אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

אנציקלופדיה הלכתית-חקלאית הוא פרוייקט חדש מבית מכון התורה והארץ, שמרכז מידע מקצועי והלכתי השייך לכלל תחומי החקלאות (הצומח והחי) ומהווה רקע חשוב לכתיבה הלכתית בנושא המצוות התלויות בארץ.

הערכים מובאים בשני חלקים: החלק המדעי-מקצועי ובעקבותיו הדיון ההלכתי.

צוות הכותבים של האנציקלופדיה כולל אנשי מדע מעולם האקדמיה, הנחשבים למומחים בתחומם, ורבנים פוסקי הלכה הבקיאים במצוות התלויות בארץ ובפרטי הלכותיהם.

מטרת האנציקלופדיה היא להביא בפני הקורא את הידע הקיים בסוגיות אלו, ואינה מהווה ספר פסיקה הלכה למעשה.

פרוייקט בסיוע משרד התרבות והספורט- מנהל התרבות.
המחלקה למכוני מחקר תורניים.
 
חזור למפתח הערכים

חרוב

חרוב

אנגלית:  Carob, Locust tree

שם מדעי: Ceratonia siliqua

שם ערבי: חָ'רוּבּ,  خروب

משפחה: הקטניות - Fabaceae

תת משפחה - קסאלפיניים

 

ראשי פרקים:

א. רקע כללי

ב. ביות

ג. החרוב בארץ ישראל בימי הבית הראשון

ד. החרוב בארץ ישראל בימי הבית ה-II 

ה. זנים בעבר

ו. ענף החרוב לאורך הדורות

ז. תנאי גידול

ח. דרכי הגידול

ט. קטיף ושימוש

י. ריבוי

יא. זנים בהווה 

יב. סגולות רפואיות

יג. גידול חרובים בהווה

יד. חיוב החרובים בתרומות ומעשרות

טו. שימוש בבית המקדש

טז. פאה

יז. דינים נוספים

 

רקע כללי:

החרוב הוא עץ ירוק עד[1] דו ביתי,[2] בעל נוף רחב[3] ומרשים בגודלו וביופיו,[4] אשר מגיע לגובה של עד כ- 10 מ'. גודלו של העץ ונפח שורשיו הצריכו הרחקה יתרה, כפולה מההרחקה של אילנות מאכל, מבתי העיר ומבורות המים שמא יזיקו,[5] וכן יש לגזמו במקרה שהוא מצל על חלקה שכנה[6].

פרחי החרוב מדיפים ריח אופייני וחזק המושך אליו חרקים. פריחתו העיקרית בסתיו, וזהו העץ הים תיכוני היחיד שפורח במועד זה.[7] לאחר ההאבקה מתפתח תרמיל מאורך וקשה שאינו נפתח. תכולת המים בפרי היבש והבשל נמוכה למדי ואולי מכאן שמו חרוב - יובש = חרבה,[8] אם כי יש הסבורים שהשם ניתן על שום דמיון הפרי לחרב.[9] הפרי מבשיל לאחר כשנה, באוגוסט של השנה העוקבת, ואיסוף הפירות בחודשים ספטמבר-נובמבר.

זרעי החרוב מעוגלים, צבעם חום, קליפתם קשה מאוד, ומרקמם חלק. הם בעלי משקל זהה בדרך כלל,[10] דבר שהפך אותם בימי קדם למידה אוניברסלית. יתכן כי במקרא הזרע נקרא גרה[11]  או קראט.[12] מקור המילה קארט (KERET) שהיא יחידת משקל (חמישית הגרם - 200 מיליגרם)[13] המשמשת עד היום להערכת מתכות יוקרה ואבנים טובות. זרעי החרוב שימשו בעולם הקדום כיחידת משקל היות שאינם מאבדים מים ומשקלם נשאר קבוע. מלבד הזרעים שבתוכו, מכיל התרמיל עסיס מתוק הנקרא "דבש חרובים". הפרי נאכל ע"י בהמה[14] ואדם ונחשב כמאכל עניים.[15] זרעי החרוב נובטים בקושי וגידול הנבט אטי.

החרוב אינו נזכר בתנ"ך אך הוא נזכר רבות במשנה ובתלמוד ובמקורות חז"ל השונים. ממצאים ארכאולוגיים מצביעים גם כן על נוכחות חרובים בארץ ישראל מתקופת בית שני ואילך. חרובים גדלים בארץ לאורך החוף, בהר, בשפלה ובעמקים.[16] שמות של כמה יישובים בארץ קשורים לעץ החרוב ולפריו. בין אלה הוא מגדל חרובא,[17] כפר חרובא[18] שמקומו אותר בדרום רמת הגולן, ועל-שמו נקרא הקיבוץ כפר חרוב. בשפלת יהודה, צפונית מזרחית לכפר מנחם היה מרכז כפרי בשם חרובית שהתקיים עד שנת 1964 ולא רחוק משם ניטע יער חרובית בידי קק"ל. צפון מזרחית לעיר אל-עריש התקיים הישוב חרובית עד שנת 1982 עת פינוי חצי האי סיני.

 

ביות:

מוצאו של החרוב נתון לוויכוח בין החוקרים. יש הסוברים שמוצא החרוב הוא באגן הים התיכון או אף במזרחו, זאת על פי מגוון ממצאים ארכאולוגיים ופלינולוגיים וכן דפוס הופעתו של הצמח באזורים טבעיים, אלו מעידים כי מוצאו הטבעי הוא באזור מזרח הים התיכון, כולל ארץ ישראל.[19] לעומתם יש הסוברים שהמוצא הוא מאזור מוגבל בהרבה ברמות של דרום ערב.[20] יש הטוענים כי מקורו באזורים הטרופיים וסובטרופיים של כדור הארץ.[21] מקור טענה זו הוא מאחר והחרוב נמנה על משפחת הקסאלפיניים ותפוצתה המרכזית של המשפחה היא באזורים הטרופיים והסובטרופיים.[22] כמו כן פריחת החרוב היא בתחילת הסתיו בשונה מרוב עצי הפרי הפורחים כמעט תמיד באביב. הפרחים יוצאים ישירות מהגזע ומענפים ראשיים, ואי-היכולת לגדול בהצלחה בהרים הגבוהים בהם הטמפרטורה יורדת הרבה אל מתחת ל-0 מעלות, מרמזים על מוצאו מארצות הדרום.[23]

קיים גם ויכוח לגבי מקום הביות של החרוב, יש הסוברים שהוא בויית במזרח הקרוב ויש שסברו שהביות התרחש בערב וקרן אפריקה. הסברה האחרונה נובעת מכך שהחרוב חובב חום והוא מופיע באופן מפוזר ואקראי גם במקומות מבודדים בנגב המרכזי ואדום, הרחוקים מחופי הים התיכון. תמיכה נוספת לסברה זו הם העצים המפותחים של חרובים ברמות תימן. לפי גישה זו התפשטו החרובים צפונה בדרכי המסחר ללבנט, למערב אנטוליה ולרודוס ורק לאחר התקופה ההלניסטית הוא הגיע לארצות מערב הים התיכון.[24]

החרוב בארץ ישראל בימי הבית הראשון:

החרוב אינו נזכר במקרא ואף לא זכה להיכלל בין הפירות שארץ ישראל נשתבחה בהם. יש הסבורים כי פרטים של עץ החרוב היה מצוי בארץ ישראל כבר בתקופת הבית הראשון ואולי אף קודם אך הוא צמח באזורנו כעץ בר ללא שימוש מיוחד.[25] למרות האמור, יש המוצאים רמז לחרוב בספר ישעיהו[26].

החרוב בארץ ישראל בימי הבית ה-II (התקופה הפרסית, היוונית והרומית):

במהלך התקופה ההלניסטית[27] או בתחילת התקופה הרומית עם ביותו של העץ והבאת פרטים נושאי פרי מתוק והרכבה של עץ הבר בזנים טובים,[28] חלה עלייה משמעותית בשכיחות העץ בארץ ישראל, ואז אף החל גידולו כחלק מעצי המטע הארץ ישראלי.[29]

אין בידנו ראיות לגידול מטעי חרוב משמעותיים בארץ, נראה כי בדרך כלל הוא נשתל כעץ בודד או מספר פרטים בשולי חלקות חקלאיות[30] או במקומות בהם לא ניתן לגדל עץ פרי רווחי יותר, או כעץ צל שנהנו גם מפירותיו. נראה כי המסחר בפירות החרוב לא היה מרכיב משמעותי בכלכלת הארץ בתקופה זו. נראה שצורת הגידול המקובלת הייתה זריעת זרעי חרוב ולאחר מכן הרכבתם ברוכב נקבי מזן איכותי.[31] מחיר פירותיו של החרוב היה נמוך בדרך כלל והיה אף נמוך ממחיר הדבלים.[32] ערכו הנמוך של החרוב עשוי לנבוע מסיבות שונות ואחת מהן הוא מרקמו הקשה המפריע בעת הלעיסה ואחוז סוכר נמוך. על מנת להקל על אכילת החרוב ובמיוחד עבור זקנים ועבור בעלי חיים[33] נהגו לרסקו בעזרת כלים מיוחדים,[34] נחלקו התנאים האם מותר לחתכם בשבת עבור בהמה דקה, בשל הקושי שלה ללעוס את החרובים.[35]

את החרוב גידלו בתקופה זו באזורים נרחבים בארץ בשפלה, בעמקים, ובגליל.[36] פירותיו של החרוב שימשו בדרך כלל כמאכל בהמה אך גם כמאכל אדם אם כי בשעת הדחק[37] או כמאכל עניים.[38] יתכן כי פירות איכותיים אף יוצאו לחו"ל.[39] לעיתים גזע החרוב היה מרשים בגודלו ובהקיפו.[40]

ענפיו הארוכים והחסונים צמחו לגובה רב ולעיתים אלו נכרתו ושימשו כקורות עץ לבניה לקירוי הבתים[41] ולהסקה.[42] ככל הנראה בבבל לא צמחו עצי חרוב ועץ זה לא היה מוכר שם.[43]

 

זנים בעבר:

נראה כי בזמן המשנה החלו לברר זני חרוב משובחים, אותם הרכיבו על זני בר או על זני תרבות פחות משובחים, היו שנהגו לאחר הנבטת זרעי חרוב הרכיבו עליהם זנים טובים.[44] איכות הזנים נקבעה בעיקר על פי מתיקות הפרי ופריכותו.[45] במקורות חז"ל נזכרו זני חרוב שאינם איכותיים כגון חרובי שיטה, חרובי צלמונה וחרובי גרודה.[46] יתכן שפרי החרוב שגדל בארץ היה שונה בצורתו[47] או באיכותו.[48]

כיוון שהשימוש בפירות החרוב התמעט במהלך הדורות, נראה כי מטעי החרוב המשובחים הוזנחו במהלך הדורות, וכי הזנים המוכרים לנו בהווה אינם אלו שגדלו כאן בעבר.

 

ענף החרוב לאורך הדורות:

גם במהלך שנות הגלות הארוכות של עם ישראל מארצו המשיכו עצי החרוב לגדול בארץ אולם ללא הרכבה של זנים משובחים. הסיבה לכך היא יכולת ההסתגלות הגבוהה של העץ כמעט לכל סביבה ואקלים והיכולת שלו לגדול בעל. סיבה נוספת היא שככל הנראה גם בעבר לא היו מטעי חרוב רצופים ומטופלים ולרוב גדלו אלו כעצים בודדים בשולי חלקות חקלאיות ולכן חלקם שרדו. 

עצי חרוב נזכרים מפעם בפעם בספרות הנוסעים שעברו בארץ ישראל,[49] לדוגמה הגיאוגרף הערבי הידוע, אל-מוקדסי, בספרו על מסעותיו בארץ  (985 לספירה), מזכיר את החרוב כפרי שייצאו מן הארץ, וכן הוא מספר, כי מכינים ממנו דבש ומיני מתיקה בשם 'קובאט. הגמון דניאל (1106), מזכיר
חרובים הגדלים באזור ירושלים, חברון, תבור, ושכם. הסופר הערבי אל אדריסי (1154) כתב כי בסביבתה של א –נעימא גדלים חרובים שאין דומה להם והם מיוצאים לסוריא ומצרים.[50] גיאוגרף ערבי נוסף אבן באטוטה (1355), כותב : "בשכם היו מכינים דברי מתיקות מחרובים אשר היו נשלחים לדמשק ולשווקים אחרים. רבי עובדיה מברטנורא (1488) כתב באיגרתו על חרובי א"י: "חרובים רבים יש בארץ הזאת ועושים מהם דבש. ושלושה מיני דבש נמכרים פה - דבש דבורים, דבש ענבים ודבש חרובים .גם נוסעים אחרים כמו דובדן (1657), פוקוק (1743) וטריסטראם (1865) מזכירים את הימצאות החרוב בארץ.[51] במאות ה- 18 וה-19 נזכרים עצי חרוב בר וגם עצי תרבות. בשנות ה-50, האביסו בעלי חיים כמו תרנגולות בהמות ועיזים בתערובת שהכילה בתוכה תרמילי חרוב קצוצים. בשטחים החקלאיים  בישובים אחדים בשרון ניטעו חרובים למטרה זו. שרידים מאותם מטעי חרוב עדין מצויים.[52] 

 

תנאי גידול:

החרוב עמיד לחום ולחות ולכן מאכלס גם אזורים במישור החוף. בהיותו עמיד ליובש הוא מותאם היטב לתנאים הסביבתיים בחבל הים תיכוני. בארץ ניתן למצוא את החרוב בעיקר בגבעות ובהרים עד גובה 300-400 מטר.[53] ברכסי הכורכר בשפלת החוף מנתניה עד ראש הנקרה, למרגלות הרי הגליל, בכרמל ברמות מנשה והרי יהודה. באזורים מסוימים הוא נפוץ מאד בחברת הצומח נקראת על שמו: 'חברת החרוב ואלת המסטיק'.[54] עצים בודדים פזורים כמעט בכל אזורי ההר בעיקר במפנים דרומיים. החרוב משמש כעץ פרי באזורים בעלי אקלים מתאים במקומות שונים בעולם. הוא גדל היטב גם באזורים ממוזגים וסוב-טרופיים חמים.[55]החרוב הוא עץ ירוק עד, והיקף גזעו מרשים ביותר.[56] העלעלים מגיבים להשתנות בכיוון השמש ומשנים את תנוחתם. העלים החדשים מתפתחים בעיקר באביב לפני נשירת העלים הישנים. העלים מסודרים לסירוגין על הגבעול. העלעלים מסודרים נגדית על ציר העלה.

מועדי הפריחה הם מחודש אוגוסט ועד דצמבר ואף לעיתים בינואר אולם עיקר פריחתו בחודש אוקטובר.

הפרחים מסודרים בתפרחות דמויות אשכול או שיבולת המתפתחות בחיק העלים או על ענפים מעוצים או על הגזע ופריחתו אדומה או צהובה. פרחי הזוויג הזכרי הם בעלי 5 שינים ללא כותרת. 5 אבקנים המכילים כמות רבה של אבקה. תפרחת הזוויג הנקבי גם היא חסרת כותרת. במצעית הפרח מצוי צוף רב. הפרחים ערוכים באשכולות או בשיבולים על ענפים בני שנתיים ויותר ולעיתים אף על הגזע. תופעה זו אופיינית לעצים טרופיים. המין הוא תלת-ביתי, כלומר: האוכלוסייה מורכבת מעצים בעלי פרחים חד מיניים דו ביתיים ופרטים חד ביתיים. האוכלוסיות מורכבות מפרטים שכל פרחיהם זכריים, עצים שכל פרחיהם נקביים ויש גם עצים הנושאים הן תפרחות זכריות והן תפרחות נקביות.[57] האבקת הפרחים נעשית גם בעזרת רוח, באמצעות חרקים כמו דבורים, עשים וארינמלים.[58] ריחם של פרחי הזכר נודף למרחק ונחשב למטרד משום שהוא דומה לריח גוויה. הריח נועד למשוך אליו מאביקים.[59] בהלכות שביעית קיים דין שאין לגרום להפסיד את הפירות, חז"ל קבעו בכל מין את שלב התפתחות הפרי בו אסור לחתוך את העץ מכיוון שבכך הוא גורם להפסדת הפרי, בחרובים שלב זה נקרא "משישלשלו".[60] ומדובר בחנטה[61].

הפרי קטן במשך החורף ורק בתחילת הקיץ הוא מגיע לגודלו הסופי ולצורתו כתרמיל בשרני בלתי נפתח באורך של כ- 20 ס"מ ורוחבו כ-2 ס"מ. תהליך ההבשלה מסתיים בחודשים יולי-אוגוסט, בתחילה מופעים על התרמילים הירוקים כתמים כהים,[62] ובהמשך צבע הפרי הופך לחום-כהה ועוקצו חום כולו. שלב הגידול המחייב את הפירות בהפרשת תרומות ומעשרות נקרא עונת המעשרות, בחרובים, שלב זה הוא "משינקדו"[63] שלב זה הוא שיתחילו להתהוות על הפרי נקודות שחורות[64].

היו שנהגו לייבש את הפרי בציבורים בשדה[65] או בראש הגג.[66] הפירות מבשילים בדרך כלל בעונה אחת בכל הארץ,[67] אי לכך הביעור שלהם בשנה השמינית הוא גם כן בזמן אחד, בשונה מעצים אחרים בהם הביעור מתבצע לפי אזורי גידול שונים.[68] זמן ביעור החרובים הוא זמן הביעור המאוחר מבין הפירות.[69]

טיב הפרי תלוי באיכות הזן ובכמות גשמי החורף והאביב. כאשר אין קוטפים את הפירות הם נותרים על העץ עד לבוא גשמי החורף, ואז פורחים פרחים בצד פירות בשלים. הפרי מכיל 10 – 15 זרעים חלקים, פחוסים, עגלגלים וקשים, תכונות אלו מאפשרות להם לעבור במעיים של בעלי חיים מבלי להינזק. ההפצה נעשית על ידי ציפורים, מכרסמים או פרסתנים.[70]

העץ מעדיף אדמה מנוקזת היטב ואינו עמיד בפני עודפי מים, אך הוא עמיד לריכוזי מלח גבוהים יחסית לעצי חורש אחרים. החרוב מסוגל לקבע חנקן חופשי מהאוויר בעזרת חיידקים קושרי חנקן הנמצאים בפקעיות מיוחדות בשורשיו פקעיות החנקן.[71] יכולת קיבוע החנקן הופכת את הקטניות בכלל ואת פרי החרוב בפרט לעשיר בחלבונים.[72] למרות האמור העץ מסתגל היטב לתאי הקרקע והסביבה בהם הוא גדל וברוב המקרים הוא גדל בעל, זאת מפני שמערכת שורשיו של העץ מסוגלים לחדור לעומק רב בקרקע ואף לחדור את סלעי הגיר בהרים.[73] עץ החרוב זקוק לכ-250 מ"מ בשנה על מנת להמשיך ולצמוח. בתנאי סביבה אקלים ומים סבירים מסוגל העץ להאריך ימים אף בין 100 – 200 שנים. בבגרותו של העץ מומלץ להימנע מהעתקתו שכן השרשתו המחודשת קשה.[74]

 

דרכי הגידול:

למרות הברייתא הידועה בשם רב דימי כי: "חרוב זה משעת נטיעתו עד שעת גמר פירותיו שבעים שנה....", אנו מניחים כי חקלאי הארץ ידעו היטב שלא כך דרך גידולו הרגילה של החרוב, וכי עץ נקבת החרוב מניב את פירותיו לאחר כ 6 – 8 שנים משעת נטיעתו.[75] כמו כן היו החקלאים מודעים לכך כי העץ נותן פירותיו לאחר כ 10 – 11 חודשים משעת הפריחה ולא כפי הנאמר בהמשך דבריו של רב דימי: "... וימי עיבורו שלש שנים".[76] איכות פרי החרוב, פריכותו ומידת ושיעור הסוכרים בפרי עשויה להשתנות על פי הזן, מקום הגידול, הקרקע וכמות המשקעים שירדו באותה שנה כך למדים אנו ממקורות חז"ל.[77]במהלך השנים עת החלו להרכיבו התרחבו גם שטחי הגידול של החרוב וחשיבות הפרי עלתה, מעת זו[78] חלו על פירות החרוב כל דיני מעשרות פאה[79] ותרומה.[80] את העץ גידלו בחלקים שונים של הארץ: בשפלה, בנגב, בהר ואף בגליל העליון.[81]

אין בידנו ראיות לגידול מטעי חרוב רציפים בארץ, נראה כי בדרך כלל הוא נשתל כעץ בודד או מספר פרטים בשולי חלקות חקלאיות[82] או במקומות בהם לא ניתן לגדל עץ פרי רווחי יותר, או כעץ צל שנהנו מפירותיו. נראה כי המסחר בפירות החרוב היה מרכיב נמוך בכלכלת הארץ.

 

קטיף ושימוש:

כאמור לאחר כ 9-10 חודשים מהפריחה מגיעה הבשלת הפרי והיא מסתיימת בחודשים יולי-אוגוסט, כאשר צבע הפרי חום-כהה ועוקצו חום כולו. רק אז נעלם טעם הבוסר (העפיצות) והפרי ראוי למאכל. אז נקטף הפרי או נושר ואוספים את הפרי מהקרקע. תנובת עץ אחד יכולה להגיע ל- 120 קילוגרם פרי. פרי החרוב משמש בעיקר למאכל בהמה ומעט ממנו נמכר בשווקים.[83] גרעיני החרובים ראויים לשימוש אדם.[84] נחלקו הראשונים האם החלק של החרוב המחבר אותו לעץ (העוקץ) ראוי לאכילה בפני עצמו.[85]

כיום קולים וטוחנים את פרי החרוב, ומפיקים ממנו אבקת חרובים, שמכינים ממנה מוצרים שונים בתעשיית המזון כמו למשל שוקולד חרובים שנחשב לחטיף בריאותי. גומי המופק מפרי החרוב משמש בתעשיות שונות בהם טקסטיל, דבק, מזון, תרופות, עור וקוסמטיקה. הוא משמש למשל כתחליף לקפה וקקאו במטבח הטבעוני וכתוספת לאפיית לחם מיוחד לחולי סכרת. מן העץ אפשר להכין רהיטים בעלי גוון אדמדם. בקליפה ובעלים השתמשו בעבר בתעשיית הבורסקאות לעיבוד עורות משום שהם מכילים ריכוז גבוה של טאנין.[86]

התפרחת של החרוב נקראת "לולבי החרובים", תפרחת זו עשירה בחלבונים וראויה למאכל על ידי כבישתה ביין או בשמן.[87] לולבי החרובים ראויים למאכל בשלב מסוים בהתפתחותם, השלב שהם ראויים למאכל נקרא "המתקה". יש לעובדה זו כמה השלכות: אכילתם ביום כפור[88], קנייתם בכסף מעשר שני[89], הוצאתם בשבת[90], קבלת טומאה,[91] וקדושת שביעית[92].

 

ריבוי:

ישנם שני אופנים לריבוי העץ: זריעת זרעי חרוב והנבטתם. הנבטת זרעים אלו קשה במיוחד, ועל כן נוהגים להטביל את הזרעים במים רתוחים, משהים את הזרעים למשך 48 שעות במים ולאחר מכן זורעים בקרקע או בעציץ. לאחר הנביטה והתפתחות השתיל מרכיבים עליו רוכב נקבי מזן איכותי. הדרך השנייה היא הרכבה של זן איכותי על חרוב בר או מזן שאינו מובחר הגדל בטבע.[93]

 

זנים בהווה:

מספר זני חרובים מוכרים לנו בהווה, הנפוץ ביותר הוא החרוב המצוי, הנטוע בין השאר ביערות קק"ל. ידועים מספר זני חרוב נוספים: החרוב התימני הגדל ברמות תימן,[94] חרוב מזן סנדלאווי והחרוב הקפריסאי[95] שיעור הסוכר בזן הקפריסאי עשוי להגיע לכ-72%.

 

סגולות רפואיות:

בניגוד לערכו הכלכלי הנמוך יש לחרוב ערך תזונתי וקלורי גבוה. הוא מכיל 540 קק"ל ל – 100 גרם ויש בו חלבונים, ויטמינים B1, B2, B3, B6, B9,C,) ) ומינרלים (ברזל, סידן, אשלגן, וסיבים תזונתיים) חשובים. החרוב יכול לספק את הצרכים התזונתיים של האדם במשך פרקי זמן ארוכים.[96] ברפואה העממית ישנה התייחסות רחבה לכוחות המרפא המשויכים לפרי החרוב: כבר במאה העשירית התייחס אסף הרופא לתרומת החרוב לפעילות מעיים תקינה, וכמוהו רופאים רבים אחרים: "הפירות הצעירים רעים לקיבה, הם מתירים את הבטן (גורמים לשלשול), והפירות הבשלים עוצרים את הבטן (גורמים לעצירות). האחרונים טובים יותר לקיבה ויש להם השפעה על הפרשת השתן".[97] ברפואה העממית יש המשתמשים בחרוב כתרופה המסייעת למניעת פצעים בפה, סוכרת, מחלות כלי הנשימה, שיעול חריף ולמניעת דימומים פנימיים. כמו כן יש המשתמשים בחרוב להכנת סירופים המסייעת במיגור דלקת הקנוקנות (ברונכיטיס), וכן מגישים סירופים לתינוקות נגד הפרעות הקיבה, ובייחוד נגד שלשול.[98]

 

גידול חרובים בהווה (2016):

כיום אולי כבעבר אין מטעי חרובים רציפים נפוצים בישראל. ק.ק.ל. משלבת נטיעת עצי חרוב בתוך יערותיה באזור השפלה ובמורדות המערביים של הרי יהודה, ירושלים בכרמל ובגליל. בחורש הים תיכוני צומחים עצי חרוב שנשתמרו מן העבר או שנזרעו באופן טבעי במהלך השנים. אך כאמור השימוש המסחרי בפירות החרוב לא רב, עושים בו שימוש בעיקר צרכני מזון הבריאות.

 

חיוב החרובים בתרומות ומעשרות:

יש הסוברים שהחרובים, או חרובים שגדלו במקומות מסוימים חייבים במעשרות רק מדרבנן[99] או שרק החרובים שגדלו בשיטה ובצלמון נחשבו ככאלה שאינם ראויים למאכל אדם ולכן הם נפטרו ממעשרות.[100]

מהתורה שיעור תרומה גדולה המיועדת לכהן הוא כל שהוא, חז"ל הגדירו שיש לתת אחד מארבעים, אחד מחמישים או אחד משישים, במקרה של החרוב מכיוון שאדם לא מקפיד עליו וכנראה לא מדובר בפרי חשוב השיעור שיש לתת מנו הוא השיעור הקטן ביותר- אחד מששים.[101]

 

שימוש בבית המקדש:

החרוב הוזכר כאחד העצים שהיו רגילים להשתמש בו לצורך עצי המערכה[102]. ענף החרוב אינו מתאים לצורך תליית קרבן הפסח מכיוון שהוא אינו חלק, ובעת החלקתו יתכן שיצאו ממנו מים, דבר האסור בצליית קרבן פסח.[103]

 

פאה:

בשל גבהו הרם של החרוב, שניתן לראותו ממרחק רב, ניתן להשאיר פאה אחת בלבד מכל החרובים שבעיר, בשונה מזיתים שניתן להשאיר פאה אחת רק מהזיתים שבאותו צד.[104]

 

דינים נוספים:

במשנה הוזכר שחרוב אינו כלאים עם פול המצרי[105], במקרה זה לא מדובר באילן, אלא בסוג של ירק שפירותיו דומים לחרוב.[106] לדעת ז. עמר כנראה מדובר בלובית ארוכת תרמיל.[107]

 

כתיבה: ע"ל, ד"א

ביבליוגרפיה:

  1. אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 10 עמ' 148- 149.
  2. אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 12 עמ' 117- 118.
  3. גרינץ, י"מ, פרקים בתולדות בית שני, 1969, עמ' 42 – 105.
  4. דופור-דרור, ז'.מ., הצמחים הפולשים בישראל, הוצאת העמותה לעידוד וקידום שמיראת הטבע במזרח התיכון (ע"ר), ירושלים, 2010.
  5. דנין, א. בעקבות צמחים, ספר מקוון באתר:http://flora.org.il/books/plant-stories/
  6. זהרי, מ., מגדיר חדש לצמחי ישראל, הוצאת עם-עובד, 1986.
  7. נמליך ח., לכסיקון בוטני, הוצאת דביר,1982.
  8. עמר ז', גידולי ארץ ישראל בימי הביניים, ירושלים, תש"ס.
  9. פיינברון-דותן, נ. ודנין, א., המגדיר לצמחי-בר בארץ ישראל, הוצאת כנה, ירושלים, 1991.
  10. פליקס, י' הלכות ארץ ישראל מן הגניזה לר"מ מרגליות, ירושלים 1973
  11. פליקס, י', עצי פרי למיניהם, צמחי התנ"ך וחז"ל, 1994, עמ' 203- 214
  12. קריספיל, נ., ילקוט הצמחים: צמחי הרפואה והתועלת של ארץ-ישראל- אנציקלופדיה ב-55 כרכים, הוצאת כנה - יערה, ירושלים, 1982-1989.
  13. שמידע, א', לכסיקון מפה, צמחי ישראל – המדריך השלם לצמחים ופרחים בארץ ישראל, מפה הוצאה לאור, 2005.
  14. שמידע, א. ודרום, ד., מדריך העצים והשיחים בישראל, בית הוצאה כתר, ירושלים, 1992.
  15. שמידע, א', ופולק, ג', הספר האדום – צמחים בסכנת הכחדה בישראל, כרך א', הוצאת רשות הטבע והגנים בסיוע המשרד להגנת הסביבה ויד הנדיב, 2007.
  16. שפרבר ד', ,Roman Palestine Money & Prices רמת גן 1974 , עמ' 93, 238.

 

  1. Clifford, T. & Bostock, P.D., Etymological Dictionary of Grasses, Springer, Berlin, 2007
  2. Feinbrun-Dothan, N., Flora Palaestina – Part Three, Ericaceae to Compositae, The Israel Academy of Sciences and Humanities, Jerusalem 1978
    19. Feinbrun-Dothan, N., Flora Palaestina – Part Four, Alismatceae to Orchidaceae, The Israel Academy of Sciences and Humanities, Jerusalem 1986

1924-1934. 20.  Loew, I,. Die Flora Der Juden, I.- IV,  Hildesheim.

  1. Quattrocchi, U., CRC World Dictionary of Plant Names, CRC Press LLC, USA, 2000
    22. Zohary, M., Flora Palaestina – Part One, Eqisetaceae to Moringaceae, The Israel Academy of Sciences and Humanities, Jerusalem 1966
    23. Zohary, M., Flora Palaestina – Part Two, Platanaceae to Umbelliferae, The Israel Academy of Sciences and Humanities, Jerusalem 1987
    24. JSTOR Global Plants - community-contributed database for plant type specimen images and other

       foundational materials from the collections of hundreds of herbaria around the

        world: http://plants.jstor.org/page/global-plants

 

[1] חז"ל כבר חשו בכך, תוספתא שביעית ה, יב; ירושלמי שם, ט, ו, אחת ההשלכות לכך היא שכיוון שעליו מצויים על העץ כל השנה לא ניתן להבחין בין עלים הקדושים בקדושת שביעית לעלים שאינם קדושים ולכן אין חובה לבערם בזמן הביעור, עיין ערך "שביעית".

[2] יש עצי חרוב זכריים ויש נקביים הנושאים פירות. פליקס טען כי המושג חרובית או חרוביתא (לדוגמא: ירושלמי, סוטה א, ח, פאה ז, ד), מתייחסים לחרוב נקבה.

[3] בבא בתרא כז ב, שם נסוב הדיון על נופו של העץ (החרוב) אשר נופו הגדול חורג ממקומו ומפריע ברשות האחר.

[4] ירושלמי סוטה א, ח; ירושלמי סוכה ג, ה, שמות רבה ב ה; רישומו של העץ הביא לידי כך כי חלק מעצי האשרה בארץ היו עצי חרוב ראו לדוגמא: תוספתא עבודה זרה (צוקרמאנדל) ו, ח שהוזכרו, בה עצים: בכפר קסם ובכפר פגשה; בראשית רבה יח, א; בבא מציעא נט, ב.

[5] בבא בתרא כז, ב; תוספתא בבא בתרא א יב; ירושלמי שם, א, ז.

[6] בבא בתרא כז, ב: אילן שהוא נוטה לשדה חבירו קוצץ מלא המרדע... ובחרוב ובשקמה כנגד המשקולת", ומבואר בפרשנים שבשל ש"צילו עב" יש לחתוך אותו באופן משמעותי יותר.

[7] יש עצי זכר עליהם פורחים פרחים זכריים, יש עצי נקבה עליהם פורחים פרחים נקביים ומהם יתפתחו הפירות, ויש לפעמים שהחרוב נושא פרחים אנדרוגניים (דו מיניים) או שהעצים חד ביתיים שעל אותו עץ יש פרחים זכריים ונקביים, ראו פליקס, 1994, 208 - 209, הערה 33.

 [8] Loew, 1924-1934, Die Flora Der Juden, II, 406 – ראו לעף אשר דחה סברה זו, הוא גם דוחה את זיהוי החרובים בלשון חז"ל עם 'החיריונים' בלשון המקרא (מלכים ב' כו 4) שהוזכרו כמאכל בעת רעב, שם עמ' 601.

[9] Loew, 1924-1934, Die Flora Der Juden, II, 394

[10] משקלם נע בין 0.18 – 0.21 הגרם.

[11] שמות ל, יג; פליקס חלק על קביעה זו ראו פליקס 1994, 204.

[12] זרעי חרוב קיבלו את שם הקראט משם העץ חרוב ביוונית - Ceratonia קרטוניה.

[13] משקל גרעני החרוב כמעט תמיד 0.18 – 0.21 גרם. וראו הרחבה בעניין משקל גרעני החרוב אצל שפרבר, 1974 עמ' 93 ו 238.

[14] "חרובי שיטה וצלמונה וחרובי גדורה", ככל הנראה אלו זני חרוב גרועים או לא מורכבים (ירושלמי, מעשרות א), ראה רמב"ם שבת כא, יח

[15] וחייבים מעשרות (מעשרות ג, ד; דמאי ב, א). ואף ויש בהם אף מעין סימן קללה: אמר רבי אחא כתיב אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו (ישעיה א, יט - כ), חרובין תאכלו... (ויקרא רבה (מרגליות) פרשת שמיני פרשה יג). ויש אומרים, שהשם בא מלשון "להחריב", וכך כתוב : "למה נקראו חרובים, שמחריבים את השיניים" (תנחום ירושלמי, הקדמה).

[16] זהרי, מ., מגדיר חדש לצמחי ישראל, 159, 1986.

[17] ברייתא דתחומין – תוספתא שביעית יד, יא; ירושלמי ו, א, פליקס, מסכת שביעית ח"ב עמ' 34, 44.

[18] ירושלמי, תענית ד, ח, סט א; איכה רבא ב, ד.

[19] Zohary & Hopf, 2000, 252- 253 .

[20] שם.

[21] פליקס, 1994, 208.

[22] בצמחיית הבר בארץ ישראל מיוצגת המשפחה על ידי שלשה סוגים בלבד: כסיה - בה שני מינים מדבריים, נדירים יחסית בישראל ,חרוב- עץ נפוץ בחורשים הים תיכוניים, וכליל החורש - עץ הצומח בחורשים באזורי ההר.

[23] משה רענן, פורטל הדף היומי, ערך 'חרוב'.

[24] שם.

[25] ראו פליקס, 1994, 204.

[26] "אִם־תֹּאב֖וּ וּשְׁמַעְתֶּ֑ם ט֥וּב הָאָ֖רֶץ תֹּאכֵֽלוּ: וְאִם־תְּמָאֲנ֖וּ וּמְרִיתֶ֑ם חֶ֣רֶב תְּאֻכְּל֔וּ כִּ֛י פִּ֥י ה' דִּבֵּֽר" (ישעיהו א יט- כ) ראה לעיל הערה 15. ואולי גם יחזקאל יז, כג.

[27] ראו לדוגמא: ספר חנוך, בתוך י"מ גרינץ, 1969, 42 – 105.

[28] פליקס, 1994, 204. חז"ל חילקו בין עצים שאינם מורכבים לעצים מורכבים, בעוד שהעצים שאינם מורכבים אינם חשובים המורכבים נחשבו לחשובים לענין דיני הקדש ודיני מקח וממכר, כפי שמובא במשנה בבא בתרא ד, ח-ט: "המוכר את השדה מכר... את החרוב שאינו מורכב, אבל לא מכר את החרוב המורכב.. רבי שמעון אומר המקדיש שדה לא הקדיש אלא את החרוב המורכב ואת סדן השקמה. מדרש שכל טוב (בובר) בראשית פרשת חיי שרה פרק כג: לא חרוב המורכב, שכל זמן שאינו מורכב אינו חשוב, ומשהרכיבוהו הרי הוא חשוב. יתכן שחלוקה זו היא ביחס לעצים שישנה רגילות להרכיבם, שאזי הרכבתם היא שמבטאת את חשיבותם, זאת מכיוון שישנם עצים אחרים שאינם מורכבים, כגון זית, וודאי שעץ זה חשו מצד עצמו גם אם אינו מורכב.

[29] בבלי, תענית דף כג עמוד א, ראיה לדבר ניתן למצוא במשנת פאה א, ה שהחרוב חייב בפאה, חלק מחיוב פאה הוא שהפרי נשמר, מובן שמדובר בגידול חקלאי. ואף יש המזהים את החרובים כ'בנות שוח', ראה ריבמ"ץ שביעית ה, א. ראה פליקס בעצי פרי עמ' 87 ועמ' 178 שדן בזיהוי זה.

[30] בבא בתרא כ"ז ב,.

[31] ישנן מספר משניות בהן ישנה חלוקה בין חרוב שאינו מורכב, שההתייחסות אליו כעץ שאינו משמעותי, לעומת עץ מורכב שנחשב לעץ משמעותי. ראה משנה בבא בתרא ד, ח; בבלי, שם סח ב; ירושלמי, שם ד, ח, תוספתא בבא בתרא ג, ז, ועוד.

[32] ספרי, בהעלותך פיסקא ל"א.

[33] משנה שבת כד, ב  אין מרסקין את החרובין לפני בהמה בין דקה בין גסה רבי יהודה מתיר בחרובין לדקה

[34] תוספתא, ביצה, א, יג.

[35] רב שבת כד, ב רבי יהודה מתיר בחרובין לבהמה דקה - ששיניה דקות וקשין לה.

[36] בבלי, שבת לג ב ועוד.

[37] מדרש רבה ויקרא פרשה י"ג פסקה ד'. ראו מקורות נוספים בערה 13 ובהערה 14.

[38] ספרי במדבר פיסקא פט; ספרי, בהעלותך פיסקא לא; בבלי, ברכות יז ב; שם, תענית כד ב; שבת לג, ב.

[39] דמאי ב, א.

[40] אמר רבי חנינא: "כשעליתי מן הגולה התרתי אזורי ושל בני ושל בהמתי להקיף קורתו של חרוב אחד ולא הגיעו" ירושלמי פאה ז, ד, וראה ירושלמי סוטה א שחז"ל המשילו את שערו של אבשלום לחרוב.

[41] ענפים אלו אמנם חסונים אך לרוב לא היו ישרים על כן לא היו ברירת המחדל הראשונה, ראה פסחים נו, א-ב שמובא שם שאנשי יריחו "התירו גמזיות של הקדש של חרוב ושל שקמה", גמזיות אלו הקורות שצמחו בעץ. לדעת אנשי יריחו הקדשת העץ לא חלה על הקורות שצמחו לאחר ההקדשה. (אמנם, אין שיקמים ביריחו לא היום ולא בעבר, וכבר ליברמן העיר על כך, ראה לעף פלורה 2, עמ' 401, וכך גם העיר פליקס בעקבותיו.

[42] תוספתא, שביעית ג, יז.

[43] ירושלמי פאה ז,, ד; במדבר רבה ט, כד. 

[44] פליקס, 1994, 211. כמו כן לעץ חרוב מורכב הייתה חשיבות כלכלית משמעותית ראו שם.

[45] ירושלמי, פאה ז, ג, כ א; שם, סוטה א, ח, יז ב; בבלי, בבא בתרא צא ב.

[46] ירושלמי, מעשרות א, א, מט א; ילקוט שמעוני, בחוקותי רמז תרעט ד"ה תניא.

[47] כך מבאר הפנ"מ את הירושלמי דמאי ב, א "והא חרוב בביארי. גידוד הוא". בדין חיוב הפרשת תרומות ומעשרות את החרובים הנמצאים בחוץ לארץ מכיוון שחרובים הגדלים בארץ שונים בצורתם.

[48] כך מבאר הרש"ס דמאי ב, א את הירושלמי: "והא חרוב בביארי. גידוד הוא".

[49] ראו הרחבה בנושא: עמר, 2000, 202 – 209.

[50] פליקס, 1994, 214.

[51] עמר, 2000, 202 – 204; אתר צמח השדה: http://www.wildflowers.co.il/hebrew/plant.asp?ID=236

[52] http://www.wildflowers.co.il/hebrew/plant.asp?ID=236 , כמו גם בשטחים של יד נחל פולג.

[53] פרטים של עץ החרוב נמצאו עד רום של כ-2000 מ'.

[54] 'חברת החרוב ואילת המסטיק' (חברה טרמופילית) נפוצה למדי בשפלת יהודה ובכרמל ובגליל המערבי בחורש הים תיכוני.

[55] מ' זהרי, 1986, 234.

[56] ירושלמי, פאה ז, ג; ירושלמי, סוטה א, ח.

[57] אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 10, 148-149.

[58] זהרי, מ., מגדיר חדש לצמחי ישראל, 158, 1986.

[59] הוא נובע כתוצאה מפרוק חומצת אמינו בשם ליזין (Lysine) הנמצאת בפוליאמין קדוורין שמכילים הפרחים.

[60] משנה שביעית פ"ד, מ"י.

[61] ירושלמי שביעית ד, ז, ראה ר"ש שביעית ד,י שכתב: "כשיתחיל להכביד ולתלות כעין שלשלת".

[62] מעשרות א, ג; ירושלמי, שם, א, ג, מח ע"ד.

[63] משנה מעשרות א, ג.

[64] כך מבאר הירושלמי במקום את דין המשנה: "משינקידו".

[65] פאה ו, ה.

[66] מעשרות א, ו; תוספתא שם, ב, יט.

[67] פאה א, ד.

[68] רמב"ם שמיטה ויובל ז, יא: ושלש ארצות אלו כולן חשובות כארץ אחת לחרובין...

[69] תוספתא שביעית ז, יז.

[70] אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 10, 148-149; משה רענן, פורטל הדף היומי ערך 'חרוב'.

[71] כפי שעושים קרוביו מסדרת הקטניות.

[72] אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 12 (עמ' 117-118) ; משה רענן, פורטל הדף היומי ערך 'חרוב'.

[73] "אין הארץ שותה אלא לפי חסומה, אם כן מה יעשו שורשי חרוב ושורשי שקמה ששורשיהם עד תהום" (ירושלמי, ברכות ט,, ג).

[74] יואב גרטמן ואביגיל הלר, מתוך חוברת החרוב בהוצאת שה"מ, משרד החקלאות.

[75] גם בתנאי בעל. בבלי, בכורות ח א. מ. רענן (פורטל הדף היומי ערך 'חרוב') העלה הסבר שכוונתו הייתה שגם אם יתברר שהשתיל שנטע יתפתח לעץ זכרי העלול להניב רק לאחר "שבעים שנה" הרי שהדבר כדאי.

[76] שם. פליקס ניסה להסביר ע"פ "פרק זרעים" (כתב יד שנמצא בגניזה) כי אולי הכוונה לשלוש שנים קלנדריות, היינו החרוב פורח בסוף  השנה, במהלך השנה שלאחריה הוא צומח ומניב בתחילת השנה השלישית, אך אין זה בהכרח פשט הכתוב.

[77] ירושלמי, פאה ז, ג; ירושלמי, סוטה א, ח; בבלי, בבא בתרא, צ"א ב.

[78] יש לציין כי חיוב פרי זה או אחר במצוות התלויות בארץ הוא רק בפירות המשמשים את האדם ובפירות שהוא מגדלם ומעוניין בקיומם, ולא בפירות שהם הפקר שאדם לא מגדל ולא משתמש בהם. כאמור, בחז"ל ישנם מקורות בהם מובא שהחרוב הוא פרי שאינו איכותי ואינו משמש בני אדם, לעומת מקורות בהם משבחים את איכותו של הפרי והעץ, אי לכך ניתן להסיק כי בדומה לפירות רבים אחרים פרי החרוב תפס את מקומו בארץ במהלך תקופת המשנה.

[79] משנה פאה א, ה.

[80] "מאימתי הפירות חייבין במעשרות… החרובין משינקדו" (משנה מעשרות א, ב-ג).

[81] בבלי, שבת  לג, ב.

[82] בבא בתרא כז, ב.

[83] אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 12 (עמ' 117-118).

[84] אחת ההשלכות לכך היא העובדה שאם החרובים שייכים לכהן, מדין תרומה גדולה ותרומת מעשר אסור לזרים לאכול אותם. ראה תוספתא תרומות (ליברמן) י, א גלעני חרובין כולם אף על פי שאין מכנסן אסורין", רמב"ם תרומות יא, יא.

[85] במשנה תרומות יא, ד מובא שעוקצי החרובים של התרומה אסורים לזרים, בירושלמי מבואר שעוקצים אלו אסורים רק במקרה שיש עליהם עוד מבשר הפרי, אך אם לא נותר להם מבשר הפרי, הם מותרים לזרים.

[86] משה רענן, פורטל הדף היומי, ערך 'חרוב'.

[87] משנה שביעית ז, ז. ראה פליקס, ביאור למשנת שביעית עמ' 177- 180.

[88] תוספתא יומא (ליברמן) ד,... האוכל ביום הכפורים... אכל עלי חרובין וכל דבר שאין ראוי באכילה פטור.

[89] תוספתא מעשר שני (ליברמן) א, יג לולבי החרובין עד שלא ימתיקו אין נקחין בכסף מעשר משימתיקו נקחין בכסף מעשר.

[90] ראה רמב"ם שבת יח, ו החרובין עד שלא ימתיקו כגרוגרת, ומשימתיקו כמלא פי גדי.

[91] רמב"ם טומאת אוכלין א, יד: לולבי חרובין אינן מקבלות טומאה עד שיתמתקו.

[92] משנה שביעית ז, ה: לולבי החרובין יש להם שביעית ולדמיהן שביעית יש להן ביעור ולדמיהן ביעור".

[93] משנה בבא בתרא ד, ח; בבלי, שם סח ב; ירושלמי, שם ד, ח ועוד.

[94] משה רענן, פורטל הדף היומי ערך 'חרוב'

[95] במטרה להשביח את החרובים הגדלים בארץ הרכיב אהרון אהרונסון - על עצי חרוב זכריים, שאינם נושאים פרי - ענפים מזן קפריסאי של חרובים שהוא טעים ועסיסי יותר מחרובי הבר של הארץ. הוא עשה כך במספר עצים על המורדות המערביים של הכרמל. 

[96] משה רענן, פורטל בדף היומי ערך 'חרוב'.

[97] אסף הרופא, 1957, 149.

[98] שם, 150; בן שלמה, מדע הריפוי בתימן, 1969, 98.

[99] בשאלה זו נחלקו הרמב"ם והראב"ד מעשר פרק א, לדעת הרמב"ם החרובים חייבים מדרבנן מכיוון שאינם מאכל אדם, לדעת הראב"ד הפטור הוא רק ביחס לחרובי שיטה וחרובי צלמונה.

[100] ירושלמי מעשרות א, א: "פרי העץ לרבות כל פירות האילן. יכול שאני מרבה חרובי שיטה וצלמונה וחרובי גדירה תלמוד לומר מפרי העץ ולא כל פירות האילן.

[101] תוספתא תרומות (ליברמן) ה.... "כל תרומה שאין הכהנים מקפידין עליה כגון תרומת החרובין ניטלת אחד מששים. רמב"ם תרומות ג, ג.

[102] תמיד כט, ב.

[103] פסחים עד, א.

[104] משנה פאה  ב, ד, ראב"ד מתנות עניים ג, כא.

[105] משנה כלאים א, ב.

[106] ירושלמי כלאים א, א: "והחרוב א"ר יונה כמין פול מצרי פרסי הוא וקצצוי דמיין לחרובה"

[107] הצומח והחי במשנת הרמב"ם עמ' 128.