אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

אנציקלופדיה הלכתית-חקלאית הוא פרוייקט חדש מבית מכון התורה והארץ, שמרכז מידע מקצועי והלכתי השייך לכלל תחומי החקלאות (הצומח והחי) ומהווה רקע חשוב לכתיבה הלכתית בנושא המצוות התלויות בארץ.

הערכים מובאים בשני חלקים: החלק המדעי-מקצועי ובעקבותיו הדיון ההלכתי.

צוות הכותבים של האנציקלופדיה כולל אנשי מדע מעולם האקדמיה, הנחשבים למומחים בתחומם, ורבנים פוסקי הלכה הבקיאים במצוות התלויות בארץ ובפרטי הלכותיהם.

מטרת האנציקלופדיה היא להביא בפני הקורא את הידע הקיים בסוגיות אלו, ואינה מהווה ספר פסיקה הלכה למעשה.

פרוייקט בסיוע משרד התרבות והספורט- מנהל התרבות.
המחלקה למכוני מחקר תורניים.
 
חזור למפתח הערכים

שיפון תרבותי

שיפון תרבותי

שם באנגלית: Rye

שם מדעי: Secale cereale

שם במקורות: דישרא

שמות בשפות אחרות: ערבית: דֵוְסֵר. ערבית עממית: שופאן. יוונית: Siphonion

ראשי פרקים:

א. כללי

ב. ביות

ג. ההרכב הכימי של גרעיני השיפון התרבותי

ד. גידולו בארץ ובעולם

ה. זיהיו של השיפון

ו. שימוש בשיפון

ז. הגדרתו ההילכתית

ח. הלכות חלה 

ט. ברכתו

י. שימוש בו במקדש

יא. נספח תמונות הצמח

 

כללי

לסוג שיפון קיימים ארבעה מינים עיקריים, רובם חד-שנתיים, לבד משיפון ההרים Secale montanum שהוא רב-שנתי. השיפון התרבותי הוא זן אחד מתוך המין Secale cereale. והוא הזן התרבותי היחיד של מיני השיפון.

השיפון הוא מין ממשפחת הדגניים, תת המשפחה Pooideae ומהסוג Triticeae, אחד המינים שפותחו מהשיפון בהכלאה עם חיטה הוא החיטפון Triticale, ראה ערכו.

השיפון שייך לזני הדגניים החשופים, שבהם הגרעין נפרד בקלות מהמוצים, בדומה לזנים שונים של חיטה, לעומת הזנים המוגדרים כעטופים, שבהם הגלומות והמוצים אינם נפרדים בקלות גם באמצעות דישה, כגון שעורה ואורז.[1]  

השיפון הוא גידול חורפי ויש לזרעו בסתיו או בתחילת החורף, אם כי יש לו גם זנים אביביים.

תנאי הגידול המתאימים שלו הם באזורים בעלי אקלים ממוזג, השיפון עמיד לקור, ליובש, ולגידול באדמות חומציות וחוליות – אדמות שאינן מתאימות לגידול חיטה.

השיפון אינו מופיע כלל בתנ"ך. הוא נזכר לראשונה במשנה (כגון כלאים א, א; חלה א, א; כלים ט, ח).

 

ביות

העדויות הראשונות לביותו של השיפון נמצאו במספר אתרים בטורקיה, ארמניה ואירן מהתקופה הניאוליטית, ובצפון סוריה מהתקופה האפי-פליאוליתית. תקופות אלו הן מאוחרות יחסית לדגניים האחרים שבויתו בתקופות קודמות לכך. בארץ לא נמצאו ממצאים ארכיאולוגיים של זרעי השיפון. מאז ימי הביניים מגדלים את השיפון באופן נרחב במרכז אירופה ובמזרחה והוא דגן הלחם העיקרי באזורים רבים.

קרוב לוודאי כי השיפון היה מצוי בשולי שדות חיטה כעשב רע, ונאסף יחד עם החיטה. רק מאוחר יותר השיפון בוית והפך לגידול לגיטימי. משערים שאב המוצא של השיפון התרבותי הוא משיפון ההרים  Secale montanum. בארץ מין זה נפוץ רק ברמת הגולן ובחרמון.

 

ההרכב הכימי של גרעיני השיפון התרבותי (Rye)

גרעין השיפון מכיל 60% פחמימות, 13% סיבים, 13.6% מים, 9.4% חלבון, ו2% מינרלים, כמותו של הגלוטן דומה לגלוטן חיטה, אך איכותו ירודה יותר.[2] עיין ערך גלוטן. הפרולמין[3] של השיפון נקרא סקאלין (Secalin). האנזים בטא עמילאז פעיל בשיפון גם בזמן תסיסה כוהלית, אי לכך יכולים להתפתח בו תהליכי תפיחה.

 

גידולו בארץ ובעולם

מסתבר כי גידולו של השיפון בארץ היה בכמות קטנה שלא הייתה משמעותית מבחינה חקלאית. השיפון לא הוזכר כלל בתנ"ך, ואף בספרות תקופת המשנה (משנה, תוספתא ומדרשי ההלכה והאגדה) הוא נזכר רק פעמים ספורות, ובעיקר ביחד עם שאר חמשת מיני הדגן, לעומת החיטה והשעורה שהוזכרו מאות פעמים והיוו אף מדד לשיעורים שונים (כגון עצם כשעורה וכדומה). יתר על כן, מחקרים עדכניים מלמדים שעיקר ביות השיפון היה בצפון מזרח אירופה ובמערב אסיה, בשונה מחיטה ושעורה שככל הנראה בויתו באזור ארץ ישראל.

גידול השיפון בעולם הולך ופוחת, בעוד שבשנת 1965 נזרעו בעולם כ- 270 מיליון דונם, שהניבו 35 מיליון טון, בשנת 2013 נקצרו בעולם כ- 40 מיליון דונם, שהניבו 17 מיליון טון. הסיבה להפחתה בגידול השיפון היא בעיקר העובדה שהחיטה מניבה יבול גבוה בהרבה.[4] בישראל נאספו בשנת 1948  כ-150 טון שיפון, לעומת 21,000 טון חיטה ו- 20,000 טון שעורה. בשנת 1949 היבול היה 100 טון שיפון לעומת 27,000 טון חיטה ו- 36,000 טון שעורה,[5] בשנים שלאחר מכן השיפון אינו מופיע כצמח שמגדלים בארץ.

 

זיהויו של השיפון

חז"ל חילקו את חמשת מיני דגן לשתי קבוצות: א. חיטים ב. שעורים. קבוצת החיטים כוללת את הכוסמין, וקבוצת השעורים כוללת שיבולת שועל ושיפון.[6] במשנת כלאיים הובא שהשיפון והכוסמין אינם כלאיים זה בזה אף על פי שכאמור מדובר במינים מקבוצות שונות, אך מכיוון שצורתם דומה, הם אינם כלאיים זה בזה.[7] אמנם יש שכתבו שהשיפון הוא מין חיטה מדברית, הדומה לכוסמין, ולכן הכוסמין והשיפון אינם כלאיים זה בזה.[8] 

בהלכות טריפות קיים כלל שבעל חיים שנופל, יש לחשוש שמא הוא נעשה טריפה בנפילה זו, יש שכתבו שעוף הנופל על ערימת שיפון עלול להפוך לטריפה מכיוון שהערימה (הכרי) הנעשית מהשיפון קשה,[9] או משום שהגרעינים אינם עגולים, וכשהעוף נופל עליהם הוא אינו מתגלגל לצדדים, ולכן עוצמת המכה יכולה לגרום לפציעה ולהטרפת העוף.[10]

יש שכתבו שמשמעות החלוקה בין מין חיטה ומין שעורה היא רק לגבי איסור כלאיים, ולא לגבי צירוף לעניין חלה, ויציאת ידי חובה במצה בפסח.[11]

 

אנו מוצאים בפרשנים כמה זיהויים לשיפון: בירושלמי[12] הובא שהשיפון הוא "נסמן", ככל הנראה לא מדובר בזיהוי הצמח אלא בסימן שנתנו חז"ל לשיפון. בבבלי בפסחים[13] ובמנחות[14] הובא שהשיפון הוא מין ממיני השעורים, ומדובר ב"דישרא". ביוונית נקרא Siphonion, שם המזכיר את המילה שיפון.

יש שביארו שמדובר ב"שיגל"א",[15] "סינטינו",[16] "סיקרא",[17] "ראגגען'[18] קארין"[19] ומדובר ככל הנראה בשיפון התרבותי – Secale cereale, תרגומו בצרפתית  (siegle- רבנו גרשום ורש"י), איטלקית (secara – ריבמ"ץ), ספרדית (centeno – רבינו ירוחם), גרמנית (roggen – מהרי"ל, תפא"י) של השיפון שמוגדר כן כיום (rye).

ויש שכתבו שהשיפון הוא "דֵוְסֵר",[20] וכתב הרמב"ם שהוא מין ממיני השעורים,[21] "אל חרטאל" שהוא "מין ממיני התבואה הדומה לדגן".[22] לדעת ז' עמר, ל"דוסר" קיימים בערבית שני הסברים: בן חיטה ביצני Aegilops geniculata, או שיבולת שועל תרבותית - Avena sativa.[23]

ויש שכתבו[24] שמדובר ב"אשפילטא" ומדובר לדעתם ב"חיטת הספלטא" – Triticum spelta.

אף בין חוקרי זמננו אין תמימות דעים בזיהויו של השיפון, בעוד שלדעת פליקס[25] יש לזהות את השיפון כדעת הערוך – חיטת הספלטה – Triticum spelta. לדעת לעף וז' עמר ישנה סבירות גבוהה כי השיפון הוא האוינא –Avena Sativa. לדעת כסלו ושמחוני,[26] המילה שיפון שימשה במשך השנים לשני צמחים, ומשמעותה השתנתה במהלך השנים, בתקופות מסוימות ה- Avena Sativaנקראה שיפון, ובתקופות מסוימות נקראה כך ה- Secale cereal.

קיימים בראשונים זיהויים נוספים, שלא ברור למה כוונתם: כגון "סאפה",[27] רס"ג תרגם שמדובר ב"שילם" יש הסוברים שכוונתו היא ל"זון המשכר" Loliumum temulentum הנקרא זונין בלשון המשנה, או לשיפון התרבותי, זאת מכיוון ש"שילם" הוא גם שמו של שיפון ההרים  Secale montanum.

 

שימוש בשיפון

פת שיפון נחשבת לפת בעלת איכות נמוכה, מאשר פת העשויה מחיטה,[28] גם בשל איכות הגלוטן הנמוכה שלו, עיין ערך גלוטן. השימוש המרכזי בו הוא ללחם, ולא למאפים אחרים.[29] ישנם אזורים בעולם בהם פת העשויה משיפון היא המאכל העיקרי.[30]   

פליניוס[31] כתב על השיפון שהוא מזון בעל איכות נמוכה, שיש לאכלו רק כדי למנוע גוויעה ברעב, הוא נחשב לשחור וקודר למראה ומערבבים אותו עם קמח חיטה כדי לשפר את טעמו. הוא גדל בכל סוגי האדמות, ומשתמשים בו גם כדי לזבל את הקרקעות. 

פת העשויה מכוסמין איכותית יותר מפת העשויה משיפון.[32]

חז"ל גזרו שאין לרכוש פת שנאפתה על ידי גוי, עם זאת, גזרה זו היא רק על פת שיש בה חשיבות, אשר על כן פת העשויה משיפון אסורה משום פת עכו"ם, בדומה לשאר חמשת מיני דגן ובשונה ממינים אחרים, כגון תירס ודוחן.[33] 

גרעין השיפון רך,[34] ולכן אין ללתות את השיפון לפני טחינתו לצורך קמח למצות.[35]

ניתן להשתמש בקש של השיפון בשל גמישותו וארכו להכנת כלים שונים,[36] וכן מוצרי קליעה, כגון כובעים וסלים.[37] או כסוג של קנה ששימש לשתייה.[38] בזמן חז"ל אכלו את השיפון גם כירק (הגבעולים והעלים) ולא רק את הזרעים.[39]

השיפון גדל גם בשדות חיטה, והתבואה הייתה מעורבת בין שני המינים.[40] עובדה זו מפחיתה את שווי התבואה ואין לקבוע את השווי של התבואה בלא להתייחס לכך.[41]

 

הגדרתו ההלכתית

חז"ל קבעו שהשיפון נחשב לאחד מקבוצת המינים הנקראים "חמשת מיני דגן" שחובה להפריש מעיסתם חלה, ניתן לצאת בהם ידי חובת מצה בפסח, עוברים בהם על איסור חמץ בפסח ומותר בשימוש רק לאחר הקרבת העומר.[42] המשותף להלכות אלו הוא התלות בעובדה שהשיפון מחמיץ.[43]

 

הלכות חלה

השלב הקובע את זמן החיוב בחלה הנעשית משיפון הוא כשל פת הנעשית משעורה, הוא ה"טמטום", ומשמעותו היא שכל מרכיבי העיסה מתחברים האחד לשני, אך חיבור זה אינו הדוק דיו, ויש צורך "להדביק קצתם בקצתם עד שיהיו גוף אחד". ככל הנראה ההדבקה אינה שלמה בשל איכותו הירודה של הגלוטן בצמחים אלו.[44] מכיוון שפת שיפון אינה איכותית דיה, יש לטבלה במלח או מאכל נוסף לפני אכילתה.[45]

כדי שעיסה תתחייב בהפרשת חלה, עליה להיות עשויה מכמות קמח מינימלית של מ"ג ביצים וחומש. אף שחיוב חלה הוא רק בעיסות העשויות מחמשת מיני דגן, ישנם מינים המצטרפים לשיעור החיוב. יש הסוברים ששיפון מצטרף עם שעורים וכוסמין, אך אינו מצטרף עם שיבולת שועל וחיטים, ויש הסוברים ששיפון מצטרף עם כוסמין ושיבולת שועל, אך לא עם חיטה ושעורים.[46]

 

ברכתו

אף על פי ששיפון אינו נכלל בשבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, הלכותיו הן כשל שבעת המינים משום שניתן להכין ממנו פת כחיטה ושעורה. הלכות אלו הן ברכתו ודיני קדימות בברכות.[47] החיטה קודמת לשיפון לעניין ברכתה, מכיוון שהיא מופיעה בפסוק: "ארץ חיטה ושעורה" בניגוד לשיפון.[48]

 

שימוש בו במקדש

אף על פי שהשיפון הוא אחד ממיני דגן, מכל מקום לא מביאים ממנו את קרבן שני הלחם, ולא מנחת סוטה.[49]

 

כתיבה: מ"א, ד"א

ביבליוגרפיה

  1. ז' עמר, חמשת מיני דגן, הוצאת מכון הר ברכה, תשע"א, עמ' 50­-59.
  2. ח"צ אלבוים, עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, אונ' בר אילן, רמת גן תשס"ח.
  3. מ' רענן, "בחטים, בשעורים, בכוסמין, ובשיפון, ובשיבולת שועל – שיפון", פורטל הדף היומי.
  4. מ"א כסלו וא' שמחוני, "הכשרות של מצה העשויה מקמח שיפון", בד"ד, 26 (ניסן תשע"ב), עמ' 35­-48.

 

  1. C.Gellrich,P. Schieberle, H. Wieser Biochemical Characterization and Quantification of the Storage Protein (Secalin)
  2. P. Koehler, H. Wieser Chemistry of Cereal Grains , ,.
  3. P. Ziegler, Cereal Beta-Amylases, Types in Rye Flour .
  4. Zohary, Hopf, Weiss Domestication Of Plants in the Old World, Fourth Edition

 

נספח תמונות הצמח:

שיפון ההרים, זכויות- שרה גולד, אתר צמח השדה

שיפון תרבותי, מקור: http://www.sortengarten.ethz.ch/Bilder/spike/097_orig.jpg

 

[1] אנציקלופדיה לחקלאות, עמ' 58.

[2] אנציקלופדיה לחקלאות, עמ' 73. וייסר, עמ' 18 פסקה 2.3. לדבריו, בשונה מחיטה, האלבומין והגלובולין, החלבונים שבאים לידי ביטוי בנביטה הם משמעותיים יותר מאשר הגליטנין והגליאדין האחראים ליצירת לחם איכותי.

[3] פרולמין הוא שם של חלבון ממנו מורכבים חלבוני הגלוטן.

[4] אמנם היבול לדונם גדל באופן משמעותי.

[5] עפ"י נתוני הלמ"ס לשנתונים אלו.

[6] פסחים לה, א: כוסמין מין חיטין, שיבולת שועל ושיפון – מין שעורין. רמב"ם, פירוש המשניות כלים ט, ח; מאירי חלה א, א.

[7] רמב"ם, כלאים א, א. רע"ב, כלאים א, א. ועיין מרכבת המשנה (חעלמא), הלכות ביכורים פרק ז הלכה ג, שדן בהגדרות הצירוף השונות.

[8] מהר"י קורקוס כלאים ג, ג.

[9] ראה חולין נב, ב, ברש"י ד"ה חיטי; פסקי רי"ד, חולין מהד"ב נב, ב.

[10] אור זרוע ח"א - הלכות טריפות סימן תיז.

[11] ראה משנה, חלה ד, ב: "החטים אינן מצטרפות עם הכל אלא עם הכוסמין והשעורים מצטרפות עם הכל חוץ מן החטים רבי יוחנן בן נורי אומר שאר המינים מצטרפין זה עם זה", ראה ריבמ"ץ, ר"ש, רא"ש כלאים א, א, מאירי חלה א, א, רדב"ז כלאים ג, ג.

[12] חלה א, א. ראה ברמב"ם בפירוש המשניות במקום, שכתב שהפסוק שהובא בירושלמי הוא אסמכתא בעלמא וכ"כ המאירי חלה א, א. ראה עמר, חמשת מיני דגן, עמ' 50.

[13] לה, א.

[14] ע, ב.

[15] רבנו גרשום במנחות, רש"י בפסחים ובמנחות, רע"ב כלאים א, א. ראה רא"ש כלאים א, א שכתב שהשיפון הוא דישרא, ובלשון לעז נקרא שיגל"א, רבנו מנוח חמץ ומצה ה, א, השיפון הוא "שיגל".

[16] רבינו ירוחם - תולדות אדם וחוה, נתיב ה חלק ג דף מא טור א; ריטב"א, פסחים, לה, א באחת האפשרויות.

[17] ריבמ"ץ, כלאים א, א.

[18] תפארת ישראל, כלים ט, ח ס"ק עב, חלה א, א ס"ק ג. במנהגי מהרי"ל, הלכות אפיית המצות (א') מופיעים השמות "קארן" ו"ראגין".

[19] שולחן ערוך הרב, לוח ברכת הנהנין, פרק ג בדרך פקודיך (שפירא) מ"ע י; חיי אדם, חלק א כלל נד סעיף א.

[20] רמב"ם, פירוש המשניות כלים ט, ח במהדורת הרב קאפח: "והשיפון אלדוסר", בערבית הקידומת אל היא ה' הידיעה ואם כן מדובר ב"דוסר". כתרגום זה כתב גם בתשובות הגאונים (אסף), עמ' 179 שורה 12, קטע מפירוש מילים של רב שרירא לסדרי טהרות וזרעים. ראה כפתור ופרח, פרק נו שכתב: "שיפון אל דוסר, ופירשו הרופאים שהוא עשב שידמה עליו לעלי חטה אך הוא יותר רך ולפריו שתים או שלש מחיצות".

[21] בכלאיים הרמב"ם כותב שמדובר ב"אלשעיר אלברי", ובחלה הוא כתב רק "אלשעיר" וכ"כ רבנו תנחום בן יוסף, מהדורת טולדנו, עמ' 130, שהשיפון הוא מין שעורים.

[22] כתבים רפואיים לרמב"ם, הוצאת מוסד הרב קוק, תרגום ז' מונטנר, ביאור שמות הרפואות, סע' 87.

[23] זיהוי זה הוא לדעת הפרשנים שתרגמו את פירושם לערבית תוך זיקה פילולוגית בין השם הארמי-בבלי "דושרא" והמילה הערבית "דוסר".

ראה רע"ב, כלים ט, ח, שזיהה את השיפון כ"אבינא", אך יש לציין כי קיימת סתירה בדבריו, בכלים הוא מבאר שמדובר ב"ויינ"א" ואילו בכלאיים הוא ביאר שה"אבינא" היא שיבולת שועל והשיפון הוא "סיגל"א".

[24] ערוך, ערך "דישרא"; ספר אבודרהם, סדר ההגדה ופירושה. יש לציין שפליניוס (ספר 18 פרק 40) מזכיר את השיפון והספלטא כשני מינים נפרדים.

[25] כלאי זרעים והרכבה, עמ' 27­-29, לדעתו הכוסמין הוא החיטה הדו-גרגרית, שדומה מאד לחיטת הספלטה ולכן הם אינם כלאיים זה בזה. לדבריו, לא ניתן לזהות את השיפון כ-Secale cereale מכיוון שהוא לא היה מוכר באזורנו בתקופת המשנה, וכן הזיהוי של השיפון כ- Avena Sativa .

[26] בד"ד 26, ראה ביבליוגרפיה.

[27] רבנו נתן אב הישיבה בפירושו למנחות.

[28] דרכי משה הקצר, או"ח קסז, ה. ראה תשובות והנהגות, כרך ד סימן עא, שדן בשאלה אם לאדם שאוכל פת זו  מטעמים בריאותיים ישנה עדיפות בשבת לאכול פת באיכות גבוהה יותר מקמח לבן.

[29] ערוך השלחן, חו"מ שלז, ח.

[30] ראה פרישה, או"ח קסח, ג: "פת שיפון כרוב פת שלנו...".

[31] ספר 18 פרק 40.

[32] מור וקציעה, סימן קסח.

[33] הגהות מיימוניות, מאכלות אסורות יז, יב.

[34] הגהות מיימוניות, חמץ ומצה, ה, ח בשם ריב"א.

[35] מגן אברהם, תנג, ט, מכיוון שאין ללתות שעורים, ושיפון הוא מין שעורים; שו"ע הרב, או"ח תנג, כ; ב"ח או"ח תסז.

[36] כך מובן מהמשנה, כלים ט, ח, שניתן להכין מהן מגופה לחבית או מחצלת לבניין.

[37] אנציקלופדיה לחקלאות, עמ' 73.

[38] תפארת ישראל, כלים ט, ח ס"ק עב.

[39] תוספתא, כלאים ב, ח: "השיפון... אף על פי שזרען לירק...".

[40] רש"י, ב"מ עב, ב; ר"י מלוניל על הרי"ף, ב"מ מג, א בדפי הרי"ף: "סתם תבואות לקוטות אינן יפין, שלוקטין בכמה שדות, ומערבין שיבלי שיפון עם שיבלי חטין".

[41] גידולי תרומה, שער מו חלק ד. ראה רמב"ם, מלוה ולווה ט, ד.

[42] משנה, חלה א, א.

[43] ירושלמי, חלה א, א.

[44] ראה שו"ע ,יו"ד שכז, ד; וט"ז יו"ד שכז ס"ק ג.

[45] אור זרוע א, קמא.

[46] ראה משנה, חלה ד, ב; רמב"ם, ביכורים ז, ג; שו"ע, יו"ד שכד, ב.

[47] הגהות מיימוניות ברכות ח, יג; שולחן ערוך הרב, סדר ברכת הנהנין י, יב-יד; ועיין אליה רבה, סימן קסח, ב.

[48] שולחן ערוך הרב, אורח חיים קסח, א.

[49] תורת כהנים, פרשה יג סוף פרק יד אות ה.