ברכה על חטיף קראנצ'

ברכה על חטיף קראנצ'

איזו ברכה מברכים על 'קראנצ'? חטיף 'קראנצ' הוא פרוסות קטנות של באגט שמטבילים אותן בתבלינים שונים, ולבסוף אופים שוב את הבאגט החתוך. במאמר שלפנינו דן המחבר בשאלה איזו ברכה יש לברך על אכילת חטיף כזה. לצורך כך נערכת סקירה של תהליך הייצור, ממנו ניתן ללמוד על דיני הלכות ברכות.

הרב יהודה הלוי עמיחי | אמונת עתיך 123 (תשע"ט), עמ' 36

 

שאלה | איזו ברכה מברכים על 'קראנצ''? להלן תיאור קצר של דרך הכנתו: תחילה אופים באגט רגיל, לאחר מכן פורסים ממנו פרוסות קטנות ומטבילים אותן בתבלינים שונים, ולבסוף אופים שוב את הבאגט החתוך. כך מתקבל באגט בפריכות מיוחדת ובטעם התבלינים השונים. לא מבשלים או מטגנים את הבאגט החתוך.

תשובה | לפנינו עיבוד בשלושה שלבים: א) העיסה הראשונה. ב) נתינת פרוסות קטנות של הלחם הזה בתוך תבלינים. ג) אפיית חלקי הלחם שוב.

 

א. העיסה הראשונה

תוצר העיבוד הראשון הוא לחם רגיל. אין לפנינו אפילו 'פת הבאה בכיסנין' שברכתה 'מזונות', מכיוון ש'פת הבאה בכיסנין' היא באופן שאפו עיסה שיש בה תבלינים רבים שטעמם מורגש, ואין דרך אפיית לחם כך. לכן 'פת הבאה בכיסנין' אינה מוגדרת לחם.[1] אבל בנידון דידן העיסה הראשונה שעושים ממנה את הבאגט היא לחם גמור. אומנם אפיית הבאגט נעשית בידיעה שבעתיד יחלקו אותו לפרוסות קטנות ויטבלו אותן בתבלינים והן תיאכלנה כחטיף, אך מכל מקום נראה שכוונה בלבד אינה מועילה להגדיר לחם כ'פת הבאה בכיסנין'. רק שינוי בפועל בתכולת העיסה שגורם לכך שאין האכילה של לחם גרידא – מועיל. ברור שאם אדם אופה לחמניות קטנות מאוד שאין בהן שיעור 'כזית', חייב גם כן לברך עליהן 'המוציא'. אין הכוונה לאכול אותן כחטיף מוציאה מהבאגט שם לחם.

 

ב. תבלינים בלחם

אלא שיש לדון על השלבים השני והשלישי, לאחר שהבאגט נאפה והוסיפו לו את התבלינים הנדרשים, וחזרו ואפו אותו כמתואר לעיל.

הטור (סי' קסח) הביא דין החביצ"א וכתב:

א"ר יוסף חביצא אי אית בהו פרורין כזית מברכין עלייהו המוציא וג' ברכות ואי לא מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה מעין ג' ורב ששת אומר אף על גב דלית בהו כזית אמר רבא והוא דאית בהו תוריתא דנהמא וכן הלכתא.

פירוש חביצא פירורי לחם שנדבקין יחד ע"י מרק דכל דבר שנדבק יחד נקראת חביצא כמו חביצא דתמרי ופירש ה"ר יונה דשלשה חילוקים יש בו:

א) היכא שנתבשל, אם יש בהן כזית מברך עליהם המוציא ושלש ברכות.

ב) ואם אין בהן כזית אף על פי שנראה שיש בו תואר לחם אין לברך עליהן אלא בורא מיני מזונות דכיון שנתבשל אינו חשוב תואר לחם.

ג) ואם אינו מבושל אלא שהוא מחובר על ידי דבש או מרק – אם יש בפרוסות כזית מברך עליו המוציא אפילו אין לו תאר לחם, ואם אין בהם כזית אם יש בהן תואר לחם מברך עליו המוציא ואם אין בהם תואר לחם מברך בורא מיני מזונות. ואם אינו לא מבושל ולא מחובר אלא מפורר דק דק אף על פי שאין בו כזית ולא תואר לחם מברך עליו המוציא וג' ברכות דכיון שהוא פת בפני עצמו אינו יוצא לעולם מתורת פת.

בדוגמה של החביצא חלקי הלחם התבשלו שוב (מקרה א' ו-ב'), או שהיו מחוברים על ידי דבש או מרק. אם יש להם 'תואר לחם' – דינם כלחם, אפילו שאין בהם כזית. אבל בנידון דידן לא היה כל חיבור חדש ולא בישול חדש, אלא הכניסו בו תבלינים חדשים באפייה חוזרת, א"כ לכאורה ברור שדינו כדין לחם לכל דבר. האפייה החוזרת איננה משנה את מהות הלחם אלא גורמת לייבוש חוזר ולפריכות מיוחדת בפרוסות הבאגט.

 

ג. שינוי בלחם

ה'בית יוסף'[2] כתב בשם המרדכי שאם אדם שרה פתו ביין – אין מברך 'המוציא' אלא 'בורא מיני מזונות', כי הוא יצא מכלל לחם, הואיל ושינה את מראהו. ויש לעיין: מדוע דווקא השרייה ביין אדום מוציאה אותו מכלל לחם?[3] יתר על כן כתב ה'בית יוסף' שדין זה שייך רק אם חתיכות הלחם קטנות מ'כזית'. וכן פסק ב'שלחן ערוך' (או"ח סי' קסח סעי' יב), וזו לשונו:

יש מי שאומר שפת השרוי ביין אינו מברך אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין ג', ונראה שאין דבריו אמורים אלא בפרורין או בפרוסות שאין בכל אחת כזית.

 הט"ז[4] הסביר שההשרייה ביין גרמה לשינוי בצורת הפת, ולכן יש מקום להגדיר אותה כמזונות. ואפילו אם לא נעשה שינוי בעיסה, מכל מקום השינוי בצורת הפת מחייב לברך עליה ברכת 'מזונות'. אבל ברור שאם צובעים את הפת עצמה, כבר כתב ה'באור הלכה'[5] שביום טוב נהוג לצבוע את הפת בצהוב בהוספת תבלין כרכום – דינה כפת לכל דבר, גם אם אין 'כזית' בחלקי הפת. מכאן שכאשר הכול אפוי, אפילו שהוא צבוע בצבע שונה, דינו כפת גמור. ובייחוד אם ניכר במראהו שהוא כפת – דינו כפת, אפילו שיש בו צבע אחר.

 

[1].    עי' משנה ברורה, סי' קסח ס"ק כט.

[2].    בית יוסף, או"ח י סי' קסח אות יב.

[3].    יש שמחייבים יין אדום, ויש שמסבירים שהוא הדין גם ביין לבן.

[4].    ט"ז, או"ח סי' קסח ס"ק טו.

[5].    באור הלכה, סי' קסח סעי' יב ד"ה שפת השרוי.