אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

מלפפון

ב"ה      

מלפפון

כתיבה: הרב דוד אייגנר

משפחה: דלועיים

מלפפון

מדעי: cucumis sativus

אנגלית: cucumber

אבטיח 

מדעי: Citrullus lanatus

אנגלית: watermelon

מלון

מדעי: Cucumis melo

אנגלית:  melon

זיהוי הצמח

ישנם מספר צמחים ממשפחת הדלועיים[1] שאין חולק שהם גדלו באזורנו בזמן התורה וחז"ל, אבטיחים, קישואים ומלפפונים. הקישואים והאבטיחים הוזכרו בתורה, ואילו המלפפונים הוזכרו בחז"ל. האבטיחים מזוהים עם צמח האבטיח כפי שמקובל לקרוא לו כך בימינו, עיין ערך אבטיח, זיהויים של הקישואים והמלפפונים עם הצמחים המוכרים בימינו בשמות אלו הוא מוטל בספק.

ישנם מספר זיהויים למלפפון:

1. המלפפון המוכר לנו כיום- קישוא הגינה (Cucumis sativus), צמח מטפס ממשפחת הדלועיים, שמוצאו מהודו. הפירות עסיסיים ועשירים במים, אך אינם מתוקים. המלפפון תורבת לפני יותר מ-3,000 שנה, והיה נפוץ באזור המזרח התיכון, ומשם התפשט לאירופה.

2. אבטיח (Citrullus lanatus) – צמח מטפס ממשפחת הדלועיים. מוצאו באפריקה. פירותיו של האבטיח גדולים מאוד, עגולים או מוארכים, מתוקים ועסיסיים. הם גדלים כשהם שרועים על הקרקע. אף על פי שהפרי אוגר כמות מים גדולה, הוא גדל ללא השקיה בתנאי בעל[2].  

3. מלון: לדעת חוקרים רבים המלפפון והקישוא אינם זהים למלפפון  (cucumber) ולקישוא (zucchini) כפי שמקובל לקרוא להם כיום, זאת מכיוון שלדעתם צמחים אלו הובאו לאזורנו רק לאחר הכיבוש הערבי[3] וחלקם אף רק לאחר גילוי יבשת אמריקה,[4] והם אף אינם מתאימים לתיאורים השונים שהובאו בחז"ל[5]. הגישה הרווחת במחקר היא כי מדובר בצמח המלון, (melon-  Cucumis melo). למלון ישנם שני זנים עיקריים, מלון מתוק (muskmelons) ומלון שאינו מתוק (chate melons, fakus), ואלו מזוהים עם המלפפון והקישוא שהוזכרו כאמור בתנ"ך ובחז"ל[6], החוקרים דנים איזה צמח מזוהה עם המלפפון ואיזה צמח מזוהה עם הקישוא[7].

שכיחות המלפפון

המלפפון הוזכר בחז"ל בהקשרים רבים, כפי שיפורט להלן, ומהם עולה כי מדובר בגידול שהיה רווח בארץ ישראל, ולכן כשמוצאים פרי בשביעית ולא ברור מה מקורו, יש לנהוג בו קדושת שביעית.[8]

תרומות ומעשרות

המלפפון נאכל גם בעודו קטן, ולכן עונת המעשרות שלו היא בעודו קטן,[9] אך לדעת רבי ישמעאל עונת המעשרות היא רק משלב גידול מאוחר יותר- 'משיקרחו'.[10] כשהמלפפון צעיר ניתן לאכלו רק לאחר בישולו, ואילו כשהוא בשל ניתן לאכלו גם חי ללא בישול.[11] המלפפון משתמר שלושה ימים, ולכן בכל משך זמן זה ניתן להפריש ממנו על אלו שנקטפו בכל שלושת ימים אלו, משום שהפרי נחשב עדיין לח. לאחר שלושה ימים הפרי נחשב כבר 'יבש' ולא ניתן לתרום ממנו על פירות שנקטפו לאחר מכן[12]. יש לנהוג דיני תרומה גם בעוקצי המלפפון.[13]

כלאים

המלפפונות הם 'מיני זרעים' והם אסורים בזריעה או קיום בכרם.[14] התנאים חלקו האם אבטיחים ומלפפונים הם כלאים זה בזה[15]. המלפפון נוצר מנטיעת זרע של אבטיח עם זרע של תפוח: "אדם נוטל מעה אחת מפיטמה של אבטיח ומעה אחת מפיטמה של תפוח ונוטעה והיא נעשית מלפפון"[16]- עיין בהערה. חז"ל דנו באופנים שונים של הרחקת המלפפונים ממינים אחרים,[17]

דיני כלאים בזמננו: מכיוון שהמלפפון והמלון כפי שהם מוכרים בימינו, הם 'מינים המתפשטים' יש להרחיק שישה טפחים ביניהם למינים אחרים, ובמידה ומדובר כשישנם שני מינים כאלו ההרחקה היא 4 אמות בין שני מינים אלו[18]. בנוסף לכך, בשנים האחרונות מרכיבים את המלפפון על כנות של דלעת על מנת להתגבר על מחלות קרקע שונות, וצרכים נוספים, יש בכך משום איסור כלאי זרעים.[19] עיין ערך כלאי זרעים.

פאה 

למרות שניתן ללקוט את המלפפונות בפעם אחת, מכיוון שלא מכניסים אותם לקיום, אין חובה להותיר מהם פאה.[20]

שימוש בזרעים

מעי המלפפון- הזרעים מיועדים לאכילה, בעוד שמעי האבטיח- זרעיו, אינם מיועדים לכך.[21] ניתן לקיים קלח אחד של מלפפונים לזרע, במקרה זה עדיין חלים על קלח זה דיני כלאים.[22]

דינים נוספים

אין לאכול מלפפון שנוקר על ידי בעל חיים, ויש בכך משום חשש סכנה.[23] המלפפונים גורמים לשלשול, ויש לאכלם קודם האכילה[24], קליפת המלפפון מקבלת טומאה.[25] במידה והמלפפונים נטמאו ומדובר במלפפוני תרומה לא ניתן לשרוף אותם[26] בדיני נדרים, הנודר מן הפרי אסור גם במלפפון.[27]