אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

אנציקלופדיה הלכתית-חקלאית הוא פרוייקט חדש מבית מכון התורה והארץ, שמרכז מידע מקצועי והלכתי השייך לכלל תחומי החקלאות (הצומח והחי) ומהווה רקע חשוב לכתיבה הלכתית בנושא המצוות התלויות בארץ.

הערכים מובאים בשני חלקים: החלק המדעי-מקצועי ובעקבותיו הדיון ההלכתי.

צוות הכותבים של האנציקלופדיה כולל אנשי מדע מעולם האקדמיה, הנחשבים למומחים בתחומם, ורבנים פוסקי הלכה הבקיאים במצוות התלויות בארץ ובפרטי הלכותיהם.

מטרת האנציקלופדיה היא להביא בפני הקורא את הידע הקיים בסוגיות אלו, ואינה מהווה ספר פסיקה הלכה למעשה.

פרוייקט בסיוע משרד התרבות והספורט- מנהל התרבות.
המחלקה למכוני מחקר תורניים.
 
חזור למפתח הערכים

רימון

שם מדעי: Punica granatum  

אנגלית:   Pomegranate

שם ערבי: רומאן -  رمان

משפחה: כופריים - Lythraceae  (משפחת הרימוניים - Punicaceae).

 

ראשי פרקים:

חלק מדעי:

א. רקע כללי

ב. ביות

ג. בארץ ישראל בימי הבית הראשון

ד. בארץ ישראל בימי הבית ה-II

ה. זנים בעבר

ו. ענף הרימון לאורך הדורות

ז. היקף גידול התמרים בהווה 

ח. תנאי גידול

ט. ריבוי

י. דרכי הגידול

יא. קטיף

יב. זנים חשובים בארץ בהווה

יג. סגולות רפואיות

יד. שימוש בפרי לצביעה

חלק הילכתי:

א. חלקי הפרי החיצוניים

ב. עוקץ

ג. פיטמה

ד. נץ

ה. מסרק

ו. קליפות

ז. תרומות ומעשרות

ח. כלאים

ט. דמאי

י. פסח

יא. גודל הפרי וחשיבותו

יב. שיעורי תורה

יג. הכנת הפרי לאכילה

יד. חרקים

רשימת המזיקים העיקריים הפוגעים ברימונים

 

 

חלק מדעי

כתיבה: ד"ר עקיבא לונדון

רקע כללי:

הרימון הוא עץ - שיח הנמנה עם שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל: "ארץ חיטה ושעורה, גפן תאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש",[1] הרימון הוא השלישי מבין פירות הארץ הנזכרים בפסוק ושלישי להבשלה.[2] הרימון נזכר כפרי מאכל[3] וכקישוט[4] במקרא ובמקורות חז"ל.[5] גידול הרימון בארץ קדום עוד טרם כניסת עם ישראל לארץ.[6] הרימון היה מוכר היטב בתרבות החקלאית הקדומה של הארץ אך ככל הנראה לא היה ענף כלכלי חשוב.[7] הרימון שימש לאכילה כפרי חי ומשומר, מגרגריו התקינו מיץ מרוכז ויינות.[8] פירות הרימון וחלקי הפרי השונים שימשו בימי קדם גם לתעשייה, למלאכה ולרפואה.[9]

הרימון נזכר פעמים רבות במקרא, בין היתר בזכות יפי פרחיו, גרגיריו, פריו היפה[10] והאדום וטעמו העדין. הרימון נתייחד במקרא ובמקורות חז"ל גם כמשל ליופי ואהבה.[11] תוך הרימון בניגוד מסוים לקליפתו זכה להוות סמל לתורה מצוות.[12], ולהבדיל, כשמה של עבודה זרה,[13] דומה, שרקע זה, היווה גורם חשוב בקביעת ערכו באומנות ובאבזרי קודש במשכן, במקדש,[14] בעיטורי בתי כנסת[15] ובמטבעות.[16] מקומות ישוב רבים בארץ ובאזור נקראו בשם הרימון[17], הן במקרא[18] והן במשנה[19], ואף שמות אנשים[20]. תפוצת השם יש בה כדי להעיד על חביבותו ולאו דווקא על היקף גידולו המסחרי.[21] בשל ריבוי גרגריו המתוקים נהגו לומר לפני אכילתו בליל ראש השנה: שירבו זכויותינו כרימון", או "שנהיה מלאים במצוות כרימון"

פרוש שמו הלטיני של הרימון - Granatum הוא 'גרגרי'. הכינוי רימון בצורתו העברית מקובל בשנויים קלים ברוב השפות השמיות והקרובות לשמיות,[22] כך גם בתעתיק האכדי[23] ובתרגום השבעים[24]. הצרוף המקובל 'הדד-רימון',[25] מציין איחודן של שתי דמויות אלים המציינות פוריות,[26] יתכן כי ריבוי גרגירי פרי הרימון מרמז על כך.

 

ביות:

מוצאו של הרימון הוא ככל הנראה מאזור צפון פרס והים הכספי, מיני רימון בר גדלים 'בחגורה הכספית' ובתוכה מזרח תורכיה, מונטנגרו ואלבניה[27] ומשם הופץ לכל ארצות אגן הים התיכון. אבות הרימון  התרבותי (P. granatum) זוהו כמיני רימון בר.[28] רימון הבר הוא שיח קוצני בינוני בגודלו, עליו מעט קטנים (מהעץ התרבותי), ופרותיו קטנים למדי בהשוואה לפירות הרימון התרבותי וטעמם טפל.  

ביות הרימון החל מהמחצית השנייה של האלף השלישי לפני הספירה (סוף התקופה הכלקוליתית ותחילת תקופת הברונזה המוקדמת), נתגלו ותועדו ממצאים של חלקי פירות רימונים, בכמה אתרים במסופוטמיה העתיקה,[29] יש אומרים כי הרימון בוית לראשונה כצמח תרבות באזור פרס. הרימון גדל גם בישראל מאז האלף השלישי לפני הספירה, בחפירות גזר (3000 לפנה"ס - התקופה הכנענית הקדומה I) נמצאו שרידי פירות רימון, תאנה, גפן וזית.[30] זרעי רימונים מאובנים וחלקי קליפות רימונים, מסוף התקופה הכלקוליתית ומהתקופה הכנענית הקדומה I (הברונזה המוקדמת) נמצאו גם  באתרים נוספים בארץ.[31] בהמשכה של תקופה זו התרחבה תפוצת הרימון, וממצאים מתקופת הברונזה המאוחרת נתגלו בקפריסין ובדרום יוון,[32] בהמשך הם הועברו למצרים (1970 – 1800 לפנה"ס) ולארצות נוספות באגן הים התיכון.[33] לרומא הגיע הרימון מצפון אפריקה במהלך האלף הראשון לפנה"ס והוא נקרא שם תפוח פוני (Malum punicum).[34]

לאור הממצאים והעדויות שנאספו, עולה כי הרימונים היו חלק מהפירות הראשונים אשר בויתו בעבר, זאת למרות שהרימון מוכר כגידול בעל חשיבות משנית בהורטיקולטורה[35] של המזרח התיכון והקרוב, וביחס לענפי מטע מרכזיים אחרים כגון: גפן, זית תמר ותאנה. מופע הרימון כבר בתקופת הברונזה המוקדמת בארץ ישראל מרמז אולי על תחילת ביות הרימון גם בארץ ישראל.[36]

טרם ביותו ריבוי הרימון היה מיני (זריעת גרגרי רימון מזנים טובים), דבר שהביא לשונות מרובה בתכונות העצים. אולם לאחר ביות הרימון, גנוטיפים רצויים נשמרו היטב ובקלות, על ידי השרשה של ייחורים רדומים בחורף. ביות הרימון הביא להגדלת הפרי וסלקציה של זנים. אבחנה בגרגרים גדולים ורכים, מיון זנים בעלי טעם חמצמץ או אף מתוק, צבע הרימון וצבע גרגריו, אלו היו חלק מהמשכה של תרבות של ביות הרימון בזמנים הקלאסיים.

 

בארץ ישראל בימי הבית הראשון:

עץ הרימון היה אחד מעצי התרבות הקדומים בארץ ישראל והוא נזכר בתחילת ימי המקרא,[37] בהגיע בני ישראל לארץ מצאו הם את הרימון כגידול מוכר ומושרש.[38] הרימון נזכר במקרא לא אחת כפריט קישוטי,[39] ומספר פעמים מועט יותר כפרי מאכל,[40] זאת גם ביחס לעצי הפרי האחרים המוכרים מתקופה זו כגון: הגפן, הזית והתאנה. הרימון היה אחד מעצי בוסתן הפירות הארץ ישראלי שגדל בעל דרך כלל, אולם הדבר מצביע גם על מיעוט מטעי רימון רציפים והאחידים בתקופה זו.[41] מספר האיזכורים הנמוך מעיד ככל הנראה כי חלקו הכלכלי של ענף הרימון בתקופה זו היה קטן,[42] אם כי לא חסר משמעות. פרי הרימון אמנם היה מוכר אז, אם כי היה כתוספת לפירות ולא עיקרם.

 

בארץ ישראל בימי הבית ה-II (התקופה הפרסית, היוונית והרומית):

במהלך ימי המשנה והתלמוד, תפוצת הרימון עלתה אם כי לא בהיקפים גדולים.[43] בתקופה זו ישנם גם עדויות להתפתחות מטעים אחידים ורציפים של עצי הרימון בעיקר באזור העיר שכם[44] ובקרבת נחלי איתן,[45] ולא רק כחלק מבוסתן פירות, הרימון ממשיך לשמש כתוספת למזון ולא עיקרו. את עצי הרימון גידלו בעל בדרך כלל כעצים בודדים, הם ניטעו בחצרות הבתים או בגינות הפרי המעורבות - בוסתנים. באזורים בהם היה אקלים חמים עד חם וכמות המשקעים מתאימה או בתוספת מים ממעין או נחל איתן, שם גידלו את הרימון כמטעים רציפים או מקבץ משמעותי של עצי רימון.[46] במטעים אלו גידלו זני איכות שהצטיינו בגודל, טעם, צבע ועוד.[47] ביוון ורומא מטעי רימונים אחידים או מקבץ משמעותי של עצי רימון לא היו נפוצים כיתר עצי הפרי המרכזיים (תפוצתם גדלה ככל הנראה במהלך התקופה הביזנטית).[48] במקורות שנכתבו ברומא מצאנו שיטות לשימור פרי הרימון ולייבושו לתקופה ממושכת,[49] במקורות חז"ל מצאנו רמז לייבוש הגרגרים ואכילתם כצימוקים במהלך השנה.[50] למרות זאת הסחר ברימונים ככל הנראה לא היה גדול, הוא נמשך כאורך זמן הקטיף (5 - 7 שבועות) ומעט אחריו. מעניינת העובדה כי בתקופה זו היה גם יצוא רימונים מארץ ישראל, ברשימותיו של זנון (כ- 230 לפנה"ס) על תכולת משאו הימי נמצאו גם רימונים.[51]

 

זנים בעבר:

במקורות חז"ל נזכרו 2 זנים,[52] ומספר מינים אשר הגדרותיהן כוללניות למדי כגון: מתוקים, חמוצים, חמצמצים, גדולים, בינוניים וקטנים.[53] שני הזנים אשר נזכרו, נחשבו לזנים איכותיים, מבכירים ומתוקים. ביוון רומא נזכרו 2 – 3 זני רימון.[54] אין ספק כי בהשוואה לזני הזית, הגפן, התמר או התאנה, זה הוא מספר מועט של זנים מוגדרים, הדבר מצביע ככל הנראה על  כך כי גידול הרימונים כענף מסחרי לא היה בולט.[55]

מיון זני העבר ביוון וברומי נעשה על פי שלושה מדדים: טעם הפרי, רכות גרגירי הפרי [56] והיבול שהזן נושא.[57] מדדי איכות הפרי במקורות חז"ל עשירים יותר שם מנו שישה: גודל הפרי,[58] טעם ורכות גרגרי הפרי,[59] הבכרת הפרי,[60] יופיו החיצוני של הפרי,[61] וגוון גרגרי הפרי.[62] המדדים לבחירת פרי איכותי שהיו נהוגים בארץ ישראל בעבר, הם אלו המקובלים בחקלאות המודרנית בהווה,[63] פרט לבחינת היבול, שלא נזכר בהקשר לרימון, אך ככל הנראה נבדק גם הוא, דבר המשקף יכולת ורמה חקלאית טובה למדי.

 

ענף הרימון לאורך הדורות:

מעדויות רבות נמצא כי גידול הרימון בארץ לא פסק לאורך הדורות, לרימון היו תקופות עדנה ושפל, אך ככל הנראה הוא לא נפקד לגמרי מנוף ארצנו במהלך השנים.[64] הרימון נזכר בין גידולי הארץ במקרא במשנה והתלמוד,[65] הרימון נזכר בין גידולי הארץ בתקופה המוסלמית הקדומה והממלוכית,[66] הרימונים גדלו בארץ במהלך ימי הביניים במקומות גידול שונים בארץ.[67] בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 התפתח הענף בארץ ואף יוצאו רימונים לחו"ל,[68] אולם מלחמת העולם ה-I והופעת המזיק כחליל הראשון בארץ,[69] הביאה לדעיכת הענף בארץ לשנים ארוכות.  

בעקבות חשיפת איכויותיו וסגולותיו הבריאותיות של הפרי, בשנות ה-90 של המאה ה-20 ענף הרימונים ידע צמיחה בעקבות ביקושים ערים בחו"ל ובארץ.[70] כיום בישראל ישנם כ-20 אלף דונם של מטעי רימונים והיבול מגיע ל-50 אלף טון, השוק המקומי בישראל צורך כ-7000 טון והיתרה מיועדת ליצוא.[71]

 

היקף גידול התמרים בהווה (2016):

ענף הרימונים ידע בשנים האחרונות צמיחה עת קיבלו תכונותיו הבריאותיות הייחודיות של פרי זה תהודה רבה ובעקבות כך עלו ביקושים ערים בחו"ל ובארץ. פיתוח שיטות איחסון ושימור הפרי למספר חודשים גם היא הגדילה את אפשרויות היצור. אולם נטיעה רחבת הקיף בארץ ובמדינות נוספות, הביאה לעודפי בחו"ל ובארץ והענף הצטמצם. בישראל ישנם כיום כ-20,000 דונם של מטעי רימונים, היבול השנה מגיע למעלה מ-50 אלף טון השוק המקומי בישראל צורך כ-7000 טון והיתרה מיועדת ליצוא[72].

 

תנאי גידול:

עץ הרימון גדל גם בתנאי מזג אויר קיצוניים. באקלים סובטרופי ובטרופי בתנאים של גשמי מונסון (דרום הודו וסין). העץ מצטיין בעמידות בטמפרטורה נמוכה,[73] ישנם ארצות בהם מגדלים את הרימון אף ברמות הגבוהות של 600 – 1000 מ'.[74] להתפתחות העץ ופרי הרימון דרושים חורפים קרים וקיץ חם וארוך, הבשלה מיטבית מתקבלת לאחר קבלת מנות חום מספיקות.

אקלימה של ארץ ישראל מתאים לגידול הרימון. באזורי השפלה הפנימיים, בעמקי צפון הארץ ונגב הצפוני גדל הרימון בהצלחה מרובה, איכות פירות הרימון, צבע קליפתם וגרגריהם משובחים.[75] במישור החוף בקרבת הים, אזור החשוף לרוחות ולחות הים אין הרימון מצליח, הפריחה נושרת והחנטה לקויה.[76] אין הרימון בררן לגבי טיב הקרקע, הוא גדל בהצלחה ברוב סוגי הקרקע, כשההשקיה והדישון של המטע ניתנים כתיקונם. הקרקע המתאימה ביותר לרימון היא בינונית, עשירה, עמוקה, מחלחלת ושומרת על רטיבותה.[77]

מטעי הרימון גדלים בדרך כלל כמטע שלחין.[78] בחקלאות המסורתית גידלוהו בארץ בהצלחה יחסית בגידול 'בעל', באזורים עם כמות משקעים של 500 - 600 מ"מ, אם כי היקף מצומצם. דרישות המים של עצי הרימון כגידול מסחרי עומדות על כ-800 קוב שנתי לדונם.[79] באזורים בהם גדל הרימון בעבר כגידול מסחרי (בדאן ועמקים) ניתן היה להשקותו גם לאורך חודשי הקיץ ממעיינות שופעים בדומה לגידול התמר.

 

ריבוי:

ניתן לרבות את הרימון בדרכים שונות: מייחורים, מנצרים ומזרעים. מרבים את הרימון בדרך כלל על ידי ייחורים מעוצים, בדרך זו ניתן להבטיח שהעץ המתפתח יהיה בעל תכונות זהות 'לצמח האם'. שיטה זו הינה הפשוטה, הזולה והנוחה ביותר לביצוע,[80] כך גם היה נהוג בעבר.[81] הברכת רימון היא שיטה נוספת לריבוי הרימון אם כי פחות מקובלת, בשיטה זו נשמרים תכונות רימון 'האם'. ההברכה נעשית באופן דומה להברכת גפן. מכופפים שרביט ארוך ומחדירים אותו לקרקע בחריץ שהוכן מראש, מכסים אותו בקרקע ומשקים.[82] ככלל אין מרכיבים את עץ הרימון, שיפת הרימון דקה, דבר המקשה על ביצוע הרכבה. במידה ונעשתה הרכבה בעץ הרימון, יצמיח הרימון ענפים חילופיים רבים מהכנה, דבר אשר יקשה על הטיפול בעץ.[83] לתכונה זו של הרימון יש גם תועלת, כאשר עץ הרימון נגדע ואף מספר פעמים, תמיד יצמיח גזעו ושורשיו ענפים חדשים, במקרה בו העץ נגדע מתחת לטפח מעל פני הקרקע, יש לספור את שנות הערלה של העץ מחדש.

 

דרכי הגידול:

תקופת פריחת הרימון נמשכת כ 6 - 8 שבועות, והיא מתחילה כחודש לאחר הלבלוב, הפריחה היא על ענפים חד שנתיים בדרך כלל. הפריחה מופיעה בפרחים בודדים, בזוגות ובאשכולות. וכתוצאה מכך גם פירות הרימון גדלים על העץ לעיתים בודדים, לעיתים בזוגות ואף בשלישיות.[84] פרחי הרימון הם דו מיניים (אנדרוגניים). לפרח גביע אדום ובשרני ומסתיים ב 5 - 8 עלי גביע, אלו אינם נושרים ונשארים צמודים לפרי עד ההבשלה.[85] הפרי מלא במאות גרגירים[86], הנמצאים במגורות אחדות שקרום לבן או צהבהב מבדיל בניהם. מגורות אלו אינן מסודרות בסדר סימטרי, בחלקו התחתון של הפרי סמוך לבסיסו, נמצאות לרוב 2 - 3 מגורות ואילו בחלקו העליון של הפרי יותר.[87] גרגיר הרימון בלשון חז"ל קרוי 'פרידה',[88] פעולת הפרדת גרגרי הרימון מקליפת הפרי קרויה פָרד, והגרגיר – פֶרֶד.[89]

מרווח נטיעה הנדרש לעץ הרימון הוא בין השורות 5 - 6 מטר, בין העצים 4 - 5 מטר – כ-40 עצים בדונם, ככל שהזנים בעלי עוצמת צימוח חזקה יותר יהיו המרווחים גדולים יותר.[90] בגידול המסורתי - מספר העצים לדונם היה גבוה יותר לעיתים אף מעל 100 עצים בדונם, המרווחים השתנו גם בהתאם לזן ולגודל העץ. לעיתים נטעו רימונים בבוסתנים כגידול ביניים בין עצי פרי אחרים.[91]

עץ הרימון בגידול שלחין, נכנס לפוריות כבר בשנה השלישית לנטיעתו, בתנאי 'בעל' באזור בו המשקעים טובים (500 – 600 מ"מ) יכנס העץ לתחילת ניבה בשנה הרביעית, ויגיע לפוריות סבירה בשנתו החמישית או השישית. עונת ההבשלה העיקרית של הרימונים חלה בחודשים ספטמבר אוקטובר, אך למעשה עונת הקטיף נמשכת עד לחודש דצמבר.[92]

נראה כי בתקופה המשנה והתלמוד (הרומית והביזנטית) גידלו את עץ הרימון בשני אופנים. עיקרם של עצי הרימון ניטעו כעצים בודדים בשדה האילן כחלק מהבוסתן המשפחתי או בחצר הבית,[93] בין מיני פרי אחרים. ומיעוטם ניטע כמטע אחיד או כמקבץ משמעותי של עצי רימון מזני איכות מתוקים.[94] המושג 'פרדס' נזכר במקרא ובמקורות חז"ל בהקשר למטע הרימון[95] וגם למקבץ עצי פרי נוספים.[96] מקורו של המינוח מפרסית קדומה pari-daeza שהוא מקום גדור, ובלשון הבבלית המאוחרת פרדס הוא גן עצים המוקף בגדר. באכדית שמו paradisu שהוא גן, וביוונית paradeisos, ובארמית פרדסא,[97] בערבית פִירדוִס, ופרושו גן עצי פרי ביחוד בהשקיה.[98]

את הרימון ניתן לעצב בשני אופנים: כעץ בעל גזע אחד, ובצורת עץ בעל גזעים אחדים (3 - 5) שכך גידולו הטבעי של הרימון, לשתי הצורות מעלות וחסרונות.[99] אחת התופעות הנפוצות בגידול הרימון, היא גידול סורים מצוואר השורש או מהשורשים יש להסירם על מנת שלא לפגוע בצימוח התקין של העץ . חלק מהסורים צומחים מתחת לפני הקרקע, ומכיוון שכך יש הסוברים שיש למנות מחדש את שנות הערלה לסורים אלו, למרות שהם יונקים משורשי האילן הקיים.[100]

המזיק המרכזי של פרי הרימון הוא כחליל הרימון (Virachola livia) זחליו נוברים בפרי ומביאים לריקבונו. יתכן כי מזיק זה תואר כבר במקורות יוון העתיקה,[101] כך גם בתלמוד,[102] מלשונו עולה כי היה חשש מאכילת פרי נגוע במזיק או תולעת, דבר שהיה היכול לפגוע באוכלו.[103] מזיק נוסף התוקף את הרימון הוא זבוב הים התיכון ((Ceratitis capitata, נזקו בפרי דומה, יתכן והוא תואר במקורות אם כי הוא מזיק חדש יחסית הפוגע ברימון.[104] תופעה נוספת הפוגעת בפרי היא התבקעות הרימונים לפני הבשלה מלאה, גם היא מתועדת במקורות.[105]

 

קטיף:

פריחת הרימון נמשכת 45 - 70 יום, ו 120 - 160 יום מהחנטה ועד להבשלת מלאה של הפרי על פי הזן.[106] במידה והחנטים מופיעים במקבצים, מדללים את הפרי.[107] מקורה של השכבה הנאכלת בגרגר הרימון הוא באפידרמיס[108] של הזרע. ההתמיינות של שכבה זו לתאי מיץ מתחילה מיד עם ההפריה. אבל רק בשלבים מאוחרים יותר היא מתמלאת במיץ, כחודשיים שלושה לאחר ההפריה[109]. החלק הנאכל נקרא "אריל" (Aril)

קטיף הרימונים מתחיל בדרך כלל בסוף חודש אוגוסט ובמהלך חודש ספטמבר, ונמשך על פי הזנים לאורך חודשי הסתיו.[110] יש יתרון כלכלי לזנים המבשילים מוקדם, בנוסף לכך זנים אלו ניתן היה להעלותם כפירות 'ביכורים' לבית המקדש ולברך על הבאתם.[111] דונם מטע רימונים יכול להניב 1.5 – 2 טון לדונם על פי הזן.[112] במלוא פוריותו מניב מטע רימון 'בעל', יבולים נמוכים ממטע השלחין, היבול הממוצע על פי הזנים השונים עומד על כ- 700 – 800 ק"ג לדונם.[113] קוטר הפרי הוא עד 10 ס"מ, והוא הגדול ביותר בין פירות שבעת המינים[114].

 

זנים חשובים בארץ בהווה:

בשנים האחרונות שוקדים על פיתוח מספר זנים נבחרים, חלקם פותחו מהזנים המסורתיים, התכונות המבוקשות בדרך כלל הם: צבע קליפה אדום, גרגרים אדומים ורכים, ומועד הבשלה מקדים. להלן חלק מהזנים שכבר ניטע בחלקות מסחריות ברחבי הארץ: עכו 128, עמק, שני-יונאי, כאמל, ראש פרד, אלו זנים אדומים, מתוקים ומקדימים. הרשקוביץ, 116 וכאמל, אלו זנים אדומים, חמצמצים ומקדימים.[115] זן הוונדרפול ((Wonderfull הוותיק הוא עדיין הזן המוביל, הוא נקטף בסוף העונה אך השתמרותו בקירור טובה.[116] יש לציין כי כבר בעבר הרחוק ידעו לשמר את פירות רימון לתקופה ממושכת וזאת ללא אמצעי קירור מודרניים.[117]

 

סגולות רפואיות:

פרי הרימון וקליפתו מכילים טאנינים -פולי-פנולים. חומרים אלה המגיעים לגוף בעת אכילת רימון שם נוצרת חומצה אֵלַגית ( [118],(Ellagic acidחומצה זו היא חומר נוגד חמצון העשוי למנוע או לעכב התפתחות של תאים סרטניים בכמה סוגי סרטן.[119] נמצא שמיץ הרימון מונע "כולסטרול רע" ויכול לעכב התפתחות טרשת עורקים [120]ולסייע בהורדת לחץ דם.[121] למיץ רימון יש כנראה גם השפעות על מערכת החיסון במניעת זיהומים נגיפיים ובקטריאלים[122]. ניתן אף להתסיס מיץ זה ולהכין ממנו יין. כבר בימי קדם נודע הרימון בסגולותיו הרפואיות. הרמב"ם מציין כי ניתן להשתמש בקליפת רימון לעצירת דימום מפצעים, ובמיץ הרימון לעצירת שלשול ולהקלה על בחילות ועל כאבי ראש שלאחר שכרות.[123] הפרי דל שומן ומכיל 60 קלוריות בלבד, הוא מכיל 16% ויטמין C, 9% ויטמין B5, 9% ויטמין K, 5% ויטמין E, 11% אשלגן, 5% נחושת.[124] בשנים האחרונות נעשים מחקרים רבים שמטרתם היא שימוש בקליפות הרימון להזנת בעלי חיים.[125]

 

שימוש בפרי לצביעה:

צבעו האדום של הרימון (הן בגרעינים והן בקליפה) מוקנה לו על ידי קבוצת פיגמנטים (צבענים, או סימנים בלשון חז"ל) שנקראת אנתוציאנינים[126] מסיסים במים, ניתן להרתיח את קליפות הרימונים ולהפיק מהם את הצבענים, ולאחר מכן להשתמש בנוזל המתקבל כצבע, או להרתיח את הבד יחד עמם[127]. ישנן שלוש שיטות שבהן צבעו בעולם העתיק: 1. צביעה ישירה- הצבען נקשר לסיב באופן ישיר ללא חומר מקבע. 2. צביעה באמצעות צרבנים, הצבען זקוק לחומר מתווך שיצרוב או יקשר בינו לבין הסיב. 3. צבעי יורה- מדובר בצבענים שאינם מסיסים במים. לצורך צביעה בהם יש צורך להמיסם תחילה כדי שבסופו של דבר יוכלו להיקלט בסיב בצורה טובה.[128]

 

חלק הלכתי:

כתיבה הרב דוד אייגנר

חלקי הפרי החיצוניים:

במשנה[129] הוזכרו מספר חלקים: פיטמה, נץ, מסרק וקליפות, הדיון במשנה הוא כשהרימון מתחיל להרקיב, כיצד יש להתייחס לכל אחד מחלקים אלו, ביחס לדיני טומאה וטהרה. ראו תמונות בנספח.

 

עוקץ:

עוקץ הרימון הוא, קרוב לוודאי, כשמו היום והכוונה לגבעול הקשה המחבר בין הפרי לענף העץ. לאחר תלישת הפרי נותרים שרידיו במקום החיבור.

 

פיטמה:

לדעת רש"י[130] שרידי עלי הגביע הנמצאים בראש הרימון נקראים "כתר", "מסרק" או "כוס", לדעת הרמב"ם[131] מדובר בבליטה החרוטית הנמצאת בבסיס ה"כתר" שבראש הרימון.

 

נץ:

האבקנים המחוברים לבסיס אונות ה"כתר"[132] או עלי הגביע.

 

מסרק:

לדעת הרמב"ם[133] המסרק הוא הכתר העשוי מאונות עלי הגביע של הפרח, לדעת רש"י אין הבדל בין המסרק לפיטמה.

 

קליפות:

השכבה החיצונית העוטפת את הגרעינים, שכבה זו נוצרה מעלי הגביע של הפרח. קליפתו של הרימון היא קשה, לכן ניתן לעשות ממנה כלי לאחר הוצאת הגרגרים.[134] ניתן להשתמש בקליפות הרימון כצבע[135], מכיוון שזהו שימוש רגיל בקליפות יש לנהוג בקדושת שביעית בפירות השביעית.[136] וכן קיימים על הקליפות דיני ערלה.[137]

 

תרומות ומעשרות:

הזמן שממנו הרימונים מתחילים להתחייב בהפרשת תרומות ומעשרות (עונת המעשרות) הוא מ"שימסו"[138] שלב זה הוא משיהיה ניתן למעוך בידיים את האוכל[139], או משיגיעו למחצית ההבשלה.[140] כאמור, לאחר כחודשיים- שלושה לאחר החנטה הגרעין מתחיל להתמלא מיץ.

כאמור, ניתן להפריד את גרגרי הרימון, הגרגרי נקרא בלשון חז"ל "פרד" נחלקו התנאים האם אכילה של מספר גרגירים בתוך חצר, מחייבת אותם בהפרשת תרומות ומעשרות[141]

 

כלאים:

אחת משיטות השרשת הייחורים בזמן חז"ל היתה נטיעת הייחור בסמוך לשקמה שנחתכה (סדן השקמה) וניצול הנוזלים הנגרם מכך, אחד העצים שהיה מקובל להשרישו כך היה הרימון, פעולה זו אסורה משום כלאים.[142] אצל חקלאי העולם העתיק היה מקובל כי הרכבה של זיתים ורימונים יוצרים את השיזף.[143]

 

דמאי:

באחת הגרסאות של המשנה[144] המציינת את "הקלים שבדמאי" מופיעים גם הרימונים, נראה כי מדבר בטעות דפוס וכי הגרסה הנכונה, כפי שמופיעה בכתבי היד של המשנה[145], שמדובר ברימין[146] ולא ברימון.

 

פסח:

קרבן הפסח צריך להיצלות בלבד ולא להתבשל, בענף הרימון אין לחות גבוהה ולכן ניתן להשתמש בו בזמן צליית הקרבן.[147]

 

גודל הפרי וחשיבותו:

הרימונים שגודלו באזור בדאן[148] היו פירות משובחים ואיכותיים לכן אם רימוני ערלה שגדלו שם התערבו ברימונים אחרים הם לא בטלו גם בתוך מאתיים רימונים אחרים. לדעת רבי עקיבא המדד לגודל הנקב שמבטל כלי הוא על פי רימונים אלו, ככל הנראה בשלב מסוים התגוררו רק כותים בעיר זו ולכן חובת ההפרשה מהם הייתה ודאית.[149] הרימונים שגדלו בעמקים היו משובחים יותר מכיוון שהאקלים בשפלה ובעמקים מתאים יותר לגידול הרימון, לכן יש הסוברים שרק משם ניתן להביא ביכורים.[150]

 

שיעורי תורה:

כלי שנשבר לא חלים עליו דיני כלים,[151] המדד לגודל הנקב שמבטל את הכלי הוא קטרו של הרימון, ומדובר ברימון בינוני.[152] שיעור זה הוא הלכה למשה מסיני.[153] ומדובר בשטח של מעט פחות טפח על טפח.[154]

 

הכנת הפרי לאכילה:

ההכנה מתבצע על ידי הפרדת הגרעינים מהשכבות העוטפות אותן, ולא די בחיתוך הקליפה על מנת להגדיר את הגרגרים כמשוחררים מהקליפה[155].

 

חרקים:

ככלל, הרימון הוא פרי שאינו מוחזק כנגוע בחרקים, אם כי במטעים שאינם מטופלים ובעצים המגיעים מגינות פרטיות תיתכן בעייתיות של מזיקים, כפי המפורט בטבלה דלהלן:

רשימת המזיקים העיקריים הפוגעים ברימונים[156]

מועד לטיפול

סף לטיפול

מאפייני הפגיעות (סימנים)

שם המזיק

פריחה

מניעה

חיספוס ועיוות בחנטים

תריפסים בפריחה Thysanoptpra

אביב

מטע צעיר: נגיעות ראשונית מטע מבוגר כאשר כ- 5% מהלבלוב הצעיר נגוע

לבלוב צעיר – התקפלות עלים

כינמות עלה  Aphis punicae

מהאביב עד הסתיו לפי הניטור

ניטור ביצים- ביצה במטע

חור חדירה על קליפת הפרי- רקבון פרי

כחליל הרימון

Virachola livia

מפריחה  ועד הקטיף

על פי הניטור

חספוס וגירוד בפרי, אכילת הכתר

עש קליפת ההדר

Cryptoblabes gnidiella

כל השנה

סימנים ראשונים או ריסוסים תקופתיים מניעתיים

חיגור בצואר השורש

עש שיח הרימון

Euzophera sp

מאמצע יוני עד העונה

לניטור – במטע צעיר סף של 1 ציקדה לעלה או הופעת סימנים. במטע מבוגר – עפ"י שקול דעת

הבהרה והתקפלות שולי עלים

ציקדות

Auchenorrhyncha

עפ"י ממצאי ניטור מהאביב ועד גמר העונה

2 אקריות לעלה

 

כתמי גירוד על העלים, הצהבה ונשירה של עלים

אקרית המותן

Tenuipalpus granati

עפ"י ממצאי ניטור בקיץ באזורים רגישים יש לטפל מניעתי

בגילוי המזיק או סימני הנזק

הצהבה ותמותה של ענפונים

סס הנמר

Zeuzera pyrina

עפ"י ממצאי ניטור בקיץ באזורים רגישים יש לטפל מניעתי

סניטציה, סילוק כל החומר היבש

הצהבה ותמותה של ענפונים  וענפים ראשיים

אפטה גדולה

Apate monachus

 

ביבליוגרפיה:

  1. אל אהדי פ' ע', ורז י', פרוטוקול גידול רימונים, שה"מ, רמת השרון – בית דגן, 2001.
  2. בורנשטיין א', "שלחייך – פרדס רימונים" – 'על פרדסות הרימונים אשר בשומרון', חלמיש 1, נאות קדומים, עמ' 18 –24, תשנ"ג.
  3. בורנשטיין א', "שלחייך – פרדס רימונים" – 'על פרדסות הרימונים אשר בשומרון', חלמיש 1, נאות קדומים, תשנ"ג, עמ'

 18 – 24.

  1. בניש ח', "מדות ושיעורי תורה", בני ברק תשמ"ז עמ' שח- שט.
  2. גור א', ליברמן י',הרימון, משרד החקלאות האגף למטעים אגף לחינוך חקלאי, תל-אביב, 1956.
  3. גרינץ י"מ ר', מספרות מצרים העתיקה, ירושלים, תשל"ה.
  4. דמסקי א', "סבסטי", ארץ ישראל טז, עמ' 70 – 76, תשמ"ב.
  5. יאקות, מעג'ם אלבלדאן, לייפציג, 1870.
  6. לונדון, ע', 'סוגיות חקלאיות במטע בתקופת בית המשנה והתלמוד, לאור מקורות חז"ל והספרות הקלאסית', עבודת דוקטור. אוניברסיטת בר אילן, 2010.
  7. ליפשיץ נ', 'הרימון התרבותי בארץ ישראל בעת העתיקה', השדה ע /א, תל-אביב עמ' 90 – 97, תשנ"א.
  8. נבו ד', פגעים בגידולים חקלאיים והדברתם בארץ ישראל בתקופת המקרא והמשנה, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, 1992.  
  9. עמר ז', גידולי ארץ ישראל בימי הביניים, ירושלים, תש"ס.
  10. עמר ז', הארגמן, הר ברכה, תשע"ז.
  11. עמרי, אבן פצ'ל אללא אלעמרי מסאלכ אלבצאר פי ממאלכ אלאמצאר, (מהדורת אימן פואד סיד), יצא לאור במסגרת: Textes Arabes et Etudes Islamiques, XXIII, Paris., 1985.
  12. פורת י', "חקלאות השלחין ביריחו ועין גדי בתקופת הבית השני (המאה ה-2 לפסה"נ עד המאה ה-1 לסה"נ)", בתוך: א' אופנהיימר, א' כשר, וא' רפופורט (עורכים), אדם ואדמה בארץ ישראל הקדומה, ירושלים, עמ' 7- 19 , 127 – 141, תשמ"ו.
  13. פליקס י', תשכ"ג, החקלאות בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, ירושלים תל-אביב.
  14. פליקס י', 1968, עולם הצומח המקראי, רמת גן.
  15. פליקס י', תש"ם – תשמ"ז, פירוש למסכת שביעית א-ב, (על פי כתב יד ליידן), ירושלים.
  16. פליקס י', תש"ן, החקלאות בארץ ישראל בימי המקרא המשנה והתלמוד, ירושלים תל-אביב.
  17. פליקס, יהודה. עצי פרי למיניהם. תל אביב 1994.
  18. קזויני את'אר, אל-קזויני, אאת'אר אלבלאד ואח'באר אלעבאד, בירות, 1969.
  19. קריספיל נ', "צמחי מרפא - מדריך שדה לצמחי המרפא של ארץ ישראל", הר גילה, תשמ"ו.
  20. רוזנסון י', "הרימון במקורותינו", חלמיש 1, נאות קדומים, עמ' 7 – 17, תשנ"ג.
  21. רענן מ', פיטמא של רמון מצטרפת, והנץ שלו אין מצטרף- רימון מצוי, פורטל הדף היומי.

 

  1. J.H. Ancient Records of Egypt, London, 1951.
  2. Columella, Lucius Junius. On agriculture (De Re Rustica), Trans. H. B. Ash. London 1926.
  3. Loew, I. Die Flora Der Juden, I- IV, Hildesheim, 1924-1934.
  4. Pliny, Gaius Secundes. Natural History (N.H. XIV. XIX. 102-104), trans. H. Rackaman. London 1938,

Postgate, J. N. The ‘oil plant’ in Assyria. Bulletin on Sumerian agriculture, Vol. 2, pp. 52-145, Press, 1985.

  1. Theophrastus, Tyrtamus. Historia Plantarum, Trans. Sir A. Hort. London 196
  2. Varro M. T., Res Rusticae, Loeb Classical Library (with an English translation by Roland   Kent G.), London, 1969.
  3. Zohary, Dan & Maria Hopf .  Domestication  of  Plants  in  the  Old World, (2 nd  ). Oxford 1993.
  4. Zohary, Dan & Maria Hopf .  Domestication  of  Plants  in  the  Old World, (2 nd  ). Oxford 2000.
  5. Zohary, Dan & Pinchas Spiegel-Roy. 'Beginnings of Fruit Growing in the Old World'. Science (1975), pp. 319-327.

נספחים: תמונות הרימון, הזכויות שמורות לד"ר משה רענן ולפורטל הדף היומי.

מבנה הפרח

 

חלקי הפרי לדעת רש"י

 

חלקי הפרי לדעת הרמב"ם

 

[1] דברים ח,ח.

[2] רוזנסון, תשנ"ג, 7.

[3] לדוגמא: במדבר יג 23; יואל א 12; חגי ב 19; שיר השירים ד 3; שם, ד 13; שם ו 14.

[4] לדוגמא: שמות כח 34; שם, לט 25; מלכים א' יז 18.

[5] משנה ערלה פ"ג מ"ז; תוספתא כלים (בבא מציעא) (צוקרמאנדל) פ"ו ה"י; ערלה פ"ג ה"ד, סג  ע"ב.

[6] "אשכול ענבים אחד, וישאוהו במוט בשנים, ומן הרמונים ומן הזיתים", במדבר יג, 23 ; וכן, במדבר כ, 5. ראה סוטה לד, א שהובא שם שמדובר היה ברימון אחד.

[7] עמר, תש"ס, 171; לונדון, 2010, 273- 274.

[8] שיר השירים, ח, ב; בבלי, שבת קמד, ב; שם, קיד, ב, פסיקתא זוטרתא שיר השירים ח, ב: "מעסיס רמונים. טעמי תורה שהם מתוקים כיין רמון העסיס. רז"ל אמרו רמון יש בגן עדן שהקב"ה עתיד להשקות את יינו לצדיקים".

[9] פליניוס: N.H. XIV. XIX. 102-104

[10] ראו לדוגמא: סוכה לא, א, שם נאמר: שאם אין לאדם אתרוג הוא לא יכול לצאת ידי חובה ברימון, משמע שמדובר בפרי שניתן להגדירו כ"פרי הדר" מבחינת הנוי שבו.

[11] לדוגמא: שיר השירים ד, ג; שם, ד, יג; שם ו, יד.

[12] לדוגמא: ערובין, יט ע"א; חגיגה כז ע"ב; שיר השירים רבה (וילנא) פרשה ח  א.

[13] כבקשתו של נעמן מאלישע: מלכים ב, ה, יח: "לדבר הזה יסלח ה' לעבדך בבוא אדני בית רמון להשתחות שמה והוא נשען על ידי והשתחויתי בית רמן בהשתחויתי בית רמן"...

[14] לדוגמא: שמות כח, לג- לד; שם, לט, כו; דברי הימים ב', ג- טז, ירמיהו נב, כג.

[15] לדוגמא: בכפר נחום ובית אלפא.

[16] שקל מימי מרד החורבן (68), לירה ישראלית (1972), חמש אגורות (1971) ושני שקלים (2007).

[17] רמון כמקום מופיע גם במפת מידבא, באזור בנימין.

[18] כגון יהושע  יט, ז; יהושע יט, יג; שופטים כ, מז; שמואל א יד, ב.

[19] תוספתא מקוואות (צוקרמאנדל) ו, ב: "מעשה בגינתו של מיצק ברמון שהיו כהנים כובשין את הגדור יורדין וטובלין בתוכה" וכן ירושלמי חגיגה ג: "מעשה שנכנסו שבעה זקינים לעבר את השנה בבקעת רימון".

[20] שמואל ב ד, ב: "שם האחד בענה ושם השני רכב בני רמון הבארתי מבני בנימן".

[21] רוזנסון, תשנ"ג 16 – 17.

[22] גור וליברמן, 1956, 5.

[23] באכדית: 'רַמָנוּ' Remman

[24] שהוא אל הרעם (ככתרו המשונן של הרימון ?).

[25] זכריה יב, 11.

[26] עולם התנ"ך, שם; פליקס, 1994, 132.

[27]. Zohary & Hopf, 1993, 162

[28]. Zohary & Spiegel-Roy, 1975, 319-327

[29]. Postgate, 1985, 52-145

[30] על ידי ארכאולוג מקליסטר. לפשיץ, תשנ"א, 93.

[31] ביריחו (Hopf, 1983, 576-621), ובערד (Hopf, 1978, 64-82), בניצנה, במצדה, בעין גדי, ערד יריחו ועוד (לפשיץ, תשנ"א, 93).

[32]  Kroll, 1982, 85-167.

[33]  Zohary & Hopf, 2000, 170-171

[34] פליניוס: N.H. XIII. XXXIV. 112

[35] בוסתנאות, מדע הגינון.

[36]  Zohary & Hopf, 2000, 170-171

[37] במדבר יג, כג.

[38] במדבר יג, כג ; וכן, במדבר כ, ה.

[39] ראו הערה 5.

[40] פחות מ-10 פעמים, ראו הערה 4.

[41] יתכן כי גידול הרימון כמטע מסחרי אפשרי רק כגידול שלחין מנע פיתוח ענף זה. ראו לונדון, 2010, 350 – 351.

[42] ראו לונדון, 2010, 350 – 351.

[43] פליקס, 1994, 10; לעף, 1924, חלק ג, 80 – 113; ראו דיון בנושא: לונדון, 2010, 284 – 385.

[44] בורנשטין, תשנ"ג, 24; פורת, 1968, 145.

[45] במקורות חז"ל נזכר גידול הרימון באזור שכם – בדאן משנה, ערלה ג, ז; תוספתא, כלים בבא מציעא צוקרמאנדל ו, י, וכן באדמות העמקים תוספתא ביכורים (ליברמן) א, ה; ירושלמי, ביכורים א, ג.

[46] לונדון, 2010, 273-274.

[47] כך גם הסיק פליקס 1968, 50, הערה 2; דמסקי, תשמ"ב, טז, 71 – 73; לונדון 2010, 249 – 255.

[48] לונדון, 2010, 274.

[49] על שיטות השימור כתבו, ווארו: O.A. I. LIX. 2-3; קולומלה: XII. XLVI. 4-5; שם, XII. XLVII. 3-4

[50] תוספתא תרומות (ליברמן) ג, טז. רצף המלאכות מראה על כוונה לייבש ולשמר את הפרי, יתכן כי גם את גרגירי הרימון נהגו לייבש ולשמר כפרד, כך גם ניתן להסיק ממשנת מעשרות א, ו, וכך גם הסיק פליקס, (1994, 135); רמב"ם, פיררוש המשניות מעשר א, ו.

[51] גרינץ, תשל"ה, 5-13; Breadsted, 1951, 472-473.

[52] ערלה ג, ז; כלים (בבא מציעא) (צוקרמאנדל) פ"ו ה"י; ירושלמי, ערלה ג, ד; תוספתא, ביכורים (ליברמן) א, ה; ירושלמי, ביכורים פ"א ה"ג, סג ע"ד; לסיכום ראו: לונדון, 2010, 247 – 249.

[53] 'בדאן', ו'עמקים', ראו: לונדון, 2010, 248 – 258.

[54] פליניוס: N.H. XIII. XXXIII. 112-113; .N.H. XXXII. XXXVII. 112; N.H. XXIII. LVII. 106-107; תאופרסטוס: H.P. V. II. 11.

[55] ראו דיון בנושא: לונדון, 2010, 350 – 351.

[56] פליניוס:  N.H. XIII. XXXIV. 112-113; N.H. XXXII. XXXVIII. 112-113

[57] פליניוס: N.H. XVI. LXXXIX. 241

[58] כלים פי"ז מ"ה.

[59] תרומות (ליברמן) פ"ה ה"י; זבחים עד, א.

[60] תוספתא, ביכורים (ליברמן) א, ה.

[61] ירושלמי סוכה ג, ה.

[62] בבא מציעא פד, א.

[63] אל אהדי ורז, 2001; גור וליברמן, 1956, 44.

[64] עמר, תשנ"ו, 53 – 56; גור וליברמן, 1956, 15.

[65] פליקס, 1994, 10; לעף, 1924, חלק ג, 80 - 113.

[66] עמרי, 1985, 25.

[67] טריפולי, צפת, יפו, אשקלון, ועזה. באזור יהודה: בירושלים, בעין כרם, בביתר, וחברון. בשומרון: ביאסוף, ובכפר חרס. ביריחו ובבקעת הירדן משני עבריה, בעבר בירדן: בכרך, עג'לון ובסלט. בסיני: באזור סנטה קטרינה, באזור חולות ג'אפר ואל עריש (עמר תש"ס, 172).

[68] יאקות, 1870, 661; קזויני את'אר, 1969, 221.

[69] פליקס, 1994, 137; גור וליברמן, 1956, 16.

[70] בשנים האחרונות ניכרת שוב ירידה במחיר שהפרי פודה בחו"ל, ועקב כך צמיחת הענף לעת עתה נעצרה ואף נסוגה (על פי נתוני משרד החקלאות ופיתוח הכפר).

[71] על פי נתוני אתר משרד החקלאות ופיתוח הכפר.

[72] אתר משרד החקלאות ופיתוח הכפר; http://agronet.co.il/%D7%9E%D7%A9%D7%91%D7%A8

[73] גור וליברמן, 1956, 32.

[74] בטורקמניסטן מגדלים את הרימון אף בגובה של כ-1000 מ' (גור וליברמן, 1956, 32).

[75] עבד אלהדי ורז, שה"מ, 2006.

[76] אל אהדי ורז, שה"מ, 2001; קולומלה: II. IX. 15-18.

[77] גור וליברמן, 1956, 33.

[78] עבד אלהדי ורז, שה"מ, 2006; כך גם במקורות העבר: במדבר כ  5; בראשית רבה (וילנא) פרשה מב.

[79] עבד אלהדי ורז, שה"מ, 2006.

[80] אל אהדי ורז, שה"מ, 2001; גור וליברמן, 1956, 30 - 31.

[81] לשון המשנה: אין נוטעין שרביט של רימון ולא עקצין של רימון בצד סדן של שיקמה" (תוספתא, כלאים א, י; כך גם הסיק פליקס, 1994, 137; שם, תשכ"ז, 151, 154.

[82] גור וליברמן, 1956, 31.

[83] גם בעבר הכירו את עצמת הצימוח המקשה על הרכבת עץ הרימון: "ולמה נמשלו לפרדס רמונים? מה הרמון הזה גודעו פורעו" (מדרש זוטא - שיר השירים (בובר) פרשה ד [יג]).

[84] כך גם נאמר במשנה: "הרימונים שאמרו – שלושה אחוזין זה בזה" (כלים יז, ד.

[85]  גור וליברמן, 1956, 10.

[86] על ריבוי גרגרים זה נאמרו דרשות רבות בחז"ל, כגון: פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שיר השירים פרק ד: "כפלח הרמון רקתך. אלו יושבי בתי מדרשות שהם מלאים מצות כרמון" וכן פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שיר השירים פרק ו, סימן ז: "כפלח הרמון רקתך. מסודרים דבריהם כסדור גרעיני הרמון, אפילו הריקנין שבהם מלאים מצות כרמון".

[87] גור וליברמן, 1956, 12.

[88] תוספתא שביעית פ"ו כט; מעשרות פ"א מ"ו.

[89] ירושלמי מעשרות, א, ב; ראה ירושלמי ברכות ו,.. ושו"ע או"ח רי, א בדין ברכה על גרגיר בודד.

[90] אל אהדי ורז, שה"מ, 2001.

[91] גור וליברמן, 1956, 33 – 34;  כך גם כתב פליניוס: H.P. II. V.6 –VI. 1;  N.H. XVII. XVII. 88; N.H. XVII, XVI, 86-XVI. 88

[92] אל אהדי ורז, שה"מ, 2001; גור וליברמן, 1956, 43.

[93] שיר השירים ד, יג; שם, ו, יא.

[94] שם, ד, יא; שם, ז, יג; בבלי, בבא בתרא סח, א.

[95] שיר השירים ד, יג.

[96] לדוגמא: קהלת ב, ה; משנה שביעית ט, ז; משנה, סנהדרין י, ו.

[97] אינצקלופדיה מקראית חלק ו', עמ' 578.

[98] מילון אבן שושן ערך 'פרדס'.

[99] גור וליברמן, 1956, 34 – 35.

[100] הרב שאול ישראלי, עמוד הימיני סימן כח, ראה ערלה בנצרים וחוטרים בעץ הרימון, הרב י. פרידמן, אמונת עתיך 86 עמ' 24- 34.

[101] תאופרסטוס: H.P. IV. XIV. 9-10. 

[102] נבו, תשנ"ב, 324; סנהדרין קח, ב; עוקצין ב, ג; תוספתא, עוקצין (צוקרמאנדל) ב, יב.

[103] " בבלי, שבת צ, א: "אמר רבי יהודה: ... ואילא דעינבי, ופה דתאני, והה דרימוני - כולהו סכנתא".

[104] פליקס, 1994, 137.

[105] ערלה ג, ח; בבלי, זבחים פח, ב; ילקוט שמעוני, פרשת תצוה רמז שפא;  קולומלה: XII. XLVI. 2.

[106] עבד אלהדי ורז, שה"מ, 2006.

[107] אל אהדי ורז, שה"מ, 2001.

[108] רקמת תאים צפופה המגינה על השכבה החיצונית של הצמח (עלים/ זרעים) בשם זה נקראת גם הכבה החיצונית של עור האדם.

[109] בע"פ מאת ד"ר דורון הולנד, חוקר במכון למדעי עצי הפרי, מנהל יחידת המטעים בנוה יער.

[110] אין הרימונים מבשילים כאחת, ההבשלה יכולה להמשך בין 3 - 5 שבועות (על פי הזנים), למרות זאת במקורות חז"ל קטיף הרימון נחשב לעונה קצרה "ולקיטתו כאחת" (ירושלמי, פאה א, ד, ספרא קדושים פרשה א, א).

[111] תוספתא, ביכורים (ליברמן) א, ה.

[112] אתר משרד החקלאות ופיתוח הכפר.

[113] גור וליברמן, 1956, 16, 43- 44.

[114] ראה ערובין ד, א-ב.

[115] דו"ח מנהל המחקר החקלאי, 2013.

[116] אל אהדי ורז, 2001.

[117] על שיטות השימור כתבו, ווארו: O.A. I. LIX. 2-3; קולומלה: XII. XLVI. 4-5; שם, XII. XLVII. 3-4, פליניוס: XV. XXIV. 86-87;  גאופוניקה: GEO. X. XXXVIII. p.30.

[118]    American Society for Nutrition J. Nutr. 136:(2481-2485,) October, 2006

[119]     AAAS, the science society, Public release date: 26-Sep-2005, 608-263-5830, University of Winsconsin-Madison

[120]   U.S. National Library of Medicine National Institutes of Health , 2001, Sep: 158 (1) :195-8)

[121]   Pomegranate juice consumption inhibits serum angiotensin converting enzyme activity and reduces systolic blood pressure -  Aviram M  Dornfeld L.  

[122]   Punica granatum (pomegranate) extract is active against dental plaque - Menezes SM et al

[123] נסים קריספיל, צמחי המרפא של הרמב"ם, 1989,  194. על פי הרמב"ם קליפת רימון לעצירת דימום מפצעים שונים. שתיית מיץ הרימון טובה לעצירת שלשול, להקלה על בחילות ומקלה על כאבי ראש שלאחר שכרות.

[124] אל אהדי, ורז, 2001, 26.

[125] ראה למשלתחמיץ קליפות רימונים, י. מירון, משק הבקר והחלב 364 עמ' 62- 64.

[126] האנתוציאנינים הם קבוצת הפיגמנטים העיקרית האחראית לצבע בעולם הצומח. לקבוצה כמה מאות מרכיבים, בגוונים שמאדום, סגול ועד כחול. צבע הפרחים נקבע על-ידי תערובת של כמה פיגמנטים. האנתוציאנינים מצטברים בווקואולה של תאי האפידרמיס של הרקמה, בעלי הכותרת בפרחים וכן באיברי צמח שונים כמו פירות ועלים (מאת ד"ר מיכל אורן שמיר, מכון וולקני)

[127] ראה ב"ק ק, ב- קא, א "הנותן צמר לצבע והקדיחו יורה", וכן מנחות מב, ב: "אמר ליה אביי לרב שמואל בר רב יהודה: הא תכילתא היכי צבעיתו לה? אמר ליה: מייתינן דם חלזון וסמנין ורמינן להו ביורה ומרתחינן ליה".

[128] ראה ז. עמר, ארגמן, עמ' 125.

[129] משנה עוקצין ב, ג,  תוספתא עוקצין א, ח; ב, יב.

[130] ברכות לו, ב, חולין קיח, ב.

[131] פירוש המשניות עוקצין ב, ג, וכך משמע גם מפירוש הר"ש.

[132] בזה קיימת הסכמה בין הראשונים.

[133] פירוש המשניות עוקצין ב, ג, וכך משמע גם מפירוש הר"ש.

[134] לעובדה זו ישנה השלכה ביחס לדיני טומאה, שרק כלי שיש לו כלי קיבול שמיועד לשימוש קבוע יכול להיטמא. ראה משנה כלים יז, ט.

[135] ראה משנה שבת ט, ה ששיעור הוצאת קליפות רימון בשבת הוא כדי לצבוע בהם בגד קטן.

[136] משנה שביעית ז, ג.

[137] משנה ערלה א, ח.

[138] משנה מעשרות א, ב.

[139] דעת רבי זירא בירושלמי מעשרות א, ב.

[140] דעת רבי יהושע בן לוי בירושלמי מעשרות א, ב.

[141] במשנה מעשרות ג, ט, מובאת מחלוקת תנאים האם כשאדם אוכל רימון בחצר המחייבת בהפרשת תרומות ומעשרות מותר לו לאכול מספר גרגרים יחדיו, ללא להתחייב בהפרשה, או שמא מותר לו לאכול גרגיר אחד בלבד בכל פעם., מחלוקתם היא בהגדרתה של חצר המחייבת בהפרשת תרומות ומעשרות

[142] תוספתא כלאים (ליברמן) א, י אין נוטעין שרביט של רמון ולא עקצין של רמון בצד סדן של שקמה", ראה פליקס כלאי זרעים והרכבה עמ' 154.

[143] ירושלמי כלאים א, ד ראה פליקס כלאי זרעים והרכבה עמ' 106.

[144] דמאי א, א.

[145] כתבי יד קאופמן, פארמה ומינכן. עיין במרשתת במאגר כתבי היד התלמודיים שבאתר בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, החוג לתלמוד, מפעל הדיגיטציה ע"ש משפחת דוד ופלה שאפל, האוניברסיטה העברית ירושלים, וכך היא הגירסה במהדורת הרב קאפח.

[146] ראו לדוגמא: משנה דמאי פ"א מ"א. ויש שדחו את 'הרימין' וכתבו 'דימין' שהוא שיזף מצוי ראו: תוספתא כפשוטה, דמיי פ"א ה"א, עמ' 61.

[147] פסחים עד, א.

[148] ככל הנראה מדובר במטעי רימון שגדלו בוואדי פרעה (תרצה) היורד משכם לכוון בקעת הירדן ונשפך לירדן בסמוך לגשר אדם, אזור זה יחסית חם לאורך כל השנה והמים שזרמו בו השקו את מטעי הרימון האיכותי שגדל שם. בדאן הוא ככל הנראה תל 'חירבת אל פראווה',  ראו בורנשטין, תשנ"ג, 24;  לדעת מ. רענן, השם בדן (או בדאן), השתמר בשם של מעיין מפורסם בשומרון, עין בידאן, למרגלות הר כביר ואלון מורה של ימינו. עין בידאן הוא מעיין גדול שמימיו זורמים לנחל תרצה, ונשאבים לצרכי העיר שכם. לאורך נחל תרצה עוברת דרך חשובה שמוזכרת בתנ"ך, דרך מבוא השמש, שדרכה נכנס יעקב אבינו לארץ ישראל.

היישוב המקראי בדאן מזוהה עם ח'רבת מייסה השוכנת כחצי קילומטר מעל המעיינות. לעומת זאת בדאן של ימי בית שני ותקופת המשנה והתלמוד שכנה בצמוד למעיינות, במקומו של הכפר עין בידאן. הנוסח השומרוני של ספר יהושע מספר שלפני עלייתם להר גריזים טבלו בני ישראל בעיינות בדאן על מנת להיטהר לקראת המעמד. ואכן, מתקופת בית שני ואילך הייתה בדאן ליישוב שומרוני (כותים). נחל בדאן בעל הקרקע הפוריה מתאים ביותר לגידולו של הרימון שצריך חום רב ושפע של מים באיכות טובה. תנאים אלו קיימים בעמקים ולכן סבר רבי אליעזר שיש להביא ביכורים מרימונים הגדלים בעמקים: "אין מביאין בכורין תמרין חוץ מן התמרין שביריחו, ואין קורין אלא על הכותבות בלבד. ר' ליעזר אומר רמוני עמקים מביאין וקורין" (תוספתא, ביכורים, ליברמן, פ"א). פרדסי הרימונים בנחל בדאן עוד נראו לנוסעי המאה ה- 19.

[149] משנה ערלה ג, ז, בירושלמי (ערלה ג, ד) אנו לומדים על חביבותם של רימוני בדן: "עשרה דברים מקדשין דתנינן תמן אמר רבי יודה לא הוזכרו רימוני בדן וחצירי גבע אלא שיהו מתעשרין ודאי בכל מקום. ושאר כל הרימונין אין דרכן להימנות אלא רימוני בדן על ידי שהן חביבין דרכן להימנות שאר כל הרימונין על ידי שאין חביבין אין דרכן להימנות".

[150] תוספתא ביכורים א, ה, ראה פליקס עצי פרי, עמ' 134.

[151] ביחס לדיני טומאה וטהרה. ראה שבת צה, ב, אמר רבא, חמש מדות בכלי חרס: ניקב כמוציא משקה - טהור מלטמא גיסטרא, ועדיין כלי הוא לקדש בו מי חטאת. ניקב ככונס משקה - טהור מלקדש בו מי חטאת, ועדיין כלי הוא להכשיר בו זרעים. ניקב כשורש קטן - טהור מלהכשיר בו זרעים, ועדיין כלי הוא לקבל בו זיתים. ניקב כמוציא זיתים - טהור מלקבל בו זיתים, ועדיין כלי הוא לקבל בו רימונים. ניקב כמוציא רימונים - טהור מכלום.

[152] משנה כלים יז, ה, דין זה הוזכר במשניות נוספות, כגון: כלים יז, א- ד וכלים יט, י. ראה שבת קיב,ב: תנן התם: כל כלי בעלי בתים - שיעורן כרמונים.

[153] ערובין ד, ב.

[154] שו"ע הרב, תקוני המקוה ועשייתה (נדפס בסוף הלכות נדה). ראה בספר "מדות ושיעורי תורה" עמ' שח שהביא דעה נוספת ודחה אותה.

[155] משנה עוקצין ב, ו.

[156] אל אהדי ורז, שה"מ, 2001.