בגופו לתת חיים?

בגופו לתת חיים?

בנו של ראש ישיבת ההסדר רמת גן, תרם כליה ליהודי אחר שלא הכיר, בדבריו אמר שזו מצווה גדולה של חסד, הדורשת שיקול עדין ומדוקדק. האם ישנה חובה או מצווה, או אולי האם מותר לתרום כליה?

| כסליו תשע"ד

במשך השנים עולם הרפואה מתפתח, ורעיונות רבים ושונים עולים ביד הרופאים להציל חיים, או לפחות להקל מעל אנשים הסובלים ממחלות שונות. אחד הטיפולים המצויים ומפורסמים כיום הוא תרומת כליה, לאדם ששתי הכליות שלו לא מתפקדות ממליצים הרופאים לעבור ניתוח של השתלת כליה מאדם בריא, כליה שתחזיר את חייו להיות חיים תקינים, בלא צורך בדיאליזה קבועה, ועל ידי ניתוח זה לזכות לאריכות ימים בבריאות.

בעלית הנושא, עלתה גם השאלה ההלכתית, מה היחס של ההלכה לתרומת איברים בכלל ולתרומת כליה בפרט. דיונים רבים נערכו בפוסקים סביב נושאים אלו, ומובן הדבר שלא נוכל בקוצר המצע להקיף נושא זה, מה עוד שהוא דורש בירור יסודי בכל מקרה ומקרה, עם בירור המצב המדוקדק ובחינה הלכתית מעשית.

בעבר לא היו תרומות של כליות, ובכל זאת מצאו הפוסקים יסודות לדון בהם, ומאם לינוק את היסודות לדיון מתחדש זה.

הנקודה הראשונה שבה דנו הפוסקים במקרים אלו היא האם מותר לאדם להכניס את עצמו למצב של ספק סכנה, כדי להציל אדם אחר הנמצא בודאי סכנה. הפוסקים דייקו מתוך דברי הירושלמי שיש חיוב בדבר, וכך גם הביא המגיד משנה על הרמב"ם, שיש חיוב הלכתי של לא תעמוד על דם רעך.

אלא שלמרות שהבית יוסף הביא את דברי המגיד משנה האלו, המתבססים על דברי הירושלמי, העירו הפוסקים שהן הרי"ף, הרא"ש והרמב"ם לא הביאו דין זה, והן השולחן ערוך בסכמו את ההלכות למעשה, לא הזכיר אף במילה דבריו מהבית יוסף בנידון. בעקבות כך, כתבו פוסקים רבים, וכך היא הדעה המקובלת בהלכה, שהתלמוד הבבלי חולק על התלמוד הירושלמי בדבר זה, ואנו פוסקים להלכה כתלמוד הבבלי ולהלכה - האדם לא חייב להכניס את עצמו למקום סכנה כדי להציל אחר. אמנם היו שחלקו על כך. ידועה הדבר שהגאון ר"ח מבריסק זצ"ל לא רק סבר למעשה שהלכה כדברי הירושלמי, אלא שאף הוא סיכן עצמו לטפל בחולים במחלה מדבקת שהייתה בעירו.

אמנם בשו"ת הרדב"ז מצאנו תשובה שבה נשאל הרב על אדם שהמושל האכזר אמר לו שהוא מוכן לא להרוג יהודי אחר, אם ימסור היהודי את זרועו למושל. בתשובתו כותב הרב שאין חיוב למסור אבר כדי להציל אחר. הגר"ש ישראלי זצ"ל הרחיב את ההסבר בדברי הרדב"ז וכתב שדין הצלח האחר נובע מדין קל וחומר מחיוב השבת אבדה, ולכן דיו לבא מן הדין להיות כנידון, וכמו שבהשבת אבדה אין חיוב לפגוע בגופו כדי להחזיר אבדה, כך גם כדי להציל אחר אין חיוב דבר. יחד עם זאת, מסיים הרדב"ז בתשובתו, וכך גם נוקט להלכה הגר"ש ישראל זצ"ל שיש מצווה גדולה בדבר, וגמילות חסד גדולה מאוד.

בשו"ת ציץ אליעזר דין כמה פעמים בשאלות אלו, ובהן נקט באופן חד משמעי, שלא רק שאין חיוב בדבר, אף איסור יש בדבר. והואיל ויש בדבר פגיעה וסיכון, אף מסוים לתורם, ממילא התורם הוא חסיד שוטה.

יש מן הרבנים שהולכים בעקבות הציץ אליעזר בתחום זה, ועידנו מעט את הדברים וכתבו שאם הסיכון משמעותי, ודאי שלא יתרום, אך אם הרופאים בטוחים שאין בכך כמעט סיכון, ודאי שיתרום (חבל נחלתו ועוד). נראה שהדעה המקובלת בין הפוסקים, שבמקרה זה, אי אפשר לחייב את האדם לתרום איברים, ואף לא כליה, אך אם האדם רוצה, זכות גדולה יש לו בכך, ומצווה גדולה בדבר. הרב אליעזר מלמד שליט"א בספרו פניני הלכה עסק בנושא זה וסיכמו באופן בהיר בצדדים השונים, שלא יכלנו להיכנס אליהם, והמעוניין יקחו משם.

ובכל זאת, השגה קטנה יש על דבריו, שחוסר דיוק היה בדבריו בדעתו של הגר"ע יוסף זצ"ל, שבתשובתו ובעקבותיו בנו, בילקוט יוסף כתבו שלא רק חסד יש בדבר, אלא ממש מצווה רבה, ושומר מצווה לא יארע כל רע.

פעמים שאף שאדם רוצה לתרום, אביו או אמו מתנגדים לדבר, שהם חוששים מכך, ונשאלה השאלה האם יש לשמוע להם או לא? הרב יצחק זילברשטיין, בשיעורים לרופאים טען שישמע להוריו, שכן הואיל ואין בכך חובה אלא מידת חסידות, צריך לשמוע להורים בכך. לעומתו בילקוט יוסף הביא את הדעה הזו והביא שיש חולקים עליה, ולכן למעשה כתב לשכנע את ההורה שיסכים, בפרט שאין בכך כמעט סיכון. דומה שלמרות שלדעתו אין חיוב לשמוע להורה, לא רצה להורות לעשות מעשה נגד ההורה, ובחר בדרכיה דרכי נעם, לעשות זאת על ידי שלום.

יהי רצון שנזכה שדברים אלו לא יהיו מעשיים, ונזכה לרפואה שלמה לכל עם ישראל, ואותם המקומות הענקיים של רפואה יהפכו לבתי מדרש ולמרכזי תורה גדולים לתפילה ולהודיה לה' על גאולתנו ועל פדות נפשנו.