סירוס ועיקור בעלי חיים

סירוס ועיקור בעלי חיים

בעלי החיים המשוטטים הם מטרד גדול עבור החברה המודרנית. ביותם של בעלי חיים אלו ושפע המזון הנזרק בחברת השובע גורם לשגשוגם ולבריאותם, והתרבותם מהירה מאוד. אחת הסוגיות העולות מדי פעם בפעם לדיון ציבורי היא צמצום ההתרבות של בעלי חיים על ידי סירוסם ועיקורם.

הרב דוד אייגנר | טבת תשע"ה

לפני מותו, בא יעקב אבינו בביקורת עם שמעון ולוי, על כך שהרגו את אנשי שכם, ועל כך שגרמו למכירתו של יוסף: "כי באפם הרגו איש וברצנם עקרו שור". הוא מוכיחם על כך שבמעשיהם ניסו לגרום לכך שיוסף, הנמשל לשור, לא יהיה חלק מהמשך הבניין של עם ישראל.

אחת הסוגיות העולות מדי פעם בפעם לדיון ציבורי היא צמצום ההתרבות של בעלי חיים על ידי סירוסם ועיקורם.

בעלי החיים המשוטטים הם מטרד גדול עבור החברה המודרנית. ביותם של בעלי חיים אלו ושפע המזון הנזרק בחברת השובע גורם לשגשוגם ולבריאותם, יחסית לשגשוגם ולבריאתם בעבר. ההתרבות של בעלי חיים אלו מהירה מאוד, וכל חתולת רחוב יכולה להעמיד במשך חייה עשרות רבות של צאצאים.[1]

בשל כך פועל משרד החקלאות פעולות שונות כדי לצמצם אוכלוסיה זו, בדומה לנעשה במדינות רבות בעולם. הבסיס החוקי לפעולות אלו מובא בחוק צער בעלי חיים.[2] בחוק נכתב כי שר החקלאות ופיתוח הכפר יקבע הוראות שמטרתן הוא צמצום ההתרבות של בעלי החיים, בלא לציין במפורש מהן הפעולות שאותן יש לעשות. נוסף על כך ישנו תקציב שנתי בסך 4.5 מיליון שקלים חדשים למימון הפעולות הללו. המחוקק מדגיש שתקציב זה אינו משמש להמתת בעלי החיים.

הפעולות שנוקט משרד החקלאות הן בעיקר מימון ניתוחים לסירוס בעלי חיים משוטטים או לעיקורם. אך כאמור, בחוק צער בעלי חיים אין מוזכרים ניתוחי סירוס ועיקור במפורש, אלא נכתב רק 'פעולות לצמצום ההתרבות'.

רבים מבעלי החיים המשוטטים הם בעלי חיים שהוחזקו, הם או הוריהם, אצל האדם, וננטשו. בשל כך הציע משרד החקלאות לתקן בתקנות שכל גוף שמוסר בעלי חיים לאימוץ יהיה חייב בסירוסם או בעיקורם לפני מסירתם, וכך פחות בעלי חיים יגיעו לרחוב.

נוסף על כך, תשלום האגרה השנתי להחזקת כלבים הוא שונה לגמרי בין החזקת כלב מסורס להחזקת כלב שאינו מסורס, והתשלום שמשלמים בעלי כלבים לא מסורסים הוא פי תשע מן התשלום שמשלמים בעלי כלבים מסורסים.

 

איסור הסירוס

האיסור בסירוס ועיקור בעלי חיים באופן שיבטל מהם את יכולת ההולדה לחלוטין נאמר בתורה[3]: "וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת לֹא תַקְרִיבוּ לה', וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ":

משמעות האיסור  היא שאסור לגרום לבעל חיים לאבד לחלוטין את יכולת הרבייה שלו. איסור זה הוא הן בנוגע לזכרים והן בנוגע לנקבות, אם כי חומרת האיסור שונה: בזכרים האיסור הוא מהתורה, ואילו בנקבות האיסור הוא מדברי חכמים.

אם כן, הצעתו של משרד החקלאות לחייב כל גוף המוסר בעלי חיים לסרסם או לעקרם היא בעייתית ביותר בשל האיסור המוחלט שאסרה התורה את הסירוס והעיקור.

 

סירוס שמותר לעשותו על פי ההלכה

הסירוס אסור בכמה אופנים: הוצאת אברי ההולדה של בעלי החיים או פעולה שגורמת לביטול קבוע של יכולת ההולדה שלהם. מובן אפוא שפעולה שגורמת לעיכוב זמני של יכולת ההולדה אינה נכללת באיסור הסירוס, והיא מותרת. זאת כפי שמותר במקרה הצורך להקל ולהשקות את האדם בכוס של עקרים שגורם לסירוס זמני, שבו לאחר זמן מסוים יכולת ההולדה חוזרת; וכן מותר לחתוך את כרבולתו של התרנגול משום שפעולה זו גורמת בעקיפין לחוסר רצון שלו לפרות ולרבות.[4]

ממחקרים עדכניים שמתפרסמים בשנים האחרונות[5] עולה כי ישנם אמצעים לא כירורגים שמונעים באופן זמני את יכולת ההתרבות של בעלי החיים (חומרים הורמונליים, ועוד), וכך אפשר להגיע לתוצאה של סירוס בעל החיים, גם ללא 'התנגשות חזיתית' עם ההלכה.

 

המתת בעלי חיים משוטטים

נוסף על כך יש לציין כי מותר לרשויות המונציפליות, האחראיות על שלום הציבור, להרוג בעלי חיים שגורמים נזק מוכח וודאי לבני אדם. עליהם לעשות זאת באופן שאינו גורם לצער בעלי חיים. טעם ההיתר הוא שלא יצערו את בני האדם, כפי שמובא בגמרא: "הזאב והארי... כל הקודם להורגן זכה".[6]



[1] עפ"י מידע מאת ד"ר משה רפלוביץ, וטרינר ראשי, השירותים הווטרינריים גוש דן.

[2] ה'תשנ"ד, תיקון מספר 7 ה'תשס"ח, סעיף 14.

[3] ויקרא כב כד.

[4] ראה שבת קי.

[5] ראה בדבריהם של אנשי ארגון acc&d, שמדגישים שמטרתו היא פיתוח של אמצעים הורמונליים לסירוס ועיקור, וכן חוות דעת של ארגון AVMA- American Veterinary Medical Association

[6] סנהדרין ב ע"א.