הלכה בימינו

הלכה בימינו

הספר מתמודד עם סוגיות הלכתיות הנוצרות במפגש בין הקדמה הטכנולוגית והחברתית לתורה שניתנה בסיני לפני יותר מ3000 שנה. עכשיו בהוצאה חדשה!  הרה"ג יעקב אריאל

מחיר:   50 ₪
מבצע:  45 ₪
משלוח: 5 ₪

אני מאמין שזאת התורה לא תהא מוחלפת

ההלכה כשמה כן היא. היא הולכת ונמשכת מסיני ועד ימינו ועד לעתיד לבוא. כל מה שעתיד תלמיד ותיק לחדש כבר נאמר למשה מסיני. כל תופעה חדשה מחייבת התמודדות עם עקרונות ההלכה הקבועים. כל פסיקה של מי שרואה את עצמו ממשיך רציף של משה רבנו, מסתמכת על עקרונותיה הנצחיים של ההלכה ומיישמת אותה בנתונים המשתנים. מי שמעיין בספרות ההלכתית של ימינו, הדנה בבעיות המתחדשות לבקרים, יראה שהתורה היא אותה תורה שניתנה למשה מסיני, ורק השאלות מתחדשות ומחייבות התייחסות נאותה.

 

המאפיין את העת החדשה הוא הקצב המהיר של התמורות בתנאי החיים ושפע המידע הזורם כל העת. כל תופעה חדשה מעוררת שאלה הלכתית, או רעיונית, ומחייבת התייחסות תורנית. בדרך ההיקש אנו מדמים דבר לדבר ומבחינים בין דבר לדבר ומגיעים למסקנה מעשית. דרך לימוד זו מקשרת מקרה למקרה שקדמו וכך נוצרת שלשלת זהב ארוכה המחברת את המקרה הנדון עם הדוגמא הראשונה שניתנה למשה מסיני. זה בנה אב לכל תולדה אפשרית שתהיה אי פעם.

 

כשאנו דנים למשל בכתיבה בשבת ע"י מחשב מודרני אנו משווים בין הכתיבה הזאת לכתיבה שהיתה בזמן מתן תורה ומבחינים בין הכתיבות השונות, האם כתיבה על הצג דומה בהגדרתה לכתיבה על קלף? האם הדפסת האות ע"י מדפסת דומה בעקרונותיה לכתיבה ידנית? ודיון, שהיה רלבנטי רק לפני כמה שנים, כאשר ההדפסה נעשתה ע"י סיכות, משתנה כאשר ההדפסה נעשית ע"י הזרקת דיו. והוא עשוי להשתנות בעתיד כתוצאה מהדפסה אחרת. אולם הגדרת מהותה של המלאכה היא אותה הגדרה, העקרונות הם אותם עקרונות ודרך החשיבה היא אותה הדרך. כל אלו לא ישתנו לעולם!

 

השונה הלכות בכל יום

על דרשת חז"ל "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עוה"ב שנאמר 'הליכות עולם לו' אל תקרי 'הליכות' אלא 'הלכות'" אומר השפת אמת (בֹא תרנ"ט): "הליכות עולם שהקב"ה מנהיג ומחדש העולם בכל יום בסדר חדש דורשות מהאדם לחדש הילוך בעבודת הבורא בכל יום ויום. וזה נקרא שונה הלכות. כי האדם נק' מהלך". כלומר, התמורות המתחוללות בכל יום תובעות מאתנו לשנות (ש' שוואית) את ההלכות שוב ולשנות (ש' פתוחה) כביכול, למראית העין השטחית.

 

ההתמודדויות היום-יומית של התורה עם התמורות הדינאמיות לא זו בלבד שאינן פוגמות את הלימוד, אדרבה, הן מפרות, מעמיקות ומעשירות אותו. יתרה מזאת, עצם הדינאמיקה היא חיובית ביסודה. היא אומנם מחייבת מאמץ אינטלקטואלי ופסיכולוגי, לעכל אותה ואת היישומים התורניים הנובעים מכך. אולם היא הנותנת, זהו רצון ה' בורא העולם ונותן התורה. אי לכך איננו רואים במודרנה כשלעצמה תופעה שלילית. אדרבה יש בה הרבה חיוב. היא נושאת בחובה אפשרויות רבות יותר ללימוד תורה, ליישומה ולהפצתה. ניתן באמצעותה לקיים מצוות שלא ניתן היה לקיימן בדורות קדומים. יש אפשרות להדר יותר בקיום מצוות מסוימות. היא נותנת בידינו אמצעים יעילים יותר להשגת ידע. "הרחיבי מקום אהלך" אהל התורה גדל והולך, הוא צומח וגדל. האפשרויות המתרבות מקרבות אותנו יותר ויותר לימות המשיח שבהם תימלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.

אך זה לעומת זה עשה הא-להים. כל פיתוח חיובי נושא גם אפשרויות שליליות. כל אור מטיל צל. ויש שהאור המסנוור מכהה את עיניהם והם מעדיפים את הצללים על האורות. ויש הרואים רק את הצללים ומתעלמים מלראות את האורות. חובתנו לברור את הסולת מן הפסולת, להשתמש בטוב ולמנוע את הרע. אך לא נמנע טוב מבעליו רק משום שיש המנצלים אותו לרעה. נמצא את הדרכים ונמצה את כל אפשרויות לנצל את הטוב ולהתקדם. נרחיב את היריעות, אך נשתמש בהן גם כדי למנוע חדירתן של רוחות רעות אל האהל פנימה. הערובה היחידה לכך היא לימוד תורה על כל רבדיה, הלכה ואגדה, מחשבה ופנימיות התורה. כי המאור שבה מאיר את עיני האדם. "ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם".

 

העולם שוטף ושואף

תמורות מהירות בתנאי החיים עלולות להשמיט את היציבות מתחת לסולם הערכים של האדם. יש חשש אמיתי שאת מקומו של הסולם היציב והקבוע יחליף סולם יחסי, עראי, מעורער, שבו אין טוב ואין אמת מוחלטים, אין סמכות, אין מורשת ואין מסורת. עם זאת יש גם אפשרות הפוכה, שהשינויים יביאו לתיקון, לשיפור, לשכלול ולשלמות מוסרית. מכיוון שה' הוא שברא את עולמו כעולם דינאמי בודאי כוונתו היתה שכל הירידות והסטיות ישמשו כמנוף להתעלות. על האדם לשמור אפוא על איזון, להתמודד עם התמורות מצד אחד, לשמור על ההמשכיות, היציבות והרציפות מצד שני, ולנצל אותן כמנוף להתעלות רוחנית. התורה היא המפתח לכך. ניתן וחובה ליישם את ההלכה והאמונה בכל התמורות והשינויים. התורה היא חוט השדרה היציב והרציף היחיד בכל מערכות החיים המודרניים.

 

אפשר לראות במודרנה תהליך עיוור חסר משמעות. לכאורה, זהו דחף שאין שליטה עליו. מין זרם אדיר, שכולנו נסחפים אתו ואין אפשרות לשחות נגדו. ולכן יש שראו במודרנה מעין מעשה שטן, שיש להתנתק ממנו ככל שניתן. השימוש הרווח בהקשר זה הוא "חדש אסור מהתורה". אולם יש חדש שלא רק מותר, אלא אף ראוי לכתחילה. החדש המתקן, המקדם והמעלה את העולם. חדש כזה רצוי וחיובי. כי מלכתחילה נברא העולם על בסיס דינאמי. "אשר ברא א-להים לעשות".

 

מירושלים ליבנה

עמנו מציין, בין התמורות הגדולות שהתחוללו בדורות האחרונים, גם את התמורה המשמעותית ביותר מבחינתנו - את שיבת ציון. עם ישראל חוזר לחדש ימיו כקדם. הוא נעור מתרדמתו בגלות הארוכה. מצוות שלא הורגלנו לקיימן בגולה חזרו להתקיים הלכה למעשה. יש שעדיין לא הסתגלו למציאות החדשה ולא הפנימו את העובדה שבארץ חלות חובות נוספות לא רק בחיי הפרט, אלא בפרט בחיי הכלל. אולם שכחנו שגם ביציאתנו לגלות עברנו משבר קשה יותר, חד יותר, וקטסטרופאלי יותר.

 

חורבן המקדש בזמנו יצר חלל ריק. אין עוד עליה לרגל ואין כהן גדול המכפר ביום הכיפורים. אין קרבן פסח ואין העלאת ביכורים. צורת החיים הדתיים המקובלת מדורי דורות התבטלה. נוצר משבר עמוק. וכן בחיי החברה האחרים. אומנם העצמאות המדינית בטלה כבר לפני כן אך עדיין נותרו סממני שלטון אוטונומי. בעיקר נותרה הסמכות התורנית בלשכת הגזית. החורבן קטע גם שרידים אלו. העברת הסמכות ליבנה, עם חורבנה של ירושלים, שימרה אותה במידה מסוימת. אולם היא כבר לא יכלה לחזור לכמות שהיתה. היה צריך לשקמה בתנאים החדשים. בשעת משבר כזו, כשהיה צורך במציאת חלופות להנהגה המדינית, לחיים הדתיים במקדש, שלח ה' למחיה מנהיג גדול שקם לישראל באותה עת - רבן יוחנן בן זכאי. הוא העביר את מוקד הפעילות הדתית לביהכ"נ והפכו למקדש מעט שריכז סביבו את הקהילה. (דבר זה למדנו מתקנות הלולב והערבה בחג הסוכות). הוא לא המציא את ביה"כ. בתי כנסת היו עוד בזמן המקדש. אולם אז החגים נחוגו בעיקר בירושלים. עתה הפך ביהכ"נ למרכז. את מקום המרכז הלאומי תפס המרכז הקהילתי.

 

לעם היה קשה בודאי לקבל את השינויים. היה צורך לחזק את הסמכות של ביה"ד גם מחוץ לירושלים. קידוש החודש בבית הועד, שופר בשבת ביבנה, לולב בחוה"מ בבית. אלה רק דוגמאות לתקנות רבות אחרות שבאו בעקבותיהן. בזכות מפעלו הגדול, שלו היו שותפים חכמי הדור וכל עדת ישראל, שרד עם ישראל וחוט השדרה התורני, לא רק שלא ניתק, אלא אדרבה התחזק. בית המדרש, כמרכז התורה וסמכות ההלכה, נדד עמנו לכל מקום בו גלינו. משחרב המקדש אין לקב"ה אלא ד' אמות של הלכה.

 

ובחזרה לירושלים

זכינו בדורותינו לתהליך הפוך, חזרה מיבנה לירושלים. המעבר מחזון למציאות, מחלום לחיי מעשה, גרם משבר דומה. הורגלנו יותר מדי לרעיונות תיאורטיים. א"י - כמשאת נפש, המקדש - כחזון, ירושלים של מעלה מנותקת מזו של מטה. וכשהגיעה השעה להפוך את החזון למציאות, ולעכל את המציאות החדשה ההולכת ונרקמת בארץ, לא קל היה להסתגל אליה.

 

האדר"ת (שמימש את כיסופיו למעשה ובסוף שנותיו שימש כרבה של ירושלים) הלך בעקבות ריב"ז, שעשה זכר למקדש ותיקן תקנות משום מהרה ייבנה המקדש ודרישת התורה "לשכנו תדרשו ובאת שמה". הוא הציע שני חידושים הלכתיים, לא גדולים, אך משמעותיים, לעשות זכר להקהל וזכר לוידוי מעשר. הוא ראה בעיניו את תחילת שיבת ציון. הנה מתחוללת תמורה בעולם היהודי ויש ליישם מחדש את אותן הלכות שבתקופת הגלות נשכחו מאתנו ולא יכולנו לקיימן. למרות גדלותו, מעמדו וסמכותו על כל עולם התורה, ועל אף ההסכמות שקיבל מחבריו ורבותיו גדולי הדור, לא זכו חידושיו להיענות מלאה עד היום. דומה שקשה לציבור על כל גווניו, הן השמרני יותר והן הרואה את עצמו "מודרני", לעכל ולהפנים את הצורך ביישום ההלכה במציאות החדשה. אפשר לראות באדר"ת את המבשר של חתנו - גדול הוגי הדעות בישראל בדורות האחרונים, הראי"ה קוק שאמר בין היתר:

"כל אותם תיקוני התרבות, שעל ידם העולם יוצא מחורבנו, סדרי החיים החברתיים והכלכליים, ההולכים ומשתכללים עם תקוני כל חטא ועוון מחמוּרים שבחמוּרים עד דקדוקי סופרים... כולם עושים חטיבה אחת, ואינם מנותקים זה מזה".

(אורות התשובה פ"ד ס"ג).

הראי"ה צפה גם את התמורות החברתיות והמדיניות והתכונן אליהן. הוא הכין את התשתית למדינה דמוקרטית עפ"י ההלכה.

 

אלפיים שנה התרחקנו לא רק מאדמתנו אלא גם מהלכות ממלכה. ספר התורה המלכותי נגנז (אולי רמוז הדבר בספר התורה שגנז יאשיהו ערב חורבן הבית הראשון). ועתה עם שובנו לחיי קוממיות בארצנו עלינו לשקם מחדש את

מוסדותינו הממלכתיים ועלינו לשכתב מחדש את ספר התורה המלכותי. ייאמר ברורות: לא הלכות מחודשות שאין להם בית אב בהלכה. אלא כדרכה של תורה, מתוך תקדימי ההלכה המצויים בתנ"ך ובתורה שבע"פ ניתן לשכתב מחדש את משנה התורה של מלכות ישראל.

 

גם הראי"ה, למרות גדלותו, לא זכה עדיין להכרה מלאה, יש מערערים על סמכותו, ואף אלו המכירים בה, לא רבים הפנימו את עומק הגותו ואת היכולת והצורך ליצור הרמוניה בין התורה והמודרנה.


בין שמים וארץ

ארץ הקודש היא גם אדמה חקלאית, היא גם טריטוריה לחיות בה ולהקים בה תעשיה וחרושת, מדע וטכנולוגיה, ערים וכפרים, כבישים וגנים. היא גם המקום היחיד בו ניתן לקיים ממלכתיות יהודית וחיי תורה מלאים. איך ניתן לעכל את המעבר מא"י רוחנית, שמימית, קדושה ומופשטת, משאת נפש בלבד, לחיים ארציים מעשיים וריאליים? הרבה חששו מהמעבר החד מחיי גולה להתיישבות בארץ. לדעתם הוא עלול היה להביא לחילול הקודש (בחסידות מפרשים כך את חטא המרגלים). אומנם אי אפשר היה להתעלם מהחששות המוצדקים. רבים איבדו את שיווי משקלם בתקופת המעבר. הצלקות העמוקות טרם הגלידו. אולם גם אי אפשר היה להישאר בגולה. זו הגיעה לקיצה, בעיקר בצורה הטראגית והנוראה בשואה, בהשמדה האיומה, ובשואה השקטה של ההשתמדות. עלינו להכיר בכך, ולצאת לא רק מהגלות אלא גם מהגלותיות, מחיי הפרט, וליישם את ההלכה גם בחיינו הממלכתיים המתחדשים.

 

חלו שינויים כבירים במבנה החברה האנושית ועלינו להתמודד עם הסיטואציה המודרנית. התחוללו מהפכות רבות משמעות, בשלטון המדיני הדמוקרטי, בתעשייה, במדע, בחברה, במעמדה של האישה. לכל אלו יש מענה תורני. הפוך בה והפוך בה דכולא בה.

 

גדולי ההלכה שינסו את מותניהם והתמודדו עם השאלות החדשות. כגון, כיצד משתמשים במכשור חשמלי בשבת, איך מתמודדים עם הרפואה החדישה, כיצד ניתן לקיים מדינה מודרנית עפ"י ההלכה? השאלה האחרונה חריפה יותר משום שלא כל אזרחי המדינה ומנהיגיה שוחרים לפתחה של ההלכה. וכשאין שואלים אין גם משיבים, ובפרט כאשר אין רצון בסיסי לקבל את פתרונותיה של ההלכה (דוגמא קשה היא מערכת המשפט).

 

גם בין שומרי המצוות רבו המרימים את ידיהם בייאוש. אלה אומרים שאין צורך למצוא פתרונות, כי לצערנו החברה אינה מעוניינת בכך. ואלה אומרים שאין יכולת למצוא פתרונות, כי לדעתם המוטעית, ההלכה לא מסוגלת כביכול לכך. אלו ואלו מרבים מבוכה ויאוש. מבחינה זו התורה עדיין שבויה בגלות הן אצל אלו והן אצל אלו.

 

אולם על כך אומר הנביא "ציון אל ירפו ידיך" (צפניה ג, טז). למרות האכזבות והקשיים האמיתיים והמדומים, על התורה לומר את דברה הנצחי בקול רם "על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון הרימי בכוח קולך מבשרת ירושלים".

"מטא-הלכה"

 

עם רצון טוב ניתן למצוא פתרון לכל בעיה אלא שצריך לחפשו, למוצאו וליישם אותו. אצל רוב הפוסקים קיימת גישה עקרונית המכירה בתופעות החדשות והם מתמודדים אתן. ההלכה עצמה היא שקבעה שיש מקום לשקול במקרים מסוימים שיקולים של הפסד מרובה, שעת הדחק, צורך גדול, צער גדול, כבוד הבריות, צורך מצוה ועוד. כל אלו אינן נטיות לב גרידא, אלא הסתמכות על מקורות תורניים עם מערכת המוסר והמידות מעוגנים במקורות והם שטיפחו את מידותיו של הפוסק. ועם חידוש ממלכתיותנו נוסף שיקול נוסף, הקיים מאז במערכת ההלכתית - ראייה ציבורית וצרכי רבים. יש מקום גם לשקול השלכות חינוכיות המתלוות לכל פסיקה. המגמה בכל אלו אינה להוריד את הנורמות הרוחניות, לא להיכנע לקשיים. אלא אדרבה להעלות את הרוח. מגמתה של כל פסיקה הלכתית היא לקרב את את האדם ליוצרו. גם בפסיקות חברתיות וצבוריות קיימת אותה שאיפה. גם תיקון האדם והעולם רצון ה' הוא. כל אלו אינן סיבות חיצוניות לפסיקה ההלכתית. הפוסק לא אולץ לפסוק כביכול בניגוד להלכה בגלל לחץ כלכלי, רפואי, ציבורי, מדיני, חינוכי, או כל אילוץ חיצוני אחר. ההלכה עצמה היא שקבעה שניתן להתחשב בשיקולים אלו במקרים מסוימים והסיטואציה החיצונית היוותה רק גורם מזמן שניתן להחיל עליו את ההלכה הקבועה. הכרה במציאות המודרנית, על כל שלל מרכיביה, מונחת ביסוד הדיון ההלכתי. בהשאלה ממערכת חשיבה אחרת, ניתן אולי לכנות הנחת יסוד זו בשם: מטא-הלכה (על משקל מטא-פיזיקה).

 

אולם יש להוציא מטעות נפוצה. מטא-הלכה היא מערכת של שיקולים תורניים אימננטיים, פנים הלכתיים. התחשבות במציאות אינה כניעה לה. אדרבה המגמה היא להשליט את ההלכה גם במציאות קשה. המטרה היא להעלות את המציאות ולקדשה. מעלין בקודש ואין מורידין. "קדושים תהיו"!

(על משקל אותה לשון ניתן לומר, כי לסבורים שגורם חיצוני מכופף כביכול את ההלכה - "מתה-הלכה" חלילה...)

 

יש העומדים מחוץ להלכה שאצה להם הדרך. הם מצפים למהפכות ואינם מבינים שכמו שהזנת הגוף במזון מחייבת הכנה מרובה וזמן לעיכול, כך גם התמודדות רעיונית והלכתית עם תמורות דינאמיות, מחייבת שיקול דעת רחב ועיון מעמיק, שהרי בהיקש דבר לדבר עסקינן ויש פנים לכאן ולכאן וצריך להתחשב בדעות שונות. ועד שמתגבשת הסכמה רחבה אורך זמן. במקביל יש לחפש גם פתרונות טכנולוגיים. הדינאמיקה עושה את שלה ופתרון שלא נראה היום נראה מחר. הטכנולוגיה שיצרה את הבעיה צריכה גם למצוא לה מענה. בחינת הפה שאסר הוא הפה שהתיר. גם בכל העולם המערכות המשפטיות אינן נחפזות לתת מענה משפטי מיידי לכל המצאה טכנולוגית. על אחת כמה וכמה דרכה של תורה "הוו מתונים בדין".

 

ספר זה הוא קובץ מאמרים שנכתבו בהזדמנויות ובבמות שונות. המשותף לכולם הוא העיסוק בלימוד ההלכה וביישומה בימינו. חוט השני של כל המאמרים מבטא את רצף ההלכה לדורותיה. לימוד התורה ויישומה בחיים חייב להיות המשך רציף מסיני ועד היום. וכשם שפגיעה בחוט השדרה מסכנת את הגוף כולו, ובמקרה הגרוע פחות רק משתקת אותו, כך גם שיטת הלימוד המקובל בבית המדרש והפסיקה מדורי דורות מחייבת רצף. הפסקתו עלולה לסכן את חיי העם או חלילה לשתק אותו.

 

מכיון שהמאמרים נכתבו בזמנים שונים ובבמות שונות יש בהן חזרות לא מעטות. עם כל הרצון לצמצם אותן חלקן נשאר כדי לאפשר לקורא לקרוא כל מאמר בנפרד מבלי להסתמך על חברו. עם זאת בקשתי מהקוראים שיישמו את כלל הגדול - דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר.

תודותי נתונות בזה לעורך המסור הרב יעקב אפשטיין מחבר ספרי "חבל נחלתו", למכון התורה והארץ בכפר דרום ת"ו, השוכן כרגע באשקלון, ולמנהלו הנמרץ - אליעזר ברט. לראש המכון, הרב יהודה עמיחי ולכל חברי המכון העמלים בלימוד ויישום ההלכה בהתיישבות החקלאית בימינו. ישיבם ה' בקרוב לנחלתם, יחד עם שיבת עם ישראל לנחלתו הארצית והתורנית "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם".