אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

אנציקלופדיה הלכתית-חקלאית הוא פרוייקט חדש מבית מכון התורה והארץ, שמרכז מידע מקצועי והלכתי השייך לכלל תחומי החקלאות (הצומח והחי) ומהווה רקע חשוב לכתיבה הלכתית בנושא המצוות התלויות בארץ.

הערכים מובאים בשני חלקים: החלק המדעי-מקצועי ובעקבותיו הדיון ההלכתי.

צוות הכותבים של האנציקלופדיה כולל אנשי מדע מעולם האקדמיה, הנחשבים למומחים בתחומם, ורבנים פוסקי הלכה הבקיאים במצוות התלויות בארץ ובפרטי הלכותיהם.

מטרת האנציקלופדיה היא להביא בפני הקורא את הידע הקיים בסוגיות אלו, ואינה מהווה ספר פסיקה הלכה למעשה.

פרוייקט בסיוע משרד התרבות והספורט- מנהל התרבות.
המחלקה למכוני מחקר תורניים.
 
חזור למפתח הערכים

זריעה

 

  זריעה

כתיבה: הרב דוד אייגנר

א. תקציר

ב. רקע מדעי

  1. הקדמה
  2. ביצוע הזריעה כיום
  3. תזמון הזריעה
  4. כלי הזריעה

ג. איזכורים בתנ"ך

ד. הזריעה בזמן חז"ל

  1. זמני הזריעה
  2. אופני הזריעה
  3. חיפוי הזרעים
  4. שדה לבן

ה. הזריעה כמשל בדברי חז"ל

            השלכות מעשיות

ו. בית המקדש

ז. חזקה

ח. חכירה

ט. כלאיים

י. מלאכות הדומות לזריעה

יא. שבת

יב. שמיטה ויובל

איסור הזריעה

 מקרים שבהם מותר לזרוע בשביעית

היתר מכירה

זריעה באמצעות מכשירי זריעה בשמיטה

 


 

ערכים קשורים: גמר מלאכה, השרשה, זרעים, חרישה, טבל, כלאיים, נטיעה, עציץ שאינו נקוב, עציץ נקוב, שדה לבן, שתילה, תרבית רקמה, תרומות ומעשרות.

 

תקציר

זריעה היא הטמנת זרע במקום גידולו המיועד, לאחר הזריעה הזרע נובט ומתחילה התפתחותו, פעולה זו היא בין הפעולות החקלאיות החשובות ביותר הנעשות בעולם החקלאי, פעולה זו אסורה בשבת ובשמיטה.

 

ב. רקע מדעי

  1. הקדמה

הצמחת צמחים חדשים היא אחת הפעולות החשובות ביותר הנעשית באופן קבוע בעולם. האדם משתמש בצמחים השונים לשם ייצור מזון, בתעשייה, לצורך שימור קרקע, לשמירה על איכות הסביבה ועוד. כדי לספק את הצרכים יש להצמיח בכל שנה מליארדי צמחים. לשם כך האדם מייעד שטחים רבים ברחבי העולם.[1]

יש שתי דרכים עיקריות להצמיח צמחים חדשים[2] האחת היא זריעת זרע הצמח, והשנייה – נטיעת צמח שכבר קיים.

לכל אחת מן הדרכים יתרונות וחסרונות.

הזרע טומן בחובו את כל המטען הגנטי של הצמח, וממנו יכול להתפתח צמח חדש, אך לשימוש בזרעים כמה חסרונות:

עם זאת, יתרונה המרכזי של הזריעה הוא בעלויות הנמוכות של הזרע, וכן ביכולת לכסות שטחים גדולים בזמן קצר.

 

  1. ביצוע הזריעה כיום

כדי שהזרעים ינבטו ויצמחו באופן מיטבי יש להכין את הקרקע כראוי. הכנת הקרקע כוללת כמה מרכיבים, ויישומם בשטח תלוי בגידול הקיים בקרקע, ובגידול שאותו מעוניינים לזרוע, ולכל גידול נעשית ההכנה המתאימה לו. הפעולות שנעשות הן: השמדת הגידול הקודם על ידי הפיכת הקרקע באמצעים שונים ובעומקים משתנים, חיטוי הקרקע (כימי או סולרי), פיזור זבל אורגני.

במקרים מסוימים הזריעה מתבצעת על גבי הגידול הקודם ללא טיפול מיוחד בקרקע לפני כן.[3]

 

  1. תזמון הזריעה

הזריעה מתבצעת בזמנים שבהם תנאי הקרקע באופן כללי, כולל לחות, טמפרטורה ועוד, הם האידאליים ביותר לנביטה תקינה ולהתפתחות הצמח לאחר מכן. גידולי בעל נזרעים בסמוך לעונת הגשמים, לעתים לפניה ולעתים לאחר הרביעות הראשונות. גידולי שלחין נזרעים לפי צפי משך זמן הגידול שלהם והעונה הרצויה לשיווקם.[4]

 

  1. כלי הזריעה

במשקים חקלאיים מודרניים הזריעה מתבצעת באמצעות מכשור מתאים (מזרעה, 'דריל'). מכשור זה מאפשר דיוק מרבי בכמות הצמחים הנזרעת ליחידת שטח, לפי המין הנזרע וסוג השטח.

על פי רוב די במזרעה כדי לכסות את הזרעים לאחר הזריעה, אך לעתים נדרש מכשור מתאים לשם כיסוי הזרעים לאחר הזריעה (ארגז מיישר, דיסקוס ועוד).

קיימים כיום כלי עבודה שניתן באמצעותם לעבד את הקרקע עיבוד אחד הכולל כמה פעולות: להכין את הקרקע לזריעה, לדשן אותה ולבצע את הזריעה, ובכך לחסוך עיבוד נוסף של הקרקע, דבר שמונע את הידוק הקרקע וחוסך ימי עבודה של הכלים החקלאיים.

עומק הטמנת הזרעים בקרקע וכמות הזרעים הנזרעת לדונם תלויים בסוג הגידול, במטרת השימוש בו ובעונת השנה.

במשקים מסורתיים, הזריעה מתבצע באמצעות פיזור הזרעים באופן ידני.

 

ד. אזכורים בתנ"ך

זריעה הוזכרה בתורה בכמה הקשרים; איסור כלאי זרעים: "שדך לא תזרע כלאים",[5] איסור כלאי הכרם: "לא תזרע כרמך כלאים"[6] וכן איסורה בשמיטה: "ובשנה השביעית שבת שבתון... שדך לא תזרע".[7]

תקופת הזריעה היא אחת מעונות השנה, כפי שנאמר לנח:[8] "עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף ויום ולילה לא ישבתו". הזריעה מתבצעת בתחילת השנה.[9]

נתינת צדקה נמשלה לזריעה,[10] ואילו חסד נמשל לקצירה, ויש להמשיך ולתת צדקה כל העת.[11] בשנות השפע בכל מקום בו יזרעו ימצאו מים.[12] הזריעה נעשית בדמעה, אך הקציר נעשה בשמחה.[13]

 

ה. הזריעה בזמן חז"ל

  1. זמני הזריעה

בלוח גזר[14] מובא בשורה הראשונה "ירחו אספ ירחו ז" ובשנייה "רע ירחו לקש". הכוונה ככל הנראה היא שלאחר עונת האסיף, מגיעה עונת הזריעה, ומדובר אפוא בזוג השני של חודשי השנה, חודשי כסלו וטבת.[15]

בגמרא[16] מובא שהשנה מחולקת לשש עונות חקלאיות, זמן הזריעה התחיל בתשרי[17] או בחשוון,[18] לפני הגשם הראשון שיורד בתחילת חשוון,[19] זמן זה נקרא "רביעה".[20]

חז"ל הכירו בעובדה שלעתים ישנם פגעי מזג אוויר ומחלות שונות הפוגעות בצמחים, לכן המליצו לא לרכז את כל הזריעות לזמן אחד, אלא לפזר אותן לאורך זמן כדי שלפחות חלק מהיבול ישרוד.[21] חז"ל מספרים שבשל עצירת גשמים ממושכת שהייתה בזמן הנביא יואל, זרעו בחודש ניסן, והצמחים גדלו בתוך אחד עשר ימים.[22] בארץ ישראל ניתן לזרוע בכל יום, לעומת מצרים שזורעים בה רק לאחר הגשמים.[23] נחלקו התנאים האם זמן זריעת הפשתן צריך להיות בתזמון מדויק, בסמוך לגשמים, או שמא אין מגבלה כזו וניתן לזרוע פשתן בכל זמן שחפצים.[24]

 

  1. אופני הזריעה

אצל חז"ל מוזכרים שני אופני זריעה:

האופן האחד הוא זריעה באמצעות כלי, על ידי שימוש ב'בורך המחרישה' שהוא:[25] "עץ חלול כפוף עשוי כעין ברך שהמחרישה תקועה בו, ועושה בשוליו נקב קטן כשיעור שיצא ממנו גרעין אחד... ומוליך המחרישה והגרעינים נופלים מעט מעט". הייתה זו מחרשה ייעודית עם כלי מיוחד ששימש לזריעה,[26] או שק זרעים מנוקב שהוצמד למחרשה. זריעה באמצעות כלים אלו נקראה בחז"ל: "מפולת שוורים".[27]

האופן השני הוא פיזור הזרעים באופן ידני, כפי שאנו למדים מהביטוי: "מפולת יד",[28] וכן "הזורע והרוח מסערתו... הזורע והרוח מסייעתו".[29]

כמות הזרעים שנצרכה לזריעה באמצעות כלי הייתה גבוהה באופן משמעותי מכמות הזרעים שנצרכה לזריעה באופן ידני.[30] בזמן חז"ל היה צורך לנצל באופן המיטבי ביותר את שטחי המזרע השונים, יחד עם שמירה על איסור זריעת כלאיים.[31]

 

  1. חיפוי הזרעים

בארץ ישראל היה צורך לחפות את הזרעים בקרקע לאחר הזריעה, ואילו בבבל לא היה צורך בכך,[32] זאת משום שקרקע ארץ ישראל היא יחסית קשה, והזרעים אינם מתכסים מאליהם, לעומת בבל שהקרקע שלה רכה יותר ולכן לא היה צורך בפעולה מיוחדת לאחר הזריעה.[33] וכן, ייתכן שבארץ ישראל הזריעה נעשתה באמצעות פיזור הזרעים באופן ידני, ואילו בבבל הזריעה נעשתה באמצעות מכשירי זריעה.[34]

 

  1. שדה לבן

שדה לבן הוא שדה שזורעים בו צמחים חד-שנתיים, כתבואה וקטניות,[35] מסתבר שהגידולים הנפוצים בו היו גידולי בעל, ללא השקיה.[36] לפני הזריעה יש לוודא כי האדמה רוויה דיה ,[37] ניתן לזרוע בשדה זה גם בימות הקיץ.[38] עיין ערך 'שדה לבן'.

 

ו. הזריעה כמשל בדברי חז"ל

חז"ל המשילו את הזריעה לתקופה ראשונית בסיסית בחיי האדם, כגון: לימוד תורה בילדותו של האדם, לימוד תלמידים בצעירותו של האדם, נתינת צדקה, נשיאת אישה והולדת ילדים, זריעת זרעים בעונות השנה.[39]

תקופת הזרע נמשלת לגלות, ואילו הקציר נמשל לגאולה.[40] הזריעה אף נמשלה לטובה שמוכנה עבור הצדיקים.[41] הזריעה נעשית בבוקר, ונמשלה לפעולה שתוצאותיה אינן מובטחות.[42]

 

השלכות מעשיות

ז. בית המקדש

בבית המקדש הוקרבו קרבנות רבים מהצומח, כגון קרבן העומר ומנחות שונות. כדי שהתבואה המובאת לבית המקדש תהיה תבואה באיכות גבוהה דיה, שמבשילה מוקדם, יש להביאה רק משדה שממוקם לכיוון דרום ושנזרע אחת לשנתיים, ובשנה שהיא אינה נזרעת חורשים אותה, זריעה זו מתבצעת שבעים יום בלבד לפני חג הפסח.[43]

 

ח. חזקה

פעולת הזריעה היא פעולה משמעותית שנעשית בקרקע,[44] ולכן כשאדם עושה אותה פעמיים[45] או שלוש פעמים ברציפות נחשב הדבר שהוא מחזיק בקרקע.[46] זריעה זו מועילה בתנאי שאסף את היבול בהבשלתו.[47]

במקרה של שדה שרגילים לשמור עליו, זריעה זו צריכה להיעשות דווקא בחלק השמור.[48]

 

ט. חכירה

אדם שחכר שדה מחברו, אפשרויות הזריעה שלו בשדה זה תלויות בהסכמה המוקדמת שלו עם חברו, ובמינים הנזרעים.[49]

 

י. כלאיים

איסור זריעת כלאיים הוא זריעת שני מיני צמחי תרבות נאכלים חד-שנתיים זה ליד זה ללא הרחקה מתאימה.[50] איסור הזריעה קיים בשני מקרים, איסור כלאי זרעים שעיקרו הוא איסור זריעת שני מיני צמחים חד-שנתיים זה ליד זה ללא הרחקה מתאימה, כפי שנאמר בתורה:[51] "שדך לא תזרע כלאים". נוסף על כך חל איסור זריעת צמחים חד-שנתיים יחד עם זרע הגפן, כפי שנאמר בתורה:[52] "לא תזרע כרמך כלאים". אף הזורע באמצעות שני מיני בעלי חיים שונים עובר על איסור "כלאי בהמה".[53]

ישנם דינים רבים הקשורים לאופן הזריעה האסור ולחיוב המלקות בכל אחד מהמקרים, עיין הערכים 'כלאיים', 'עציץ נקוב', 'עציץ שאינו נקוב'.

 

יא. מלאכות הדומות לזריעה

ישנן כמה מלאכות שעל אף שאינן פעולות של הטמנת זרע בקרקע, הן מוגדרות פעולות זריעה, יש מהן שמוגדרות כאב המלאכה ויש מהן שמוגדרות כתולדותיה; חיפוי זרעים שהונחו באדמה לפני כן נחשב לזריעה הן בדיני שבת,[54] והן בדיני כלאיים.[55] ניכוש עשבייה כדי לגרום לצימוח של הכלאיים,[56] שריית זרעים במים לצורך הצמחתם,[57] השקיה לצורך הזרעים,[58] כל פעולה שמשבחת את הפרי.[59]

פעולות כגון זמירה, נטיעה, הברכה והרכבה,[60] נטיעה מוגדרת כאב, אך זמירה מוגדרת כתולדה.[61] יש שכתבו שאף אין להניח זרעים במקום שבו הם יכולים להיקלט ולצמוח, הגם שהזורק אינו מתכוון לזרוע בהנחה זו.[62]

הטמנת פרי בקרקע לצורך שימורו ולא לצורך המשך גידולו אינה נחשבת לזריעה,[63] אך הטמנת פרי לצורך המשך גידולו נחשבת לזריעה.[64]

איסור הזריעה הוא גם בהנחת עציץ נקוב על גבי הקרקע.[65]

נחלקו האחרונים האם זריעה באמצעות מכשירי זריעה ולא בידיים נחשבת לזריעה האסורה מהתורה,[66] או שאסורה מדרבנן.[67]

 

יב. שבת

מלאכת הזריעה הוזכרה במשנה[68] כאחת מל"ט אבות המלאכות האסורות בשבת, וכמלאכה הראשונה מ"סידורא דפת". הזריעה נצרכה במדבר לשם זריעת הסממנים ששימשו לצביעת הבדים השונים,[69] או לשם גידול צמחים למנחות.[70]

שיעור הזריעה האסור הוא כלשהו, ומתחייב אף אם זורע זרע אחד בלבד.[71]

הזורע בשבת מתחייב באיסור הזריעה, אף על פי שקליטת הזרע באדמה מתרחשת לאחר השבת,[72] וכן מותר לזרוע לפני שבת גם אם הזרע ייקלט באדמה בשבת. הזורע בשבת ומיד לאחר הזריעה הוציא את הזרע כך שהזרע לא נקלט באדמה, מתחייב משום איסור זורע.[73] ויש מי שסובר שאם הוציא, פטור.[74]

איסור הזריעה הוא גם בהכנסת צמחים למים, לכן אין להשרות זרעים במים, ואין להכניס ענפים שיש בהם פרחים ועלים לתוך המים, משום שבכך הם מתפתחים וגדלים.[75]

 

יג. שמיטה ויובל[76]

            איסור הזריעה

הזריעה היא אחת מארבע המלאכות שנאסרה עשייתן במפורש בתורה, כפי שנאמר: "ובשנה השביעית שבת שבתון... שדך לא תזרע".[77] ישנן מלאכות שמוגדרות כתולדות של מלאכה זו: זמירה, האסורה מהתורה,[78] והשקיה שמותרת מהתורה, אך אסורה מדברי חכמים.[79] מלאכת הזריעה היא מלאכה שנעשית הן בשדה והן בכרם, והיא שם כולל למלאכות האחרות הנעשות אף הן בשדה ובכרם, שגם הן נאסרו בשמיטה.[80]

אף אין לעשות בשמיטה פעולות שמהותן היא הכנה לזריעה.[81]

 

             מקרים שבהם מותר לזרוע בשביעית

יש מי שהקל לזרוע בשביעית, בזמן שבו יש לתת מס קבוע מהיבול,[82] כשהשלטונות מחייבים לעבוד בקרקע,[83] או כשאם לא יעבוד בקרקע ייקחו אותה ממנו.[84] היתר זה הוא בזמן שהשביעית היא מדרבנן,[85] או גם בזמן שהשביעית היא מן התורה, ויש חשש שאם לא ישלמו מיבול השדה הדבר יגיע לפיקוח נפש.[86]

 

            היתר מכירה

מכיוון שזריעה היא מלאכה האסורה מן התורה, אין לעשותה על ידי יהודי גם במקרה שהשדה נמכר בהיתר המכירה, וניתן לעשותה על ידי גוי.[87]

 

            זריעה באמצעות מכשירי זריעה בשמיטה

אחרוני זמננו דנו בשאלה כיצד להתייחס לזריעה שמתבצעת באמצעות כלי עבודה ולא בידיים. יש מי שסובר שמכיוון שלא מדובר בזריעה בידיים הדבר נחשב לשינוי באופי עשיית המלאכה, ואיסורה אם כן בשמיטה הוא מדרבנן בלבד,[88] אולם יש מי שסובר שמכיוון שתוצאת המעשה היא בוודאות זריעה אין משמעות לכך שהדבר נעשה באמצעות כלי, אלא יש להתייחס למעשהו כמעשה זריעה בידיים.[89]

 

ביבליוגרפיה נבחרת: פרופ' יהודה פליקס, החקלאות בארץ ישראל בזמן המקרא, המשנה והתלמוד. ירושלים תש"ן

ד"ר אפרים צוקרמן, שה"ם, 'המלצות לגידול חיטה למספוא', 'המלצות לזריעה וגידול אספסת למספוא', באתר שה"ם.

כתיבה: הרב דוד אייגנר

 

[1] עפ"י נתוני משרד החקלאות, "התוכנית הלאומית לחקלאות ולכפר בישראל" משנת 2011, כ-40% משטחי המדינה מיועדים לחקלאות (חלקם חופפים לשטחי אש), יערות ושמורות טבע מהווים כ- 25% משטחי המדינה. בישראל מיועדים כ- 0.72 דונם לנפש לצרכים חקלאיים, בעוד שהממוצע באירופה הוא 3.8 דונם לנפש, ובעולם כולו 16.3 דונם לנפש.

[2] קיימת גם אפשרות ליצור צמחים חדשים על ידי תרבית רקמה. פעמים רבות משתמשים בשיטה זו כדי ליצור צמחים נקיים מווירוסים, ולאפשר את שימור תכונות הצמח באופן מיטבי.

[3] בעיקר בקרקעות דלות, שאינן עמוקות דיין, הפיכת הקרקע באמצעים חקלאיים שונים תגרום להפסד משמעותי של קרקע.

[4] זריעת חיטה נעשית על פי רוב לקראת סוף חודש נובמבר, לעומת זאת אספסת נזרעת בחודשים מרץ או אוקטובר, תלוי בזן הנזרע.

[5] ויקרא יט, יט.

[6] דברים כב, ט.

[7] ויקרא כה, ד.

[8] בראשית ח, כב.

[9] תקופות השנה מחולקות לשישה חלקים, התקופה הראשונה היא תקופת הזרע, ומשמעות השם היא שבעונה זו זורעים את האדמה, כך מובא בגמרא בבא מציעא קו ע"ב: "חצי תשרי, מרחשון וחצי כסליו – זרע", וכך תרגם יונתן בבראשית ח, כב: "עוד כל יומי ארעא דרועא בתקופת תשרי" (כל ימי זריעת האדמה בתקופת תשרי).

[10] ב"ק יז ע"א, ע"ז ה ע"ב.

[11] הושע י, יב: "זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד", ראה בפרשנים במקום, ובגמרא סוכה מט ע"ב.

[12] ישעיהו לב, כ: "אשריכם זרעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור", ביארו הפרשנים במקום שהכוונה היא שבכל מקום שבו יזרעו ימצאו מים, ומתוך כך התבואה תגדל כראוי בכל מקום.

[13] כפי שנאמר בתהילים קכו, ה-ו: "הזרעים בדמעה ברנה יקצרו, הלוך ילך ובכה נשא משך הזרע בא יבוא ברנה נשא אלמתיו".

[14] לוח שנמצא בחפירות העיר גזר בשנת 1908, ומיוחס ככל הנראה לתקופת דוד ושלמה. הלוח כתוב בכתב עברי קדום, והוא מתאר את חודשי השנה על פי המלאכות החקלאיות שנעשו באותו חודש.

[15] פליקס, החקלאות בארץ ישראל בזמן המשנה והתלמוד, עמ' 132.

[16] ב"מ קו ע"ב.

[17] דעת רבי יהודה שם בגמרא.

[18] דעת רבי שמעון שם בגמרא.

[19] עפ"י תענית ו ע"א, ראה רש"י ליואל ב, כג; רבנו בחיי דברים יא, יד ד"ה יורה ומלקוש; שכתבו שהגשם הראשון נקרא 'רביעה ראשונה'. התנאים במשנה נחלקו האם הזמן הוא ג' בחשוון או שמא ז' בחשוון, גשם זה יורד על הזרעים שכבר קיימים באדמה.

[20] ראה ריטב"א תענית יט ע"א.

[21] כך מובא באבות דרבי נתן פרק ג, על פי דברי קהלת יא, ו שיש בבוקר לזרוע את הזרעים ולהמשיך ולעשות כן גם בערב: "רבי דוסתאי ברבי ינאי אומר אם בכרת וזרעת ברביעה ראשונה שוב ולך וזרע ברביעה שנייה שמא ירד ברד לעולם וילכדו ראשונים ויתקיימו אחרונים כי אינך יודע איזה יכשר הזה או זה או שניהם נתקיימו בידך והם שניהם כאחת טובים... אם בכרת וזרעת ברביעה ראשונה ושניה שוב לך וזרע ברביעה שלישית שמא יבא שדפון לעולם וישדפו ראשונות ויתקיימו אחרונות כי אינך יודע איזה יכשר הזה או זה או שניהם כאחד טובים".

[22] תענית ה ע"א.

[23] כך מובא בספרי דברים פיסקא לח: "ארץ מצרים שותה ואחר כך נזרעת, ארץ ישראל שותה ונזרעת, נזרעת ושותה שותה בכל יום ונזרעת בכל יום". בהמשך הספרי מובא שהכוונה היא לזמן בו ישראל עושים רצונו של מקום, הם יושבים במיטותיהם והקב"ה מרווה אותם בגשמים.

[24] מסכת שמחות פרק ה הלכה ו: "זורעין לו פשתנו ברביעה, רבי אליעזר אומר... לא זרעה בשבת זו יזרענה בשבת אחרת".

[25] כך מבארים הרמב"ם בפיה"מ, רא"ש, והרע"ב אהלות יז, א, תפא"י אהלות יז, א ס"ק ה, ר"ש כלים כא, ב את "ברך המחרישה", שמדובר במקום מיוחד שמכניסים לתוכו את הזרעים, אם כי לברך המחרישה יש גם משמעויות נוספות, ראה תענית כה ע"ב, וייתכן שמדובר בשני כלי עבודה נפרדים, ראה שם בר"ש, וכן פליקס, החקלאות בארץ ישראל, עמ' 74- 75, שהביא את ספר היובלות, שם מובא שאברהם אבינו לימד את אנשי דורו לייצר מחרשות שניתן גם לזרוע באמצעותן.

[26] כך מבאר הערוך ערך 'ברך' באפשרות שלישית.

[27] כך מבאר רש"י ב"מ קה ע"ב ד"ה למפולת יד או למפולת שוורים, וכן הוא כותב בערכין כה ע"ב.

[28] ראה קידושין לט ע"א, ערכין כה ע"א.

[29] ספרי דברים רל, ט. להשלכות שישנן לזריעה באופן זה עיין ערך 'כלאיים'.

[30] רש"י ב"מ קה ע"ב ד"ה למפולת יד או למפולת שוורים.

[31] חלק נכבד ממסכת כלאיים עוסק בשאלה כיצד ניתן להכניס לשטחים הקטנים ביותר האפשריים כמות מרבית של צמחים מסוגים שונים, ובכך גם לנצל את השטח כראוי וגם לא לעבור על איסור כלאיים. ראה לדוגמה פרק ב משנה ט, שמובא שם שמותר לזרוע עד 24 מינים בתוך שטח של בית סאה, דהיינו חמישים אמה על חמישים אמה, וכן בפרק ג מובאות אפשרויות שונות לניצול מיטבי של שטח, יחד עם זריעת מגוון גדול ביותר של מיני זרעים שונים, גם בהלכות כלאי הכרם הדבר מצוי, ראה משנת כלאיים פרקים ד-ה.

[32] כגון שבת עג ע"ב: "תנא בארץ ישראל קאי, דזרעי ברישא והדר כרבי".

[33] רש"י שבת עג ע"ב.

[34] פליקס, החקלאות בארץ ישראל בזמן המשנה והתלמוד, עמ' 76.

[35] ראה משנה שביעית ב, א, ובפרשנים שם.

[36] זאת משום שהמשנה חילקה בין שדה לבן לשדה שלחין.

[37] כך מובן מהברייתא מסכת שמחות פרק ה הלכה ו, שמותר להרוות שדה לבן השייך לאבל לפני הזריעה.

[38] ירושלמי שביעית פ"ב ה"א.

[39] יבמות סב ע"ב, אבות דרבי נתן פ"ג, בראשית רבה פרשה סא אות ג.

[40] רש"י, אב"ע ומצודת דוד תהלים קכו, ה-ו.

[41] כפי שמובא בתהלים צז, יא: "אור זרע לצדיק ולישרי לב שמחה", ובפרשנים שם.

[42] קהלת יא, ו: "בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים".

[43] מנחות פה ע"א, ראה רש"י במקום שכתב שבזמן זה "כבר יש כח לחמה שזורחת עליה". ראה פליקס, עמ' 131, שכתב ששדה שפונה לכיוון דרום ומאוורר היטב על ידי החרישה זמן צימוח התבואה בו הוא קצר, גבעולי הצמח יהיו קצרים, אך השיבולת תתפתח יפה.

[44] ראה רש"י ב"ב כח ע"א ד"ה שדה בית הבעל, שפעולת זריעה היא חלק מהגדרת החזקה, מאירי ב"ב כח ע"א ד"ה אמר המאירי.

[45] כדעת רבי, ב"מ קו ע"ב, שאם הדבר התרחש פעמיים, פעולה זו נחשבת לחזקה.

[46] כדעת רשב"ג, ב"מ קו ע"ב, שרק אם הדבר התרחש במשך שלוש פעמים הדבר נחשב לחזקה, ראה רשב"ם ב"ב נג ע"א: "ואין קרוי חזקה אלא דומיא דגדר ופרץ שעושה בו בנין או כל תיקון הצריך לו לשדה כגון משקה מים או זומר או זורע או חורש".

[47] טושו"ע חו"מ סי' קמא סע' ו.

[48] שו"ע חו"מ סי' קמא סע' יג.

[49] משנה ב"מ קו ע"ב, ובגמרא שם, נחלקו ת"ק ורשב"ג במגבלות המוטלות על החוכר, האם הוא יכול לזרוע דווקא את המין שעליו סיכמו (דעת רשב"ג) או שיכול לזרוע גם מינים שדורשים פחות משאבי קרקע מהצמח שסיכמו עליו (כדעת ת"ק). וכן בהמשך, בדף קט ע"א, יש מגבלה על זמן זריעת הפשתן בשדה המוחכר למספר מועט של שנים.

[50] נוסף על כך ישנו איסור כלאי אילנות שמהותו היא הרכבת שני מינים שונים של עצים, איסור כלאי בגדים ואיסור כלאי בהמה.

[51] ויקרא יט, יט.

[52] דברים כב, ט.

[53] שו"ע יו"ד סי' רצז (השני) סעיף יא.

[54] רש"י מכות כא ע"ב ד"ה ולילקי.

[55] תוספתא כלאיים א, טו, יש לציין כי הגרסה בתוספתא היא "והמנפח", אולם ראה בתוספתא כפשוטה עמ' 205, שביאר שהגרסה הנכונה היא "והמחפה"; גמ' מו"ק ב ע"ב, ועיין רש"י מו"ק ב ע"ב ד"ה המחפה וד"ה לוקה; מאירי מו"ק ב ע"ב.

[56] תוספתא כלאיים א, טו, גמ' מו"ק ב ע"ב, מאירי מו"ק ב ע"ב.

[57] רמב"ם שבת ח, ב; שו"ע או"ח סי' שלו סע' יא; ערוך השולחן או"ח סי' שלו סע' כח; מ"ב ס"ק נ-נא.

[58] דעת רב יוסף מו"ק ב ע"ב. לדעתו הדבר מוגדר כזורע משום שמטרתו היא לצמח את הצמחים הקיימים, אולם לדעת רבה בגמרא שם משקה הוא תולדה של חורש. ראה מרדכי שבת רמז שכט, והגהות מיימוניות שבת ח, הלכה ב אות ג, שדנו בהשלכות נוספות לשימוש במים מעל גבי צמחים כגון הטלת מים, אכילה מעל צומח, ועוד.

[59] ר"ח שבת עג ע"ב בשם הירושלמי שבת ז, א: "כל דבר שהיה מבחיל את הפירי חייב משום זורע הנוטע המבריך המרכיב המקרסם המזרד המפסל המזהם המפרק המאבק המעשן המתלע הקוטם הסך והמשקה והמנקב והעושה בתים וכל דבר שהוא להבחיל את הפירי חייב משום זורע".

[60] שבת עג ע"ב, מאירי שבת עג ע"א.

[61] רש"י שבת עג ע"ב ד"ה..

[62] יראים, סי' רעד, הובא בהגהות מיימוניות שבת ח, ב אות ב, וכתב שאף אין לתת לתרנגולים מזון רב מכפי שהם יכולים לסיים בימים ספורים, אך במקום שבו אנשים הולכים אין מניעה לזרוק מכיוון שהזרעים לא יצמחו בשל הילוך האנשים שם.

[63] להשלכות שישנן לזריעה מחודשת של צמח עיין ערכים 'גמר מלאכה', 'טבל' ו'תרומות ומעשרות'.

[64] משנה מעשרות ה, ב; שו"ע אורח חיים סימן שלא סעיף קטז.

[65] ירושלמי שבת ז, ב: "הנותן עציץ נקוב על גבי עציץ נקוב חייב שתיים, אחת משום קוצר ואחת משום זורע", אגלי טל מלאכת זורע אות ב.

[66] חזו"א או"ח סי' לו ס"ק ב.

[67] הרב פרנק. הר צבי או"ח א, רח.

[68] שבת עג ע"א.

[69] רש"י שבת מט ע"ב, הם זרעו וקצרו סמנין - לצבוע תכלת ועורות אילים.

[70] רבינו האי גאון, הובא באגלי טל מלאכת זורע, וציין שהובאו דבריו גם בשו"ת הרמב"ם.

[71] רמב"ם, שבת ח, ב, ראה מגיד משנה במקור שביאר את מקורו של הרמב"ם להלכה זו.

[72] אגלי טל מלאכת זורע אות ב.

[73] אגלי טל שם.

[74] ערוך השלחן או"ח סי' שלו סע' כט.

[75] שו"ע או"ח סי' שלו סע' יא.

[76] איסורי השמיטה חלים גם ביובל ראה רמב"ם הלכות סנהדרין יט, ד; ספר המצוות ל"ת קיא.

[77] ויקרא כה, ד.

[78] רש"י מו"ק ג ע"א ד"ה זמירה, כיוון שהזריעה והזמירה מטרתן דומה – הצמחה.

[79] רש"י מו"ק ג ע"א ד"ה תולדות.

[80] מו"ק ג ע"א: "מה זריעה מיוחדת, עבודה שבשדה ושבכרם - אף כל שהיא עבודה שבשדה ושבכרם".

[81] מו"ק ד ע"ב, שאין לנקות את אמת המים בשמיטה על ידי הוצאת העפר והנחתו בצדדי האמה, משום שבכך הוא מניח קרקע מרוככת שמוכנה לזריעה.

[82] כהיתרו של רבי ינאי בגמרא סנהדרין כו ע"א: "כדמכריז רבי ינאי - פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא". רמב"ם וראב"ד שמיטה ויובל א, יא. ראה משפט כהן סי' סז, שעל בסיס דברי רבי ינאי התיר לומר לגוי לזרוע בקרקע בשמיטה, לאחר שהשדה נמכר בהיתר המכירה. להרחבת המקרים שבהם בשל הכרח מותר לזרוע בשמיטה ראה שבת הארץ פרק א הלכה יא.

[83] מהרי"ט ח"ב סוף סי' נב.

[84] ראב"ד שמיטה ויובל א, יא, יש לציין כי חלק מהיתרו של בעל שו"ת 'שמן המור', רבי מרדכי רוביו, יו"ד סימן ד, למכור את הקרקע לגוי במהלך שנת השמיטה, מבוסס על עיקרון זה, שאם האדם לא יעבוד בקרקע, ייקחו אותה ממנו.

[85] רש"י שם ד"ה פוקו, וכ"כ בתוס' שם ד"ה משרבו בתירוצו הראשון.

[86] כ"כ תוס' שם ד"ה משרבו בתירוצו השני בשם הירושלמי.

[87] משפט כהן סי' סז.

[88] שו"ת הר צבי או"ח א סימן רח.

[89] חזון איש שביעית כה, לח, ד"ה החורש.