אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

אנציקלופדיה הלכתית-חקלאית הוא פרוייקט חדש מבית מכון התורה והארץ, שמרכז מידע מקצועי והלכתי השייך לכלל תחומי החקלאות (הצומח והחי) ומהווה רקע חשוב לכתיבה הלכתית בנושא המצוות התלויות בארץ.

הערכים מובאים בשני חלקים: החלק המדעי-מקצועי ובעקבותיו הדיון ההלכתי.

צוות הכותבים של האנציקלופדיה כולל אנשי מדע מעולם האקדמיה, הנחשבים למומחים בתחומם, ורבנים פוסקי הלכה הבקיאים במצוות התלויות בארץ ובפרטי הלכותיהם.

מטרת האנציקלופדיה היא להביא בפני הקורא את הידע הקיים בסוגיות אלו, ואינה מהווה ספר פסיקה הלכה למעשה.

פרוייקט בסיוע משרד התרבות והספורט- מנהל התרבות.
המחלקה למכוני מחקר תורניים.
 
חזור למפתח הערכים

סיכה

ראשי פרקים

א. רקע מדעי

ב. סיכת הגוף ברפואה בעבר

ג. משמעות לשונית

ד. הגדרה

ה. אזכורים בתנ"ך

ו. מטרת הסיכה

ז. סיכה כשתייה

ח. סיכת שמנים שיש בהם קדושה

ט. שביעית

י. שמן שקדוש בקדושת תרומות ומעשרות

יא. שבת

יב. יום טוב וחול המועד

יג. הלכות אבלות ותענית

 

 

א. רקע מדעי

עור האדם

העור הוא האיבר הגדול ביותר הקיים בגוף, והוא מורכב משלוש שכבות. השכבה החיצונית ביותר נקראת אפידרמיס,[1] מתחתיה הדרמיס,[2] והשכבה הפנימית ביותר היא ההיפודרמיס.[3] בין תפקידיו למנוע חדירה של גורמים היכולים לפגוע בגוף, כגון חיידקים וגורמי מחלה אחרים וכן חומרים מסוכנים, למנוע איבוד מים והתייבשות, לשמור על חום הגוף ולקלוט מידע מהסביבה באמצעות הקולטנים המהווים את חוש המישוש.

ישנם סוגים רבים של פגיעות בעור: מחלות דלקתיות (כגון אקזמה של העור, אטופיק דרמטיטיס), מחלות זיהומיות, תפרחות שונות (שלפעמים נגרמות בשל אלרגיות שונות), יובש הנגרם בשל איבוד לחות של העור[4] הנובע מכמה גורמים; חילופי עונות השנה, חשיפת יתר לאוויר יבש או אי חשיפה מספקת לאוויר נקי, וגורמים נוספים רבים.

ישנם כיום סוגי טיפול אחדים במחלות העור: מניעתיים, אקטיביים, תרופתיים, ועוד. טיפול מקובל כיום הוא הזנת העור בחומרים שומניים שונים כדי לסייע לעור לשמור על לחותו על ידי ספיחת לחות מהחוץ, או העלאת לחות מהשכבות התחתונות של העור, ובכך להקל על הפגיעה או על תסמיניה. בין השמנים שמקובל להשתמש בהם יש גם שמנים שמקורם מהצומח.

השימוש בשמנים הוא הן ברפואת העור הקונבנציונאלית- דרמטולוגיה.[5] והן ברפואה המשלימה, כגון ארומתרפיה (שמשתמשת בין השאר גם בשמנים אתריים לסיכה) ועוד.

 

ב. סיכת הגוף ברפואה בעבר

פליניוס מתאר בהרחבה שימוש בשומן בעלי חיים כדי לרפא צלקות בגוף, לסוך את השיער ולמנוע את נשירתו, למנוע הפלות, כתרופה לשחפת,[6] לשם ריפוי בעלי חיים,[7] ועוד.

וכך כותב גם ר' שבתי דונולו: "ואם יכאב הראש והמצח ביחד קח כימוליאה[8] יודקו שניהם יחד וערב בשמן וורד וחומץ ומשח המצח...".[9] דונולו מציין גם מספר סוגי שמנים שבהם סכו, כגון שמן ורד, שמן קמומיל, שמן פיגם, שמן חרדל, ושמן ללא אזכור המין המסוים.[10]

גם הרמב"ם כותב על יתרונותיו הרפואיים של השמן: "ראוי שיספיק לך בהשקט חוזק הכאב במורסות חיצוני הגוף החדות במה שלקח מתירוש הענבים קדוש בבשול, ושמן ורדים... ותטבול צמר דשן ותניח עליו, ויהיה בסתיו פושר ובקיץ קר. וכן תפעל בתחבשות",[11] וכן: "מהשמנים היותר נמרצים להבריא לבשול חלקי העור הוא שמן שבת (צמח) הלח, ושמן תירוש ענבים, ומתיך היגיעה התכה שלמה ומרפאה, אע"פ שתהיה היגיעה חזקה. וכן שמן גרגיר צנובר יאות ליגיעה חזקה".[12]

 

ג. משמעות לשונית

סיכה היא שם פעולה של השורש סו"ך ומשמעותה היא משיחת שמן או עיסוי באמצעותו.[13]

 

ד. הגדרה

סיכת שמנים שונים הוזכרה כפעולה שמקובל לעשותה לשם כמה מטרות שונות: סיכת גוף האדם, סיכת כלים שונים: תנורים, כלי עור ועוד,[14] וכן למטרות חקלאיות.[15] סיכה מוגדרת כפעולה שאינה נכנסת לגוף, ובכל זאת הגוף נהנה ממנה.[16]

 

ה. אזכורים בתנ"ך

המלך נמשח בשמן, משיחה זו הייתה נעשית על ידי סיכה.[17] הקב"ה מנחם את ירושלים שהוא ישוב ויסוך אותה בשמן לאחר חורבנה: "וארחצך במים ואשטוף דמיך מעליך ואסוכך בשמן".[18]

הסיכה אף הוזכרה כפעולה שאין לעשותה בשעת אבלו ותעניתו של האדם: "וישלח יואב... ויקח משם אשה חכמה, ויאמר אליה התאבלי נא ולבשי נא בגדי אבל ואל תסוכי שמן",[19] וכן: "בימים ההם אני דניאל הייתי מתאבל שלושה שבועים ימים, לחם חמודות לא אכלתי ובשר ויין לא בא אל פי וסוך לא סכתי".[20] רות סכה עצמה לפני שהלכה לגרנו של בועז.[21]

 

ו. מטרת הסיכה

בחז"ל הובאו כמה מטרות שונות לסיכת שמנים שונים לצורכי האדם: סיכת הגוף לצרכים רפואיים,[22] או להנאה, כשפעולה זו להנאה יש לעשותה לאחר הרחיצה.[23]

כמו כן סיכת כלים שונים כדי לחזקם,[24] או כדי להחליקם ולצחצחם.[25] מטרה נוספת שהוזכרה היא לצורך צמחים; סיכת הצמחים עצמם[26] וסיכת הפירות.[27]

 

ז. סיכה כשתייה

בתהלים[28] נאמר: "ותבוא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו", מהשוואה זו בין מים לשמן למדו חז"ל[29] שדיני הסיכה הם כדיני השתייה. להשוואה זו ישנן כמה השלכות. לעניין הגדרתה כהנאה ביום כיפור ובתשעה באב[30] ובשל כך איסור עשייתה בימים אלו. וכן, עשייתה בשבת במקום שאינו מיועד באופן ישיר לצרכים רפואיים.[31]

 

ח. סיכת שמנים שיש בהם קדושה

על שמן שמופק מצמח חלים כל הדינים של הצמח שממנו נוצר, לכן יש להשתמש בו כפי המגבלות של הצמח המקורי. לכן מותר לסוך רק משמנים שנוצרו ממינים שיש רגילות לסוך בהם.[32]

מותר לסוך גם בשמנים שיש לשמור על קדושתם, כגון: תרומה, מעשר שני, שביעית,[33] ועוד.

במינים שיש בהם קדושה מותר לסוך רק סיכה המשמשת את גוף האדם, ולא את כליו השונים. אך מותר לאדם לסוך עצמו בשמנים אלו גם אם בשל כך השמן יסוך גם את כליו.[34] ישנם כמה מקרים שבהם ניתן לסוך דברים נוספים, כגון סיכת צמחים בשמיטה וסיכת בעלי חיים בשבת, ראה להלן.

 

ט. שביעית

סיכת אדם

מותר לאדם לסוך את גופו בשמן שקדוש בקדושת שביעית, אך אסור לו לסוך את כליו בשמן זה,[35] ובמקרה שעבר וסך עליו לרכוש מזון במחיר העלות של השמן שהשתמש בו, ולאכלו כדין קדושת שביעית.[36]

מותר לסוך בשביעית רק מה שיש רגילות להשתמש בו לשם סיכה, לכן מותר לסוך שמן בלבד, ואין לסוך יין וחומץ.[37] סיכת הראש בשמן היא פעולה שיש רגילות לעשותה, לכן מותר לאדם לסוך את ראשו בשמן גם אם יש בראשו פצעים.[38] אין לסוך שמן של שביעית בתוך המרחץ, מפני שיש בכך משום ביזיון לקדשים.[39]

מותר לעשות שמן למטרות סיכה רק מזיתים שניתן להפיק מהם חצי לוג שמן מתוך סאה של זיתים, אין להפיק שמן לצורך סיכה מזיתים שניתן להפיק מהם כמות קטנה יותר, משום שיש בכך הפסד פירות שביעית.[40]

 

סיכת צמחים

מותר לסוך בשמיטה בשמן אילן שנגזם כדי שלא יינזק בשל הגיזום.[41] אך אסור לסוך בשמיטה את הפירות בשמן משום שהדבר נחשב כתוספת לפרי,[42] ומדובר בעבודה.[43] נחלקו התנאים האם מותר לסוך בשביעית פירות שגדלו בשישית, אך טרם הבשילו בשישית,[44] וכן נחלקו לגבי פירות שהחלו לגדול בשמיטה, וממשיכים לגדול לאחריה.[45]

 

סיכת תאנים

כדי שתאנה תבשיל יש צורך לזרז תהליך זה, לשם כך יש לנקב[46] את פגת התאנה בקיסם טבול בשמן, או בסיכת[47] "פי הפגה", פעולה זו מסייעת לזירוז הליך ההבשלה של התאנה[48] וגורמת להשמנתה.[49] מלאכה זו היא תולדה של מלאכת זורע.[50] אופן נוסף שהוזכר הוא "משיחת הבוסר מהחלב שלהן".[51] עיין ערך "הבחלה".

 

י. שמן שקדוש בקדושת תרומות ומעשרות

נחלקו התנאים האם סיכה נחשבת לפעולה שניתן לעשותה בשמן של מעשר שני.[52] שמן של תרומה[53] הוא קדוש ולכן אין לסוך אותו בידיים טמאות, אך אם השמן נשפך על האדם שלא במתכוון מותר לשפשפו ועל ידי כך האדם סך.[54]

 

יא. שבת

מותר לאדם לסוך את עצמו לצורכי הנאה, ומותר לעשות כן אף אם הוא יתרפא בשל כך,[55] אך אסור לסוך את עצמו רק לרפואה, משום גזרת "שחיקת סממנים".[56]

אין לסוך בהמה לצורכי הנאתה, אך מותר לסוכה לצרכים רפואיים, כגון טיפול במכתה, משום שבבהמה לא גזרו על איסור "שחיקת סממנים".[57]

סיכת עור חדש בשמן מתקנת אותו, לכן אין לסוך מנעלים חדשים בשבת, אך מותר לסוך מנעלים ישנים, משום שאין בסיכתם פעולת תיקון.[58]

השיעור שעליו מתחייבים בהוצאת שמן בשבת מרשות לרשות הוא כדי לסוך בו איבר קטן.[59]

 

יב. יום טוב וחול המועד

אין לסוך כלים ביום טוב,[60] גם לצורך הכנת מאכלים באותו יום טוב.[61] בחול המועד מותר לבצע פעולות סיכה בצמחים, הן פעולות שמטרתן היא מניעת נזק מהעץ, כגון משיחת משחה לאחר הגיזום, והן השבחת הפירות.[62]

 

יג. הלכות אבלות ותענית

אין לסוך גוסס לפני מותו מפני שבכך מקרבים את מותו.[63] מותר לסוך את המת בשבת בתנאי שלא מטלטלים אותו או חלק מגופו.[64] אסור לאבל לסוך עצמו לצורכי הנאתו, אך מותר לו לסוך כדי להוריד את הלכלוך מגופו או לצרכים רפואיים.[65] איסור סיכה הוא אחד מחמשת העינויים שיש להתענות ביום כיפור ובתשעה באב.[66]

 

 

 

[1]  Epidermis– "עילית העור". תאים מתחתית האפידרמיס נודדים כלפי מעלה, מתים במהלך הנדידה ויוצרים שכבה של תאים מתים הנקראת שכבת הקרנית. הקרנית מתקלפת כל הזמן ומתחלפת בתאים חדשים שמגיעים מתחתית האפידרמיס. הקרנית מגנה עלינו מפני חדירת גורמים זרים.

[2] Dermis – שכבה זו מכילה סיבים רבים של חומר אלסטי ושל החלבון קולגן. בדרמיס נמצאים כלי הדם המזינים את העור, בלוטות הזיעה המפרישות זיעה, בלוטות החלב המפרישות חומר שומני שמכסה את העור, זקיקי השערה והקולטנים הרגישים לתחושות השונות: לחום, לקור, למגע, ללחץ ולכאב.

[3] Hipodermis – שכבת השומן של הגוף. עובייה של שכבה זו נע בין מילימטרים ספורים לסנטימטרים אחדים, מטרתה היא בידוד ושמירה על חום הגוף.

[4] הגורם העיקרי האחראי לעור יבש, קשקשי ומגורה קשור לאיבוד מים מהשכבה הקרנית. אבדן מים זה נקרא אבדן מים טרנס-אפידרמלי.TEWL – trans epidermal water loss

[5] מיוונית: דרמיס- עור, לוגיה- תורה.

[6] תולדות הטבע ספר 28, פרקים 28, 37; ספר 30 פרק 45.

[7] תולדות הטבע ספר 11, פרק 45.

[8] כנראה מדובר בסוג של אדמה.

[9] פרקטיקה רפואית, עמ' קיג, מובא ב'מפעל הלשון ההיסטורי' של האקדמיה ללשון עברית. בספרו מופיעות הנחיות רבות נוספות, כגון טיפול בכאבי אוזניים, מצח, כאבי בטן, תיאור מחלות שנראות כאפילפסיה או קדחת ועוד רבות.

[10] ייתכן שמדובר בשמן זית.

[11] כתבים רפואיים פרקי משה מאמר שמיני פרק 8 פיסקה 35.

[12] כתבים רפואיים, חלק ב, פרקי משה, מאמר תשיעי סעיף 112.

[13] ערוך ערך "סך", ראה האקדמיה ללשון עברית, מפעל המילון ההיסטורי ללשון עברית ערך "סוך". בתנ"ך ישנן הטיות רבות לשורש זה, כגון "נסכים", ראה במדבר כח, ז: "ונסכו רביעית ההין לכבש האחד בקודש הסך נסך שכר לה'", ועוד.

[14] ההשלכות לכך הן רבות: שימוש בשמנים שיש בהם קדושה, עשיית פעולה זו בשבת, ועוד.

[15] ראה פליקס לירושלמי שביעית, חלק א עמ' 113­-;114; תוספתא כפשוטה שביעית א, ח, הע' 50.

[16] ברכות נז, ב.

[17] ראה שמואל א טז, יג; רמב"ם כלי המקדש א, ט-י.

[18] יחזקאל טז, ט.

[19] שמואל ב יד, ב.

[20] דניאל י, ב- ג.

[21] רות ג, ג.

[22] ראה שבת נג, א: "סכין ומפרכסים לאדם"; שבת קיא, א: "החושש במתניו סך הוא את השמן"; ירושלמי שביעית ח, ב: "החושש את ראשו... סך שמן".

[23] שבת מא, א, רחץ ולא סך "דומה למים על גבי חבית".

[24] דין זה הוזכר בכמה הלכות, כגון: יום טוב, ראה ביצה לד, א, שאין לסוך כלים חדשים ביום טוב.

[25] כך מבארים ר"ן ביצה יט, א בדפי הרי"ף, ומאירי ביצה לד, א, ד"ה תנור וכירים, את איסור סיכת הכלים ביום טוב, לדעת הר"ן איסור הצחצוח מוגדר כתיקון כלי, שאין לעשותו ביום טוב.

[26] כגון סיכתם לאחר הגיזום, ראה ע"ז נ, ב. בתוספתא שביעית א, ח הובא שלאחר שמבצעים פעולת גיזום או סיכה אין לקנח את השרף באילן עצמו, אלא בעליו, ראה תוספתא כפשוטה וחזון יחזקאל שכתבו, על פי גרסאות שונות בתוספתא, שהשרף גורם לנזקים באילן, ולכן יש להימנע מניגובו באילן לאחר סיום תהליך הסיכה או הגיזום.

[27] כגון סיכתם כדי שיבשילו, ראה משנה שביעית ב, ה.

[28] תהלים קט, יח.

[29] שבת פו, א.

[30] יומא עו, ב.

[31] רש"י סנהדרין קא, א, ד"ה וממשמשין.

[32] מכיוון שפעולה זו היא פעולה שמקובל לעשותה היא ניתנת גם לשימושים אלו. משנה שביעית ח, ב: "שביעית ניתנה... לסיכה... ולסוך דבר שדרכו לסוך ולא יסוך יין וחומץ, אבל סך הוא את השמן, וכן הוא בתרומה ומעשר שני".

[33] משנה שביעית ח, ב. ראה ירושלמי שביעית ז, א: "לכם כל שהוא צורך לכם, ותני עלה... סיכה".

[34] ראה תוספתא תרומות י, יא: "שמן של תרומה אין חוסמין בו תנור וכירים ואין סכין בו מנעל וסנדל לא יסוך את רגליו והוא בתוך המנעל לא יסוך את רגלו והוא בתוך הסנדל אבל סך את רגלו ונותנה במנעל סך את רגלו ונותנה בסנדל סך כהן עצמו שמן של תרומה ומתעגל על גבי קטבוליא ואינו חושש". ביחס להלכות שבת ראה שבת קמא, ב, תוספתא שבת ג, טז-יז; טז, יד. וכן ירושלמי שביעית ח, ח.

[35] משנה שביעית ח, ח. ראה רמב"ם במקום, שביאר שהשימוש המותר בפירות שביעית הוא אכילה בלבד, לכן אין לסוך את הכלים, אך מותר לסוך את הגוף, וראה חזו"א שביעית יג, ח, שכתב שאין לסוך כלים בשמן משום שהנאתם וביעורם אינם באים כאחד, עיין ערך ביעור.

[36] כך מבארים את המשנה ח, ח "יאכל כנגדן" ר"ש, ריבמ"ץ, רא"ש, רע"ב במקום.

[37] משנה שביעית ח, ב; תוספתא שביעית ו ,ח: "שהשמן דרכו לסיכה יין וחומץ אין דרכו לסיכה".

[38] ירושלמי שביעית ח, ב: "החושש את ראשו או שעלו בו חטטין סך שמן". ראה פליקס שביאר שמכיוון שפעולה זו היא פעולה רגילה היא מותרת, ואין בה משום רפואה.

[39] ירושלמי שביעית ח, סוף הלכה ב.

[40] כך מבארים את המשנה שביעית ד, ט: "הכניסו חצי לוג כותש וסך בשדה" הריבמ"ץ והר"ש וטעמם הוא על פי דרשת הפסוק: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה - לאכלה ולא להפסד". ראה ר"ש שהוסיף שאין רגילות לסוך שמן מזיתים שעדיין לא הבשילו.

[41] ע"ז נ, ב, ראה רש"י במקום שכתב שפעולה זו מוגדרת כ"אוקמי אילנא" לכן היא מותרת.

[42] ע"ז נ, ע"ב. פעולה זו אינה באה למנוע נזק, לכן היא מוגדרת כ"אברויי אילנא".

[43] תוספתא שביעית א, ח, הובאה בר"ש שביעית ב, ה, לכן במקום שלא רגילים לעשותה, מותר לסוך משום שבאותו מקום היא אינה מוגדרת עבודה. ועיין חזו"א יז, כז.

[44] כך מבאר הרא"ש את מחלוקת התנאים במשנה שביעית ב, ה, לדעת ת"ק אין לסוך אותם בשביעית, ולדעת רבי יהודה מותר לסוכם רק במקום שנהגו שלא לסוך את הפירות בדרך כלל, ראה רע"ב שכתב שטעמו של רבי יהודה הוא שבמקום שלא נהגו לסוך, אם אדם סך, הדבר לא נראה כעבודה.

[45] לדעת ת"ק במשנה שביעית ב, ה אין לסוכם, ולדעת רבי שמעון מותר לסוכם, ראה רש"ס שכתב שטעמו של רבי שמעון הוא שפעולה זו מוגדרת כפעולת הנעשית באילן, ולכן אין לאוסרה במוצאי השמיטה, למרות שיש על האילן פירות הקדושים בקדושת שביעית.

ריבמ"ץ מבאר בהסבר השני את דברי רבי שמעון שמותר לעשות מלאכות בעץ לאחר השמיטה אף על פי שיש בו פירות שביעית.

[46] כך מבאר הר"ש שביעית ב, ה באפשרות ב את פעולת הסיכה.

[47] כך מבאר הר"ש שביעית ב, ה באפשרות א את פעולת הסיכה.

[48] כך מבארים רמב"ם שביעית ב, ה; ריבמ"ץ שביעית ב, ה; רא"ש שביעית ב, ה את פעולת הסיכה. ראה פליקס, שביעית ב, ה עמ' 113. פעולה זו נקראת כיום "הבחלה", עיין ערך.

[49] רש"י ע"ז נ, ב ד"ה את הפגין.

[50] ירושלמי שבת ז, א: "כל דבר שהיה מבחיל את הפירי חייב משום זורע... הסך... וכל דבר שהוא להבחיל את הפירי חייב משום זורע". רש"ס שביעית ב, ה ד"ה סכין, ומטרתה היא לשפר את איכות הפרי.

[51] ריבמ"ץ שביעית ב, ה, ראה פליקס, שביעית ב, ה עמ' 114, שכתב שאופן זה של סיכה לא מוכר ואינו מקובל באופן מעשי, ועיין שם הערות 123­-124.

[52] כך מבארים הריבמ"ץ והר"ש את מחלוקת רבי שמעון וחכמים במשנה מעשר שני ב, ב, אמנם לדעת הרמב"ם במקום מחלוקתם היא האם מותר לומר לחברו שיסוך אותו בשמן מעשר שני, ולדעתו אין לעשות כן משום שהדבר נחשב שהוא משתכר בשמן מעשר שני, אך גם לדעת רבי שמעון סיכה היא מלאכה שמותר לעשותה בשמן של מעשר שני.

[53] תרומה גדולה ותרומת מעשר.

[54] תוספתא תרומות י, יא.

[55] שבת נג, ב; קיא, א.

[56] סנהדרין קא, א; ראה שו"ע או"ח שכז, א-ב, ובנושאי כלים שם.

[57] גמרא שבת נג, ב; רמב"ם שבת כא, ל.

[58] תוספתא שבת ג, טו; ירושלמי שבת ו, ב.

[59] שבת עו, ב. בגמרא עז, ב נחלקו באיזה שיעור מדובר, אם מדובר באיבר קטן של גדול, או שמא באיבר של ילד קטן.

[60] גמרא ביצה לד, א, שאין לסוך תנור וכיריים חדשים; תוספתא ביצה ג, טז. ראה רש"י ד"ה ואין מפיגין, ותוספות רי"ד ד"ה תנור וכירים שכתבו שהאיסור בכך הוא משום תיקון כלי.

[61] רש"י ביצה לד, א ד"ה ואם, שכותב שהיתר הגמרא "ואם בשביל לאפות בה" הוא רק לגבי צינון התנור, ולא לגבי שאר פרטי האיסור שהובאו בגמרא, אמנם ראה מרדכי ביצה סי' תרצד בשם האביעזרי, שמשמע מדבריו שהיתר הגמרא "ואם בשביל לאפות בה" הוא לכל הדינים שהוזכרו בגמרא, וטעמו הוא שהדבר מוגדר כמכשירי אוכל נפש שלא היה ניתן לעשותם מערב החג, וראה רי"ף ביצה יט, א בדפיו, הרא"ש ביצה פרק ד סי' טו, שנוקטים בסתמא את דברי הגמרא בלא להתייחס במפורש לחלוקה בין הדינים השונים.

[62] שו"ע או"ח סי' תקלז, יב. ראה ערוך השולחן או"ח תקלז, ט, ומשנה ברורה או"ח, לז שכתבו שמותר לסוך את הפירות משום שפעולה זו מוגדרת כפעולה שאין בה הרבה טרחה.

[63] מסכתות קטנות מסכת שמחות, ברייתות מאבל רבתי פרק ג הלכה א.

[64] שבת קנא, א: "עושין כל צרכי המת סכין ומדיחין אותו, ובלבד שלא יזיז בו אבר".

[65] שו"ע יו"ד סי' שפ, א; שפא, ב.

[66] גמרא יומא עז, ב.