מזונות? המוציא?

מזונות? המוציא?

בריבוי הספרים יכול אדם כיום לברר לעצמו את ההלכות היום יומיות, ולפעמים נדמה שאדם יכול להסתדר בלי הדרכת המשנה "עשה לך רב" אך האם הדבר נכון? אחת מהדוגמאות הפשוטות שדומה שאף שהיא מצויה כל כך, דורשת היא את רוח ההלכה - לחמניות מזונות.

הרב יצחק גרינבלט | חשוון תשע"ה

הלחם מעולם היה דבר משמעותי. קביעת הסעודה על ידי הלחם הביאה את האדם לקביעות באכילה, לסדר וממילא גם להשקעה של זמן. בעולם היהדות גם לברכה מהתורה, ברכת המזון. אלא שאנשים רבים כיום מעדיפים מסיבות שונות "להתחמק" כביכול מה"כבדות" של ברכת המזון, מהקביעות של המחוייבות לסעודות משמעותיות ולמצוא לכך תחליפים שונים. אחד מהתחליפים שהתקבל מאוד, וכיום במקומות רבים נוטים להשתמש בהם אלו לחמניות מזונות. הן משביעות, הן נוחות וטעימות, ומקילות על האנשים שלא "יתחייבו בברכת המזון". אך האם הדבר פשוט כל כך? האם זה הדבר הרצוי לנו?

כאשר אנו מתבוננים בהלכה אנו מוצאים שסוגיא זו, אף שבמבט ראשון נראית פשוטה, יתר העמקה מגלה שהיא מעט סבוכה. אם נתחיל בהגדרה של פת הבאה בכיסנין הנתונה למחלוקת גדולה בין הראשונים, ונמשיך תוך כדי כך למהי המתיקון הנדרשת כדי להגדיר את הדבר כמזונות, או בכלל האם המתיקות נדרשת או די בידיעה של המרכיבים שרוב הנוזלים שמהם נעשה הבצק הם מי פירות או חלב כדי להגדיר זאת כפת הבאה בכיסנין ולברך על המאפה מזונות.

ממחלוקת השו"ע והרמ"א (או"ח סי' קסח) האם די במתיקות קלה לדעת השו"ע או שצרך מתיקות רבה לדעת הרמ"א. אך אחר מחלוקתם שנדמית קלה ופשוטה (אם כי לנוהגים לדעת הרמ"א יש קושי להעריך זאת) אנו מוצאים דעות שונות בהסבר שיטתם. לדוגמא, בדעת השולחן ערוך, ישנה שאלה מרכזית מאוד, האם דבריו בשו"ע נובעים מהסברא שהביא הוא בבית יוסף לכך (שאין רגילים לאכלן בסעודות) ואם כן כיום שהמציאות השתנתה גם הדין ישתנה (כך נוטה בספר פניני הלכה, ודומה שאף פוסקים שונים חוששים לכך כגון באור לציון) או שמא טעם זה לא נשאר להלכה (וכ"פ בילקוט יוסף והגר"מ אליהו זצ"ל). ואף לדעת הרמ"א האם אנו הולכים אחר רוב הנוזלים כבדיקה כמותית (שו"ע הרב ועוד) או אחר הטעם (מ"ב).

דומה שמידי מבוכה לא יצאנו בכל התחום, אך גם אם אנו עוברים משוכה זו, שאלה נוספת עולה לנו שהיא מצויה לא פחות. פעמים רבות לחמניות אלו באות בתוך הסעודה, הן מובאות באזכרות הנערכות פעמים רבות בפרט אצל אחינו בני עדות המזרח, אך גם באירועים שונים שבהם ישנם דברים נוספים לאכילה, כבשר ודגים, סלטים וכדומה. ידוע הדבר שאם אדם קובע את סעודתו על המזונות שיש להם תואר לחם, מתחייב הוא בברכת המזון (גם בכך מצאנו דיון האם הולכים אחר כמות קבועה או אחר שביעתו של האדם, שישנם אנשים ששבעים ביותר וישנם בפחות בילקו"י ובעוד פוסקים נקט כמות קבועה בכל מקרה, ואילו הגר"י אריאל שליט"א סובר שהדבר לפי האדם הפרטי) אך האם קביעות סעודה נחשבת רק על ידי כמות המזונות או שמא כל האוכלין הנאכלים עם הפת מצטרפים? אמנם בילקוט יוסף סובר שקביעות הסעודה היא רק על הפת, אין זה משנה לי אם כוונת האדם לשבוע, אם אוכל הוא עוד דברים, בכל אופן אם הלחמניות הן מזונות, ברכתם מעין שלוש בסוף האכילה (אם לא אכל כמות של קביעות סעודה). לעומת זאת יש פוסקים לא מעטים שסוברים ששאר הדברים מצטרפים לכלל קביעות סעודה.

מסובך? דומה שלא, אם באמת אנו הולכים אחר הדרכת המשנה "עשה לך רב". כאשר יש לאדם דרך אחת ברורה, ואין הוא מנסה דווקא לצאת ידי כל הדעות, כאשר יש לו פסיקת הלכה חד משמעית. עשה לך רב והסתלק מן הספק!

אך דומה שעוד נקודה חשובה יש באותה הדרכת חכמים, ואולי היא אף קשורה מאוד לנושא שהעלנו והיא נקראת במסגרות שונות: "רוח ההלכה". הרב שהקיף את ההלכות, שהשקיע את אונו בלימוד התורה זכה לרכוש שכל של תורה (כביטויו של הגר"א שפירא זצ"ל) ממילא לא רק הלכה מעשית יש בו, אלא גם הבנה במה רצון התורה. ואולי במקרה שלנו לרב יכנס עוד שיקול והוא האם נכון "להתחמק" מברכת המזון? האדם דרך זו נכונה כגישה כללית? או שמא נכון יותר לחפש את המצוות, לשאוף לקיים אותן בשלמות רבה יותר.

עשה לך רב ותזכה להתעלות.