אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

^[1] ויקרא יא ט-יב; דברים יד ט-י.

[2] חלק מהראשונים כתבו, בעקבות סוגיית הגמרא (בבלי מכות, טז ב), שדגים בעלי סנפיר וקשקשת הנמצאים ביבשה (וכפי שמצוי לעיתים שמוצאים דגים בלחלוחית האדמה של שדות חרושים) -  אסורים משום "שרץ הארץ". ולפי חלק מהראשונים, לוקים עליהם גם כדגים טמאים. ולכן, היו מהאחרונים שאסרו שלא לאכול מינים מסויימים של דגים בחודשי הקיץ, שכן בחודשים אלו, עם התמעטות מקורות המים הגלויים, היו הדגים הללו נאספים בשלוליות שבשדות (ראו דרכי תשובה על יו"ד, פג ז).

[3] רמב"ן על התורה, ויקרא יא ט.

[4] ראו משה רענן, "והאי דג טמא כיון דלית ליה חוט השדרה – סימני דגים טהורים", פורטל הדף היומי, https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=41199.

[5] משנה נדה, ו ז.

[6] תוספתא חולין ג כו. הגמרא (בבלי חולין, סו ב) שאלה מדוע אם כן, הזכירה התורה את הסנפיר, שלכאורה מיותר? תשובה של הגמרא היא - "יגדיל תורה ויאדיר". תשובה זו איננה ברורה דיה, וניתנו לה מספר פירושים שונים. סיכום של דעות הפרשנים ביחס לתשובה זו, ראו: במאמרו של אלכס קליין, "פרשת שמיני: מדוע התורה הזכירה את הסנפירים?", https://alex-klein.co.il/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%99-%D7%9E%D7%93%D7%95%D7%A2-%D7%94%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94-%D7%94%D7%96%D7%9B%D7%99%D7%A8%D7%94-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%A1%D7%A0%D7%A4%D7%99%D7%A8/.

[7] במאה ה-18 התעוררה שאלה ביחס לדג בשם "סטינקס מרינוס", שנטען כי יש לו קשקשים אך הוא נעדר סנפירים. היו שרצו להתירו לאור דברי הגמרא, וטענו שמוכרחים לומר שיש לו סנפירים אלא שטבעם לנשור לפני שמוציאים אותו מהמים (כך כתב למשל הפרי חדש). לעומתם, כתב בעל הכתב והקבלה שמציאות כזו איננה מתקבלת על הדעת, ושיש להסביר כי מה שהכלל התלמודי – "כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר", אינו כלל מוחלט, אלא שלרוב בעלי הקשקשת יש סנפיר (הכתב והקבלה על ויקרא שם. למעשה, התברר שכלל לא מדובר בדג אלא בבעל חיים בעל רגליים (וראו בהרחבה אצל הרב אברהם קורמן, "דגים טהורים וטמאים", https://tora.us.fm/tnk1/tora/wyqra/tm04.html). עם זאת, כיום ידועים מינים כמו צלופחי הביצות, (השכיחים באמריקה המרכזית והדרומית), שמצויידים בקשקשים ונעדרים סנפירים (על אף שככל הנראה יש להם שרידים של סנפירים שרידיים). על סוגיה זו ראו אצל משה רענן, שם.

[8] משנה חולין ג ו ורש"י על בבלי חולין, נט א.

[9] הרב ישראל מאיר לוינגר, ספר מאור לכשרות ב (ירושלים: פלדהיים, תשע"ב), עמ' 308-307.

[10] משנה חולין שם.

[11] בבלי שם.

[12] רמב"ן על התורה יא ט; מגיד משנה על הרמב"ם מאכלות אסורות, א כד ועוד. הרמב"ן הסתמך בין השאר על הזיקה שהתלמוד יצר בין הקשקשים לשריון, וכשם שהשריון נפרד מגופו של הלובש אותו, כך גם הקשקשים מנותקים מעורו של הדג. בנוסף, הוא מציין לתרגום אונקלוס, שתירגם קשקשים –"קלפין", שיהיו כמו קליפה של הפרי המקיפה אותו מבחוץ.

[13] ראו דרכי תשובה פג, ס"ק יג.

[14] שו"ע יו"ד, פג א ובהג"ה שם. אמנם, בב"י הביא את שיטת הרמב"ן בפשטות ("וזה ברור"), והסביר שגם את שיטת הרמב"ם (הדומה לכאורה יותר לדין המשנה – "הדבוקה בכל גופו"), יש להבין כך.

[15] קיימים דיונים רבים בפוסקים ביחס להגדרה המדוייקת של הקשקשים המתירים. כך למשל, נחלקו אחרונים בשאלה האם צריך להיות אזור בקשקש שמופרד לגמרי מהעור, או שהעיקר הוא שבשעת תלישת הקשקש ישאר העור שלם. מחלוקת נוספת נוגעת בצורת הקשקש, האם הוא חייב להיות מעוגל, או שהוא יכול להיות מוארך בקצהו. סוג מסויים של דגים שבו הקשקשים גדלים פנימה, לתוך עור הדג, ולא להיפך. גם כאן נחלקו הפוסקים בדין זה. סיכום הדעות השונות בשאלות אלו ראו אצל הרב לוינגר, מאור לכשרות, עמ' 312-310.

[16] הרב לוינגר, מאור לכשרות, עמ' 308; שם, עמ' 311.

[17] השאלה, שהגיעה לפתחו של הנוב"י, התעוררה בקהילה בה דרו במשותף אשכנזים וספרדים. מסורת הפסיקה הספרדית התירה לאכול את הדג, אך האשכנזים נמנעו מאכילתו. הנוב"י כתב תשובה ארוכה ומפורטת שביקשה להתיר את השטירל ממגוון סיבות, בין השאר – מכיוון שעצם העובדה שהקשקים יכולים להפרד בדרך זו או אחרת, מגדירה אותם כקשקשים (ראו נוב"י תנינא יו"ד, סי' כח). עם פרסום תשובתו של הנוב"י התעורר פולמוס גדול, והיו שטענו כי תשובה זו היא זיוף, אם כי לאחר זמן התברר בבטחון שהיא מקורית. וראו בדרכי תשובה שם, ס"ק יב. וראו בהרחבה על הפולמוס והצדדים השונים שהשתתפו בו – מעוז כהנא, מהנודע ביהודה לחתם סופר: כתיבה הלכתית לנוכח אתגרי הזמן, (ירושלים: מרכז זלמן שז"ר, תשע"ו), עמ' 212-194.

[18] לוינגר, מאור לכשרות, עמ' 310.

[19] שו"ע יו"ד פג ב וש"ך שם, וראו בתפא"י על משנה עבודה זרה; ערוך השולחן יו"ד, פג טו; וראו בשו"ת שואל ונשאל יו"ד ח"ה סי' סד שהביא גם דעה נוספת.

[20] במשנה (חולין, ג ו) הוצגה מחלוקת בין ת"ק, הסבור שמספיק קשקש אחד להתיר את הדג, לבין רבי יהודה הדורש שני קשקשים. בתוספתא הוצגה המחלוקת באופן מעט שונה "כמה קשקשים יהו בו אפילו אחת תחת לחיו ואחת תחת זנבו ואחת תחת סנפיר שלו, ר' יהודה אומר שנים" (תוספתא חולין, ג כז). הראשונים נחלקו בהבנת התוספתא – האם לדעת ת"ק נדרשים שלושה קשקשים (שלא כמו שהופיע במשנה), או שמא די בקשקש אחד אך שיהיה באחד מהמקומות שנשנו. להלכה פסק השו"ע (יו"ד פג א) שדי בקשקשת אחת, אך הרמ"א הוסיף (בשם יש אומרים) שצריך להיות הקשקש באחד מהמקומות שנשנו כאן, וסיים "וטוב להחמיר".

[21] רמב"ן על חולין נט א ובראשונים נוספים.

[22] שו"ע יו"ד, פג א.

[23] שם.

[24] ראו דרכי תשובה שם, אות יז.

[25] דג החרב (Xiphias gladius, מכונה גם Swordfish) הוא דג טורף, המצוייד המצוייד בלסת עליונה מאורכת במיוחד, ונחשב כדג מאכל חשוב. במאה ה-16 כתב בעל "כנסת ישראל" (בהגהותיו על בית יוסף יו"ד, פג אות עד) כי "מנהג פשוט בכל קהילות ישראל לאכול דג בעל החרב (הנקרא בלעז פישי אישפאדה), אף על פי שאין לו קשקשת, מפני שאומרים שבשעה שעולה מן הים מחמת כעסה מתנועעת ומשלכת קשקשותיה". עוד הוא מספר על ניסוי אמפירי שערך זקנו, שהוכיח טענה זו. נראה שקביעתו החד משמעית של הכנסת ישראל נתקבלה על ידי כל הפוסקים עד לאמצע המאה ה-20. בשנת תשי"א פרסם הרב טנדלר רשימת כשרות של דגים, ובה נכנס דג הרחב תחת רשימת הטמאים. לטענתו, בדיקה אמפירית של הדג תחת המיקרוסקופ, מגלה שאין התכנות למציאות של קשקשים עליו. כשבא להתמודד עם פסיקת ה"כנסת ישראל" הוא טען שאין ספק כי פסקו מוסב בכלל על מין דג אחר, הנושא גם הוא מבנה הדומה לחרב. פסקו של הרב טנדלר הצית פולמוס רבני מסועף, הקשור גם למאבקים מול קהילת הקונסברטיבים בארה"ב, ולחילוקי דעות בין הרבנות הראשית לרבני ארה"ב. למעשה, כיום דג הרחב נחשב כדג טמא ברוב קהילות ישראל, אך ברומא, בטורקיה, ובכמה מקומות נוספים, מתירים את אכילתו. להרחבה על פולמוס דג החרב, ראו אצל הרב ד"ר ארי צבי זיבוטפסקי, "הפולמוס אודות כשרותו של דג החרב", המעיין נ,ג (תשע), http://shaalvim.co.il/torah/maayan-article.asp?id=366#_ftn17.