השקיה בחול המועד

השקיה בחול המועד

האם מותר לתכנת את המחשב (או את קוצב המים) בחול המועד, כך שלאחר מכן, בשעה שהוא פותח את הברז, ישקה את הצמחים שההשקיה אינה דרושה להם אלא להרווחה, עם הצמחים שהשקייתם היא "דבר האבד"?

הרב עזריאל אריאל | ניסן-אייר תשנ"ט גליון 28

 

כיום רגילים חקלאים רבים להשתמש במחשבים לצורך השקיה בשדות ובמטעים. אל מערכת השקיה אחת מחוברים גידולים שונים, שצרכי ההשקיה שלהם שונים, והמחשב נותן לכל אחד מהם את כמות המים הדרושה לו בזמנים המתאימים (במקומות אחרים משתמשים בקוצב מים חשמלי, שדינו דומה מאד למחשב). בחלק מהמצבים ההשקיה היא "דבר האבד", ובחלק מהם היא באה להרווחה בלבד. האם מותר לתכנת את המחשב (או את קוצב המים) בחול המועד, כך שלאחר מכן, בשעה שהוא פותח את הברז, ישקה את הצמחים שההשקיה אינה דרושה להם אלא להרווחה, עם הצמחים שהשקייתם היא "דבר האבד"?

שאלה זו מורכבת ממספר שאלות עקרוניות:

א. האם השקיה ע"י מחשב היא "גרמא" או מלאכה בידיים?

ב. מה דינה של מלאכה הנעשית בחול המועד בגרמא?

ג. האם יש איסור בהשקיה שאין בה שום טירחה, למעט לחיצה על מספר מקשים?

ד. מה דין "ריבוי בשיעורין" בחול המועד?

 

א. גרמא בחול המועד

בשבת הותרה גרמא רק במקום הפסד[1]; וביו"ט נחלקו אם הותרה גם שלא במקום הפסד[2]. ועפ"י זה יש לומר שגרמא מותרת בחוה"מ גם שלא במקום הפסד. אמנם הגרש"ז אויערבך זצ"ל[3] הורה שביו"ט אין היתר לעשות מלאכה בגרמא אלא באקראי ולא בקביעות. אך יתכן שאין הדברים אמורים בחוה"מ. וכך הורה לי הרה"ג יהושע נויבירט שליט"א.

אלא שעל כך יש להקשות מהאיסור לדייר בחוה"מ[4], דהיינו: להעמיד בהמות בשטח על מנת שיזבלו אותו. והדבר אסור למרות שפעולת הזיבול נעשית ע"י הבהמות, וזה קל יותר מגרמא. מדברי הר"ן[5] והנמוק"י[6] משמע שאיסור "מדייר" הוא גזירה מיוחדת, וא"כ אין בו אלא חידושו. אך לעומת זאת יש לעיין בשיטת רש"י הנדפס[7] שכתב: "לפי שעושה מלאכה בחולו של מועד", ומשמע שגרמא היא מלאכה. אך ייתכן שכוונת רש"י לומר שהדבר אסור משום "שביתת בהמתו"[8]. וא"כ אין מכאן ראיה לגרמא.

ראיה נוספת לאיסור, יש להביא מדין השקיה בחול המועד, שם נאמר (מו"ק ו ע"ב):

"ר' אליעזר בן יעקב אומר: מושכין את המים מאילן לאילן, ובלבד שלא ישקה את השדה כולה".

"משיכת" מים  היינו "אם יש מים תחת אילן אחד, עושין דרך קטן מאילן לאילן כדי שיימשכו המים מאילן זה לאילן אחר" (פירוש המיוחס לרש"י, ב ע"א ד"ה מושכין)[9]. ובטעם ההיתר לא מצאנו אף אחד מן המפרשים שיכתוב שפעולה זו היא "גרמא" בהשקיה (ראה בהרחבה לקמן אות ב), למרות שהפעולה נעשית ב"כוח שני"[10]. אך ניתן לדחות ולומר שאמנם פתיחת תעלת השקיה היא מלאכה בחוה"מ; אך לא מחמת ההשקיה, שהיא תולדת מלאכת "זורע", אלא בגלל תיקון תעלת המים, שהיא תולדה של "בונה"[11]. ואילו פתיחת מחסום בתעלת השקאה, באופן שאין בו משום "בונה" אלא הוא כפתיחת דלת בלבד -  מסתבר שאין בה איסור מצד מלאכת ההשקאה, מפני שהיא גרמא בלבד.

אך למרות שהסקנו שגרמא מותרת בחוה"מ, עדיין לא די בכך בשביל להתיר. אמו"ר, הרה"ג יעקב אריאל שליט"א, העירני שמלאכות שיש בהן טורח נאסרו בחוה"מ גם אם אין מקום לאוסרן מצד גדרי איסור מלאכה[12]. ולפיכך יוצא שמכיון שפתיחת הברז נעשית ע"י הקשות בודדות במחשב (שהן הגורמות לכך שלאחר זמן ייפתח הברז)  שאין בהן טירחה כלל  אין לאסור אותה בחול המועד.

 

ב. הגדרת "גרמא"

אך יש לעיין אם אכן פתיחת הברז ע"י מחשב היא בכלל גרמא; שכן הקו המפריד בין "גרמא", "כוחו", "כוח כוחו", "אשו משום חציו" וכדו', הוא דק מאד. והפוסקים התחבטו מאד בשאלות אלו[13].

בראשית הדברים יש לדון בדינה של פתיחת הברז. בדיני רציחה[14] ובהלכות נטילת ידיים[15] ידועה ההלכה שמה שנעשה כתוצאה מפתיחת הברז ב"כוח ראשון" נחשב מעשה בידיים; ואילו מה שנעשה בהמשך, שאינו אלא "כוח שני", נחשב כגרמא. ומסתבר שבמערכת ארוכה של צנרת טפטוף כל המים הזורמים נחשבים כ"כוח שני" בלבד[16]. בנוסף לכך כתב החת"ם סופר[17] בתשובה שאמנם לשני הדינים שהזכרנו אכן פתיחת ברז נחשבת כ"ככוחו" כאשר מדובר בכוח ראשון, אבל לדינים אחרים (כגון: להלכות מקוואות) גם הקילוח הראשון נחשב כגרמא בלבד[18]. לעומת זאת יש אומרים שלדינים אחרים, כגון: נזיקין, אף "כוח שני" ו"כוח כוחו" נחשבים כמעשה בידיים[19].

כמו כן יש לדון בדינה של פעולה הנעשית לאחר זמן ע"י מחשב או קוצב-מים חשמלי. שאלה דומה נידונה בעבר בענין הדלקה וכיבוי של חשמל ע"י כיוונון של שעון שבת. הגרש"ז אויערבך זצ"ל[20] נוקט שכיוונון של שעון שבת[21] הוא גרמא, ולכן הוא מתיר להקדים את זמן הדלקת החשמל ביו"ט ע"י שעון-שבת. לעומת זאת נכתב בשו"ת מנחת יצחק[22] שיש לחשוש לדעות הסוברות שהדלקה וכיבוי הנעשות ע"י שעון שבת אינן "גרמא" אלא "כוחו"[23], כדלעיל. וכן דעת הגר"מ אליהו שליט"א.

למעשה, אמנם יש מקום לחשוש לאפשרות שפעולה הנעשית לאחר זמן ע"י מחשב נחשבת כ"כוחו", ואף יש הסוברים שפתיחת ברז כשלעצמה נחשבת כ"כוחו"; אבל בצירוף של שני הדברים יחד: הפעלת מחשב הפותחת ברז לאחר זמן ממושך  קרוב לוודאי שאין בכך אלא גרמא, שלא נאסרה בחוה"מ כשאין בה טירחה.

 

ג. הגבלת כמות בהשקיה

השאלה שנשאלה לפנינו עוסקת בהשקאה של חלקה שבה זהו דבר האבד, ובאותה פעולה להשקות גם חלקה שבה הדבר בה להרווחה בלבד. ויש לשאול א"כ: האם ישנה חובה לצמצם בכמות המים או שכאשר אדם עוסק בהשקיה, מותר לו לעשותה ללא הגבלת כמות.

לכאורה ניתן להשיב על שאלה זו מדברי המשנה (מו"ק ו ע"ב): 

"ר' אליעזר בן יעקב אומר: מושכין את המים מאילן לאילן, ובלבד שלא ישקה את כל השדה"[24].

כאן הרי מדובר במי שהתירו לו להשקות, ואעפ"כ לא הותר לו להשקות אלא מעט, בסמוך לאילנות[25] אך יש שלמדו ממשנה זו שאמנם אין להשקות שטחים נוספים אגב השטח שבו הדבר הכרחי, אבל במקום שבו יש הכרח להשקות אין הגבלה על כמות המים[26].

התייחסות מפורשת לשאלה זו ישנה בדברי הרמ"א (ד"מ סי' תקלז ס"ק א):

"וכתב (רבנו ירוחם) בתולדות אדם וחוה (נתיב ד ח"ה, דף לו ע"ד): "ולא נאמר שיעשה מלאכה עד כדי שלא יפסיד; אלא בכל דבר יעשה המלאכה מכל וכל ויגמור אותה".

והדברים מובאים להלכה גם ע"י הגרעק"א (לשו"ע סי' תקלז סעי' א).

וכך פסק בשמירת שבת כהלכתה[27] שמותר להוסיף על השיעור הדרוש למניעת ההפסד[28]. ולכן נראה שאין שום איסור לכוון את מערכת ההשקיה לכמות האופטימלית לצמחים, ואין צורך לכוון אותה לכמות המינימאלית[29]

עכ"פ למדנו מכאן שמי שעושה פעולה לצורך "דבר האבד" יכול להמשיך לעשות אותה גם לאחר שסיים את השיעור ההכרחי; אך זאת בתנאי שהמשך הפעולה נעשה באותו חפץ ולא בחפץ אחר[30]. ולא למדנו מכאן היתר להשקות בפעולה אחת גם גידולים אחרים לגמרי.

 

ד. "ריבוי בשיעורין" 

בשאלה זו, של השקיה להרווחה הנעשית בפעולה אחת עם השקיה הנעשית לצורך "דבר האבד", יש לדון מגדרי "ריבוי בשיעורין". 

כאשר מדובר על מלאכה הנעשית לצורך פיקוח נפש בשבת, הדין הוא ש"ריבוי בשיעורין" אסור[31]. אך מצאנו שהתירו "ריבוי בשיעורין" באיסור בישול ביו"ט[32]. ובטעם הדבר נחלקו הראשונים: לדעת הר"ן (לרי"ף ביצה ט ע"ב ד"ה ומיהא) התירו ריבוי בשיעורין בבישול ביו"ט משום שהוא בבחינת "הותרה" ולא "דחויה". ונראה שה"ה למלאכות שהותרו בחוה"מ, שמסתבר שהן בבחינת "הותרה". ולדעת ר"י (מובא שם) התירו ריבוי בשיעורין בבישול ביו"ט משום שאין בו אלא איסור לאו. ועפ"י זה נפסק בשש"כ[33] שבשעת הדחק התירו ריבוי בשיעורין במלאכות דרבנן[34] אף בשבת. ומכיון שלרוב הפוסקים איסור מלאכה בחוה"מ אינו אלא מדרבנן, יש לומר ש"ריבוי בשיעורין" מותר לדעה זו מק"ו. וכן נפסק להלכה בשש"כ בענין חול המועד[35].

ומכאן יוצא שאין כל איסור בהשקיית שטחים שהשקאתם היא להרווחה, אם הדבר נעשה בפתיחה של ברז אחד עם שטחים שהשקייתם היא דבר האבד.

 

ה. השקאה להרווחה ע"י פתיחת ברז

מלבד כל האמור, יש מקום לומר שכיום, שהשקיית הגידולים נעשית ע"י פעולה קלה של פתיחת ברז, ייתכן שאין בה שום איסור גם אם היא באה להרווחה. 

מקור סברה זו היא דברי רש"י (לרי"ף דף ב ע"א ד"ה מושכין)[36]:

"מושכין את המים - שתחת אילן זה לאילן אחר - אע"ג דהוי הרווחא, דהא ליכא טירחה ולא מידי".

ובהמשך (ד"ה אבל): 

"אבל לא ישקו את השדה כולה - ובבית הבעל מיירי, דהיינו הרווחא. וכיון דאיכא טירחה במקצת, אינו משקה"[37].

ולדעתו מותר לעשות מלאכה גם להרווחה, אם אין בה טירחה. 

בהסבר דעה זו יש לומר שמכיון שיסוד איסורי חול המועד הוא "טירחה" ולא "מלאכה"[38], לא אסרו פעולות שאין בעשייתן שום מאמץ ומשך זמן[39].

הר"ן (בחידושיו לדף ו ע"א, ד"ה מתני') מביא את שיטת רש"י בהרחבה:

"ופירש רש"י ז"ל דבשדה בית הבעל מיירי. ואע"ג דליכא פסידא אלא הרווחה - שרי ר' אליעזר, כיון דליכא טירחה. ולהכי נקט 'מושכין' - דמשמע דליכא בה טירחה, שיכול להשקותן בלא דלי  ובלא כלי, שיפתח ראשי האמות העשויות להוליך בהן לאילנות; אבל בטורח שאיבה אסור. אבל השדה כולה לא, כיון דאיכא טירחה כל דהו במקום הרווחה - לא שרי".

ולפיכך אין כל איסור בפתיחת ברזי השקיה בחוה"מ לדעת רש"י, משום שאין בזה אפילו טירחה כל-דהו[40]. (אך יש להעיר שהר"ן עצמו מביא גם את הדעות החולקות). וכן משמע גם בטור (סי' תקלז)[41]

לעומת זאת נכתב בפירוש המיוחס לרש"י (ו ע"ב ד"ה מושכין, וכן בדף ב ע"א ד"ה לא ישקה) שההיתר להמשיך את המים מאילן לאילן הוא משום שמניעת ההשקאה היא הפסד. וכן דעת התוס' (ב ע"א ד"ה מושכין) ורבנו ירוחם (נ"ד ח"ה דף לה ע"ג). ומשמע שלהרווחה אין שום היתר. 

 

ויש לעיין היטב בדברי המשנ"ב (סי' תקלז ס"ק כז), כאשר הוא מסביר את האיסור להשקות את כל השדה:

"דאף אם לא ישקה כולה ליכא פסידא לאילנות; דאף שע"י ההשקאה יהיה הרווחה לאילנות - לא שרינן טירחה רבה בשביל הרווחה".

ובשעה"צ (ס"ק כג-כד) ציין את המקור לדבריו מן הנמוק"י[42]. מדברי הנמוק"י עצמו משמע שהוא הולך בשיטה המחמירה, ומכאן יוצא שאף המשנ"ב סובר כמותו, ואוסר השקיה להרווחה גם אם אין בה טורח. מאידך גיסא יש לדייק מדברי המשנ"ב שלא אסרו לשם הרווחה אלא טירחה רבה, ולא טירחה מועטת[43]. וכך משמע מהמשך דבריו (ס"ק כח), שכתב בטעם ההיתר להשקות שדה לחה:

"שכיון שהיתה לחה במים מקודם  אין בה טורח יותר ע"יההשקאה". 

ומביא את המקור לדבריו מן הרמב"ם (הל' יו"ט פ"ח ה"ג). אלא שאת דברי הרמב"ם אפשר לפרש במקום הפסד. 

בצורה ברורה יותר נכתב בכף החיים (ס"ק כה) עפ"י השולחן גבוה (סוף אות יב):

"ונראה דהא דאסור להשקותן להשביחן  היינו דווקא לדלות המים בידיים, דאיכא טירחה טובא; אבל גנות ופרדסים דידן, שמשקין אותן מבור עמוק ע"י רחיים של דלי בסוס  נראה דשרי אפילו לירקות שאינם לצורך המועד, כיון דליכא טירחה כלל, כנהרות המושכין מן האגמים דמי[44]. וכן נהגו".

וכן דעת החזו"א (או"ח סי' קלד ס"ק יד)[45].

לעומת זאת, בשמירת שבת כהלכתה (פרק סז סעי' יז) נכתב בפירוש:

"ואפילו אם הממטרות נמצאות במקומן ולא יצטרך אלא לפתוח את ברזי המים - גם אז אסור".

וכך פסקו גם אחרונים נוספים[46]

ולמעשה נראה לענ"ד, שמכלל ספק לא יצאנו; ולכן אין להקל בהשקיה להרווחה הנעשית רק ע"י פתיחת ברז (אך במקום שבו ישנם שיקולים נוספים, יש מקום להקל).

 

תשובה

למעשה נראה שבהשקיה הנעשית באמצעות מחשב, מותר להשקות את כל הגידולים עם אלה שהשקייתם הכרחית; וזאת בצירוף השיקולים הבאים:

א. השקיה הנעשית ע"י ברז הנפתח לאחר זמן באמצעות מחשב (או קוצב מים חשמלי) היא גרמא, וגרמא הותרה בחוה"מ כשאין בה טירחה.

ב. השקיית גידולים שונים, כשהיא נעשית בפעולה אחת של פתיחת ברז, היא "ריבוי בשיעורין", שלא נאסר במלאכה הנעשית בחוה"מ לצורך "דבר האבד".32

 

›››למאמר: 'השקאה בחול המועד' (תגובה)/ הרב יעקב אפשטיין

 

›››למאמר: 'גדרי "מלאכה" בחול המועד' (תשובה להשגה)/ הרב עזריאל אריאל

 



[1] שו"ע (או"ח סי' שלד סעי' כב בהג"ה).

[2] עי' משנ"ב (סי' תקיד, שעה"צ ס"ק לא) שכתב שגרמא הותרה ביו"ט גם שלא במקום הפסד. ולעומת זאת בשש"כ (פרק יג סעי' יג והע' נח) כתב עפ"י המג"א (סי' תקיד ס"ק ה) שלא התירו גרמא ביו"ט אלא במקום הפסד. ועי' שו"ת יביע אומר (ח"ג סי' ל אות ז).

[3] מובא בשש"כ (שם).

[4] שו"ע (סי' תקלז סעי' יד).

[5] מו"ק (יב ע"א ד"ה אין).

[6] לרי"ף (מו"ק ה ע"ב ד"ה אין).

[7] מו"ק (יב ע"א ד"ה אין מרביעין).

[8] הב"י (סי' תצה ד"ה כתב הכלבו) הביא בשם הכל-בו (סי' נח) מחלוקת ראשונים בדין שביתת בהמתו ביו"ט, ונוטה להחמיר. וכן נקטו המג"א (סי' רמו ס"ק יב) והגר"א (סעי' ג ד"ה ודוקא). לעומת זאת, הרמ"א (סי' רמו סעי' ג בהג"ה) הורה לקולא. וכן דעת התוי"ט (ביצה פ"ה מ"ח) והט"ז (סי' תצה ס"ק ג). ובמחה"ש (סי' תצה ס"ק ה) כתב בשם הפר"ח שגם המתירים שביתת בהמתו ביו"ט אוסרים "מחמר" מן התורה.

[9] מתוך כך יש לעיין בדין שביתת בהמתו בחוה"מ: הב"י (שם) כתב בשם הכל-בו, שאף אם אדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט - הדבר מותר לכתחילה בחול המועד. אך המשנ"ב (בה"ל (סי' תקלו סעי' ב ד"ה ומותר) כתב בפשיטות שדינו של חוה"מ כיו"ט לענין שביתת בהמה. ועי' מנ"ח (מצוה שכג ס"ק ב) שתלה שאלה זו במחלוקת אם מלאכת חוה"מ אסורה מה"ת; וא"כ לרוב הפוסקים, הסוברים שמלאכת חוה"מ מדרבנן, אין דין שביתת בהמה בחוה"מ. ועי' שש"כ (פרק סח סעי' כו) שכתב להקל בחוה"מ הן בשביתת בהמתו והן במחמר. וכן הסיק בס' "חכו ממתקים" (סי' תקלו הע' ב). וכך הסיק בס' "חוה"מ כהלכתו" (פרק ב סעי' יד והע' לה), וכתב שמסתבר להתיר גם לסוברים שמלאכת חוה"מ מן התורה. 

[10] וכן כתבו: תוס' שם ד"ה מושכין; מאירי (מו"ק ב ע"א ד"ה ראב"י); שו"ע (סי' תקלז סעי' ח).

[11] עי' סנהדרין (ע"ז ע"ב). הגדרת "כוח שני"  ראה לקמן (אות ב).

[12] וכן יש לומר בהסבר המשנה (ב ע"א) המתירה תיקונים באמת המים בחוה"מ, שההו"א לאסור היא משום "בונה" ולא משום "זורע". ואכן בגמרא (ה ע"א) מדובר על תיקון מערכות מים שאינן נחוצות לצרכי השקיה. וע"כ האיסור הוא משום "בונה".

[13] במקומות רבים משמע שגדר איסורי המלאכה בחוה"מ הוא משום טירחה: עי' ע"ז (נ ע"ב); מו"ק (ב ע"ב) ופירוש המיוחס לרש"י (ד"ה בשלמא); מו"ק (יג ע"א) וריטב"א (ד"ה אלא אמר); חזו"א (סי' קלה, לדף יב ע"א ד"ה רא"ש); ועוד. 

בספר "חוה"מ כהלכתו" (פרק ב סעי' כח-כט ובהערות שם) הביא דוגמאות רבות לכך שחז"ל אסרו בחוה"מ אפילו פעולות שאינן מלאכה בשבת, משום טירחה, כגון: 

א. הכנסת סחורה: שו"ע (סי' תקלח סעי' ב) ומשנ"ב (ס"ק יא). 

ב. פינוי כלים מבית לבית: שו"ע (סי' תקלה סעי' א) ומשנ"ב (ס"ק א). 

ג. הבאת כלים מבית האומן: שו"ע (סי' תקלד סעי' ג) ומשנ"ב (ס"ק טז). 

ד. פינוי זבל: שו"ע (סי' תקלה סעי' ג) ולבוש (שם). 

ה. הושבת תרנגולת על ביצים: (שו"ע סי' תקלו סעי' ד) ולבוש (שם). 

ו. הרבעת בהמה: שו"ע (סי' תקלו סעי' ג). 

ז. איסוף מציאות: שו"ע (סי' סי' תקלט סעי' ו) ולבוש (שם). אך יש לדחות מפני שאיסוף בעלי חיים, יש בו משום מלאכת "מעמר" לכל הפחות מדרבנן (עי' אג"ט מלאכת מעמר סעי' ו).

ח. סחורה: שו"ע (סי' תקלט) ומשנ"ב (ס"ק א). 

[14] עי' אנציקלופדיה תלמודית (כרך יח עמ' תרנו-תרצא, תשנז-תשסט). 

[15] סנהדרין (עז ע"ב); רמב"ם (הל' רוצח פ"ג הי"ד).

[16] שו"ע (או"ח סי' קנט סעי' ט) ומשנ"ב (סק סג).

[17] כך עולה מדברי רש"י (סנהדרין עז ע"ב ד"ה בכוח, אבל; חולין טז ע"א ד"ה בכוח ראשון ואילך) והמאירי (סנהדרין שם ד"ה מי). ועי' רש"י (מו"ק ב ע"ב ד"ה משקה), שמדבריו משמע שאכן מי ששפך מים במרחק מעיקרי הזרעים לא נחשב "זורע". לעומת זאת כתב היד רמ"ה (סנהדרין שם ד"ה אמר) שכל הזרימה הישירה של המים נחשבת כ"כוח ראשון", ורק אם המים פסקו מלזרום ואח"כ חידשו את זרימתם היינו "כוח שני". ולפי דעתו יוצא שפתיחת ברז היא "כוח ראשון" לכל דבר. ועי' ר"ח (מו"ק ב ע"ב ד"ה אתמר) שכתב "והממשיך מים לזרעים", ומדבריו משמע שסובר כדעת הרמ"ה. ועי' חתם סופר (לשו"ע, או"ח סי' רנב, למג"א ס"ק כ); הר-צבי (טל הרים, זורע סי' ד).

[18] יו"ד (סי' ריד).

[19] עי' ילקוט יוסף (סי' שיח הע' לה) שכ"כ בענין פתיחת ברז של מיחם חשמלי בשבת, כאשר הדבר גורם לכך שהמים הפושרים הנמצאים במדיד יתערבו במים הרותחים ויתבשלו מחדש.

[20] תוס' (סנהדרין עז ע"א ד"ה סוף) בפירושו השני (ובניגוד לפירושו הראשון); ר"ן (ע"ב ד"ה זרק), אך עוסק רק בנזיקין ומחייב מדינא דגרמי; הגרש"ז אויערבך ("מאורי אש" עמ' עה ע"א ד"ה ונראה) בדעת הרמב"ם. ולדעה זו, אמנם "כוח שני" הוא מעשה בידיים, אך אינו "כוח גברא", ולכן נפסל בנטילת ידיים. 

לעומת זאת יש הסוברים שאכן "כוח שני" הוא גרמא לכל דיני התורה: תוס' (סנהדרין שם) בפירושו הראשון; תוס' (ב"ק ד ע"ב ד"ה ואימא). ואף לדעה זו כתב הגרש"ז אויערבך זצ"ל ("מאורי אש" עמ' עד ע"ב ד"ה ולפי"ז((() שהמדליק חשמל בשבת חייב, ואינו נחשב כ"כוח שני", מפני שזוהי דרך ההפעלה של החשמל. וא"כ ה"ה לפתיחת ברז של מערכת השקיה. וכסברא זו כתב החזו"א (שביעית סי' כה ס"ק לח; סי' כז ס"ק א) בענין חרישה ע"י טרקטור. ועי' שו"ת הר-צבי (זרעים ח"ב סי' לב אות ד) החולק על סברא זו. עוד כתב הגרש"ז שם (עמ' סא) שאם אין מרחק של זמן בין המעשה לבין התוצאה  הרי זה מעשה בידיים. ומכאן יוצא שאמנם פתיחה של תעלת השקיה יכולה להיחשב כ"גרמא", מפני שעובר זמן מרגע הפתיחה עד הרגע שהמים מגיעים לצמח; אבל פתיחת ברז בצנרת השקיה גורמת ליציאת מים מיידית, בגלל שהצנרת כבר מלאה במים ורק נדרש לחץ כדי להוציא אותם, ולכן היא נחשבת כמעשה בידיים. 

[21] עי' שש"כ (פרק י סעי' כה-ל ובהערות).

[22] שש"כ (פרק י סעי' כז והע' צט-ק).

[23] ח"ב (סי' טז אות ב).

[24] תוס' (סנהדרין עז ע"א ד"ה סוף בתירוץ השני); ר"ת (מובא בתוס' שבת מז ע"ב ד"ה מפני). ועי' בהרחבה במקורות המובאים באנציקלופדיה תלמודית (כרך יח עמ' תרפד).

[25] וכן נפסק להלכה בשו"ע (סי' תקלז סעי' ז).

[26] וכך משמע מהמג"מ (הל' יו"ט פ"ח ה"ג).

[27] וכך משמע מדברי הפירוש המיוחס לרש"י (ד"ה מושכין). והלבו"ש (לשו"ע סי' תקלז סעי' ז) כתב שראב"י אוסר השקאה של כל השדה משום שיש בכך טירחה יתירה. וכן משמע מדברי הרמב"ם (בפיה"מ, פ"א מ"ב, ובהלכות י"ט פ"ח ה"ג). וכ"כ בכה"ח (סי' תקלז ס"ק מ).

[28] (פרק סז סעי' י והע' סג, ועי' הע' כט). והוסיף שאסור להעביר צינורות ממקום למקום ולהשקות במקום אחר (ומסתבר דהוי דומיא דהשקאת כל השדה).

[29] אלא שצ"ע מאיזו סיבה התירו. הניחא אם נאמר כדעת רוב הפוסקים, הסוברים שמלאכת חוה"מ אסורה מדרבנן (עי' ב"י סי' תקל בשם הרמב"ם, התוס' ועוד). ובדוחק אפשר להבין גם לדעה שהתורה מסרה לחכמים להגדיר את גבולות האסור והמותר מדאורייתא (עי' ב"י שם בשם היראים, סי' דש). אך אם ננקוט כדעת הרמב"ן (מובא בב"י, סי' תקל; וכמה אחרונים נוטים לפסוק כמותו), הסובר שמלאכה שאינה דבר האבד ואינה צורך המועד אסורה מדאורייתא, איך התירו כאן מלאכה שלמעשה איננה בכלל "דבר האבד"?

[30] וכן נפסק בענין השקאה בשמיטה: עי' "שבת הארץ" (עם "תוספת שבת", פ"א ה"ח אות ג); מדריך שמיטה לחקלאים (תשנ"ד, פרק ח הע' 5). 

[31] שש"כ (פרק סז סעי' י והע' כט).

[32] שו"ע (סי' שכח סעי' טז).

[33] שו"ע (סי' תקג סעי' ב).

[34] פרק מ (סע'י סה והע' קלח).

[35] ראה לעיל (הע' 23).

[36] שש"כ (פרק סז הע' קלז).

[37] כידוע, הפירוש בגוף המסכת אינו מרש"י, וכבר יצא פירוש רש"י עצמו מכת"י, והוא מתאים לשיטת רש"י שנדפס על הרי"ף.

[38] וכך מובא בשמו בריטב"א (ו ע"ב ד"ה רבי). וכשיטה זו נוקט גם הריצב"ג (עמ' ט, מובא במהדיר לר"ן שם, הע' 7).

[39] ראה לעיל (הע' 12). 

[40] מקורה של הגדרה זו  בס' "חוה"מ כהלכתו" (פרק ב סעי' ט והע' כה-כז) בשם הגרש"ז אויערבך שהתיר עפ"י זה הבערת גפרור, כיבוי וקשירה של קשר פשוט. ומטעם זה התירו גם הוצאה מרשות לרשות. 

[41] גם המאירי (מו"ק ב ע"א ד"ה ראב"י) מביא את שיטת רש"י, ומבאר שהכוונה היא לגומה שהצטברו בה מים רבים והאדם עושה דרך ברגליו בשביל המים כדי שיעברו לגומות האחרון (וזהו גם הפירוש השני בר"ן בדעת רש"י), "שדבר מועט כזה אנו מתירין אף שלא במקום פסידא". ובשם "גדולי המפרשים" כתב המאירי שאסור. והמאירי חוזר ומביא את שיטת רש"י גם בהמשך (ד"ה לענין). 

[42] ועי' ב"ח (ד"ה שדה) שפירש שאמנם מדובר בבית הבעל, אבל באילנות גם בית הבעל הוא מקום פסידא.

[43] לרי"ף (דף ב ע"א ד"ה מושכין, אבל).

[44]. וכך הבין מדבריו גם בשש"כ (פרק סז הע' סח). וכ"כ להלכה הרב שלמה אבינר ("תחומין" ג' עמ' 97 הע' 84).

[45] שו"ע (סי' תקלז סעי' ג). וצ"ע, שכן השו"ע התיר שם רק בבית השלחין.

[46] וכך פסק הרב שלמה אבינר ("תחומין" ג' עמ' 97 הע' 84).

"חוה"מ כהלכתו" (פרק יא הע' יג, וביאורים אות א); חכו ממתקים (סי' תקלז סעי' ב וס"ק ח).

השש"כ שם (הע' סח) ציין את המקור לדבריו מדברי השו"ע (סי' תקלז סעי' ח): "אסור לפתוח מקום לשדה כדי שייכנסו בה מים להשקותה". אך ראיה זו צ"ע, מפני שניתן להעמיד את דברי השו"ע במקום טירחה. ובחוה"מ כהלכתו הביא ראיה לאסור מדברי הפמ"ג (מש"ז ס"ק ג בסופו).