ברירת 'אוכל מאוכל' ומיון בגדים במכבסה של מרכז רפואי בשבת

פתיחה

אחת ממלאכות שבת היא מלאכת בורר. ברוב ההתייחסויות למלאכת בורר בדברי חז"ל[1] והראשונים,[2] מדובר על הפרדה בין מין רצוי ('אוכל' – שם הכולל גם מין רצוי שאינו מאכל) למין שאינו רצוי ('פסולת' – גם היא אינה דווקא מאכל), ולא על הפרדה בין פריטים ששניהם רצויים, או ששניהם אינם רצויים. לאור זאת, יש לדון האם איסור בורר חל בכל מיון של פריטים, או שאסורה דווקא הפרדה בין 'אוכל' מ'פסולת'. ה'פרי מגדים' ופוסקי הדורות האחרונים התירו ברירת 'פסולת' מ'פסולת', ויש לברר האם ההיתר אמור גם בברירת 'אוכל' מ'אוכל'. הרקע לבירור זה הוא שאלה שנשאלתי מרב אחד המרכזים הרפואיים הגדולים בארץ, האם מותר למיין בגדים מלוכלכים שמגיעים מעורבים זה בזה למכבסה ציבורית בשבת – מציאות הקיימת בחלק מהמרכזים הרפואיים בישראל. בדיוני לא אכנס לשאלות הלכתיות נוספות חשובות שמעוררת פעילות מכבסה בשבת – מצד הכיבוס עצמו, מצד הכנה מקודש לחול ומצדדים נוספים – אלא רק לשאלת איסור בורר במיון הבגדים, שעליה נשאלתי.

א. דברי ה'פרי מגדים' בעניין ברירת 'פסולת' מ'פסולת'

במשנה (שבת קלט ע"ב) נאמר: 'נותנין מים על גב השמרים בשביל שיצולו', כלומר, מותר לתת מים על גבי שמרים של יין הנתונים במסננת, כדי שהמים יקלטו את טעם היין מהשמרים ולאחר מכן ייפרדו מהשמרים ויזובו למטה דרך המסננת. בביאור דין המשנה כתב רש"י: 'נותנין מים – בשבת, על גבי שמרים הנתונים במשמרת מבעוד יום. כדי שיצולו – שיהו צלולין לזוב', ונראה שכוונתו לומר שהשמרים ייעשו צלולים מכוח המים שניתנים עליהם, וכן כתב במפורש הרע"ב (שבת פ"כ מ"ב): 'שיהיו השמרים צלולים ויזוב כל יינם'. על כך הקשה ה'פרי מגדים' (משב"ז סי' שיט ס"ק י) שלכאורה יש איסור בורר בהפרדת היין מהשמרים:

ובמשנה [שם] קל"ט [ע"ב] מים על גבי שמרים שיצולו, פירש הר"ע ברטנורא [שם פ"כ משנה ב ד"ה נותנים מים] שיזוב יינם, משמע שיש בשמרים יין ואי אפשר לזוב מחמת שהם עבים ביותר, נותן מים ויזובו המים עם היין. וקשה, דהוה גורם לבורר. ואפשר משום זה פירש הלבוש [סעיף ט[3]] דרוצה בשמרים שלא יהיו עם קמחים (דדרך הוא שיהיו שמרים בלי יין מעלין קמחים), וכהאי גוונא לאו בורר הוא פסולת מפסולת. ואף על גב דכתב הט"ז באות י"ב (חפיתא) [חביתא] חייב משום בורר, וי"ל התם הגסות אין ראוין לו כלל הוה כבורר פסולת מטוב שבו, מה שאין כן קמחים משמרים דאפשר להשתמש עם קמחים. ועיין אליה רבה [ס"ק יד], ולמה שכתבתי אתי שפיר.

נראה שכוונת ה'פרי מגדים' בתירוצו היא שנתינת המים מתקנת את השמרים בכך שהיא מנקה אותם מהקמחים, ולכן הקמחים נחשבים 'פסולת' ביחס לשמרים. ואף שהמים עצמם מתברכים מהקמחים ונעשים יין, מכיוון שהקמחים נחשבים 'פסולת' ביחס לשמרים אין כאן ברירת 'אוכל מפסולת'.[4] אולם, אם לכך התכוון ה'פרי מגדים', הרי שלכאורה יש קושי גדול בדבריו: ראשית, כלל גדול הוא בפוסקים,[5] שכאשר שני מינים מעורבבים זה בזה ואדם לוקח מתוכם אחד שאותו הוא רוצה לאכול, מין זה נחשב 'אוכל' והמין הנשאר נחשב 'פסולת', ויש איסור תורה בברירה זו. ואם כן, מצב שבו לוקחים את הקמחים מתוך השמרים כדי לשתות את היין הנעשה מהקמחים הוא מצב של ברירת 'אוכל' מ'פסולת', אף אם 'אפשר להשתמש עם קמחים'. ולא מסתבר כלל לחדש שכאשר הפסולת משתבחת כתוצאה מהברירה, מגדירים גם את ה'אוכל' כ'פסולת' למרות שהוא נלקח מן התערובת על מנת לאוכלו, וגם מלשון ה'פרי מגדים' לא נראה שהתכוון לחדש זאת, שכן כתב שאפשר להשתמש בקמחים, ולא שנטילתם משביחה את השמרים. שנית, כבר העיר ה'אליה רבה'[6] על ה'לבוש' שכתב שהשמרים נבררים מקמחים, שהדבר אינו מובן במציאות בפועל, מהם קמחים אלה שעל השמרים, והוסיף ותלה את דברי ה'לבוש' בחיבור מוטעה של שני 'דיבורי המתחיל' ברש"י, שכן רש"י המשיך וכתב: 'את היין – מפני הקמחים שקורים יינ"ש [אוצר לעזי רש"י: מיני פטריות המופיעות ביין]', וכוונת רש"י לסינון היין מהקמחים, ואילו מדברי ה'לבוש' נראה שפירש גם את זה כנימוק להיתר נתינת מים על שמרים.[7] ויש להוסיף שגם מדברי 'אוצר לעזי רש"י' הנ"ל עולה שדברי רש"י מוסבים על יין ממש ולא על שמרים. עוד קשה, שלפי הבנת ה'לבוש' ברש"י יוצא שהשמרים המוצקים הנותרים במשמרת הם אלה שנקראים 'יין', ופעולת נתינת המים מתוארת משום מה כניקוי של ה'יין' הזה, למרות שבמציאות ברור שייעודה העיקרי הוא שימוש בנוזל המופק מהמשמרת[8] ולא ניקוי השמרים. ולגופה של קושיית ה'פרי מגדים' על היתר נתינת מים על משמרת, כבר הסבירו רבים שמים נכנסו ומים יצאו, והיין וטעם היין שמעורבים בשמרים נספחים למים אלה, ולכן אין דנים אותם כעומדים בפני עצמם.[9]

ב. ברירת ביצה לצביעת חרדל

נאמר במשנה (שבת קלט ע"ב): 'ונותנין ביצה במסננת של חרדל', וכן הובא להלכה ב'שלחן ערוך'.[10] על כך כתב ה'פרי מגדים' (משב"ז סי' שיט ס"ק יב):

עיין ט"ז. הוכיח מה שכתב לעיל אות ב' דבמין אחד שייך ברירה, מדהוצרך הטור לומר דהחלמון לגוון, וכן הוא בגמרא [שבת] ק"מ א', יע"ש, שמע מינה דבמין אחד שייך ברירה, אלא שאין עושין כי אם לגוון ואין רוצה לאכול כלל לא חלמון ולא חלבון לכך אין ברירה. ומיהו אוכל מפסולת, אף שאין רוצה לאכול, פשיטא דהוה בורר. ובלבוש [סעיף טו] כתב שהחלבון וחלמון שני מינים הם, וכן משמע בב"ח [עמוד תלא דבור ראשון], עיין מג"א אות י"ו. ולפי זה, בנפה וכברה – כל שאין רוצה לאכול עתה שניהם, שרי, דמשמרת כנפה דמי, שהרי שימר חייב חטאת.

מסוף דברי ה'פרי מגדים' נראה שלפי הפירוש הרואה בחלבון ובחלמון שני מינים, הרי שיסוד ההיתר הוא בכך שאין העדפה למין אחד על חברו, וכן הבין מדבריו ה'ביאור הלכה' (סי' שיט סעי' ג ד"ה היו):

ומזה הוכיח שם דהוא הדין דמותר לברור שני מיני אוכלים אחד מחבירו אף ע"י נפה וכברה היכא דאין רוצה לאכלם עתה.

וה'ביאור הלכה' עצמו נחלק על ה'פרי מגדים', וחילק בין הפרדה בין מיני אוכל כשאין העדפה לאחד על חברו, שאסורה, ובין היתר נתינת הביצה למסננת שנובע מסיבה אחרת, וזו לשונו:

ולענ"ד לא דמי כלל, דהתם תרוייהו אינם עומדים לאכילה לעולם, דהחלבון נתערב בפסולת החרדל ואין רוצה לאכלה, והחלמון יורד למטה לגוון ולא לאכילה; ולפיכך אין שייך על זה שם בורר, שאין מתקנם על ידי ברירתו לאכילה לעולם. אבל כשבורר שני מיני אוכלים, כל אחד מחבירו, כדי לאכול כל מין בפני עצמו לאחר זמן – הרי שפיר מתקן שניהם על ידי ברירתו, ובורר גמור הוא.

ג. שימוש במסננת בכיור – ברירת פסולת מפסולת

ב'שמירת שבת כהלכתה'[11] התיר שימוש במסננת בכיור בשבת, וכתב בשם הרשז"א שלושה נימוקים להיתר: א) מסננת זו ממיינת את הפסולת שבכיור לפי גודל, וכבר כתב הרמ"א[12] שחתיכות בגדלים שונים מאותו מין נחשבות למין אחד, ואין בהן איסור בורר. ב) במיון זה אין תיקון לאכילה, ומתקיימת הגדרת ה'ביאור הלכה' הנ"ל: 'שאין מתקנם על ידי ברירתו לאכילה לעולם'. ג) כל המינים הם 'פסולת', ואין מטרת המיון לאפשר שימוש בהם אלא למנוע סתימה בצנרת. יש קצת לדון בדברים אלה.[13] מכל מקום, סברת ההיתר ברורה, ואכן מעוגנת בדין החלבון והחלמון. וכן הסכימו בשו"ת 'ציץ אליעזר'[14] וב'מנוחת אהבה'.[15] לפי כל האמור, יש לדון האם מותר למיין בגדים שונים במכבסה בשבת, לצורך כיבוס עתידי, באופן שהמיון אינו נעשה לצורך העדפת מין אחד מסוים על חברו אלא לצורך הסדר גרידא. מן האמור נמצאנו למדים שכל ברירה שמיועדת לשימוש בדברים הנבררים אסורה, ודווקא בברירה שלא לצורך שימוש מצאנו היתר.

ד. ראיה נוספת לאסור ברירת 'אוכל' מ'אוכל'

על כל האמור יש להוסיף שבגמרא (שבת עד ע"א) נאמר שאסור לברור לצורך שימוש לאחר זמן, וכך נאמר שם:

בורר ואוכל לאלתר, ובורר ומניח לאלתר, ולבו ביום לא יברור, ואם בירר – נעשה כבורר לאוצר, וחייב חטאת.

בפשטות, איסור זה אינו מותנה בהעדפת מין אחד על חברו, והוא חל גם אם שני המינים עתידים להיאכל בסעודה האחרת. כך עולה גם מהדימוי לאוצר: נראה שבברירה לאוצר אין העדפה של מין אחד על חברו, שכן עניינו של אוצר הוא אחסון לטווח ארוך, ו'דון מינה ואוקי באתרין'.

ה. איסור בורר במיון בגדים המעורבים זה בזה

במיון בגדים, יש מקום לדון להיתר מטעם אחר. ה'אור שמח'[16] כתב שאיסור בורר אינו שייך בכלים ובבגדים משום שהם אינם בלולים; כעין זה כתב 'ערוך השלחן'.[17] אולם, נראה שקשה לסמוך על דבריהם בנידוננו, מכמה סיבות: ראשית, מדובר בדעה יחידאית, ורוב גדול של האחרונים נקטו שאיסור בורר שייך גם בכלים.[18] שנית, נראה שהם דיברו בסתמא דמילתא, והניחו שלרוב בגדים וכלים אינם מגיעים לידי ערבוב, אך אם עינינו רואות שהבגדים בלולים זה בזה, מסתבר שבזה הם לא התכוונו להקל. ובלשון 'ערוך השלחן' הדבר מפורש: 'דבדבר הניכר הרבה לעין הרואה, לא שייך לומר בזה ברירה', ונראה שאין כוונתו לומר שהמין ניכר לעין, וכבהלכות תולעים, אלא שכל מין ניכר בפני עצמו ומובחן מחברו, זה מזה גם כשהם מונחים בצמוד או זה על זה – וכל זה איננו שווה לנו כשמדובר בבגדים הכרוכים זה בזה, כבנידוננו. וגם מלשון האור שמח 'צריך שיהא בלול' נראה שאין כוונתו לשלול באופן מוחלט את האיסור בבגדים הבלולים זה בזה, אלא רק לומר שעל פי רוב הם אינם בלולים ואין בהם איסור.[19] שלישית, 'ערוך השלחן' כתב טעם נוסף להתיר בנידונו: ברירת 'אוכל' מ'פסולת' לשימוש לאלתר, ולא הכריע להיתר על סמך הטעם הנוכחי לבדו, וטעם זה אינו שייך בנידוננו.

סיכום ומסקנה

פוסקי הדורות האחרונים התירו הפרדת 'פסולת מפסולת' שאינה נעשית לצורך שימוש באחד משני המינים. המקור העיקרי לכך הוא צביעת חרדל על ידי חלמון ביצה, שהותר מסיבה דומה. ה'ביאור הלכה', ובעקבותיו יתר האחרונים, ביססו את ההיתר על חוסר שימוש וצורך במינים המופרדים, ולכן לא התירו ברירת 'אוכל מאוכל', כלומר הפרדת שני מינים שלא לצורך העדפת אחד מהם על חברו. רוב הפוסקים נקטו שאיסור בורר חל גם בכלים ובגדים. ה'אור שמח' ו'ערוך השלחן' נטו להקל בזה, אך מדברי שניהם וגם מסברה נראה שלא אמרו את דבריהם אלא כשהבגדים והכלים אינם בלולים זה בזה, וכל אחד ניכר בפני עצמו, ולא בתערובת בגדים, ו'ערוך השלחן' כתב שגם בזה לא ברור שאכן יש להקל למעשה. לאור כל זה, נראה שיש להימנע מהפרדה בין בגדים מלוכלכים המעורבבים זה בזה במכבסה ציבורית.