אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

נטיעה, שתילה

כתיבה - הרב דוד אייגנר

ראשי פרקים:

רקע מדעי

חלק א: הגדרות כלליות    

    א. הגדרה

    ב. אזכורים בתנ"ך

    ג. בתפילה

    ד. תנאי יהושע

    ה. ראש השנה

חלק ב: פעולת הנטיעה

    ו. שבת

    ז. שמיטה

        זמן נטיעת העצים בערב השמיטה

        נטיעת עץ בזמן אסור

    ח. נטיעה של שמחה

    ט. הרכבה

    י. סמיכת נטיעה לשטח של חברו

חלק ג: שם התואר

    יא. השלב בו צמח מוגדר 'נטיעה'

    יב. ערלה

    יג. תשלום נזק

    יד. חול המועד

    טו. שתילים 'דו שנתיים'

ערכים קשורים:

זמירה, זריעה, זרעים.

רקע מדעי

שתילה היא פעולה של העברת שתיל ממקום גידול ארעי לתוך מצע של אדמה. להבדיל מזריעה, בה מטמינים זרע באדמה, השתיל נשאר חשוף בחלקו העליון. לא כל שתילה היא המשך של תהליך זריעה, מאחר שיש שתילים שנוצרו משיטות ריבוי שונות שאינן הפצת זרעים.

לעיתים עומדות בפני החקלאי שתי האפשריות או לזרוע את זרעי הירקות (או צמחים אחרים) או לשתול שתילים, ישנם יתרונות וחסרונות לשתי השיטות:

יתרונות הזריעה: הזריעה פשוטה ומהירה ועלותה נמוכה מאוד בהשוואה לשתילה.

חסרונות הזריעה: משך הצימוח בשדה גדול הב-30 – 40 יום. הדבר מחייב כמות מים גדולה יותר, דרושה עבודת ידיים גדולה יותר בתחילת הגידול כגון: דילול שתילים, עישוב, ריסוסים ודישון. ישנה חשיפה גדולה יותר של השתילים לפגעים שונים כגון: מזיקים, מחלות, פטריות, ובעלי חיים (ציפורים, חרקים, ועוד). בתחילת הגידול הצמחים רגישים למדי ולא ניתן לרסס בקוטלי עשביה רגילים, ועד שניתן יהיה לרסס מצב העשבייה בשטח עלול להיות קשה. גם אקלים קשה בעת נביטת הזרעים ותחילת צימוחם עלול לפגוע בהם. על מנת להגיע לעומד מלא זורעים יותר זרעים מהנדרש ודבר זה יוצר הוצאה גבוהה יותר. ראה בהרחבה בערך זריעה.

שתילה: 

קיימות שלוש שיטות לנטיעה ושתילה: 1. שתיל חשוף שורש[1]. 2. שתיל המצוי בגוש אדמה[2]. 3. שתילת יחור של צמח שמעוניינים בו (פְּלַג).[3]

באופן מעשי רובם המכריע של העצים הגדלים בארץ, הן במשקים חקלאיים והן בגינות נוי, וכן חלק מסוים מצמחי הירקות נשתלים, לעומת זאת כל צמחי התבואה (חיטה, שעורה, תירס וכדומה) נזרעים בלבד על ידי כלי עבודה ייעודיים.

להשלכות שישנן לשתילת צמח בגוש אדמה ראה להלן 'שתיל דו שנתי'.

יתרונותיה המרכזיים של הנטיעה הם כדלהלן:

א. באופן זה ניתן לגדל צמחים מורכבים (עיין ערך 'הרכבה' לגבי שיטות ההרכבה, הצורך בהן, ויעילותן).

ב. צמחי הפרי מגיעים כשהם מוכנים להנבה, או קרובים לשלב זה, וצמחי סרק מגיעים כשהם בעלי נוף נרחב באופן יחסי שניתן כבר ליהנות ממנו.

ג. אחוז הקליטה בקרקע של צמחים אלו הוא גבוה.

ד. במקרים רבים השתיל מיוצר מייחורים של עץ קיים, שהמגדל מעוניין בתכונותיו השונות (עמידות למחלות, פוריות, שיווק הפרי בעונה המתאימה, ועוד).

ה. חסכון במים, דשן וריסוסים.

ו.ניצול מדויק יותר של השטח. 

חסרונה המרכזי של שיטה זו היא העלות היחסית גבוהה של הצמחים מאשר בזריעה, הובלה, שתילה ידנית בדרך כלל. בחירה של משתלה טובה ואמינה.

חלק א: הגדרות כלליות

א. הגדרה

ל'נטיעה' ישנן שתי משמעויות: מלאכה, ושם תואר לעץ.

מלאכה- הכנסת צמח שכבר קיים לתוך האדמה, העושה כן נקרא 'נוטע' או 'שותל'.[4]

שם תואר: צמח צעיר שננטע באדמה נקרא 'נטיעה',[5] או צמח שכבר נטוע בקרקע[6].

ב. אזכורים בתנ"ך

בתנ"ך הוזכר השורש נ.ט.ע כביטוי של פעולת נטיעה: "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל"[7] "כַּאֲהָלִים נָטַע ה'"[8], "מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ"[9], "נָטַע אֹרֶן וְגֶשֶׁם יְגַדֵּל".[10]

ג. בתפילה

בקדושת "ובא לציון" אומרים "וחיי עולם נטע בתוכנו" מכיוון שהתורה משולה לעץ[11]. עם ישראל מוגדר כנטיעה בשל מיוחדותם.[12]

ד. תנאי יהושע

אחד מהתנאים שהתנה יהושע בכניסת עם ישראל לארץ הוא, שמותר לקטום מעץ של חברו ענפים ('נטיעות') על מנת לטעת אותם, חוץ מענפי זית שנקצץ על מנת לחדשו שאין לקטום ענפים אלו, הקיטום המותר הוא רק ממקום בו הדבר לא יזיק לצמח ולפירות.[13]

ה. ראש השנה

אחד בתשרי הוא ראש השנה לנטיעה, דהיינו חשבון השנים לענין שנות הערלה תלוי בתאריך זה.[14]

חלק ב: פעולת הנטיעה

ו. שבת

יש הסוברים שאיסור הנטיעה בשבת הוא משום איסור זורע[15] ומדובר באב מלאכה[16], ויש הסוברים שנוטע הוא תולדת זורע.[17] לדעה זו ישנם המבארים שאם נטע אילנות סרק לצורך שימוש בעצים מדובר באב מלאכה.[18]

מלאכת זומר (ע"ע) היא תולדת נוטע,[19] וכן הרכבת אילנות.[20] חיתוך צמח באופן שגורם לצימוחו, או זמירת אילן לצורך הענפים חייב הן משום קוצר והן משום נוטע[21]. 

איסור הנטיעה הוא בין בקרקע ובין בעציץ נקוב.[22]

ז. שמיטה

איסור הנטיעה בשמיטה הוא חלק מאב המלאכה של זורע,[23] תולדה של זורע.[24] או איסור דרבנן,[25]  לסוברים שאיסור הנטיעה הוא מדרבנן, מותר לטעת גם בזמן שתוספת שביעית נוהגת.[26]

יש הסוברים שפעולות שמטרתן הן חיזוק הנטיעה או הבשלת הפרי הן תולדה של נוטע.[27]

כשיש עשר נטיעות בשטח של בית סאה (ע"ע) מותר לחרוש בכל שטח זה בזמן של תוספת שביעית, בתנאי שהן מפוזורת בכל שטח זה, אך אם הן נטועות רק בחלק משטח זה, אסור לחרוש בשבילן את כל השטח.[28]

נטיעת אילן סרק בשמיטה אסורה מן התורה,[29] או מדרבנן.[30] ויש אומרים שמותר לטעת בשמיטה אילן סרק,[31] לצורך עשיית גדר.[32]

יש הסוברים שכשהצמח נתון בגוש אדמה, לכל הדעות האוסרות איסור נטיעתו בשמיטה הוא איסור דרבנן.[33]

יש שכתבו שבמקום הצורך מותר לטעת עצי סרק לצורך רפואה וזיכוך האוויר[34], או היכן שהדבר נצרך.[35]

זמן נטיעת העצים בערב השמיטה

על מנת שנטיעה תיקלט בקרקע די בשבועיים. ההשלכות ההלכתיות לכך הן כדלהלן: בעצי פרי, על מנת שיהיה ניתן למנות שנת ערלה יש לטעת את העץ 44 יום לפני ראש השנה[36]

בנטיעת עצי סרק די ב 14 יום בלבד לפני השמיטה, ואין לטעת עצי סרק בפחות מזמן זה.[37] ויש הסוברים שניתן לטעת עץ אף בתוך זמן זה.[38]

יש הסוברים שאין צורך כלל בהמתנת שלושים יום לפני ראש השנה, אלא כל נטיעה עד ט"ו בשבט, יוצאת מדין ערלה שלוש שנים לאחר מכן.[39]

נטיעת עץ בזמן אסור

הנוטע עץ בשבת, אם עשה זאת במזיד עליו לעקור את העץ, אם עשה זאת בשוגג יכול לקיימו. אך הנוטע עץ בשביעית עליו לעקור את העץ, בין אם עשה זאת בשוגג ובין אם עשה זאת במזיד[40], אך הפירות מותרים, ומחייבים את היורש לעקור[41]. הנוטע בערב השמיטה עץ פרי פחות ממ"ד ימים לפני השמיטה עליו לעקור את העץ[42], אסור לטעת עצים בזמן שתוספת שביעית נוהגת,[43] ויש הסוברים שמותר לטעת עצים בזמן זה[44].

יש מי שסובר שאם נטע בערב השביעית בעציץ שאינו נקוב, העץ אינו נאסר.[45]

ח. נטיעה של שמחה

בזמן עצירת גשמים, לאחר שסיימו את סדר התעניות ממעטין בפעולות שגורמות שמחה, כגון נטיעה[46], נטיעה שגורמת שמחה היא נטיעה שמיועדת לתת צל או שנוטעים אותו בזמן שבן של מלך נולד[47].

ט. הרכבה

יש הסוברים שהרכבה על גבי אילן סרק נחשבת כנטיעה חדשה[48], ויש חולקים וסוברים שניתן למנות את השנים של אילן הסרק לענין ערלה.[49]

פעולת ההברכה היא כפעולת הנטיעה.[50]

י. סמיכת נטיעה לשטח של חברו

מותר לטעת אילן סמוך לשדה חברו בתנאי שהרחיק ממנו ארבע אמות.[51] ויש לטעת אילן רק לאחר הרחקת עשרים וחמש אמות או חמישים אמות מבורו של חברו.[52]

חלק ג: שם התואר

יא. השלב בו צמח מוגדר 'נטיעה'

במשנה[53] הובאו כמה דעות עד איזה שלב בתהליך הגידול צמח מוגדר כ'נטיעה'; בשנתו הראשונה,[54] עד השנה הרביעית, ואם לא חילל את הפירות עד השנה החמישית[55], עד השנה השביעית[56], ויש הסוברים שהגדרה זו משתנה בכל עץ לפי עניינו[57]. לענין מקח וממכר עץ מוגדר כנטיעה כל עוד הוא אינו יציב והגזע יכול לנוע בשל מעבר כלי העבודה.[58]

אילן שנחתך בגובה פחות מטפח[59] או עד גובה הקרקע[60] דינו כנטיעה חדשה, על כל ההשלכות לכך, ערלה, חרישת בית סאה וכדומה.[61]

יב. ערלה

עץ שגובהו הוא נמוך, ונראה כנטיעה, חז"ל גזרו עליו שיהיו בו דיני ערלה כל השנים, אך אם מדובר שכל המטע הוא בגובה כזה לא גזרו.[62] עץ שנעקר ממקומו ולאחר מכן ניטע מחדש יש לספור לו את שנות הערלה מחדש, אולם אם הוא נשאר מחובר לקרקע אפילו בשורש קטן שגדלו הוא כ'מחט של מיתון' אין צורך לספור לו מחדש את שנות הערלה.[63]

יג. תשלום נזק

חכמים גזרו שהקוצץ נטיעה בת שנתה משלם שתי כסף, והקוצץ נטיעה בת שנתיים משלם ארבע כסף.[64]

יד. חול המועד

מותר לעשות עוגיות לנטיעות צעירות בחול המועד, שאם לא יעשו להן הן תתייבשנה,[65] ויש הסוברים שאין לעשות כלל עוגיות לנטיעות חדשות.[66]

טו. שתילים דו שנתיים

השתילים אותם שותלים במטעים מגיעים על פי רוב למטע באופן שהם יכולים להניב פרי בכמות מסחרית זמן יחסית קצר לאחר שתילתם, ולא רק שלוש שנים לאחר שתילתם, אלא מכיוון שזו שתילה מחודשת יש לספור לעץ זה שנות ערלה מחדש, ואם כן הדבר מביא לכך שיש על העץ כמויות פרי גדולות שהן למעשה פרי ערלה.

על מנת לפתור בעיה זו, וכדי שלא יהיה הפסק במנין שנות הערלה בין המשתלה למטע פותחה שיטת ייצור שתילים שנקראת 'שתיל דו שנתי'. עיקרה של שיטה זו הוא שהשתיל נחשב למחובר לקרקע מבחינה הלכתית כבר מרגע ייצורו.

השתלן (האחראי על הכנת השתיל) מניח את השתיל בתוך שקית שיש בה חורים שקוטר אחד מהם הוא לכל הפחות 2.5 ס"מ[67] שקית זו מונחת באופן ישיר על גבי האדמה, או על גבי רשת שגבוהה מעט מעל פני האדמה, ובכך השתיל מוגדר כ'רואה פני הקרקע' ונחשב באופן הלכתי למחובר לקרקע.

העברת השתיל מהמטע למשתלה מתבצעת באופן שהעציץ לא יהיה מנותק מהקרקע יותר מיממה.

שתילת הצמח מתבצעת באופן שגוש האדמה נשאר שלם ללא התפרקות, ולכן הצמח נחשב כל הזמן כמחובר לקרקע, במקרה וגוש האדמה מתפרק.[68]