קדושת חבל ימית וחוף עזה- מצוות והתיישבות

קדושת חבל ימית וחוף עזה- מצוות והתיישבות

בימים אלו של חודש אייר חודש של גבורה והתחזקות ביישוב הארץ, עולה ונידונת מחדש שאלת קדושת חבל עזה: האם היא קדושה בקדושת ארץ ישראל כמו שאר חלקי הארץ?

הרה"ג יעקב אריאל | אייר

למען אחי ורעי - 
הכואבים על שוממותך ובוכים על שבריך 
המחזיקים בשוליך ומתאמצים לאחוז בסנסני תמריך 
אשרי המחכה ויגיע ויראה עלות אורך ויבקעו עליו שחריך . 
(עפ"י ריה"ל) 

הקדמה 
א. קדושתה של אשקלון ודרומית לה 
ב. שיטת הרמב"ם ביחס לאשקלון 
ג. באור דברי הגמ' על הים שכנגד א"י 
ד. הכרעת הפוסקים למעשה לענין אזור עזה 
ה. מצות ישוב הארץ באזור זה 
ו. סיכום שיטות הראשונים במצות הישיבה בארץ 


הקדמה 
בימים אלו של חודש אייר חודש של גבורה והתחזקות ביישוב הארץ, עולה ונידונת מחדש שאלת קדושת חבל עזה: האם היא קדושה בקדושת ארץ ישראל כמו שאר חלקי הארץ, האם חייבים לקיים בה את המצוות התלויות בארץ, או שמפני היותה קדושה בקדושת עולי מצרים ואין מקיימם בה את מצוות הארץ מעיקר החיוב, היא קדושה פחות. מכאן יש כאלה שמהרהרים בזיקתה לארצנו, ובמחויבות שלנו ליישב חבל ארץ זה, על כל המשתמע מכך - אפילו למסור אותו חלילה לאויבינו-רוצחינו, שמנסים שנים רבות במלחמה לגרשנו ולא עלתה בידם. בתשובה זו נברר את קדושת המקום וחיוב ההתיישבות ומסירות הנפש על חבל עזה, ויהיו בירורי הדברים חיזוק לאחיזת עם ישראל בארצו, ברכה והוקרה לתושבי חבל עזה על מסירותם, הוקרה על זקיפות קומתם להנחיל לעם ישראל חבל ארץ זה שמאז ומתמיד היה קשה לנחול אותו. 

א. קדושתה של אשקלון ודרומית לה 
שיטת רוב הראשונים היא שאשקלון נתקדשה בקדושה ראשונה בלבד. שנינו במס' גיטין (ב ע"א): "המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם… ר' יהודה אומר מרקם למזרח ורקם כמזרח. מאשקלון לדרום ואשקלון כדרום. מעכו לצפון ועכו כצפון". 
ובתוס' (ד"ה ואשקלון): 
"הקשה ר"ת דאשקלון מא"י היא, דכתיב ביהושע (י"ג): "זאת הארץ הנשארת וגו' האשדודי והאשקלוני", וכתיב: "הפילה לישראל לנחלה כאשר ציויתיך, ואח"כ לכדוה", כדכתיב בשופטים (א): "וילכוד יהודה את עזה ואת אשקלון ואת גבולה". ואומר ר"ת דעולי בבל לא כבשוה, כדאמר בחולין (ז ע"א) גבי בית שאן, הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל". 
כן תירצו הראשונים על אתר, הרשב"א, הריטב"א, הר"ן תוס' רי"ד ותוס' הרא"ש והמאירי. ולדעתם, מאשקלון דרומה נתקדשה הארץ בקדושה ראשונה בלבד ולא בקדושה שניה. וה"ה לאזור מעכו צפונה, הנזכר באותה משנה. 
אך שם (ז ע"ב) מקשה הגמרא:
"למימרא דעכו לצפונה דא"י קימא. ורמינהו, היה מהלך מעכו לכזיב מימינו למזרח הדרך טהורה משום ארץ העמים וחייבת במעשר ושביעית… משמאלו למערב הדרך טמאה משום ארץ העמים ופטורה ממעשר ושביעית? ". 
ולכאורה מה הסתירה, אמנם עכו היא הגבול הצפוני של א"י שנתקדשה ע"י עולי בבל, אך האזור צפונית לעכו נתקדש ע"י עולי מצרים בלבד, ולכן חייב במעשר ושביעית וטהור משום ארץ העמים? ובשלמא לשיטה האחרונה בתוספות (חולין ו ע"ב) שדין מקום שנתקדש בקדושה ראשונה בלבד, ולא נתקדש בקדושה שניה, כדין חו"ל ופטור מתרו"מ, קושית הגמ' קושיה אלימתא היא, ואין לישב כמו שכתבנו, שאפילו אם נאמר שהאזור נתקדש בקדושה ראשונה בלבד הוא פטור ממעשר מעיקר הדין. אך לשיטת הרמב"ם (הל' תרומות פ"א ה"ה) שמקום שנתקדש בקדושה ראשונה בלבד ולא נתקדש בקדושה שניה חייב בתרו"מ (חוץ ממקומות מסוימים כגון, אשקלון ובית שאן) קושיתנו במקומה עומדת. מה הסתירה, יתכן שעכו היא גבול עולי בבל וכזיב היא גבול עולי מצרים? וכן קשה לשיטת הרשב"א ודעה ראשונה בתוס' (חולין שם) שחיוב תרו"מ ישנו גם במקום שלא נתקדש בקדושה שניה של עולי בבל? 
אפשר אולי לומר שקושית הגמ', לשיטה זו, אינה מחיוב תרו"מ צפונית לעכו, שחיוב זה אינו מוכיח כלום וכנ"ל, אלא הקושיה היא מדברי התוספתא שהאזור טהור מטומאת ארץ העמים, ולדעת המקשן מקום שנתקדש בקדושה ראשונה בלבד ולא נתקדש בקדושה שניה צריך להיות טמא בטומאת ארץ העמים (וכשיטת המהרי"ט שהובאה במל"מ הל' טומאת מת פי"א ה"ו). ויפה הקשה המקשה על המשנה, למימרא דעכו היא הגבול הצפוני של קדושה שניה, והרי בתוספתא שנינו, שהמהלך מעכו לכזיב טהור משום ארץ העמים וע"כ נתקדש המקום בקדושה שניה, וא"כ לא עכו היא גבול קדושה שניה אלא כזיב, והתוספתא סותרת את המשנה? ותירוץ הגמ' הוא שאין הכי נמי כזיב היא גבולה הצפוני של קדושה שניה, אלא שרצועה נפקא מעכו לכזיב, שלא נתקדשה בקדושה שניה וטמאה משום ארץ העמים, ולכן נקטה המשנה עכו ולא כזיב. 
ראיה לדבר שהרשב"א סובר כמהרי"ט, שמקום שנתקדש בקדושה ראשונה בלבד ולא נתקדש בקדושה שניה טמא משום ארץ העמים, ממש"כ בפסקי חלה (שער ד, ב, ד"ה כמה) שחלה המופרשת במקום שנתקדש בקדושה ראשונה נשרפת, לפי שהופרשה בארץ שלא קידשוה עולי בבל, וע"כ סובר שמקום זה טמא ולכן החלה נשרפת. 

ב. שיטת הרמב"ם ביחס לאשקלון 
כאמור, הרמב"ם (הל' תרומות פ"א ה"ה) סובר שחיוב תרו"מ חל גם במקומות שנתקדשו בקדושה ראשונה בלבד, ואם כן אין להסביר לפיו את קושית הגמ' בגיטין (ז ע"ב) מחיוב תרו"מ צפונה לעכו. 
אפשר לומר שאין הכי נמי, הרמב"ם חולק על פירוש התוס' הנ"ל בדברי המשנה הראשונה של מס' גיטין, וסובר שעכו היא גבול עולי מצרים (ראה הל' תרומות פ"א ה"ז). לכן יפה מקשה הגמ' סתירה בין המשנה הסוברת שעכו היא גבול עולי מצרים, לבין התוספתא הסוברת שכזיב היא גבולם הצפוני של עולי מצרים. ולפי הרמב"ם כך גם בדרום, אשקלון היא גבולם הדרומי של עולי מצרים, וכל האזור דרומית לאשקלון הוא כחו"ל ולא נתקדש, ומה שהוכיחו התוס' שאשקלון ועזה נכבשו ע"י ישראל, יסבור הרמב"ם שלא היה כאן כיבוש גמור אלא הכנעה להעלאת מס ותו לא, לכן לא נתקדשו מקומות אלו . אך לאור האמור לעיל בדעת הרשב"א אפשר שאף הרמב"ם יסבור כי לעולם עכו הוא גבול עולי בבל בלבד, וכשיטת רוב הראשונים בריש גיטין, ושאלת הגמ' היא מטומאת ארץ העמים, שהרי אף הרמב"ם סובר כמהרי"ט שמקום שנתקדש בקדושה ראשונה ולא בקדושה שניה טמא משום ארץ העמים, וכמו שהוכיח המל"מ (פי"א מהל' טומאת מת שם) מדברי הרמב"ם (הל' ביכורים פ"ה ה"ח), שחלה שהופרשה באזור זה נשרפת, וכמוכח להלן: 
א. הל' מעשר (פי"ג ה"ג): "כשגזרו על הדמאי לא גזרו אלא על פירות הארץ שהחזיקו בה עולי בבל בלבד שהוא מכזיב ולפנים, וכזיב עצמה כלחוץ. וכל הפירות הנמצאות מכזיב ולחוץ פטורין מן הדמאי". 
ב. הל' ביכורים (פ"ה ה"ח): "כל הארץ שהחזיקו בה עולי בבל עד כזיב מפרישין בה חלה אחת כשיעור והיא נאכלת לכוהנים. ושאר א"י שהחזיקו בה עולי מצרים ולא עולי בבל, שהוא מכזיב ועד אמנה מפרישין בה שתי חלות".
ג. הל' שמיטה ויובל (פ"ד הכ"ו): "כל שהחזיקו בו עולי בבל עד כזיב אסור בעבודה, וכל הספיחין שצומחין בו אסורים באכילה, וכל שלא החזיקו בו אלא עולי מצרים בלבד, שהוא מכזיב ועד נהר ועד אמנה, אע"פ שהוא אסור בעבודה בשביעית, הספיחין שצומחין בו מותרים". 
ד. הל' תרומות (פ"א ה"ח): "מהיכן החזיקו עולי בבל? מכזיב ולפנים כנגד המזרח. ומכזיב ולחוץ עד אמנה, והיא אמנום, עד הנהר, והוא נחל מצרים, לא החזיקו בו". 
ע"כ צ"ל שמה שכתב הרמב"ם (שם ה"ז): "איזוהי ארץ שהחזיקו בה עולי מצרים? מרקם שהוא במזרח א"י עד הים הגדול, מאשקלון שהיא לדרום א"י עד עכו שהיא בצפון". אין כוונתו לומר שאלו גבולות עולי מצרים, שהרי אלו גבולות עולי בבל, וכמו שמוכח מכל המקומות הנ"ל, אלא רצונו לומר שאלו גבולות עולי מצרים ללא כל ספק, כי כל מה שבגבול עולי בבל הוא בהכרח גם בגבול עולי מצרים, וכדברי הגמ' בחגיגה (ג ע"ב): "הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל". רצונו לומר אפוא שעכו ואשקלון הם גם מגבול עולי מצרים ולא רק מגבול עולי מצרים בלבד , ומעכו צפונה ומאשקלון דרומה יש מקומות שלא התקדשו בקדושה שניה, כגון הרצועה מעכו לכזיב. (וכבר העלה כך החזו"א בשביעית סי' ג יח, והאריך בזה אחי, הרב ישראל שליט"א, בספרו על גבולות הארץ). 
לפי מה שהעלינו עד כה, לדעת הרמב"ם, גבול א"י שנתקדש בקדושה ראשונה בצפון אינו עכו אלא טורי אמנום. אלא שלפי"ז יהיו דבריו מוקשים. שהוא פסק כתוספתא המובאת בגיטין (ז ע"ב): "היה מהלך מעכו לכזיב, כל הארץ שעל ימינו שהוא מזרח הדרך הריהי בחזקת חו"ל וטמאה משום ארץ העמים ופטורה מן המעשר ומן השביעית" (הל' תרומות פ"א ה"ז). ואם כנים דברינו שצפונית לעכו התקדש המקום בקדושה ראשונה מדוע נפטר ממעשר ושביעית, הרי לשיטת הרמב"ם (שם, הל' ה) כל מקום שהחזיקו עולי מצרים ולא החזיקו עולי בבל חייב במעשר ובשביעית? (ועיין במעדני ארץ להגרש"ז אוירבך, הל' תרומות כאן). וי"ל בכמה אופנים: 
א. הרצועה מימין לדרך, עד מקום שידוע לנו שהוא מא"י לא התקדשה מעולם, אפילו לא בקדושה ראשונה (אלא שלפי"ז קשה מדוע נקטה התוספתא רק רצועה מעכו עד כזיב, ולא מעכו עד אמנה - היא טורי אמנום - צפונית יותר? ועיין חזו"א שביעית ג, יח) . 
ב. חיוב מעשר ושביעית במקום שנתקדש קדושה ראשונה בלבד, ולא התקדש בקדושה שניה שונה מחיובם במקום שנתקדש גם בקדושה שניה, עד שאפשר לומר שיחסית למקום שנתקדש גם בקדושה שניה, המקום שנתקדש בקדושה ראשונה בלבד נחשב למקום פטור. כגון לענין הפרשה מפירות שגדלו במקום שנתקדש בקדושה ראשונה על פירות שגדלו במקום שנתקדש בקדושה שניה, שהיא כהפרשה מהפטור על החיוב. (אמנם הלכה זו אינה מפורשת ולא נפסקה ברמב"ם, עולם בפוסקים האחרונים הובאה, עפ"י המל"מ בסוף דבריו בהל' תרומות פי"א הי"ז). וכן מה שמצינו לענין דמאי שמקום שנתקדש קדושה ראשונה בלבד פטור מדמאי, וה"ה לענין שביעית, מצינו קולות שונות במקום קדושה ראשונה בלבד, כגון ספיחין ועוד (ועין להלן). 
ג. יתכן שהמדובר במעשר ושביעית בקרקע של גוי, שבמקומות שלא נתקדשו בקדושה שניה יש קנין לגוי להפקיע ממעשר ושביעית כמו בסוריא, ולכן פטורים מחיובים אלו (עין בספר מור וקציעה להגריעב"ץ או"ח סי' שו). 
ונמצא אפוא שגם הרמב"ם סובר כרוב הראשונים שעכו ואשקלון הינם גבולות עולי בבל בלבד, ואילו גבולות עולי מצרים הם טורי אמנום ונחל מצרים. 
ג. באור דברי הגמ' על הים שכנגד א"י 
וכן יש להוכיח, שגבולות קדושה ראשונה אינם עכו ואשקלון, מסוגית הגמ' בגיטין (ח ע"א). הגמ' הקשתה (שם ז ע"ב) סתירה בין שתי ברייתות, תנא חדא המביא גט בספינה כמביא בא"י, ותניא אידך כמביא בחו"ל? ותשובת הגמ' (שם ח ע"א) שהברייתא האומרת כמביא בחו"ל סוברת כרבנן, שהים שכנגד א"י התקדש רק עד החוט המתוח מטורי אמנום ועד נחל מצרים, והברייתא האומרת כמביא בא"י סוברת כר' יהודה שכל הים שכנגד א"י התקדש בקדושת הארץ, אולם גם הוא סובר שנקודות הגבול הן טורי אמנום בצפון ונחל מצרים בדרום. ואיך יתכן לומר שעכו (או כזיב) ואשקלון הן נקודות הגבול בצפון ובדרום ביבשה, ואילו טורי אמנום ונחל מצרים, הנמצאים הרחק מעכו ואשקלון, יהיו נקודות הגבול בים. אלא ע"כ גבולות א"י הן טורי אמנום ונחל מצרים, הן ביבשה והן בים. 
מיהו יש להקשות לשיטת התוס' ורוב הראשונים בתחילת גיטין, שסברו שאשקלון ועכו הן גבולות עולי בבל בלבד, משום שלענין גט לא קדושת הארץ היא הקובעת אלא הבקיאות לשמה ומציאותן של שיירות, ואלו תלויות במציאותו של יישוב יהודי רצוף ולא בקדושת הארץ. אלא שמקדושה שניה מאחר ונעשתה ע"י חזקה ולא ע"י כיבוש, כלומר ע"י יישוב יהודי בארץ. ממילא היא גם סימן למציאותם של יהודים בקיאים לשמה ולתדירותן של השיירות, ואילו קדושה ראשונה שנעשתה ע"י כיבוש ולא ע"י חזקה אינה יכולה להוות סימן לישוב יהודי רצוף, וממילא לא לבקיאות לשמה ולא למציאותן של שיירות, וא"כ כיצד תירצה הגמ' (שם, ח ע"א) את הסתירה בין הברייתות בתלותה אותן במחלוקת ר' יהודה ורבנן, הרי הקו המתוח בין טורי אמנום לנחל מצרים הוא גבול קדושה ראשונה, ואילו לענין הבאת גט, התלויה במציאותו של הישוב בזמן המשנה, יכולה להוות סימן רק לקדושה שניה, שהיא מעכו (או כזיב) לאשקלון? 
מו"ר הרה"ג שאול ישראלי זצ"ל, כתב בארץ חמדה (עמ' נד) שלדעת חלק מהראשונים אין צורך לכבוש כל מקום בא"י כדי לקדשו בכיבוש, אלא די בכיבוש חלקי של הארץ כדי לקדש את כל הארץ. ולדידם י"ל שהים שממול א"י התקדש ע"י כיבוש חלק מהארץ, ולפי"ז לא היה צריך לכבוש את טורי אמנום ונחל מצרים בפועל כדי לקדשם, וממילא גם הים שכנגד התקדש בקדושת א"י. אך אם הרמב"ם חולק על תוס' וסובר שעכו ואשקלון הם גבולות קדושה ראשונה, ע"כ סובר שהיתר לא התקדש, כי צריך כיבוש בפועל לדעתו על כל מקום ומקום (והדבר מדויק גם מלשונו בהל' תרומות פ"א ה"ב - א"י האמורה בכל מקום היא בארצות שכיבשן מלך ישראל וכו', - וכמש"כ בארץ חמדה עמ' עא) וא"כ מדוע התקדש הים שמטורי אמנום עד נחל מצרים? 
אמנם אפילו לסוברים שבכיבוש חלקי מתקדשת כל א"י לגבולותיה, ע"כ זהו רק בקדושה ראשונה שהיתה ע"י כיבוש רבים, אך בקדושה שניה שהיתה ע"י חזקה אישית של כל אחד ואחד לא התקדש אלא המקום שהחזיקו, והיתר הרי לא התקדש, וא"כ איך אפשר לומר שבקדושה שניה התקדש הים מנחל מצרים עד טורי אמנום? 
ואפשר לומר בשני אופנים: 
א. הגמ' לא הביאה את טורי אמנום ונחל מצרים אלא לדוגמא בעלמא מקדושה ראשונה, שגם הים שכנגד א"י מתקדש, או עד קו אורך מסוים לרבנן, או בין שני קוי רוחב לר' יהודה. ובאמת בקדושה שניה לא התקדש הים אלא כנגד עכו (או כזיב) ואשקלון. לר' יהודה כשיטתו ולרבנן כשיטתם. 
ב. כיון שהים לא נכבש בפועל ממש, קדושת א"י חלה עליו ממילא והיא מסתעפת מקדושת היבשה שמולו (וכמו שמצינו במדיניות, שלכל ארץ יש גבול של מים טריטוריאליים השייכים לאותה ארץ, כן יש, להבדיל, גם בהלכה גבול של מים בים המתקשים ע"י א"י שממולם). ומכיון ששיעור זה הוא קבוע אין הוא תלוי בגבול הקדושה ביבשה, וכל שהיבשה מתקדשת מתקדש ממילא גם הים לפי שיעורו הקבוע. ונמצא לפי"ז שאע"פ שבקדושה שניה גבולות היבשה היו עכו ואשקלון, שיעור הים שהתקדש היה כבקדושה ראשונה טורי אמנום ונחל מצרים. 
אולם לשני התירוצים שתירצנו הכרח לומר שגבולות קדושה ראשונה היו טורי אמנום ונחל מצרים, וע"כ מה שציין הרמב"ם את עכו ואשקלון לא היתה כוונתו לציין את קצה הגבול, אלא את תחומו הפנימי המשותף לעולי בבל ולעולי מצרים, כי כל מה שנכבש ע"י עולי בבל היה ודאי בתחום עולי מצרים, אלא שעולי מצרים זכו להרחיב את הגבול גם מעבר לנקודות אלו וכנ"ל. 
(ובשני תירוצינו הנ"ל, נלענ"ד, שנחלקו תירוצי התוס' (גיטין ח ע"א, ד"ה רבי יהודה: שהקשה רבנו פטר לר"ת, שלר' יהודה היו בני צרפת חייבים בתרו"מ, ובתירוצם הראשון כתבו שלא הכל כבשו עולי בבל, משמע שצריך כבוש בפועל גם בים. ובתירוצם השני כתבו שרק האיים שבים התקדשו ולא היבשות, וזה משמע כתירוצנו השני שאין צורך בכיבוש בפועל בים). 
ד. הכרעת הפוסקים למעשה בענין עזה 
וכן היא גם הכרעת הפוסקים האחרונים שאזור עזה התקדש בקדושה ראשונה ולא התקדש בקדושה שניה: 
א. הרדב"ז (ח"ד סי' אלף קה) פסק שעזה חייבת בתרו"מ משום שנתקדשה בקדושה ראשונה. ועיקר ראייתו מגיטין ח' א' שמטורי אמנום ועד נחל מצרים חייבים בתרו"מ. 
ב.  המהרי"ט (ח"א סי' מז) אע"פ שחולק על הרדב"ז וסובר שעזה פטורה מתרו"מ ואין בה מצות ישיבת הארץ מודה לו בענין הקדושה וסובר שאכן עזה נתקדשה בקדושה ראשונה, אלא שלא נתקדשה בקדושה שניה ולכן פטורה מתרו"מ. ומחלוקתם כנראה תלויה במחלוקת הרמב"ם והתוספות. הרמב"ם (הל' תרומות פ"א) - סובר שמקום שנתקדש בקדושה ראשונה חייב בתרו"מ מדרבנן. והתוס' (חולין ו ע"ב) - סוברים שמקום שנתקדש בקדושה ראשונה דינו כחו"ל, וכשנהגו להפריש תרו"מ בחו"ל הפרישו גם בו, וכשלא נהגו להפריש תרו"מ בחו"ל לא הפרישו גם בו. 
ג.  הריעב"ץ (במור וקציעה או"ח סי' שו) סובר אף הוא כהרדב"ז שעזה נתקדשה בקדושה ראשונה, ויתכן אפילו שבקדושה שניה. אלא שקדושה שניה באזור זה נעשתה ע"י החשמונאים בכיבוש מלחמה ולא בחזקת ישוב ולכן קדושה זו בטלה עם החורבן. כשם שבטלה קדושה ראשונה מאותה סיבה. עכ"פ בקדושה ראשונה נתקדש האזור וחייב בתרו"מ. (ועיין ספרו לחם-שמים, המשנה הראשונה בגיטין, ובהגהותיו לסנהדרין ע"א א). 
ד.  ר' יהושע מקוטנא (שו"ת ישועות-מלכו יו"ד סי' סו ו-סז) מוכיח מהפוסקים שהובאו ע"י התוס' בתחילת גיטין שעזה נתקדשה בקדושה ראשונה ונוהגת בה מצות ישיבת הארץ. 
ועיין חזון-איש (שביעית, ג יח) שכתב שאין לדעת כיום את הזיהוי המדויק של השמות הקדומים, ולפי"ז יש מקום להסתפק אם עזה של היום היא אותה עזה שעליה נאמר במקרא והוזכרה בפוסקים. ואם כי הצדק עם החזו"א באשר לזיהויים המשוערים ע"י החוקרים על סמך שמות ערביים שצלילם דומה לשמות המקוריים, אך גם הוא יודה שבמקום שיש מסורת רצופה סומכים על הזיהוי. שהרי אין להעלות על הדעת, למשל, שירושלים של היום אינה ירושלים של דוד ושלמה. כמו"כ י"ל שעזה שעליה נחלקו הרדב"ז והמהרי"ט למעשה, היא אותה עזה הידועה לנו מהתנ"ך והתלמוד. יש בידינו מסורת רצופה על קהילה יהודית בעזה מימי הרדב"ז והמהרי"ט עד מאורעות תרצ"ו. 

ה. מצות ישוב הארץ באזור זה 
סברת המנחת-חינוך שהוזכרה לעיל, שמקום שנתקדש בקדושה ראשונה בלבד, אין בו קדושת הארץ לא רק לתרו"מ ושביעית אלא גם לאיסורים אחרים, כגון לא תחנם, וכן לענין הוראה (עיין מנ"ח מ' קב) אינה מוסכמת לענ"ד על כל הפוסקים, והדבר שנוי במחלוקת. 
בתשובות מהר"ם גלנטי (סי' נז) כתב להתיר מכירת שדות צפונית לנהר קסמייה, ליד צידון, לנוכרים בשביעית (מתוך הנחה שאזור זה נתקדש בקדושה ראשונה ולא נתקדש בקדושה שניה) ונחלק עליו בשו"ת שמן המור לר' מרדכי רובייו (סי' ד) וכתב שאין סברה לחלק בין מקום שנתקדש קדושה ראשונה בלבד למקום שנתקדש גם בקדושה שניה. (עי' כרם ציון השלם אוצר השביעית עמ' כו-כח). 
ובמס' ע"ז (כא ע"א) מבואר שלמ"ד כיבוש יחיד שמיה כיבוש האיסור למכור שדות לנוכרים בסוריה הוא מהתורה כלומר שהכיבוש מחיל את האיסור לא תחנם גם מעבר לגבול א"י, וא"כ ה"ה שהוא מצמצם את האיסור גם בתוך א"י רק למקומות שנכבשו כדין, וגם איסור זה דינו כתרו"מ, שאין הוא תלוי בקדושתה העצמית של א"י אלא בחיוב תרו"מ ושביעית, ולכן אין הוא תלוי בגבולותיה הטבעיים של א"י, אלא בגבול הכיבוש, הן לצמצום והן להרחבה. 
מיהו הרדב"ז על הרמב"ם (הל' תרומות פ"א ה"ג) כתב שרק לענין תרו"מ מועיל כיבוש רבים בחו"ל אך לא לדברים אחרים. משמע שסובר שלדידן אין הכיבוש בחו"ל מועיל לאיסור לא תחנם, וא"כ ה"ה שאינו מצמצם את האיסור בארץ עצמה.
וכמו"כ מנוגדת סברת המנ"ח לדעת הכפתור ופרח, הסבור שקדושתה העצמית של א"י אינה תלויה בכיבוש והיא קיימת גם באזור זה שלא נתקדש בקדושה שניה, (עיין כפתור ופרח פרק י ומבוא לשבת הארץ פט"ו). וכבר העיר על כך ר' יהושע מקוטנא (ישועות מלכו יו"ד סי' סז) מדברי התוס' (גיטין ב ע"א) שהוכיחו מר' אבא שהיה מנשק כיפי דעכו ומרבנן שהיו נפטרים זה מזה בעכו, שעכו לא נתקדשה ע"י עולי בבל, וקשה והרי קדושת הארץ ומצות ישיבתה אינם תלויים בכיבוש עולי בבל, אלא בכיבוש עולי מצרים שחפף (או היה קרוב לכך) את גבולות הארץ כפי שנקבעו בתורה? וכנראה סוברים התוספות שמצוות ישיבת הארץ וחיבתה תלויות במקום שחייב במצוות, ובמקום שפטור ממצוות אין מצוות ישיבה וחיבה נוהגות. (וכן היא דעת הרשב"ם (ב"ב צא ע"א, שאסר לצאת מא"י משום "שמפקיע עצמו מהמצוות" ). 
אולם הרמב"ן בליקוטיו לגיטין ב ע"א כתב, שאפילו למ"ד קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא לענין תרו"מ, אעפ"כ בחיבתה היא עומדת ובקדושתה לענין ישיבתה ודירתה. כך גם דעת הכפתור ופרח פרק ז. 
כנראה מחלוקת עקרונית היא בין הראשונים בענין זה: הרמב"ן, הכפו"פ, והתוס' רי"ד (הסובר אף הוא שעכו נתקדשה ע"י עולי מצרים) סוברים שמצות ישיבת הארץ אינה תלויה בכיבוש ולא במצוות התלויות בארץ, אלא בקדושתה העצמית של א"י. דעת התוספות, הרשב"א והר"ן (שאף הם סוברים כהתוס') שמצות ישיבת הארץ תלויה בכיבוש ובמצוות התלויות בארץ (ועי' בית-הלוי סוף ח"ב שתלה בשאלה זו, אם ישיבת הארץ היא מצוה עצמית או אמצעי לקיום המצוות התלויות בה, את השאלה אם נשים חייבות במצוה זו או פטורות ממנה. ועיין ביאור הגר"א אה"ע סי' עה ס"ק יז, שמשמע לכאורה להיפך ממנו. יעוי"ש). 
הרמב"ם שלא מנה את מצות ישיבת הארץ במניין המצוות וסובר כנראה כהתוס', שאינה מצוה עצמית אלא אמצעי לקיום המצוות התלויות בארץ, סובר בכל זאת שסגולת הארץ וקדושתה שאינן תלויות בכיבוש עולי בבל אלא בכיבוש עולי מצרים (הקרוב יותר לגבולות שפורטו בתורה). למשל, בענין הסמיכה כותב הרמב"ם (פ"ד מהל' סנהדרין ה"ו): "וכל א"י שהחזיקו בה עולי מצרים ראויה לסמיכה" (והרדב"ז שם הוסיף: וכן לענין הדר בא"י ולענין הנקבר בה ולשאר קדושת א"י, וכהכפו"פ). ואף אם נאמר שמצות ישיבת הארץ תלויה בחיוב תרו"מ הרי לשיטת הרמב"ם, כל מקום שנכבש ע"י עולי מצרים חייב בתרו"מ מדרבנן. וההבדל שבין כיבוש עולי בבל לכיבוש עולי מצרים, לדעתו, הוא בין חד דרבנן לבין תרי דרבנן (עין תוס' מגילה יט ע"ב, וטורי אבן שם, ומש"כ לעיל אות ב בשם המל"מ פ"ה מהל' תרומות הי"ז). 
ומדברי הרמב"ן בסהמ"צ בהוספות למ"ע ד עולה, ששני חלקים במצוות ישוב הארץ, האחד אקטיבי, שלא נניחנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה, והשני פסיבי, דירת הארץ. ומסתבר שהחלק הראשון הוא אמצעי לשני, שכדי שנוכל לקיים את מצות ישיבת הארץ כהלכתה עלינו לעסוק בישוב הארץ והכשרתה לישיבה, שנוכל לשבת בה כאדם העושה בתוך שלו (עיין ישועות מלכו סי' סו). ואפילו לשיטות הסוברות שקידוש הארץ לא נעשה ממילא, אלא ע"י קידוש פה בביה"ד הגדול, ע"כ צריך לומר שתפיסת הארץ בחזקה כדי שאפשר יהיה לקדשה אח"כ כדין היא אמצעי הכרחי למצות ישיבת הארץ ולא נוכל להרחיב את גבולנו ולהגיע לגבולותיה הרחבים של א"י כמובטח לאברהם אבינו, מבלי שניישב את הארץ, ונתפוס בה חזקה. וכשם שהמלחמה לשם הרחבת גבולות הארץ היא מלחמת מצוה לפי הרמב"ן. כן גם ההתנחלות וההתיישבות הן חלק מאותה מצוה. ובזה יודו להרמב"ן וגם הראשונים האחרים, כגון התוספות הרשב"א והר"ן, שאע"פ שלדעתם אין כרגע מצות ישיבת הארץ בגבולות עולי מצרים, אך מצות יישוב הארץ, שנועדה לתפוס בחזקה את המקום כדי שנוכל לע"ל לקיים בו את מצוות ישיבת הארץ כהלכתה, גם הם יודו שהיא חלה על כל מקום בגבולות א"י שנזכרו בפרשת מסעי. 
ועוד י"ל שאפילו לדעת התוס', התולים את מצות ישיבת הארץ בחיוב המצוות בקדושה שניה, מסתבר שכוונתם רק לומר שיש עדיפות יחסית למקום שנתקדש קדושה שניה על פני מקום שנתקדש קדושה ראשונה בלבד, ולכתחילה יש לשבת במקום שנתקדש בקדושה שניה ולא לצאת משם, אולם אין איסור יציאה למקום שנתקדש בקדושה ראשונה כדין יציאה לחו"ל ממש. ודבר זה יש ללמוד מדברי הריטב"א בתחילת גיטין (בדבריו שבדפוסים שלנו נפלו שיבושים רבים ועתה יצאו לאור חידושי הריטב"א ע"י הר"א ליכטנשטיין בהוצאת מוסד הרב קוק, והתברר שחידושים אלו המיוחסים להריטב"א אינם שלו אלא של ר' קרשקש וידאל, תלמיד הרשב"א והר"ן, והעתקים עפ"י הגהה המדויקת החדשה):  
"אבל עכו בודאי מכיבוש שני היתה, וכדאמרינן בשלהי כתובות ר' אבא מנשק כיפי דעכו, אלמא בקדושתה היתה, ואם לא כבשוה לא היתה קדושה, דהא קי"ל דקדושה ראשונה שקידש יהושע קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא? ויש לפרש, דמשום הא לא אירייא, דאפשר דלא כבשוה, ואע"פ שבטלה קדושתה, חיבת הארץ לא בטלה, דאי לא תימא הכי… למ"ד דקדושה שניה קידשה לשעתה ולא קידשה לע"ל, עכשיו שהארץ חריבה מי איכא למימר [דכיון] דאינה קדושה דחיבתה נמי בטלה. הא ודאי אינו נראה. ואע"פ שיש לחלק ולומר שעכשיו שהכל חרבה, אע"פ שבטלה קדושתה חיבתה לא בטלה, אבל בכיבוש שני (כלומר, כשעדיין היה כיבוש שני בתוקפו) כיון דמקצת הארץ קדושה, מה שלא כבשו, שאינו קדוש, בטל נמי חיבתו שאינו חביב אלא הקדוש, אבל עכשיו שבעוונותינו אינה קדושה כלל ליכא למימר דחיבת כל הארץ בטלה, ואכתי במקומה עומדת". העולה מדבריו הוא שחיבת הארץ היא ענין יחסי. כשבטלה כל קדושת הארץ, כולה בחיבתה עומדת (לא ממצות ישיבת הארץ, אלא מסברה שמן הראוי לדור במקום המקודש ביותר, כשם שהאבות דרו בארץ לפני קידושה. וכשם שהכל מעלין לירושלים, עיין שו"ת אבני נזר יו"ד סי' תנד סעיף לג). אך כשחלק מהארץ התקדש יש לחבב רק את החלק המקודש יותר, כי מן הראוי לחבב את המקום המקודש, וכל המקודש מחבירו חביב מחבירו. וכשאין מקום מקודש יותר כל הארץ חביבה. וא"כ י"ל שה"ה לענין דירת הארץ. יש חובה לדור במקום המקודש יותר, אך כשאין מקום מקודש יותר כל א"י ראויה לדירה. 
אמנם לדידן דקיי"ל קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לע"ל, אך קדושה שניה קידשה לשעתה ולע"ל, יש לנו בא"י מקום מקודש יותר שרק הוא ראוי לדירה לדעת חלק מהראשונים, התוס', הר"ן הרשב"א ורבנו קרשקש וידאל. אולם אין איסור הישיבה בגבול עולי מצרים כאיסור הישיבה בחו"ל, אלא משום שיש מקום מקודש יותר והוא גבול עולי בבל. אך כשהמטרה היא להכליל גם את הגבול של עולי מצרים בגבול הקדושה העיקרית של א"י, הר"ז בודאי מצוה גדולה, שהרי מטרתה להגדיל קדושה ולהאדירה, וכל המוסר נפשו על מצוה זו קדוש יאמר לו . 

ו. סיכום שיטות הראשונים במצות הישיבה בארץ 
בסיכום שיטות הראשונים למעשה במצות ישוב הארץ בגבולות עולי מצרים נראים לומר אפוא שלשה כיוונים. 
א. מצות ישיבת הארץ אינה תלויה כלל בכיבוש, אלא בגבולותיה הקבועים והמקודשים של א"י עפ"י הבטחת ה' לאברהם (הכפו"פ, התורי"ד והרמב"ן. ובאחרונים, הרדב"ז פ"א מהל' תרומות ה"ה, ופ"ה מהל' סנהדרין, ומרן הרב קוק זצ"ל במבוא לשבת הארץ פט"ו. ולשיטה זו אפשר לומר שר' אבא שהיה מנשק כיפי דעכו ורבנן דהוו מיפטרי מהדדי מעכו, זה משום שעכו היתה עיר נמל, וממנה היו מפליגים בים ודרכה היו נכנסים ארצה, לכן ר' אבא שבא בספינה נישק לראשונה את כיפי דעכו וכך רבנן שנפטרו זה מזה, נפטרו בעכו). 
ב. מצות ישיבת הארץ תלויה בכיבוש עולי בבל, שבו תלויות בעיקר המצוות התלויות בארץ. (התוס', הרשב"א והר"ן בתחילת גיטין). אולם גם לדעה זו אם המטרה היא להרחיב את גבולות הארץ ולאפשר את קידושם, אם ע"י עצם החזקה, ואם בתוספת קידוש מיוחד, מסתבר שיש מצוה בישיבה במקום זה. ודוגמה לזה מצינו בתוס' שבועות (טו ע"א ד"ה אין) שהקשו איך העזרה מתקדשת בשיירי מנחה למ"ד אין מנחה בבמה. ותירצו שני תירוצים: א. כיון שהכל בא בבת אחת, הקידוש ועשיית המנחה, היה מקומה מתקדש והעבודה היתה מחנכתו. ב. כיון שאי אפשר לקדש את העזרה באופן אחר הכרח לומר שהמנחה מותרת. ובנידון דידן, לא מיבעיא לתירוץ השני גם כאן י"ל שמכיון שאין אפשרות להרחיב את גבול ישראל אלא ע"י כיבוש או ישיבה, מי שכובש או מיישב לשם הרחבת הגבולות מקיים בכך מצוה, אלא אפילו לתירוץ הראשון י"ל שמכיון שע"י מעשה זה של התיישבות מסייעים לקידוש הגבולות הרחבים, ישובו וקידושו באין כאחד, אע"פ שאינו בבת-אחת ממש. 
ג. אין איסור ישיבה במקום שנתקדש ע"י עולי מצרים כישיבה בחו"ל, אלא יש עדיפות יחסית לישיבה במקום המקודש יותר, ולכן לצורך מצוה ובפרט לצורך מצות ישוב הארץ, הרחבת קדושתה וחיזוק בטחונה, מצוה לישב במקום שנתקדש ע"י עולי מצרים. (שיטת ר' קרשקש וידאל, ויתכן שגם התוס', הרשב"א והר"ן יודו לו).  
עפ"י שיטה זו יש להבחין בשני דינים במצוות בישיבה בא"י, דין אחד בקדושת הארץ מצד עצמה, ודין שני מצד המקום שנתחייב בכל המצוות התלויות בארץ, דהיינו שנתקדש בקדושה שניה, אך גם במקום שיש בו רק קדושת הארץ מצד עצמה יש מצוה בישיבתו. ועפי"ז יש לדחות ראיה שנוהגין להביא לדעה שמצות ישיבת הארץ אינה מצוה מצד עצמה, אלא בגלל המצוות התלויות בה מהגמ' (סוטה יד ע"א): "דרש ר' שמלאי מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לא"י, וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך? אלא כך אמר משה, הרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בא"י, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי". וכבר נאמרו תירוצים רבים בדחיית ראיה זו. אך להנ"ל מיושב הדבר שפיר. מצד קדושת הארץ עצמה היה משה בארץ ישראל, שהרי גם ערבות מואב בכלל גבולותיה הקדושים של א"י, כפי שהובטחה לאברהם, אלא שמשה רצה לקיים את המצוה בשלימות הידורה ע"י חיוב במצוות התלויות בה, וזה היה תלוי בכיבוש וחילוק בעבר הירדן המערבי לכן רצה ליכנס לעבר הירדן המערבי. (ומצאתי שהמשך חכמה פרשת ראה בתחילתה, כתב קרוב לזה, אולם את ר' קרשקש וידאל לא הביא, ולדברינו יש לו תנא דמסייע). 
ועפי"ז יש גם לדחות את הראיה שנוהגים להביא מדברי הרשב"ם (ב"ב צא ע"א, ד"ה אין יוצאין) שאסור לצאת מא"י לחו"ל משום שמפקיע עצמו מן המצוות, משמע שסובר שאין מצוה בישיבת הארץ מצד עצמה, אלא מצד המצוות התלויות בה. ולהנ"ל מבואר שאפילו בא"י גופה אין לצאת לכתחילה ממקום שחייב במצוות למקום שפטור מהן אלא כשיש סיבה מיוחדת. והדבר מוכח מאותה סוגיה, שבהמשכה היה ר"ש בן יוחאי אומר, אלימלך מחלון וכליון גדולי הדור היו ופרנסי הדור היו ומפני מה נענשו, מפני שיצאו מארץ לחו"ל. וקשה הרי הם יצאו למואב, ומואב אף היא בכלל א"י שהובטחה לאברהם? (עי"ש נו ע"א שלר' יהודה קיני קניזי וקדמוני הם שעיר עמון ומואב. אמנם י"ל שר"ש לשיטתו שסובר שהם ערדיסקיס אסיא ואספמיא. אך אין הכרח לומר שר"ש חולק על ר"י וסובר שמואב אינה מא"י, שכן מואב שטהר בסיחון משמע שהיא מא"י, ומסתבר שאותו חלק שלא טהר בסיחון אף הוא מא"י , אלא שהיו מעוכבין מלכובשו בגלל איסור מיוחד שהטילה התורה לא להתגרות במואב מלחמה) אלא ע"כ היציאה מא"י שנתקדשה לגמרי, גם למצוות התלויות בה, לא"י שהובטחה לאברהם בלבד אף היא אסורה. ואף ע"פ שבשעת רעבון אף זו מותרת, לגדולי הדור אלימלך מחלון וכליון, אף בשעת רעבון אסורה היציאה. 
ועפ"י כל הנ"ל, יש לפקפק אם אמנם סברת המנחת חינוך שאין איסור לא תחנם במקום שנתקדש ע"י עולי מצרים בלבד מוסכמת על כל הראשונים. מיהו כבר הורו המתירים, וראשון להם ר' מרדכי רוביו בשמן המור (סי' ד), שכשהמכירה לגוי אינה לטובת הגוי אלא לטובת ישראל, ובפרט במקום שיש חשש שאם לא נחזק את הישוב היהודי במקומות אלו, אדרבה יגרום הדבר לחניתם החזקה יותר של הגויים באותם מקומות (ומי עיור ועינים לו שאינו רואה את המאבק על כל פיסת קרקע המתנהל כיום בארצנו הקדושה?! וכל המשתהה ומתמהמה מחיזוק הישוב היהודי בארץ והרחבתו מסייע בכך לחיזוק החנייה הנוכרית בא"י). 
היושבים בחבל עזה ונאחזים בו בצפרניהם ושיניהם מתוך מגמה להבטיח את הכללת האזור בגבול ישראל, ולקרב בכך את הזמן שקדושת הארץ לכל דבר תחול גם עליו, מקיימים את מצות ישוב הארץ בגופם ואשרי מי ששם חלקו עמהם. הוא שכתב הלוי בחתימת ספרו הקדוש "הכוזרי", בהסבר הפסוק "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד, כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו", ש"ירושלים (וה"ה א"י לכל גבולותיה) לא תיבנה עד שיכספו אליה בני ישראל תכלית הכוסף". כן יהיה רצון במהרה בימינו - אמן.