תות עץ

עץ התות הוא עץ פרי הנמנה על עצי הפרי הנשירים, הוא כולל 12 – 15 מינים, רובם עצים. התות הוא גם סוג פיקוס אליו שייכים גם התאנה והשקמה המפרישים גם הם שרף נוזלי בעת חיתוך ענף מן העץ.[1] תות העץ הוא דו ביתי, ורק לעיתים רחוקות הוא חד ביתי. הפרחים הם חד מיניים.

הלבלוב והפריחה חלים באביב. העלים פשוטים וגדולים אורכם 7-5 ס"מ. לרוב שסועים לשלוש אונות. שלושה עד חמישה עורקים יוצאים מהבסיס ומתפצלים אל האונות. שפת העלה משוננת ולרוב צידו התחתון של העלה שעיר. יש הבדל בצבע ובחספוס בין העלים הצעירים שצבעם ירוק בהיר לבין העלים הבוגרים שלהם צבע כהה והם נוקשים ומחוספסים יותר. העלים מסורגים על הענפים.[2]

התפרחת הזכרית היא כעין עגיל הנושר תוך זמן קצר. התפרחת הנקבית היא למעשה שיבולת דמוית עגיל. פרחים נקביים רבים מצויים בצפיפות על ציר אחד. כל פרח מכיל ארבעה עלי עטיף, ארבעה אבקנים ושחלה תחתית. עמוד העלי מסתיים בשתי צלקות.

ההאבקה המתבצעת באמצעות הרוח וחרקים, לאחר ההפריה מתאחים עלי העטיף ומתמלאים במוהל עסיסי. למעשה כל פרח יוצר פרי קטן הקרוי אגוזית ובה זרע קשה. כל האגוזיות יושבות יחד על ציר אחד, והן יוצרות פרי קיבוצי. המוכר כפרי התות. לקראת ההבשלה צבע הפרי בתחילה ירוק ואח"כ משתנה ללבן, לאדום או לשחור על פי הזן. הוא אכיל וטעמו מתוק.[3]

העץ הצעיר גדל בקצב מהיר, אך הקצב מאט עם השנים וגובהו של עץ בוגר מגיע בדרך כלל ל-10 עד 15 מטרים. עץ התות מאריך ימים ומגיע לגודל ולגיל ניכר.[4] מגדלים אותו בחצרות הבתים כעץ צל וכחלק מבוסתני הפרי. ערכו הכלכלי של הפרי אינו רב בעיקר מפני שאינו משתמר. מגדלים בדרך כלל שלושה זנים: הזן הארגמני הכהה, הזן הלבן והתות הפקיסטני שטעמו משובח יותר.[5]

התות השחור הוא הנפוץ בארץ גובהו עשוי להגיע ל 10-9 מ', הוא גדל בגינות הנוי, ומופץ לשטחים פתוחים ולשולי מטעים על ידי ציפורים. העץ נשיר בחורף ובעל נוף רחב ,גזע וענפים מעוצים. הוא מוכר בשל פירותיו העסיסיים, והעלים המשמשים מקור הזנה לזחלים של פרפר המשי. עץ התות מפיץ את הזרעים באמצעות בעלי חיים בעיקר עטלפים וציפורים. סין, יפן, הודו, וארצות נוספות באסיה הם כיום מרכזי יצור המשי. במדינות אלה מגדלים מטעי תות כדי להזין בהם מיליונים רבים של זחלים שמהגלמים שלהם מפיקים את חוטי משי.[6]

השם 'תות' מקובל גם בשפות מזרחיות נוספות, כגון ערבית, פרסית, סורית, ארמנית ועוד.[7] מקום מושבו של התנא מהדור השלישי - רבי אלעזר- היה ברתותא,[8] ככל הנראה בגליל,[9] יתכן כי שם הישוב, נקרא על שם עצי התות הגדלים באזורו.[10]

ביות:

מקורם של העצים באסיה ומשם הופץ לאמריקה הצפונית.[11] מקורו של עץ התות השחור כנראה ממערב אסיה מאזור פרס, ואילו התות הלבן מקורו בדרום מזרח אסיה מיפן וסין.[12] העץ היה ידוע בסין עוד בתקופת הברונזה. הוא נפוץ בעולם עם התפתחות תעשיית יצור המשי כחומר גלם לתעשיית האריגים המשובחים. עלי העץ הם מזונם הכמעט בלעדי של זחלי טוואי המשי, ומכאן חשיבותם הכלכלית בתעשייה זו .את טוואי המשי מגדלים בעיקר בסין. שם מגדלים את עצי התות במטעים גדולים ומגלמי העש מפיקים את סיבי המשי. סין היא היצרנית הגדולה ביותר של משי, בזכות מספר עצי התות העצום שהם מגדלים.

לדעת החוקר ע. לעף ניתן לאבחן את מקור פרי התות על פי מקור שם העץ, לדעתו מקורו הוא בארצות אירניות וארמניות עד הודו. שם זה אנו מוצאים בערבית ופרסית. בסורית השם הוא תותא. הערוך[13] מזהה את התות עם "מורי" בלעז. "מורי" הוא שמו של התות בלטינית (Morus).[14]הרמב"ם בפרוש המשניות כתב: "והתותים - אלתות",[15] ואילו רע"ב (שם) מביא את הזיהוי בערבית ובלעז: "והתותים - בערבי תו"ת ובלע"ז מורא"ש".^[16]

התות בארץ ישראל בימי הבית הראשון:

התות לא נזכר בשמו במקרא, אך העץ נזכר בספרות החיצונית בספר אחיקר החכם, המקבילה לימי הבית הראשון ולאחר מכן הוא נזכר מפורשות בספרות חז"ל.[17] בספר אחיקר נאמר: "אל תאץ כשקד, השוקד להנץ ופריו יאכל לאחרונה, אך השכל כתות המאחר להנץ ופריו יאכל לראשונה".[18] מציטוט זה עולה כי פרי התות היה אחד הפירות הראשונים שהבשיל בתחילת הקיץ בתקופה קדומה. אכן גם בימנו תות העץ הוא אחד הפירות המקדימים הבשלתם בתחילת הקיץ. יש מהמפרשים שזיהו את המונח "בכאים" עם התות, בפסוק: "וישאל דוד בה' ויאמר לא תעלה הסב אל אחריהם ובאת להם ממול בכאים",^[19] אך אין לכך סימוכין ממקור נוסף.

יש לציין כי גם בהווה קיים תת מין של עץ התות הנקרא תות "בכותי" (pendula) שענפיו צומחים כלפי מטה ויוצרים כעין סוכה עם חלל פנימי ומשמשים בעיקר לנוי. בכל מקורות תקופת הבית הראשון כשנזכר עץ התות באזורנו, הכוונה לתות השחור (Morus nigra).[20]

התות בארץ ישראל בימי הבית ה-II (התקופה הפרסית, היוונית והרומית):

פרי התות נזכר בספרות חז"ל, אם כי מספר האיזכורים של העץ או הפרי נמוך. הדבר מלמד על מידת חשיבותו הפחותה של הפרי בתקופה זו וכן על מידת תפוצתו.[21] מקורות חז"ל[22] המזכירים את התות, מכוונים ככל הנראה למין התות השחור (Morus nigra) משום שהתות הלבן (Morus alba) שמוצאו מסין הגיע לארץ ישראל ממדינות אסיה רק לפני כאלף שנים.[23] זן זה הוכנס ארצה לצורך גידול זחלי טוואי המשי.[24] תות העץ והמיץ הנעשה מפריו, נזכר גם בספר המקבים[25] שם נאמר כי הראו לפילים עוטי השריון של צבא יוון הנלחם ביהודה המכבי, מיץ ענבים ותותים[26] על מנת להרגילם למראה הדם שנשפך במלחמה. מקור זה מקביל בזמן לתחילת מקורות חז"ל.

הבוטנאי היווני תאופרסטוס (מאה 4 – 3 לפני הספירה) מזכיר את התות בספרו,[27] הוא מציין את טעמו הייני ועצתו החזקה. פליניוס (חוקר הטבע מהמאה 1 לספירה), מזכיר את טעמו ייני.[28] הוא מציין כי שלושה גווני צבע אופייניים לפרי התות, לבן בהיותו בוסר, אדום בעת תחילת ההבשלה, ושחור בעת ההבשלה המלאה. הוא מאחר בפריחה אך ממהר לעשות פרי. מיץ התותים מכתים את הידיים ואת הבגדים, כתמים אלו ניתן להסיר בעזרת מיץ תות שאינו בשל.[29] ניכר מדבריו כי בתקופתו הוא מכיר את הזן הארגמני בלבד.

כאמור, בארץ ישראל ככל הידוע היה מצוי רק הזן הארגמני - שחור, כך למדים אנו מלשון מקורות חז"ל: "מאימתי הפירות חייבות במעשרות ... האוג והתותים משיאדימו וכל האדומים משיאדימו...".[30] על צבעו של התות אנו למדים גם מהמדרש: "אי הבל אחיך וגו' ... משל לאחד שנכנס לגינה ולקט תותים ואכל והיה בעל הגינה רץ אחריו א"ל מה בידך? א"ל אין בידי כלום. א"ל והלא ידיך מלוכלכות? כך אמר קין להקב"ה השומר אחי אנכי א"ל הקב"ה הא רשע קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה".[31]

במשנה נאמר: "מאימתי הפירות חייבות במעשרות התאנים משיבחילו הענבים והאבשים משהבאישו האוג והתותים משיאדימו וכל האדומים משיאדימו".[32] משתמע ממקור זה כי הבשלת הפרי הייתה בשעה שהוא הופך צבעו מירוק או צהבהב לאדום ובהמשך לאדום כהה הנוטה לשחור. אז הפרי מתמלא בסוכרים והוא טעים למאכל.

האם התות הנזכר במקורות חז"ל הוא פרי תות העץ המוכר בימינו? מתוך מקורות חז"ל המזכירים את פרי התות ניתן ללקט מספר מאפיינים, המאפשרים לנו לזהות את התות כפרי הנקרא בשם זה גם בימינו. התותים בדומה לענבים הם פרי עסיסי כמעט ללא רקמה מוצקה ולכן אינם ראויים להסקה: "הא למה זה דומה לתרומת תותים וענבים שנטמאה, שאין לו בה לא היתר אכילה ולא היתר הסקה".[33] מפרש שם רש"י: "תרומת תותים וענבים - משקה הן ואינן ראויין להסקה". בדרך כלל כהן יכול לנצל תרומה טמאה לצורך הסקה אך בתותים דבר זה בלתי אפשרי. ביטוי מפורש לכך שלתותים אין רקמה מוצקה אנו מוצאים בהלכה אחרת המובאת בירושלמי: "עצים חייבין במעשרות, מהו שיהו אסורין משום גזל? וכי עצים אינן אסורין משום גזל? מה צריכא ליה כגון אילין תותייא דלא אית בהון ממש".[34] ככל הנראה מדובר כאן על עצת עץ התות, וכנראה מדובר על זריעים אשר נבטו בכל מיני מקומות אף ללא יד אדם, פירותיהם באיכות ירודה ועל כן אין להם בעלים וממילא אין בהם דין גזל.[35] נוסיף לכך את המקור שהזכרנו לעיל,[36] העוסק בצבעו של הפרי, והצבעים האופייניים של הפרי בעת ההבשלה שלו אשר מכוונים לפרי זה.

גם המאפיין הבוטני של הפרשת שרף נוזלי בעת חיתוך ענף בעץ זה ומוכר מכמה עצים ממשפחה זו נזכר במקורות חז"ל בדיון על חומרים הנמצאים על גוף האדם ומהווים חציצה בעת הטבילה במקווה הטהרה: "סם יבש שעל גבי מכה, והכוחל שבעין, הרי אלו אין חוצצין. הדם והדיו והדבש והחלב ושרף התות ושרף התאינה ושרף השקמה ושרף החרוב יבשין חוצצין לחין אין חוצצין ושאר כל השרפין בין לחין בין יבשין הרי אלו חוצצין".[37] התות כאמור כולל את סוג הפיקוס אליו שייכים התאנה והשקמה, המפרישים שרף נוזלי בעת חיתוך ענף מן העץ. כל אלו יכולים להביא למסקנה כי אנו עוסקים באותו פרי שהיה מוכר בתקופת חז"ל ואולי אף מוקדם לכך.

יש לציין כי היו שחשבו שתות העץ נוצר מהרכבה של שקמה ותאינה, שכאמור אלו ממשפחת התותיים,[38]אולם בהווה אנו יודעים כי חשיבה זו היא בגדר פולקלור שהיה נפוץ בתקופה זו.[39]

הבהרה- התות שהוזכר בחז"ל הוא תות העץ[40], תות השדה שמוכר לנו כיום הובא לאירופה רק לפני כמה מאות שנים, ולא היה מוכר כלל בארץ ישראל בתקופה זו. אי לכך כל ההתייחסות בחז"ל היא לעץ, אולם בראשונים ישנם מקומות בהם ההתייחסות היא לעץ ומקומות בהם ההתייחסות היא לירק[41], בערך זה ההתייחסות היא רק לעץ, לגבי תות שדה עיין ערכו.

זנים בעבר:

כבר בעבר היו מצויים שני מיני תות: התות הארגמני – שחור והתות הלבן, אולם הזן הלבן הגיע לארץ ככל הנראה רק בימי הביניים,[42] כחלק מתרבות גידול תולעי המשי שהתפתח גם בארץ בתקופה זו, ועליו של התות הלבן שימשו כמאכל לתולעי המשי. על צבעו של התות השחור מדווחים לנו כמה מקורות חז"ל,[43] מהם עולה כי בעת ההבשלה צבעו של הפרי הפך לאדום ואחר לאדום כהה. היו זני תות אשר כמות הנוזלים בהם אפשרה לסחטן על מנת להוציא מהם מי פירות.[44]

ככל הנראה גדלו בארץ עוד מספר זנים או תתי זנים אלו כנראה צמחו כתוצאה מפיזור אקראי של זרעים על יד ציפורים או חרקים אחרים ואלו נבטו והצמיחו עצי תות אשר פירותיהם היו ירודים וכנראה גם היו הפקר, על כן פטורים מערלה ואין בהם גזל.[45] יתכן שחלקם שימשו כנוי או כעצי צל.

ענף תות העץ במהלך הדורות:

גידולו של עץ התות נמשך ברציפות מימי המשנה דרך ימי הביניים ועד ימינו.[46] בימי הביניים היו מצויים כבר שני מיני תות: התות הארגמני – שחור והזן הלבן שהגיע לארץ ככל הנראה בתקופה זו.[47] הפרי השחור חמצמץ, והתות הלבן מתקתק. בספרות הבוטנאית הערבית המוקדמת קיימת אבחנה ברורה בין שני המינים, התות השחור מכונה התות השאמי, ואלו התות הלבן מכונה – 'פרצאד'.[48]

הקראי יהודה הדסי (מאה 12) מזכיר את התות, הוא מזכיר את הזיקה בינו לבין זחל טוואי המשי. הוא מזכיר את ההתאמה בין תחילת לבלוב העץ לבין מועד התעוררות זחלי פרפר המשי.[49] יש חוקרים הטוענים כי גידול זחלי טוואי המשי קדם להכנסת התות הלבן לארץ וכי האכילו את הזחלים בעלי התות השחור.[50] יתכן כי התות הלבן הוכנס לארץ כבר בסוף התקופה הביזנטית, אולם עדויות מוצקות על קיומו של הזן הלבן קיימות החל מהמאה ה-10 לספירה. יתכן כי עת התרבה עץ זה בארץ במהלך ימיי הביניים הפך איזכור עץ התות לתות הלבן ולא לשחור הנקרא אז תות שאמי.[51] עדויות רבות ישנן על גידול התות הלבן לצרכי תעשיית זחלי המשי.[52]

הנוסע הפרסי נאסר ח'וסרו (1047 לספירה), מציין בעת ביקורו בכפר עיבלין אשר בגליל התחתון ראה את העץ החרתות (תות שחור) המצוי במתחם הנביא הוד.[53] אבן באדיס (1007 – 1061 לספירה) ציין כי היו עושים שימוש במיץ התות השחור לתעשיית הדיו.[54] התות נזכר באזור קיסריה בתעודה צלבנית משנת 1206,[55] כן הוא נזכר בכפר סלואן הסמוך לירושלים משנת 1558.[56] בתקופה הממלוכית עדיין נזכרים שני הזנים הידועים מימים קודמים האדום והלבן.[57] בתקופה זו נזכרים עצי תות בהר הבית, וכך גם בכפר בתיר אשר בצפון יהודה.[58] במאה ה-14 גדלו עצי תות רבים בהרי השוף אשר בלבנון אולם במהלך השנים נעקרו בפקודת הסולטן מפני החשש שאלו ישמשו כחיצים.[59]

עם חידוש הישוב היהודי בארץ במחצית השנייה של המאה ה-19 נעשו ניסיונות לפתח את ענף המשי במושבות הראשונות, לצורך כך גידלו את זחלי פרפר המשי ולצורך כך ניטעו מטעים של עצי תות. [60] ניסיון זה לא צלח.

תנאי גידול:

עץ התות זקוק לשפע אור ואקלים חם, אך העץ נשיר ואינו רגיש לקור, הזן השחור עמיד במיוחד לקרה.[61] העץ אינו רגיש לעקת מים או מזיקים והוא מתפתח יפה בקרקעות שונות וגם בתנאי אקלים שונים המצויים בארץ. בשנים הראשונות לצימוח, העץ זקוק למנות מים פחותות אולם מעת קבלת הפרי ובכדי לקבל פרי איכותי יש להשקות או לתגבר את ההשקיה מעת הפריחה ועד להבשלת הפרי. יש לציין כי בעת הבשלת הפרי, הפרי נושר על הקרקע ומלכלכך את סביבת העץ. הפרי הנרקב מושך אליו חרקים וזבובים ומהווה מטרד לא קטן בסביבתו. תולעי המשי אוהבים מאוד את עץ התות בעיקר את הזן הלבן, תולעים אלו גורמים לנזק מסוים בעצים הצעירים אך בבוגרים הנזק הוא משני בלבד.[62]

דרכי הגידול:

העונה המתאימה לשתול את עץ התות היא סוף החורף בחודשים מרץ – אפריל. מרגע הנטיעה יש לעץ זה צימוח נמרץ למדי בשנים הראשונות, אולם בהמשך, עצמת הצימוח של העץ מרוסנת יותר. את העץ כדאי לעצב בצורה המתאימה למטרה שלשמה הוא ניטע, שכן הוא עלול לצמוח גבוה ובצורה שאינה נוחה לקטיף ולטיפול. התקופה המתאימה לגיזום העצים היא בחודשי הסתיו והחורף מאוקטובר ועד לחודש פברואר, בחודשים שאחר כך הגיזום אינו מומלץ משום שהעץ מייצר שרף נוזלי רב הפוגע באיחוי ובעץ.

הפריחה של התות מתרחשת בחודשים מרץ – אפריל. האבקת הפרחים נעשית על ידי דבורים וחרקים נוספים.[63] הברייתא במסכת בכורות מקבילה את ימי העיבור בבעלי חיים אל עצי הפרי וכך נאמר שם: "חתול לחמישים ושנים יום, וכנגדו באילן – תות".[64] אכן במציאות אנו יודעים כי הבשלת הפרי היא כחודשיים לאחר הפריחה והחנטה.

במידה ויש עודף פריחה וחנטת פירות על העץ רצוי לדלל בעת הפריחה על ידי ניעור ענפי הפרי של העץ. כחודשיים לאחר הפריחה והחנטה, בסביבות חודש מאי או תחילת יוני, מבשילים הפירות על העץ. הפרי הופך מירוק לצהבהב ואחר כך אדום (שחור) או לבן לפי הזן. העץ מתחיל להניב פרי לאחר כ-3 – 4 שנים.

לפרי התות מספר מזיקים ובתוכם: זבוב הפירות, וציפורים. ניתן לכסות את העץ ברשת צפופה (כ-30 מש) כנגד מזיקי הפרי.[65]

ריבוי:

ניתן להרבות את עץ התות בעזרת זרעי הפרי, שיטה זו אינה מומלצת כיוון שאין אנו יודעים את תכונת העץ החדש. ניתן להרבותו גם בעזרת ייחורים מזנים מובחרים, או הרכבת רוכב איכותי על כנת תות בר או זריע. אין הכרע איזו שיטה טובה יותר בתות.[66] את הייחורים מורידים מעצי תות אשר פירותיהם נבחנו לאורך מספר שנים, את הייחורים יש ליטול מענפים חד שנתיים לקראת סוף החורף לטבול בהורמון השרשה ולהשריש אותם בעציצים. כעבור כמה שבועות חלק מהייחורים יפתח שורשים ועלווה. לקראת סוף הקיץ ניתן לשתול את הייחורים המושרשים בקרקע. באופן דומה ניתן להשריש ייחורים מעץ תות מפותח ולאחר שהייחור השתרש היטב ניתן להרכיב עליו בהרכבת עין זן מובחר של תות, בקיץ שלאחר מכן עם קליטת העין ניתן לשתול את הייחור המורכב בקרקע.[67]

אופן הריבוי מזרעים: זרעי תות עץ הם זרעים קטנים אשר אחוזי נביטתם לא גבוהים, אך ניתן להפיק כמות גדולה של זרעים בצורה קלה. הזרעים דורשים סוג של קירור אבל לזמן קצר בלבד למשך שבוע

עד שבועיים ולא במקום קר מידי, עונת זריעתם תושפע מכך. יש לנקות את הזרעים משאריות הפרי, לייבשם ולהניחם במקום קר ויבש. יש לזרוע אותם בחורף בחודשים פברואר עד אפריל ולא מאוחר ממועד זה שכן האקלים שלאחר מכן כבר חם מידי. בעציצים יש לזרוע כל זרע בנפרד, בקרקע יש לזרוע במרחק של 1 מ' בין אחד לשני. עומק זריעת זרעי התות עץ כ-0.5 – 1 ס"מ. יש צורך בקרקע לחה, שמש מלאה או חצי צל. השקיית זרעי תות עץ היא מרובה בתחילת גידול העץ. זמן נביטה לזרעי תות עץ משתנה ויכולה לקחת בין שבוע לשנה.[68]

קטיף ושימוש:

כאמור, כחודשיים לאחר החנטה פרי התות מבשיל, לפרי חיי מדף קצרים למדי, ויש לשווקו עוד באותו יום לחנויות המכר. הפרי נראה כאגוז קטן, בעת הבשלת הפרי מתמלאים עלי העטיף מיץ חמצמץ מתוק, ולקראת ההבשלה הם מתמלאים מתנפחים ומתחברים ומהווים את הפרי המדומה של התות. פירות אלו אהובים על בעלי חיים בעלי כנף ובני אדם.

כבר בעבר הבחינו בעובדה כי לפרי חיי מדף קצרים וכך נאמר בתוספתא: "רבי נחמיה אומר לא יתרום מן התותים שליקט בשחרית על תותים שליקט בין הערבים..".[69] כיוון שהתותים נקטפים בקיץ, החום מביא לתסיסת הפרי והוא מתקלקל במהרה, על כן היו נוהגים ללקט את הפירות עם שחר או בין הערביים, בדומה לתאנים.[70] ולהשתדל לשווקם בהקדם האפשרי. יש לציין כי גם בהווה בו יש אמצעי קירור מתקדמים, לא ניתן לשמר את פירות התות יותר מאשר יומיים שלושה.[71] כמו בהווה כך בעבר, סחיטת פירות תות לשם עשיית מיץ מהם לא הייתה שכיחה, כך עולה גם מהירושלמי שם נאמר: "וכל דבר שדרכן ליאכל ואין דרך היוצא ממנו ליאכל, נדר בו מותר ביוצא ממנו, מה אית לך כגון אילין תותייא".^[72] אכן, גם בימינו אין סוחטים תותים ותאנים אך לעומת זאת חלק ניכר מיבול הרימונים משמש לתעשיית מיץ.

המדרש המפרט את סוגי המשקים המכשירים לקבלת טומאה. "... אי כל משקה יכול מי תותים או מי פירות או מי רימונים ושאר כל מיני פירות תלמוד לומר מים, מה מים מיוחדים שאין להם שם לווי אף אני מרבה הטל והיין והשמן והדם והדבש והחלב שאין להם שם לווי ומוציא מי תותים ומי רימונים ושאר כל מיני פירות שיש להם שם לווי".[73] ליין ושמן יש מעמד של "משקים" משום שמלכתחילה הענבים והזיתים נועדו להפקת הנוזלים האצורים בהם. לעומת זאת הפירות האחרים נועדו לאכילה ולכן אין להם מעמד "משקים" ואינם מכשירים לקבל טומאה.[74] אם כי משמע מכך כי לעיתים רחוקות אף מהם יצרו משקה. מעודפי הפרי של תות העץ נהגו להכין, ריבות, עוגות, מיץ, ליקר ועוד.

זנים חשובים בארץ בהווה:

בארץ שלושה מיני תות: התות הלבן- Morus alba, שפרותיו הבשלים לבנים, גם עליו משמשים כמאכל לזחלי המשי. אין הוא נפוץ בארץ ובאזור. התות השחור,Morus nigra - פירותיו גדולים יותר עד כ-3 ס"מ היחידה. יש המחברים אותו עם הזן השאמי המקומי ויש שמפרידים בניהם. הזן השאמי הוא בעל ערך מיוחד, הפרי מצטיין בגודלו ובצבעו הכהה – ארגמן. עץ קטן יותר מהתות הלבן, אולם שני הזנים מאריכי ימים, ומניבים בדרך כלל כמות גדולה של פרי בתחילת הקיץ.[75] זן חדש שהובא לארץ הוא התות הפקסטני -Morus macroura, העץ קטן יותר מהתות הלבן, פירותיו טעימים יותר, וגודל הפרי עשוי להגיע עד 6 ס"מ. זן נוסף של תות הוא התות האדום Morus aubra -, פירותיו אדומים והעץ מתנשא לגובה של עד 20 מ', פרותיו משמשים להזנת בעלי חיים.[76]זן נוסף הוא תות עץ 'בכותי' – pendula, עץ תות יפה במיוחד, פירותיו יכולים להיות שחורים או לבנים העץ משמש כעץ נוי וצל, ענפיו נוטים להשתפל אל הקרקע והוא זקוק להדליה כדי לשמור על מראהו. זן נוסף שרק לעיתים רחוקות הוא נראה הוא הזן 'רוזה' מעין הכלאה בין הזן הלבן לזן השחור, אך פירותיו מעט תפלים. בכפרי הערבים ניתן למצוא עד היום שני זני תות התות 'השאמי' בעל צבע ארגמן כהה בצד זן נוסף בצבע שחור הנקרא "תות אסמר".[77]

יש לציין כי האבחנה בין זנים שונים ובין תתי זנים היא נחלת סוגי פרי נפוצים ובעלי משמעות כלכלית.[78] מספר הזנים הקטן של התות והאבחנה המאוד בסיסית בין הזנים (בעיקר על פי צבעם) מביאה למסקנה כי כבר בעבר בדומה להווה ענף התות לא היה בולט בין סוגי הפרי הים תיכוניים ורווחיות הגידול הייתה נמוכה. בהווה מגדלים את התות בעיקר בחצרות הבתים, לנוי לצל וכדומה וממעטים לגדלו למטרות מסחריות. עלי התות הלבן מתאימים יותר למאכל תולעי המשי.[79]

סגולות רפואיות:

לפרי התות כמה ערכים תזונתיים חשובים: הפרי הטרי עשיר בפחמימות, סיבים, ואף בחלבון. רמות הסיבים הגבוהות (בעיקר פקטין וליגנין) תומכות במערכת עיכול תקינה (הסיבים טובים לחיידקי המעיים). תות העץ עשיר בויטמינים ומינרלים. בפרי מצויים ויטמין C, ויטמין K1 (חשוב לקרישת הדם ובריאות העצם), ויטמין E (נוגד חימצון חשוב), ברזל, אשלגן (חשוב לפעילות הלב וכלי הדם) ועוד.

מאחר שעץ התות מגיע במקור מסין ואסיה, שם הוא נפוץ מאד בשימוש ברפואה הסינית לטיפול במחלות כגון: לחץ דם גבוה, מפחית כולסטרול, מחלות נשיות, חיזוק הטחול והקיבה, שיפור העיכול, חיזוק השיער (שיפור צימוח ומניעת הלבנה), מניעת סרטנים שונים, מאזן את רמת הסוכר בדם ומסייע בייצוב סכרת, ומאזן מדדים חשובים בגוף.[80]

היקף גידול התותים בהווה (2016):

את זני התות הוותיקים אין מגדלים באופן מסחרי בעיקר עקב חיי מדף קצרים. את התות הפקסטני (Morus macroura) בעל הפירות הגדולים, מגדלים בחלקות בודדות ברחבי הארץ, ופריים הגדול משווק בו ביום לחנויות הפירות והירקות.[81]

החלק ההלכתי

הלכות ברכות:

אף שלגבי תות שדה נחלקו הראשונים האם להגדירו כעץ או כירק לגבי ברכות ולגבי ערלה, לגבי תות עץ אין ספק שהוא מין אילן וברכתו בורא פרי העץ.[82]

שכח והכניס לפיו תותים בלא ברכה לפניהם, מכיוון שהם נמאסים אם יוציאם מפיו, מסלקם לצד פיו ומברך ואח"כ בולעם.[83]

על כל זן של תותים בפני עצמו יש לברך שהחיינו בפני עצמם משום שהם מינים שונים וטעמם שונה.[84]

כל הפירות מלבד זיתים וענבים מברכים על המשקים היוצאים מהם "שהכל",[85] וכך גם התותים.[86]

לכתחילה אין לברך שהחיינו על המשקה העשוי מתותים אלא על תותים עצמם, ואף אם שתה משקה מתותים יכול לברך שהחיינו על התותים.[87]

נטילת ידיים: יש שנראה מדבריו שהאוכל תותים צריך ליטול ידו לפני כן משום שהתותים הם לחים.[88]

הלכות שבת:

סחיטת תותים בשבת: תותים (יחד עם רימונים) נזכרו בגמרא[89] ובפוסקים[90] בין הפירות שיש אנשים שסוחטים אותם, ולכן אסור לסוחטם בשבת, אך אם הם מיועדים לאכילה ויצאו מהם משקים בשבת אין המשקים אסורים באכילה בשבת. ונחלקו הפוסקים האם מותר למצוץ את המשקה בפיו מתוך הפרי.[91]

צביעה וכתיבה בתותים ובמי תותים: כתיבה במי תותים בשבת אינה נחשבת לכתיבה האסורה מן התורה, ואסורה מדרבנן.[92] יש מן הראשונים שכתבו שיש להיזהר כשאוכל תותים בשבת שלא ינקה את ידיו במטלית משום צובע,[93] ויש שהתירו משום שזה דרך לכלוך.[94] אין בעיה לאכול תותים בשבת מצד הצביעה שנגרמת לידיים ולשפתיים באכילתם.[95]

האכלת תולעי משי: מותר להאכיל תולעי משי בשבת בעלים של עץ התות (שנקטפו מבעוד יום) משום שמזונותיהם מוטלים על בעליהם.[96]

שיעור הוצאת תות בשבת: התות נזכר בירושלמי[97] כפרי שנושאים אותו בכלים, ומשום כך המוציאו בשבת כאשר אין בו שיעור הוצאה - פטור אף על הכלי משום שהוא טפל לתות.

הלכות יו"ט:

קצירה, אפילו כאשר היא לצורך היום, אסורה ביו"ט,[98] ובכלל קצירה זו אף לקיטת תותים מן העץ למרות שאי אפשר לקוטפם מערב יו"ט.[99]

תולעים:

כאמור, הפרי של עץ התות הוא פרי קיבוצי, דהיינו פרי שמורכב ממספר פירות יחדיו, ולכן מצויים בו מאד רימות העש וזחלים של זבובים שונים, תריפסים, פסוקאים ועוד, שנכנסים בין הפירות, אי לכך קשה לבודקם, ולכן מומלץ שלא להשתמש בהם.[100]

חשש עירוב יין נסך:

משקה של גויים שלא מעורב בו יין אין בו משום יין נסך, ומותר בשתייה, אך במקום שיש חשש שעירב בו יין או שמרי יין המשקה אסור. ומבואר בגמרא^[101] שאם לוקחים את המשקה ישר מן החבית אין חשש שעירב בו יין משום שאם היה מערב זה היה גורם לכל המשקה להתקלקל. בשני מצבים נוספים כתבו הראשונים שאין חשש שעירב בו יין – במקום שהמשקה יותר זול מהיין[102], ובמקום שהמשקה מיועד לרפואה.[103]

הראשונים הזכירו בין המשקים שמותר לשתותם אם לוקח אותם ישר מן החבית גם מי תותים.[104]

ומכל מקום שיעור הביטול של יין נסך במי תותים בטל בנתינת טעם, ולא כדין יין ביין שאינו בטל.[105]

שרף התות לגבי חציצה:

שרף של עצים מהווה חציצה בטבילה[106], אך חז"ל מנו כמה עצים שהשרף שלהם אינו חוצץ אלא כאשר הוא התייבש, אך אינו חוצץ כשהוא לח, וביניהם שרף התות[107].

מי תותים:

מי תותים נחשבים כמי פירות ולא נחשבים משקה, לדין זה יש כמה השלכות הלכתיות: לגבי הכשר לקבלת טומאה[108], לגבי מקוואות[109], ולגבי חלה[110]. המשקה שיוצא מן התותים אינו נחשב לעיקר האכילה בתות, ואין התות עומד לצורך כך, לכן האוכל את המשקה היוצא מתות של איסור אינו לוקה על כך, אך הדבר אסור[111].

מצוות התלויות בארץ

עונת המעשרות: עונת המעשרות של תותים היא "משיאדימו"[112], המדובר על הזן האדום שהיה מצוי בזמנם.

אין תורמים מפרי יבש על פרי לח, ובדיעבד חלה התרומה[113]. הגדרת לח ויבש היא בכל מין לפי דרכו, יש מינים שצריך לתרום על כל יום ממה שנלקט באותו יום, ויש מינים שאפשר לצרף כמה ימים. לגבי תותים אמר ר' נחמיה[114] "לא יתרום מן התותים שליקט בשחרים על תותים שליקט בין הערביים".

שמיטה: כפי שהוזכר לעיל, עלי עץ התות הינם מאכלם העיקרי של תולעי המשי, יש שדנו[115] האם מותר להאכיל אותם בשמיטה מעלי העץ, או שיש בזה איסור משום גרם הפסד פירות שביעית שכן מחמת שמורידים את העלים הפירות ניזוקים. יש[116] שחלקו על דבריו, ויש שחזקם.[117]

ערלה: עץ שלא נטע לשם אכילה אלא לסיבות אחרות אין בו חיוב ערלה[118], על פי זה דנו על עץ תות שנטע לשם האכלת תולעי משי או לנוי שאין בהם חיוב ערלה[119].

עקירת עץ תות: מכיוון שפירות העץ אינם נאכלים כ"כ, ומאידך הם גורמים ללכלוך ולזבובים להגיע, מתעורר רצון לפעמים לעקור עץ זה, אך אין לעוקרו ללא היתר משום איסור עקירת עצי פרי[120].

דינים נוספים:

אסור לזרוק תותים שכן הם נמאסים על ידי זריקתם ויש בזה איסור בל תשחית.[121] נתינת קיסם מעץ התות לתוך קדירה הייתה מקובלת כדרך לגרום לתבשיל להתבשל מהר, ואין בזה משום דרכי האמורי[122]. האוכל תותים של תרומה טמאה אינו חייב לשלם, מכיוון שאין בהם שום שימוש שכן אינם ראויים להיסק[123].

כתיבה מדעית: ד"ר עקיבא לונדון, כתיבה הלכתית: הרב בניהו שנדורפי

בביליוגרפיה:

אבן אלביטאר, אלג'אמע למפרדאת אלאדויה ואלאע'ד'יה, בולק 1874.
אבן יחיא צאלח, תאריח בירות, ביירות, 1927.
אחיקר החכם, ח"ב, תרגום א' ילין, ירושלים, תרצ"ח (1938).
אנציקלופדיה לחקלאות, מטעים יערנות הגנת הצומח, חל' ג, תל אביב, תשל"ו, עמ 308 – 312.
בודנהיימר, החי בארצות המקרא, ח"ב, תשט"ז, עמ' 315.
זהרי, מ., מגדיר חדש לצמחי ישראל, הוצאת עם-עובד, 1986.
הדסי, יהודה בן אליהו, אשכול הכופר, עמ' קנב ע"א.
חוסרו נאצר, ספר נאמה, מהדורת Schefer, אמסטרדם, 1970.
לונדון, ע'. 'סוגיות חקלאיות במטע בתקופת בית המשנה והתלמוד, לאור מקורות חז"ל והספרות הקלאסית', עבודת דוקטור. אוניברסיטת בר אילן, 2010.
נמליך ח., לכסיקון בוטני, הוצאת דביר, 1982.
ספר מכבים א' בתרגומו של א. כהנא. א: ו, לד.
עמר ז', גידולי ארץ ישראל בימי הבינים, 2000, עמ' 210 – 211.
עמרי אבן פאצ'ל אללה אלעמרי, מסאלכ אלאבנצאר פי ממאלכ אלאמצאר, מהדורת אחמד באשא זכי, קהיר 1924.
עמרי, אבן פצ'ל אללא אלעמרי מסאלכ אלבצאר פי ממאלכ אלאמצאר, (מהדורת אימן פואד סיד), יצא לאור במסגרת: Textes Arabes et Etudes Islamiques, XXIII, Paris., 1985.
פאהן, א., אנטומיה של הצמח, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1987.
פיינברון-דותן, נ. ודנין, א., המגדיר לצמחי-בר בארץ ישראל, הוצאת כנה, ירושלים, 1991.
פליקס י', החקלאות בארץ ישראל בימי המקרא המשנה והתלמוד, ירושלים תל-אביב, תש"ן (1990).
פליקס, י', עצי פרי למיניהם. תל אביב 1994, עמ' 239 – 243.
שמידע, א', לכסיקון מפה, צמחי ישראל – המדריך השלם לצמחים ופרחים בארץ ישראל, מפה הוצאה לאור, 2005.

AI-Biruni's Book on Pharmacy and Materia Medica, ed. H.M. Said, Karachi, 1973.
Loew, I,. Die Flora Der Juden, I.- IV, Hildesheim. 1924-1934.
Pliny, Gaius Secundes. Natural History (N.H. XIV. XIX. 102-104 ), trans. H. Rackaman. London 1938.
Theophrastus, Tyrtamus. Historia Plantarum, Trans. Sir A. Hort. London 1961.
Zohary, Dan & Maria Hopf . Domestication of Plants in the Old World, (2 nd ed.). Oxford 2000
History of the Strawberry by Vern Grubinger Vegetable and Berry Specialist
Chad E. Finn, Jorge B. Retamales and Gustavo A. Lobos ,James F. Hancock ,The Chilean Strawberry (Fragaria chiloensis): Over 1000 Years of Domestication, HORTSCIENCE VOL. 48(4) APRIL 2013

[1] גם במקורות חז"ל ישנה ראיה לכך לדוגמא: תוספתא מקוואות (צוקרמאנדל) פ"ו ה"ט.

[2] אנציקלופדיה חקלאית ח"א, עמ' 223.

[3] אנציקלופדיה חקלאית ח"א, עמ' 223; פליקס, 1994, 243.

[4] שם.

[5] שם.

[6] משה רענן, פורטל הדף היומי ערך 'תאנים ותותים'.

[7] לעף, פלורה 1, 269.

[8] כגון: משנה, ערלה, פ"א מ"ד; משנה, אבות, פ"ג מ"ז; משנה, טבול יום, פ"ג מ"ד – ה' ועוד ; עיינו: לעף, פלורה 1, 268.

[9] פרוש אלבק, למשנה אבות פ"ג מ"ז, יש לציין כי ישנם הגורסים רבי אלעזר איש ברתותא או רבי אליעזר בן יהודה איש ברתותא, ראה משנה ערלה א, ד..

[10] פליקס, 1994, 240.

[11] פליקס, 1994, 239 – 240.

[12] עמר, 2000, 210.

[13] 'ערוך' ערך "תת"

[14] משה רענן, פורטל הדף היומי ערך 'תאנים ותותים'.

[15] מעשרות, פ"א מ"ב.

[16] משה רענן, פורטל הדף היומי ערך 'תאנים ותותים'.

[17] פליקס, 1994, 239.

[18] ספר אחיקר החכם ב', תרגום מסורית לעברית א' ילין, תרצ"ח.

[19] שמואל ב ה, כג; דברי הימים א יד, יד- טו, פרוש זה הביא לראשונה ר"י אבן ג'נאח בשם מפרשים אחדים, וכן ר"י פרחון והרד"ק, הרד"ק כתב כן גם בספר השורשים עמוד 40, ראה זאב וילנאי ירושלים העתיקה עמודים 150, 161.

[20] התות הלבן הוכנס ארצה רק בימי הביניים, ראו: פליקס, 1994, 239.

[21] ראו הרחבה בנושא: לונדון, 2010, 350 – 351.

[22] כגון: תוספתא, תרומות (ליברמן) פ"ד ה"ה; תוספתא, שבת (ליברמן) פ"ו הי"ד; תוספתא, פסחים (ליברמן) פ"א ה"י; בבלי, שבת סז ע"ב; בבלי, שבת קמג ע"ב; בבלי, פסחים לב ע"א; בבלי, בכורות ח ע"א; ספרא,שמיני פרשה ח ד"ה פרשה ח.

[23] פליקס, 1994, 239.

[24] שכאמור לעיל עלי העץ משמשים עבורם למאכל.

[25] ספר מקבים א': ו, לד. תרגום א' כהנא.

[26] "דם ענב ותות"

[27] תאופרסטוס: תולדות הצמחים, א', יב, 1.

[28] פליניוס: תולדות הטבע, טו, 29, 97.

[29] פליניוס: שם.

[30] משנה, מעשרות פ"א מ"ב.

[31] ילקוט שמעוני, בראשית, רמז לח.

[32] משנה, מעשרות פ"א מ"ב.

[33] בבלי, פסחים, לב ע"א.

[34] ירושלמי, ערלה, פ"א ה"א ס ע"ג.

[35] עיינו פליקס, 1994, 240; וכן בדיון שעורך משה רענן, פורטל הדף היומי ערך "תאנים ותותים".

[36] משנה, מעשרות פ"א מ"ב.

[37] תוספתא, מקוואות (צוקרמאנדל) פ"ו ה"ט.

[38] ראה ריבמ"ץ דמאי , א, א.

[39] החשיבה כי הרכבות של מינים שונים יוצרות מינים חדשים, מצאנו גם בספרות היוונית והרומית כגון:

קלולומלה, וארו, פליניוס ועוד.

[40] כן עולה מתוך האזכורים בחז"ל שהתות מוזכר כפרי ושהוא גדל על אילן ראה בספרא שמיני פרשה ח, בכורות ח, א, ובתוספות, משנה מעשרות א, ב, תוספתא מקוואות ו, ט, תות השדה הוא בין מיני התרבות האחרונים שבויתו, וקרוב לודאי שבזמן חז"ל הוא לא היה מוכר. ראה Vern Grubinger.

[41] כפי הנראה התות הרגיל בפי הראשונים היה תות שדה ולא תות עץ, כן עולה מדברי התוספות בבכורות שסתם תות הוא תות שדה ולא תות העץ (ועיין שם בהגהות היעב"ץ על דבריהם), ובראבי"ה ברכות, קיג כתב שאת מי התותים עושים מתות שדה.

[42] עמר, 2000, 210.

[43] משנה, מעשרות פ"א מ"ב; ילקוט שמעוני, בראשית, רמז לח.

[44] בבלי, שבת קמ"ג ע"ב.

[45] ירושלמי (וילנא), ערלה, פ"א ה"א.

[46] פליקס, 1994, 243. כפי שציינו לעיל יתכן כי עץ התות היה מוכר בארץ בשלהי הבית הראשון.

[47] עמר, 2000, 210.

[48] שם; בירוני עמ' 112. אבן אלביטאר, א', עמ' 142 – 143.

[49] אשכול הכופר, עמ' קנב ע"א.

[50] בודנהיימר, תשט"ז, 315.

[51] פוסט, ב', עמ' 120.

[52] עמר, 2000. 211.

[53] ח'וסרו, עמ' 16.

[54] אבן באדיס, עמ' 20.

[55] סטרלקה, עמ' 32, מספר 40.

[56] תעודות הסג'ל, עמ' 96.

[57] עמרי (מהדורת סיד), עמ' 25; קלקשנדי עמ' 87.

[58] עמרי (מהדורת באשא), עמ' 135, 160.

[59] אבן יחיא, עמ' 177 – 178.

[60] משה רענן פורטל הדף היומי ערך "אתיא לגווזא".

[61] אנציקלופדיה חקלאית ח"א, עמ' 223.

[62] שם.

[63] שם.

[64] תלמוד בבלי, בכורות ח ע"א.

[65] אנציקלופדיה חקלאית ח"א, עמ' 223.

[66] שם.

[67] אנציקלופדיה חקלאית ח"א, עמ' 223.

[68] אתר משתלת אורגניקו: http://www.organico.co.il/mulberry

[69] תוספתא, תרומות (ליברמן) פ"ד ה"ה.

[70] פליקס, 1994, 240.

[71] מתוך ניסיונות שערכתי מספר פעמים בפירות התות.

[72] ירושלמי, נדרים, פ"ו ה"ו, לט ע"ד.

[73] מדרש ספרא, שמיני, פרשה ח.

[74] ראו הרחבה: משה רענן, פורטל הדף היומי, ערך 'תאנים ותותים'.

[75] שם.

[76] אנציקלופדיה חקלאית ח"א, עמ' 223.

[77] אתר משתלת אורגניקו: http://www.organico.co.il/rose-mulberry

[78] לונדון, 2010, 350 – 351.

[79] פליקס, 1994, 242.

[80] אתר ד"ר יוסף גיל שחר: http://www.rambam-medicine.org.il/category/mulberries

[81] אתר משרד החקלאות ופיתוח הכפר.

[82] ראה תוספות בכורות ח, א ד"ה באילן תות, וספר האגודה בכורות א, ז.

[83] הגמרא בברכות נ, ב מחלקת בין דברים שימאסו אם יוציאם לדברים שלא ימאסו אם יוציאם, וכך נפסק ברמב"ם ברכות ח, יב, ובשו"ע או"ח קעב, ב. הרמב"ם, הסמ"ג, עשין כז, והמשנה ברורה קעב, ח, כתבו את התותים כדוגמא לדבר שאם יוציאו ימאס ויש לסלקו לצדדים.

[84] על דין שני זנים שונים ראה בשו"ע או"ח רכה, ד על פי דברי תרומת הדשן סימן לג. לגבי תותים כתב במפורש הבן איש חי שנה ראשונה פרשת ראה יג: "ויש פה עירינו תותים מתוקים יוצאין בחודש אייר, ואחר חודש יוצא תותים אחרים שיש בהם טעם חמיצות וקורים אותם בערבי תותי דמשק, והמנהג לברך שהחיינו על זה וזה".

אמנם דעת הגר"א בביאורו לשו"ע שם שאין לברך על שני זנים שונים, והביא דבריו במשנה ברורה שם ס"ק יד.

[85] שו"ע או"ח רב, ח.

[86] ראבי"ה ברכות צח וקד, מרדכי מסכת ברכות פרק ו רמז קכה, שבולי הלקט ברכות קס, כלבו פז, אבודרהם ברכת שהכל.

[87] תשובת הרב עובדיה יוסף מכת"י, נדפסה בילקוט יוסף הלכות ברכות (מהדורת תשס"ד עמוד תשסד).

[88] מאמר חמץ לרשב"ץ אות קיד: "אעפ"י שאמרו (חולין קו ע"א) 'הנוטל ידו לפירות ה"ז מגסי הרוח' לא אמרו כן אלא בפירות נגובים כגון תפוחים ותמרים והדומה להם, אבל בפירות לחים כגון תותים צריך נטילה בידו אחת".

[89] שבת קמג, ב

[90] רמב"ם שבת כא, יב, שו"ע או"ח שכ, א.

[91] רמ"א או"ח שכ, א.

[92] במשנה שבת יב, ה מובא שהכותב במי פירות פטור, וכדוגמא כתבו המפרשים רש"י שבת קד, ב, רע"ב, תפארת ישראל, שמדובר במי תותים.

[93] יראים רעד, אור זרוע שבת סג, שיבולי הלקט שבת פו, ריקאנטי סימן קכג, לקט יושר עמוד סה, שו"ע או"ח שכ, כ.

[94] אגור תפד, הובא בדרכי משה או"ח שכ, רדב"ז ד, קלא הובא במג"א ובמשנ"ב שם, ראה עוד בשו"ת חכם צבי הנוספות סימן ט אות א ורעק"א או"ח שכ בשמו. משנה ברורה שכ, נט כתב שיש לסמוך להקל במקום שאי אפשר להזהר.

[95] מגן אברהם שכ, כה, משנה ברורה שם, נח סימן שג, עט, ועיין שם בשער הציון, סה, להתיר גם לאשה וכן כתב להתיר לאשה בהליכות עולם ח"ד עמוד רפו.

[96] שו"ת יכין ובועז ב, יח, שו"ע או"ח שכד, יב, שו"ת מהרי"ט א, פג.

[97] שבת פ"י ה"ה והובא בראב"ד בהשגתו לרמב"ם שבת יח, כח.

[98] רמב"ם הלכות שביתת יו"ט א, ז, שו"ע או"ח תצה, א.

[99] כן כתב הרמב"ן בחידושיו לשבת צה, א.

[100] ראה בדיקת המזון כהלכה, ויא, עמ' 553, וכך מפורסם על ידי הרבנות הראשית. במטעים מסודרים בחו"ל גדלים פירות לא כ"כ נגועים וניתן לאוכלם על ידי בדיקה כראוי, הרב ש.ז. רווח, תולעת שני ח"ג עמוד רעד.

[101] ע"ז לב, א; מ, ב.

[102] תוספות ע"ז לב, א ד"ה ומאוצר שרי.

[103] ר"ן בע"ז יא ע"א מדפי הרי"ף, וכן נפסק בשו"ע יו"ד סימן ריד סעיפים ד-ה.

[104] תוספות ע"ז לב ע"א, רא"ש ע"ז פ"ב סימן טז וראשונים נוספים.

[105] כן כתב הראב"ן בע"ז סימן שיא שמשקה מורד של תותים שנפל לתוכו יין נסך הוא בטל משום שהוא לא מינו של היין (על דיני תערובת יין נסך ביין לעומת שאר משקים ראה שו"ע יו"ד סימן קלד ס"א וס"ו).

[106] הטור (יו"ד קצח) רצה לבאר שבשאר העצים השרף לא חוצץ אפילו כשהוא יבש, אך הבית יוסף העיר שבתוספתא מפורש שבשאר העצים אפילו שרף לח חוצץ וכדברי הרמב"ם.

[107] תוספתא מקוואות פ"ו, ונפסקה להלכה ברמב"ם הלכות מקוואות פ"ב ה"ב, ובשו"ע יו"ד קצח, טו.

יש שלא גרסו את התות בין השרפים שאינם חוצצים כשהם לחים (כן הוא ברא"ש נדה פ"י הלכות מקוואות סימן כו, וכן כתב הבית יוסף ביו"ד קצח בגירסת הטור והר"ש במקוואות פ"ט) אך הגירסא לפנינו בתוספתא, בר"ש, בטור, ובשו"ע היא גם ביחס לתות.

[108] ספרא שמיני פרשה ח, רמב"ם טומאת אוכלין א, ג.

[109] ראה שו"ע יו"ד רא, כד.

[110] ראה שו"ע יו"ד שכט, ט שגם עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה, אך הש"ך שם ס"ק ט כותב שיש להפריש בלא ברכה משום ששיטת הרא"ש שעיסה שנילושה במי פירות פטורה מחלה. גם שיטת מהר"ח אור זרוע (דרשות מהר"ח אור זרוע סימן ל) שעיסה שנילושה במי פירות אינה חייבת בחלה וכתב כדוגמא מי תותים.

[111] בבלי פסחים כד, ב, רמב"ם מאכלות אסורות י, כב. ובירושלמי נדרים (פ"ו ה"ו, וכן בשיטה מקובצת נדרים נג ע"א) נאמר שאין דרך לאכול את היוצא מן התותים.

[112] מעשרות א, ב, רמב"ם מעשר ב, ה.

[113] רמב"ם תרומות ה, י, שו"ע יו"ד שלא, נו, ומקורם בתוספתא דלקמן. בטעם דין זה כתב הש"ך יו"ד שלא, פג: "משום דדומה לב' מינים מש"ה גזרו ביה הלכך בדיעבד הוי תרומה".

[114] תוספתא תרומות ד, ה.

[115] מהרי"ט ח"א סימן פג.

[116] פאת השלחן סימן ו סעיף ז.

[117] מנחת שלמה תנינא סימן קיח אלא שכותב המנחת שלמה שדבר זה הוא דווקא בתותים שדרך העולם לטעת אותם לשם זה, אך דבר אחר שאין דרך העולם לטעם לשם בהמות יהיה אסור (ע"ע עוד במנחת שלמה ח"א סימן נא). ראה עוד בשבט הלוי ח"ט סימן רמא שכתב שקופים שלא אוכלים אלא מאכל אדם אפשר להאכיל אותם פירות בשמיטה, ואין זה סותר לדברי המהרי"ט שהתיר רק כשנטעו אדעתא דהכי, עיי"ש.

[118] משנה ערלה א, א, נפסק רמב"ם מעשר שני ונטע רבעי י, ב, שו"ע רצד, כג.

[119] חזקוני ויקרא יט, כג: "כל עץ מאכל פרט לאילני סרק ולנוטע לסייג ולקורות ולעצים. מכאן יש לפסוק על התותים ועל הנרוזילי"ש והפרונילי"ש הגדלים בסייג השדות והכרמים והקרקעות שאין בהם משום ערלה". ובכרם ציון הלכות ערלה עמוד טו כתב שאם נטע לשם האכלת תולעי משי אין בזה משום ערלה והסתמך על תשובת המהרי"ט סימן פג לגבי שמיטה.

[120] רמב"ם מלכים ו, ח, ושאלות למעשה לגבי עקירת עץ תות ראה בשו"ת אבן ספיר ח"א סימן מז, ובקובץ תנובות שדה 108.

[121] רמב"ם ברכות ז, ט.

[122] תוספתא שבת (ליברמן) ו יד, בבלי שבת סז, ב.

[123] תוספתא פסחים (ליברמן) א, י; בבלי פסחים לב, א, רמב"ם הלכות תרומות י, ה.

אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית