ברכה על חטיף קראנצ' -תגובה

תגובתו של הרב שי וינטר על תשובתו של הרב עמיחי שליט"א שנכתבה באמונת עתיך- על הברכה שיש לברך לפני אכילת חטיף קראנצ'

הרב שי וינטר |
ברכה על חטיף קראנצ' -תגובה

הרב עמיחי שליט"א כתב תשובה ב'אמונת עתיך' 123 (תשע"ט), עמ' 36, על הברכה שיש לברך לפני אכילת חטיף קראנצ', וברור לו שברכתו היא 'המוציא'. הוא מבסס את תשובתו על היותו של הקראנצ' מיוצר מלחם גמור, שבתחילה אין בו תבלינים רבים שטעמם מורגש, ומשום כך אין לו דין 'פת הבאה בכיסנין'. כיוון שגם בשלבים הבאים אין בישול או דיבוק מחדש, אין סיבה, לדבריו, שתשתנה הברכה, וגם שינוי הצבע של הפת אינו מעלה ואינו מוריד.

כל זה אכן ברור, אלא שנעלם לפי שעה מהרב עמיחי שליט"א פסק המחבר ב'שלחן ערוך'[1] שלהלכה יש לקבל את כל פירושי הפוסקים בהגדרת 'פת הבאה בכיסנין' (שלושה פירושים). התשובה הנ"ל מזכירה רק את הפירוש האמצעי, על פיו טיבה של העיסה – עד כמה מעורבים בה מיני תבלין וכד' – הוא שקובע את הגדרת הפת. הפירוש הראשון, שם, אינו קשור לניד"ד ('פת שעשוי כמין כיסים'), אך הפירוש השלישי שם (פירושו של רב האי גאון) קשור בהחלט לענייננו. על פי פירוש זה, גם אם הפת אינה מתובלת, אך היא עשויה ככעכים יבשים שנוהגים לכסוס אותם – הרי זו 'פת הבאה בכיסנין', וברכתה 'בורא מיני מזונות', אא"כ קובע עליה סעודתו. ה'משנה ברורה'[2] מסביר שכיוון שבעשייתם נעשים יבשים כל כך עד כדי שנפרכים, 'אין זה נקרא אוכל אלא כוסס, ואין דרכם לאכול מזה הרבה, לכן אין לו דין פת'. קרקרים, בייגלך קשים ועוד נכנסים בגדר זה.

אומנם לפי זה היה מקום לומר שגם הברכה על צנימים תהיה 'בורא מיני מזונות', אך כתבו הפוסקים שכיוון שהפת לא נעשתה קשה מתחילת עשייתה אלא רק בשלב מאוחר יותר – אין שמה בטל, ומשום כך הברכה על צנימים היא 'המוציא'. אומנם נחלקו הפוסקים בדין פת כזו, שאף שנעשתה מתחילה כפת רגילה לכל דבר, כבר בתחילת אפייתה ייעדו אותה להיות 'כוסס'. ה'מנחת יצחק'[3] סבר שאין היא מאבדת שם פת, וברכתה 'המוציא', ורק כשנאפית 'ברדיה אחת עד שנתייבש' נחשבת היא פת הבאה בכיסנין. אך הגרש"ז אויערבך זצ"ל סבר שאם נעשה מתחילה על דעת לאוכלו כקינוח שכוססים אותו ולא כלחם – ברכתו 'בורא מיני מזונות', כדין 'פת הבאה בכיסנין'. כך מובא בשמו ב'משנה ברורה' הוצאת 'דרשו'[4] וכן בספר 'וזאת הברכה',[5] ושם הביאו כן גם בשם הגרח"פ שיינברג והגר"מ אליהו זכר צדיקים לברכה. ועיין שם באריכות ב'בירור הלכה' סימן ל"ט, שדן בשאלה העקרונית אם הגדרת 'כוסס' היא סימן לכך שעיקר עשייתו לאכילת עראי או שצריך שתהיה פת פריכה ממש, שלפי"ז ייתכן שאם מתחילה לא הייתה הפת פריכה, לא יפקע ממנה שם פת גם אם אח"כ תהיה פריכה (ע"ש בהמשך המו"מ בזה).

דוק בדברי האחרונים הסוברים שפת שכזו ברכתה 'בורא מיני מזונות', שתלו זאת בכך שדרך לאכול פת זו אכילת עראי ולא אכילת קבע. זאת לעומת צנימים רגילים, שגם אם נעשתה הפת מראש לצורך צנימים, כיוון שדרך אכילתם אכילת קבע – עדיין תהיה ברכתם 'המוציא'.

לסיכום, נלענ"ד שכיוון שהקראנצ' מיועד לאכילת עראי, ועל כך יעידו גם שמו המוזכר בשאלה הנ"ל – 'חטיף', וגם מיקומו במדפי החטיפים ברשתות השיווק (למיטב ידיעתי), הרי שהדבר תלוי במחלוקת האחרונים הנ"ל, ולפי רבות מהשיטות ברכתו היא 'בורא מיני מזונות', אלא אם כן קבע סעודתו עליו.

תגובה לתגובה / הרב יהודה הלוי עמיחי

ה'משנה ברורה' (סי' קסח ס"ק לה) כתב:

...אך באפיתן נעשים יבשים כל כך עד שנפרכים, אין זה נקרא אוכל אלא כוסס, ואין דרכם לאכל מזה הרבה ואין לו דין פת.

הדיון נסוב על חטיפי קראנצ' שנעשים יבשים כל כך באפייתם, עד שנפרכים. אבל ברור שלחם מיובש שחתכו ממנו חתיכות קטנות שניכר שהן פת, ברכתן 'המוציא' כדין צנימים שפרסו אותם לחלקים קטנים שברכתם 'המוציא', וכן ברכת הקרוטונים.[6]

כל מה שהביא מספר 'וזאת הברכה', את מחלוקת האחרונים, זה בדבר שיש לו צורה מיוחדת, ולכן ניכר שלא נעשה לאכילה (קרקרים, בייגלך וכדו'). גם הגר"מ אליהו זצ"ל מדבר על בצק שלשו אותו כדי להכין מציות, שאינן פת הנאכלת לשובע, ולכן ברכתן 'מזונות'. אבל בדבר שהוא פת רגילה, שהיא כצנימים שנחתכו ונעשו חלקים קטנים – בזה נשאר דינו כדין הקרוטונים שהוסיפו להם כמה תבלינים וחומרי טעם – שברכתם 'המוציא'.

אפילו אם נשווה את מחלוקת האחרונים, עדיין יש אחרונים שלא מקבלים את ההנחה שפת פריכה בעלת צורה מיוחדת – דינה כ'מזונות', והם סוברים שברכתה 'המוציא', ולכן אי אפשר להקל בכך.

אומנם יש להוסיף שיש כיום חברות שלדבריהן בשעת עשיית הפת, בתחילה היא איננה ראויה כלל לאכילה, ורק לבסוף יש לה טעם אכיל, שם ייתכן שיש מקום להגדיר כמזונות, אבל פת שנעשית כפת ונחתכת לחתיכות לאחר ייבוש והוספת תבלינים – ברכתה 'המוציא'. כבר נחלקו הפוסקים בדבר קמח מצה מבושל שנשתנה טעמו (כופתאות) אם ברכתו מזונות או לא, אבל שם היה שינוי צורה וממשות, ובנידון דידן שאין שינוי אלא ייבוש והוספת תבלינים, נראה שאין לאכול אלא בסעודה.

 

 

 

[1].     שו"ע, או"ח סי' קסח סעי' ז.

[2].     משנ"ב לשו"ע, שם, ס"ק לה.

[3].     מנחת יצחק, סי' עא ס"ק ח.

[4].     משנ"ב הוצ' דרשו, כרך ב, שם הערה 29.

[5].     וזאת הברכה, עמ' 19.

[6].     עי' בספר וזאת הברכה פ"ג אות ג עמ' 21.