. ג. שריפה וגיזום באביב.

 

גידול לענפי קישוט:

בגידול לענפי קישוט צמיחת הענפים מתרחשת במהלך הקיץ, ניתן לקטום את הקודקודים בחודשים אוגוסט-ספטמבר על מנת לקבל ענפים מפוצלים )ספריי). בחורף הגידול ייעצר והעלים יתעצו וניתן לקטפם. באביב יש לבצע גיזום ולהתחיל מחזור שנתי חדש. לצורך שיווק כענפי קישוט רצוי לקחת חומר ריבוי משיחים שיש להם עלים גדולים, גלדניים עם חפייה טובה של עלים לאורך הבד [28]

 

קטיף ושימוש:

יש להצמיא את השיחים קודם לקטיף על מנת לגרום להתעצות והקשחה של העלים הקודקודיים על מנת שלא יקמלו לאחר הקטיף. וכן ניתן להקשיח את קדקודי הצמיחה באמצעות ריסוס במעכבי צמיחה[29]. הקטיף מתחיל כחודשיים שלושה לפני חג הסוכות, מנקים את הבדים מצמוחי משנה ומפירותיו, מאחסנים את הבדים בתוך שקית ניילון מתאימה ואטומה. את השקיות יש לאחסן בקירור סביב טמפ' 3 מ"צ.

 

ההדס כבושם:

שיח ההדס מדיף ריח טוב[30] אף בלא שרפה. אולם מלילת העלים תביא להדפת ריח נעים מרוכז יותר. יש לברך עליו בורא עצי בשמים, נחלקו התנאים האם כשיש לאדם שמן והדסים, מי מהם קודם, השמן או ההדסים.[31] עיקרו של ההדס הוא לריח, לדין זה יש כמה השלכות: הדס שהוקצה למצווה, אסור להריח בו מכיוון שהוא הוקצה למצוותו.[32] וכן אין להריח בשבת הדס שמחובר לשיח, מחשש שמא יבוא לתלשו.[33]

כבר בעבר[34] נעשה שימוש בהדס כצמח בושם בדומה למקובל בימינו. מקור ריחו הנעים של ההדס הוא בשמן אתרי נדיף הנמצא בעליו. את שמן זה מפיקים היום בעזרת זיקוק באדים ומשתמשים בו למגוון מטרות כמו קוסמטיקה, עיסוי, לתהליך אינהלציה ותרופות.[35] בגלל ריחו הטוב עשו בו שימוש כבושם בעת ההבדלה הנעשית עם יציאת השבת או בעת עריכת ברית המילה. בעבר ענפי הדס שימשו כעטרות לחתנים אך הדבר נאסר לאחר החורבן. [36]  וכן על מנת לשמח חתן וכלה.[37] החופות היו מעוטרות בענפי הדס[38]. לענפי ההדס היה תפקיד גם בעת עצב ונהגו לעטר את מיטת המת בענפי הדס. [39] וכן בזמן פדיון הבן.[40]

כשיצאו רבן שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר מהמערה, ראו זקן שרץ עם שני בדי הדס כדי לכבד את השבת.[41]ביוון ורומי היו שקישטו את ארמונותיהם בהדסים שאותם סיפקו אזרחי הממלכה אם כמס או כנדבה.[42]

 

שימושים נוספים בהדס:

מן ההדס שהתווסף לאהל שהוא צמח העשיר באשלגן היו שנהגו לעשות סבון ריחני[43] . ניתן להשתמש בהדס כרכיב בנוזל שמשמש לשטיפת ידיים והפנים[44].  בגמרא מובא שחלק מפעולת הרכבת הדקלים (עיין ערך תמר) היתה שימוש בהדסים לחים[45]

בשל מבנהו של עלה ההדס, השתמשו בו גם כעין משפך, להעברת נוזלים בין כלים שונים.[46] על מנת שאשה תתקדש לאיש היא צריכה לקבל ממנו חפץ בעל שווי ממוני של לפחות פרוטה, ההדס נחשב בעיני בני האדם כצמח בעל חשיבות, ולכן ישנם שהשתמשו בו על מנת לקדש בו נשים, האמוראים דנו בתוקפם של קידושין אלו, הן מבחינת השווי הממוני של קידושין אלו, והן מבחינת המקום בו הם התבצעו.[47]

 

ההדס כמאכל:

פירות ההדס נקראו בשם תמרות"[48] "ענבי הדס"[49] או "בנות הדס" ולעיתים הם נאכלו.[50] אולם לא אחת נזכר במקורות חז"ל שפירותיהם אינם טעימים ולעיתים אף מרים.[51] ניתן ליישב את הסתירה לכאורה בין המקורות בכך שהם מתייחסים לזנים שונים של הדס מצוי. הזן הנפוץ בארץ הוא זן בעל פירות שחורים-כחולים, אך קיים זן בעל פירות לבנים (צהבהבים) אך טעימים יותר.  לחילופין ייתכן ופירות ההדס לא נאכלו כמות שהם אלא שימשו כתוספת למאכלים אחרים. פליניוס תיאר את האופן בו השתמשו בפירות הדס לאחר יבושם להכנת יין. בסרדיניה וקורסיקה מכינים מפירות ההדס ליקר ריחני בשם Mirto על ידי השרייתם בכוהל. קיימים שני סוגי ליקר המיוצרים מפירות שני זני ההדס. "מירטו אדום" מיוצר על ידי השריית פירות שחורים ואילו "מירטו לבן" מיוצר מפירותיו הצהובים ועליו של הזן השני.[52]

 

זנים חשובים בארץ בהווה:

מין ההדס הכשר למצוות נטילת ארבעת המינים הוא המין Myrtus Communis,  קיימים בישראל כמה קווים שונים לזן זה אשר טופחו ע"י מגדלי הדסים ובמרכז וולקני. ואילו הזנים: Myrtus-Myrtus bullata, Myrtus obcordata, Myrtus pedunalata and Lophomyrtus  bullata, , אינם כשרים לשמש כ"ענף עץ עבות.[53] קיימים שני זנים נוספים var. melanocarpa בעל פירות שחורים כחולים, וכן הזן var. leucocarpa שהוא בעל פירות לבנים צהובים.  

 

סגולות רפואיות:

ההדס הוא צמח חשוב בתחום הרפואה העממית. השמן האתרי המופק ממנו שימש לטיפול בגירויי עור תינוקות,[54] טיפול בנשירת שערות, דלקות מעיים, הקלת עצירות וקצרת. כמו כן הוא יעיל לריפוי חבורות ופצעים, לטיפול בבעיות מעיים ובאולקוס בפרט ולטיפול באסטמה.[55] בכתביהם של היפוקרטס, פליניוס ודיוסקורידס ורופאים ערבים תפס ההדס מקום בולט.[56] גם בתלמוד מוצאים אנו שימוש בהדס כתרופה על הקלת כאבי ראש או עודף דם בראש.[57] גם בימינו יש לשמן המופק מעלי ההדס שימושים רפואיים מקובלים. משתמשים בו לניקוי דרכי הנשימה בטיפול בילדים ומבוגרים. מחקרים שיטתיים שנערכו לאחרונה מוכיחים שתרכובות ההדס יעילות בטיפול בסינוסיטיס. התברר שלמיצוי פירות ההדס יש השפעה המונעת התפתחות אולקוס. ייתכן אם כן שכאבי הראש המתוארים בתלמוד נובעים מעודף דם בראש, נבעו למעשה מסינוסיטיס המתבטא אף הוא בלחץ על הראש. הטיפול המתואר בגמרא בעזרת מיצוי הדסים היה אכן יעיל כפי שהתברר במחקרים רפואיים.[58]

 

היקף גידול ההדסים בהווה (2018):

בארץ מגדלים את ההדס בהיקף של כמה מאות דונמים, בעיקר לצרכי שימוש בבדיו בחג הסוכות, וכן שיחי נוי.

 

ההדס בחג הסוכות:

ההדס הוא אחד מארבעת המינים אותו ציוותה התורה ליטול בחג הסוכות, ביחד עם המינים הנוספים: פרי עץ הדר (אתרוג), כפות תמרים (לולב הדקל) וערבי נחל (ערבה). כפי שנאמר[59]: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים":

בתורה, בציווי על ארבעת המינים הניטלים בחג הסוכות, ההדס לא נזכר במפורש, אלא הוזכר רק "עף עץ עבות", מתיאור זה למדו חז"ל[60] שהתנאים הנדרשים לצמח זה הם שניים: 1. "ענפיו חופים את רובו", דהיינו העלים מכסים את הענף[61]. 2. "עליו עולים כמין קליעה ודומים לשרשרת", דהיינו שישנם בכל שורה שלושה עלים שיוצאים מתוך עוקץ אחד, וזוהי הגדרת ה"עבות". ההדס הוא המין היחיד שעונה על שני קריטריונים אלו. ב'תרגום השבעים' ובוולגטה תירגמו: עץ סבוך, כפי שכתוב בספר יחזקאל: "וכל עץ עבות".[62] ההנחה המקובלת היא שהייתה מסורת שעברה מדור לדור מה הוא צמח ההדס וחז"ל דרשו את הפסוקים כאסמכתא, שכן הפסוקים לא מצביעים במדויק על ההדס. 

כאמור, הדרישה היא שבל שורה יהיו שלושה עלים, ו"אין אחד מהם עולה על חבירו אלא שלושתן בשווה".[63] נחלקו הראשונים האם ישנה חובה שכל העלים יצאו מנקודה אחת,[64] או שדי בכך ששלושתם יהיו באותה שורה.[65]

חז"ל דנו במספר צמחים נוספים שמתקיימים בהם רק חלק מתנאים אלו: זית, שאמנם עולה כמין קליעה אך ענפיו אינם חופים את רובו. "זרגונה" (זיהויו לא ברור) שענפיו מחד חופים את רובו אך אינו עולה כמין קליעה.[66] דולב, שענפיו לא חופים את עצו. (לא ברור שזה הוא העץ שאנו מכרים כיום כדולב)   הרדוף שאמנם מתקיימים בו שני התנאים הנזכרים, אך מדובר בצמח רעיל[67], או בצמח קוצני[68]. בנוסף לכך הובא שנלמד נפסוק זה שצריך שטעם העץ וטעם הפרי יהיו שווים, וזהו ההדס[69].

חז"ל דנו בהבנת הפסוק בנחמיה שנאמר בו הן עץ עבות והן הדס, צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב".[70]  למדו חז"ל שישנם שני סוגי הדס, הדס שוטה, ועץ עבות, הדס שוטה מיועד לסוכה, ועץ עבות מיועד ללולב[71] כפי שנכתב לעיל, הדס שהוא "עבות" הוא הדס שעליו מסודרים בדורים, ואילו הדס שוטה הוא הדס בעל עלים נגדיים או סירוגיים. ויש בו רק שני עלים שיוצאים מאותו "קן". הדס שוטה נחשב למין שונה מהדס עבות.[72] ולכן לא ניתן לצאת בו ידי חובה בחג הסוכות, גם בדיעבד, במקום שבו לא ניתן למצוא הדס כשר.[73]

חז"ל דנו גם במין נוסף של הדס, הדס מצראה, שיש  בו שבעה עלים בכל "קן", הדס זה גדל בגבולות שדות, ויש לו מקום נרחב להתפתח ולכן הוא נקרא "מצראה", מלשון מיצר, או שהכוונה היא להדס מצרי, יוצאים ידי חובה בהדס זה בחג הסוכות.[74] למרות שיש בו יותר משלושה עלים.[75] הפוסקים דנו במקרה שנשרו חלקם, אך נותרו שלושה, האם נשירה זו מעכבת.[76] בשנים האחרונות פותח בארץ זן הדסים שנקרא "עבות" בהדס זה ישנם תשעה עלים בכל דור.[77] אם כי הצלחתו המסחרית לא ידועה.

שיעור ההדס שיוצאים בו ידי חובה הוא שלושה טפחים.[78] מהפסוק "ענף עץ עבות" למדו חז"ל שיש לאגוד בלולב לפחות שלושה ענפי הדס[79], ויש סוברים שניתן לאגוד אף יותר מכך.[80] ולדעת רבי עקיבא בד אחד מספיק.[81]

 

הדס קטום:

להלכה התקבל שאחד מהתנאים ההלכתיים לכך שההדס יהיה כשר למצוות החג עליו להיות שלם, ולא "קטום", בהגדרת הדס קטום קיימות שתי מחלוקות:

האחת היא האם הדס קטום כשר, לדעת חכמים הדס קטום פסול[82], אולם לדעת רבי ישמעאל די בשני בדים קטומים, ובד אחד שלם, ולדעת רבי טרפון ניתן לצאת ידי חובה גם כששלושת הבדים קטומים.[83]

המחלוקת השנייה היא מהי הגדרת קטום, יש הסוברים שקטום הוא בד שנחתכו ענפי הביניים שיוצאים בצדדי הענף שמעוניינים להשתמש בו בחג[84] ויש הסוברים שבד קטום הוא הבד שנחתך ראשו[85] כדעה זו נפסק להלכה.[86] ההדס פסול רק אם הענף עצמו נחתך, ולא אם נחתכו קצוות העלים העליונים.[87]

 

ענבי ההדס:

כאמור, פרי ההדס נקרא ענבה, לאחר חנטת הפרח הפרי הוא בצבע ירוק , ולקראת ההבשלה משתנה צבעו לשחור, עיין ערך "הבשלה".

פרי ההדס אינו מהווה גורם מפריע לכשרותו של ההדס, אלא אם כן הפירות מרובים על העלים, שאז יש להורידם[88], וכן אם הם בשלב ההבשלה (בצבע שחור או אדום) שאז יש להורידם, כל עוד הפירות הם בשלב הבוסר, הם לא מעכבים כלל.[89] בירושלמי הובאו שני טעמים להסבר מדוע הענבים מעכבים כשהם בשלים: א. שאינן דומות לעצו. ב. משום שנגמר פריו. אין להוריד את ענבי ההדס ביום טוב.

כאמור, ניתן להשתמש בפרי ההדסים למאכל, עונת המעשרות של ענבי ההדסים היא "משניקידו", דהיינו משיעשו נקודות נקודות שחורות".[90] נחלקו האמוראים בירושלמי האם שיח הדסים שניטע לשם פירותיו, ולא לשם השימוש בענפיו, האם חייב בערלה, הספק הוא שכיוון שעיקר מטרת הנטיעה של ההדס היא לשם ענפיו ולא לשם פירותיו[91].

 

הדסים בשמיטה:

אין לשרוף או לגזום את ההדסים בשמיטה, משום שבכך הוא מעודד את צמיחתם ויש בכך משום איסור "זורע"[92]

הדסים שמיועדים לריח יש בהם קדושת שביעית, בדומה למינים המיועדים לריח[93], עם זאת, בהדסים שמיועדים למצוות החג יש הסוברים שאין בהם קדושת שביעית מכיוון שהם הוקדשו למצוותם[94] ויש שהחמירו בכך.[95]

לעיתים העלים העליונים אינן מכסים את קצה הענף, אף על פי כן ההדס כשר גם במקרה זה.[96]

 

הדס מורכב:

יש שכתבו שהדסים שיש לחשוש שהם מורכבים על גבי אילן אחר, לא ניתן לצאת בהם ידי חובה בחג. לדעתם  ישנם כמה הבדלים מהותיים בין סוגי ההדסים שהיו לפניהם, עובדה שמלמדת על כך שההדסים הם מורכבים, ההבדלים הם: גודל הענבים וצורתם החיצונית (עגולים או מאורכים), גודל הזרע בתוך הענב, ותנאי הגידול השונים בין ההדסים, ומכיוון שאין ליטול בארבעת המינים מינים מורכבים, הרי שאותם הדסים פסולים.[97] ויש שכתבו שגם אם ההדס מורכב, ניתן לצאת בו ידי חובה[98]. ויש כתבו שאין לחשוש כלל להרכבה בהדסים, והשינויים שהוזכרו אינם מלמדים על הבדל מהותי בין סוגי ההדסים.[99]

 

כתיבה מדעית: ד"ר עקיבא לונדון

כתיבה הלכתית הרב דוד אייגנר

 

בביליוגרפיה:

אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י", 1999, כרך 10 עמ' 132-133.

עמר ז', ארבעת המינים, עיונים הלכתיים במבט היסטורי, בוטני וארץ ישראלי. נווה צוף, תש"ע.

פליקס י', "עצי פרי למיניהם: צמחי התנ"ך וחז"ל", 1994, עמ' 195 -202.

קריספיל נ', צמחי מרפא, 2009, עמ' 176.

פאהן א, אנטומיה של הצמח, עמ' 225- 226.

שטיינמץ, י, תמרי, י גוטליב, י, זילכה, ש, הנחיות לגידול הדסים בישראל.

 

הדס מצוי באתר צמחיית ישראל ברשת

 

[1] יש לציין כי עץ האקליפטוס, פיטנגו, גויאבה, תבלין ציפורן, פיגויאה ועוד גם הם משתייכים למשפחה זו. עיינו באתר צמח השדה http://www.wildflowers.co.il/hebrew/plant.asp?ID=87 

[2] פליקס, 1994, 195 – 196.

[3] משה רענן, פורטל הדף, היומי ערך 'הדס'.

[4] עליו מרים וקשים לאכילה ואיכול.

[5] משה רענן, פורטל הדף, היומי ערך 'הדס'.

[6] ויקרא כג, מ, על פי מסורת חז"ל להלן.

[7] ישעיה, מא, יט.

[8] ישעיה, נה, יג.

[9] נחמיה, ח, טו.

[10] ישעיה נה, יג נראה שגם כאן זהו משל לבני אדם, ישראל המצוינים יחליפו את יושבי הארץ.

[11] זכריה א, ח. . משקלקלו בני האדם, שוב העולם אינו עומד אלא על שבחם של הצדיקים ובזכותם ממשיך להתקיים.

[12] נחמיה ח, טו.

[13] ויקרא רבה (מרגליות) פרשת אמור פרשה ל, י.

[14] מדרש ויקרא רבה, פר' אמור, פרשה ל.

[15] ויקרא רבה (וילנא) פרשת אמור פרשה ל סימן יא.

[16] ויקרא רבה (וילנא) פרשת אמור פרשה ל סימן ט, לימוד זה נלמד מהפסוק: בזכריה א... והוא עומד בין ההדסים .

[17] מגילה יג, א.

[18] בבלי ברכות נז, א.

[19] רש"י שבת קד, א.

[20] ב"ב פ, ב.

[21] ר"ה כג, א, עשרה מיני ארזים הם, שנאמר אתן במדבר ארז שטה והדס ועץ שמן אשים בערבה ברוש תדהר ותאשור יחדיו, ארז - ארזא, שטה - תורניתא, הדס – אסא.

[22] שו"ת במראה הבזק חלק ג סימן נא. על פי: פרופ' מרדכי כסלו ופרופ' יהודה פליקס.

[23] כאמור, בעלי ההדס יש שמן אתרי, שחלק מתכונותיו הם טעם מר, וכן בעלי חיים לא אוכלים צמחים בעלי שמן זה.

[24] פליקס, 1994, 195 – 196.

[25] בעיקר חנקן, אשלגן וזרחן.

[26] כתבו יואב גרטמן ואביגיל הלר, מתוך חוברת בהוצאת שה"מ, משרד החקלאות.

[27] הליכות שדה 114.

[28] שטיינמץ וחוב'

[29] שטיינמץ וחוב'

[30] ראה למשל גם במדרש הבא:  מדרש אגדה (בובר) בראשית פרשת תולדות פרק כה סימן כז: "ויגדלו הנערים וגו'. משל להדס ועיצמוני שהיו גדלים זה אצל זה, כשהם קטנים אין אדם מכיר אותם איזה הוא הדס ואיזה הוא עיצמוני, כיון שגדל ההדס נתן ריחו הטוב ועיצמוני הוציא חוחו, כך עשו ויעקב כל זמן שהם קטנים לא היה אדם יודע איזה מהם יהיה צדיק, ואיזה מהם רשע, כיון שגדלו היה עשו איש יודע צד, שהיה ציד הבריות והרגן, אבל יעקב איש תם יושב אהלים, שהיה למד בבית מדרשו של עבר ובבית מדרשו של שם".

[31] בבלי ברכות מג, ב, ראה שיטה מקובצת במקום שביאר שהספק הוא האם מחד ההנאה מהשמן היא מרובה יותר- נהנים הן מריחו והן מסיכתו, וההדס ההנאה היא רק מהריח, או שמכיוון שריח ההדס נובע מהצמח עצמו, ואילו ריחו הטוב של השמן נובע מכך שהוא סופג את הריח מצמחים אחרים (שמן ערב).

[32] בבלי סוכה לז, ב, רמב"ם שופר וסוכה ולולב ז, כו: הדס שבלולב אסור להריח בו מפני שאינו ראוי אלא להריח והואיל והוקצה למצוה אסור להריח בו, אבל אתרוג מותר להריח בו שהרי הוקצה למצוה מאכילה. שו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס פראג סימן כד.

[33] סוכה דף לז עמוד ב 

[34] לדוגמא: בבלי, עבודה זרה, יב, ב.

[35] משה רענן, פורטל הדף, היומי ערך 'הדס'.

[36] בתוספתא סוטה (ליברמן) טו, ח מובא שבפולמוס של אספסינוס גזרו על עטרות חתנים שלא יניחו בהן אבנים העשויות ממלח ומגופרית, אך התירו להשתמש עדיין בעטרות מקושטות בורד והדס, אמנם בגמרא סוטה מט, ב מובא דעה החולקת על כך וסוברת שנאסר אף להשתמש בהדס לצורך העטרות. ראה רע"ב סוטה ט, יד. ראה גם עירובין דף מ עמוד א, שהוא שם מקרה בו גזמו את ההדס לחתנים ביום טוב שני.

[37] לדוגמא: בבלי, בכתובות יז ע"א.

[38] כתובות יז, ב, ראה רש"י ברכות נו, ב: "נערה המאורסה - היו רגילין לעשות לה חופה של הדס בכניסתה לחופה, וקורין לה הינומא.

[39] ביצה ו, א, מקרה מעניין הובא ב נדה דף לז עמוד א, שרב יוסי ושילא התווכחו ביניהם, ולאחר שנפטרו בדי ההדס עברו בין מיטה למיטה., ראה שו"ע או"ח תקכו, ד שהובא שם שמת שנפטר ביום טוב שני, מותר לעשות את כל צרכו, וביניהם הוא גם גזום הדס כדי להניח על מטתו. ראה "צמחי בתי קברות" מאת א. דפני, באתר צמח השדה: http://www.wildflowers.co.il/hebrew/ReadMore.asp?id=483. יש לציין כי כיום לא נוהגים להניח צמחים שונים על גבי הקברים, מכיוון שהגויים הפכו את הנחת הצמחים על גבי הקברים למנהגי עבודה זרה.ראה ישכיל עבדי ד, יו"ד כה, מנחת יצחק א, לא, הר צבי יו"ד רעט.

[40] הרשב"ש בסימן קלו מציין שמברכים על ההדס בשעת פדיון הבן.

[41] שבת לג, ב.

[42] בבלי, ברכות, ט ע"ב; ירושלמי, ברכות, א, א.

[43] בבלי, שבת נ ע"ב.

[44] בבלי שבת נ, ב.

[45] פסחים נו, א, בגמרא הובאו שני הסברים להרכבת דקלים, ההסבר הראשון הוא אופן מסוים של דישון הדקל, ההדס שימש כחלק ממרכיבי הנוזל שהוכן לצורך השקאת הדקל. ודישונו.

[46] שבת קמו, ב.

[47] קידושין יב, ב.

[48] תוספתא סוכה ב, ח.

[49] סוכה לב, ב.

[50] ירושלמי, ערלה, פ"א ס טור ג /ה"א; שם, מעשרות, פ"א מח טור ד /ה"ב.

[51] בבלי, סוכה לג ע"ב.

[52] משה רענן, פורטל הדף היומי ערף 'הדס'.

[53] שו"ת במראה הבזק חלק ג סימן נא. על פי: פרופ' מרדכי כסלו ופרופ' יהודה פליקס.

[54] תשובות הגאונים, עמ' 162.

[55] אתר צמח השדה: http://www.wildflowers.co.il/hebrew/html.asp?id=15

[56] אתר צמח השדה: http://www.wildflowers.co.il/hebrew/ReadMore.asp?ID=598

[57] בבלי, גיטין סח ע"ב.

[58] משה רענן, פורטל הדף, היומי ערך 'הדס'.

[59] ויקרא כג, מ.

[60] ראה במדרש: ויקרא רבה (מרגליות) פרשת אמור פרשה ל, טו: "וארבעה לא ידעתים, אילו ארבעת מינין שביקש לעמוד עליהן... וענף עץ עבות, מי יאמר שהוא הדס?".

[61] רש"י סוכה לב, ב.

[62] יחזקאל, כ, כח; שם, ו, יג.

[63] ר"י מלוניל סוכה ו, ב בדפי הרי"ף.

[64] דעת רש"י סוכה לב, ב: תלתא תלתא בחד קינא - שלשה עלין בקן אחד יוצאין מתוך עוקץ אחד.

[65] דעת התוספות סוכה.... התוספות אמנם סובר שעיקר הדין הוא כדעת רש"י, אך סובר שזו חומרה גדולה, ולכן ניתן להסתפק בכך ששלושת העלים יהיו באותו גובה ואין חובה שיצאו כולם מאותה נקודה.

[66] ירושלמי סוכה ג, ב.

[67] כך מבאר רש"י סוכה לב, ב, את ההרדוף

[68] כך מבאר התוספות סוכה לב, ב, את ההרדוף.

[69] סוכה לב, ב

[70] נחמיה ח, טו.

[71] סוכה יב, א.

[72] ראב"ד תשובות ופסקים סימן ו, הוא לומד זאת מהפסוק בנחמיה שהוזכרו בו ההדס והעץ העבות בנפרד, מכאן שמדובר בשני מינים.

[73] שו"ת תשב"ץ חלק ב סימן רנב אמנם, ראה בתרומת הדשן פסקים וכתבים סימן רנט שכתב שרבים מברכים על הדס שוטה, ודן שם במקור הטעות של מנה זה מדוע הם עושים כך, וגם לדעתו לא ניתן לצאת ידי חובה בהדס שוטה כלל. וראה בשו"ת מהרי"ק סימן מא שניסה ליישב בדוחק את המנהג להשתמש בהדס שוטה, ומכל מקום דחה אותו לחלוטין.

[74] מסקנת הגמרא סוכה לג, א.

[75] כך היא מסקנת הסוגיה סוכה לג, אמנם, לדעת רבי כהנא די בשני עלים שעולים בקן אחד, ועלה אחד נוסף.

[76] חזון איש אורח חיים, מועד הלכות לולב - סימן קמו.

[77] פיתוח זן זה נעשה על ידי ד"ר שמואל זילכה ממכון וולקני.

[78] תוספתא סוכה (ליברמן) ב, ח, אמנם בירושלמי סוכה ג, א מובאות דעות שההדס צריך להיות ארוך יותר, חמישה או שישה טפחים, אך להלכה נפסק שדי בשלושה טפחים, ראה שו"ע או"ח תרנ, א.

[79] סוכה לד, ב, בירושלמי סוכה ג, ד, מובן שלימוד זה הוא מכיוון שבתורה נכתבו שלושה מילים- ענף, עץ, עבות, נדרש שיש ליטול שלושה בדים. השלחן ערוך נקט למעשה בסימן תרנא, טו שאין להוסיף מעבר לשלושה הדסים בלולב משום שיש בכך איסור בל תוסיף.

[80] לדעתם מכיוון שמדובר באותו מין, אין בהוספת ההדסים משום איסור בל תוסיף, ראה שו"ת ברכת אברהם סימן לא שכתב: ולפיכך נהגו העולם לרבות בהדס ובערבה כדי לנאות את ההושענא ועוד נהגו להקיפו בהוצין מלולב אחר משום נוי ולא איכפת להו והראשונים אומרין שמרבה בהדס עד ס"ח בדין כמנין לולב ומרבין בערבה עד ע' כנגד שבעים אומות והדין נותן... באופן דומה כתב בשו"ת הרשב"א חלק א סימן עה ראה עוד שו"ת הרשב"א חלק א סימן תסח שכתב שבהדס אין בו משום בל תוסיף מפני שהוא לנוי וכל לנאותו מותר.

[81]  רבי עקיבא בתורת כהנים אמור פרשה יב פרק טז אות ז

[82] סוכה לב, ב.

[83] סוכה לד, ב.

[84] כך מבאר הראב"ד בהלכות לולב סימן ו את מחלוקת התנאים כי הדליות דקאמר ר' ישמעאל, אפילו לא יהיה הגזע שלם אלא שיקטם פארה מכאן ופארה מכאן נחשוב אותה כשני ההדסים, אבל האחת צריך שיהיה כולו שלם ולא קטום מן הגזע אלא כל הגזע שלם עם פארותיו וזהו הדרו, דכיון דמקיים הדר בחד מינייהו שפיר דמי.

[85] דעת הרמב"ן הוב"ד בהלכות לולב לראב"ד סימן ז.

[86] רמב"ם לולב ח, ה, שו"ע או"ח תרמו, י .

[87] שו"ע או"ח תרמו, י .

[88] ראה שו"ת הריב"ש סימן קכב שכתב אין למעט את הפירות ביום טוב, למרות שאין בתלישת הפירות פעולה אסורה, אלא מפני שבכך הוא מכשיר את ההדס למצווה.

[89] סוכה לג, ב, תוספתא סוכה ב, ח. רא"ש מסכת סוכה פרק ג יא או שהיו ענביו מרובין מעליו פסול אמר רב חסדא דבר זה רבינו הגדול אמרו השם יהיה בעזרו לא שנו אלא שחורות אבל ירוקות מיני הדס הן וכשירות ואמר רב פפא אדומות כשחורות דמיין דאמר רבי חנינא האי שחור אדום הוא אלא שלקה:

[90] ירושלמי מעשרות א, ב.

[91] ירושלמי ערלה א, א.

[92] ראה רמב"ם שמיטה ויובל א, ו, משנת יוסף, שביעית סי' מח- מט, שמיטה כהלכתה ב, יב

[93] הספק לגבי קדושת שביעית בצמחים המיועדים לריח הוא בירושלמי שביעית ז, א, ראה מנחת יצחק  חלק ו סימן קל, אות ג.

[94] משנת יוסף ג, לג, חשב האפוד ב, קכב

[95] כ"כ הדרך אמונה ז, יט בשם החזו"א..

[96] רא"ש סוכה ג, ב.

[97] שו"ת שבות יעקב א, לו.

[98] שו"ת רמ"א, קיז.

[99] ראה מ"ב תרמח, סה, מנחת יצחק ח, נח.