הליכות חיי ארץ ישראל

הליכות חיי ארץ ישראל

במצות יישוב הארץ יש שתי בחינות, יש מצוה ליישב את הארץ, שהארץ תהיה מיושבת, זוהי חובת 'חפצא'. ויש מצוה לדור בארץ, שהיא חובת 'גברא'

הרה"ג יעקב אריאל שליט"א | מרחשוון-כסליו תשס"ג

 

הליכות חיי ארץ ישראל

ידועה ההבחנה בין חובת 'גברא' לחובת 'חפצא' במצוות. נתמקד בדוגמאות מהנושא הנדון: ארץ ישראל.  במצות יישוב הארץ יש שתי בחינות, יש מצוה ליישב את הארץ, שהארץ תהיה מיושבת, זוהי חובת 'חפצא'. ויש מצוה לדור בארץ, שהיא חובת 'גברא'[1]. במצות תרומה יש מצוה להפריש תרומה מהטבל, נוסף לאיסור אכילת טבל. אולם זוהי חובת 'גברא', כשאדם בא לאכול פירות א"י עליו לקיים ראשית כל מצות הפרשת תרו"מ. ויש סבורים שהחובה היא חובת 'חפצא' - שהפירות יתוקנו, גם  אם האדם אינו עומד לאוכלם[2]. במצות שמיטה ההבחנה חדה יותר: יש אומרים ששביתת הארץ משמעותה שהאדמה תשבות גם מעבודתו של נוכרי[3]. ויש אומרים שהחובה היא רק על האדם מישראל שלא יעבד את אדמת א"י[4]. בכל הדוגמאות האלו יש אובייקט בו מתקיימת המצוה (בבחינת 'חפצא'), אולם האדם הוא הסובייקט (בחינת 'גברא') הוא הנושא המקיים את המצוה.

אולם יש דרגה נוספת, שהאדמה הופכת להיות מעין סובייקט, כביכול היא בעצמה נעשית ה'גברא'. כאילו היא המצווה ועומדת. היא כביכול יצור חי ופעיל, בר מצוות ובר עבירות, קולט ופולט.  הדבר בא לידי ביטוי בהלכה האוסרת מכירת שדות בארץ לנוכרי משום שהוא מפקיע אותה מחיובה בתרומות ומעשרות[5]. רעיון זה מובע במקומות רבים במקרא, ונעמוד על כך להלן:

 

א. טהרת הארץ

 

ארץ הקודש חייבת להיות טהורה, בעיקר מטומאות חמורות. התורה מכנה את איסור העריות כטומאה ודורשת שהארץ תיטהר מטומאה זו. הארץ היא הנושאת את הטומאה והיא המעונינת כביכול בטהרתה:

אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ וְלֹא תִזְנֶה הָאָרֶץ וּמָלְאָה הָאָרֶץ זִמָּה[6].

התוצאה הטבעית היא הקאת הארץ את מטמאיה:

וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת ישְׁבֶיהָ. כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ. וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם[7].

עבודה זרה אינה מכונה בהקשר זה כטומאה; אולם גם היא פוגעת בקדושת הארץ ולכן יש לבערה מכל מקום בארץ (לפי ההלכה, ע"ז מטמאת[8]). גם במצוה זו ההדגשה היא על המקום.

אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם… עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן. וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא[9]:

המקום חייב להיות טהור ויש לשרש ממנו כל שמץ של עבודה זרה[10]. (השימוש במונח "מקום" במקום הזה הוא  בגלל האנטי-תיזה "כי אם אל המקום אשר יבחר ה'…").

רעיון דומה מצינו בהקשר לשפיכות דמים. רצח נחשב לעבירה החברתית החמורה ביותר. (והמת כידוע הוא אבי אבות הטומאה והתורה הזכירה במיוחד את חלל החרב בטומאה זו[11]) אולם התורה רואה בו לא רק  פגיעה באדם אלא גם באדמה:

וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן. וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ. וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם ישְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ[12].

יש בכך בכדי להסביר את עונש הגלות לעיר המקלט. אין מקום לרוצח עלי אדמתה של ארץ ישראל. רק עיר אקס-טריטוריאלית, שלא חולקה כיתר הנחלות בארץ, ראויה לקלוט את הרוצח. רק ענישת הרוצח יכולה לכפר על האדמה המחוללת. "וכפר אדמתו עמו"[13].

לדעת הרמב"ן אסור להלין מת בארץ שנאמר  "ולא תטמא את אדמתך"[14]  ופירש הרמב"ן:

כי הארור מכל האדם והמקולל בהם  הוא התלוי, אין בכל המיתות מיתה מנוולת ובזויה כמוה. ואין ראוי שנטמא הארץ  ותהיה קללת הא-להים בארץ הקדושה.

הדם, האדם והאדמה חברו יחדיו לחוט משולש אדום. עבירה חמורה זו מצטרפת לשתי חברותיה - גילוי עריות  ועבודה זרה - המטמאות את הארץ ופוגמות בקדושתה. הארץ אינה יכולה למחול לעוברים בה עברות אלו.

 

ב. שבת הארץ

 

ומסור מרע עשה טוב. הבולטת ביותר במצוות שהאדמה כביכול חייבת בהן היא מצות שבת הארץ. עצם שמה כבר מעיד עליה שהארץ היא השובתת.

כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ. וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ[15].

יש שהשוו את שביתת הקרקע בשביעית לשביתת בהמה בשבת. בה נאמר "למען ינוח שורך וחמורך כמוך"[16]. לכאורה יש להבחין בין שביתת הבהמה בשבת לבין שביתת הקרקע בשביעית. הבהמה זקוקה למנוחה פעם בשבוע. האדמה אינה זקוקה למנוחה כבהמה (הוברה מסיבות חקלאיות אינה מנוחה. האדמה ממשיכה להיות פעילה גם כשאין אדם זורע בה) היא זקוקה לשביתה, כי היא שומרת שבת! (אולם באמת גם שביתת הבהמה בשבת אינה רק לשם מנוחה. יש בה  גם  מנוחה וגם שביתה).

מהי משמעותה של שביתה זו? הרי אין לצפות  מהאדמה הפסקת פעילות מוחלטת. גם בשנת השמיטה אי אפשר למנוע מהעצים לצמוח, מהפרחים לפרוח ומהעשבים לגדול. ופסוק מפורש מכריז ואומר "והיתה שבת הארץ לכם לאוכלה". ואם אין  צמיחה מהיכן יש אכילה? על כרחך לומר שהתורה לא  רואה בצמיחה הטבעית בשמיטה איסור. (כשם שאכילת בהמה במחובר בשבת אינה קצירה). עם זאת  אין להתעלם מדברי התורה שהכתיבה "ושבתה הארץ"! על כרחך לומר ששביתת הארץ מתבטאת בסילוקם של  הבעלים מהקרקע לשנה והחזרתה לריבון העל שלה. זו משמעות השביתה והיא המבטאת את קדושתה של הארץ. רעיון זה אומנם נאמר במפורש ביובל: "כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי"[17]. אולם השמיטה והיובל קשורים זה בזה וטעם אחד לשניהם[18].

ואכן יש אומרים שגם אם האדם אינו מפקיר את פרותיו בשנת השמיטה הם מופקרים ועומדים מאליהם[19]. האדמה אינה מכירה בבעלים האנושיים עליה. היא מפקיעה אותם ממנה, ברצונם ושלא ברצונם. אולם גם לסוברים שהאדם הוא המפקיר את פירותיו[20], עילת ההפקרה היא חובתו לאדמת הקודש של ארץ ישראל. בשנה זו ראויה האדמה  להיות מופקעת מבעליה, אלא שהאדם  חייב לעשות זאת מרצונו.

העונש על ביטול מצות השמיטה הוא מעין פרעון חוב לארץ. האדמה נוטלת את המגיע לה מעושקיה.

אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הָשַּׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ[21].

עליה להשלים כביכול את השמיטות שלא שבתה בהן.

 

ג. מצות היובל

 

עיקרון זה, שארץ ישראל היא בבחינת 'גברא' שעליו חלות המצוות, בא לידי ביטוי במידה מסוימת גם במצות היובל, שאף היא, אינה רק צדק חברתי לאדם אלא גם צדק לאדמה. "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי"[22]. והא בהא תליא. התורה לא חייבה את מצות היובל והשמיטה בחו"ל אלא רק בארץ. משום שמקור הצדק החברתי אינו רק צורך אנושי. מקורו  בצדק הא-לקי. אדמת א"י  אינה שייכת לאדם היא שייכת לה'. הוא הריבון האמיתי שלה. ומכוח ריבונותו מתחייב השוויון והצדק בין בני האדם. בחו"ל תיתכן ריבונות אישית מוחלטת, כפי שהיה נהוג בשלטון הפיאודלי באירופה. ארץ ישראל לא מכירה באפשרות כזאת[23]. זו ארץ בת חורין שאינה מכירה בשלטון בשר ודם עליה. וממילא היא מחייבת את חלוקתה  הצודקת והשוויונית בין נוחליה ואוכלי פירותיה. ומכאן חובת הגאולה. הארץ היא  התובעת  את גאולתה ממי שהשתלט עליה שלא כחוק.

וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ[24].

ומכאן מובן הקשר שבין איסור הריבית למצות הארץ:

אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ. אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵא-לֹהִים[25]:

איסור הריבית אומנם נוהג בכל מקום בעולם. אולם הוא מחייב רק את מי שמחוייבים להלוות זה לזה בלא ריבית. דהיינו את  נוחלי הארץ. ומכיון שלפי ההגדרות ההלכתיות מצוה התלויה בגוף נוהגת גם בחו"ל ממילא חל איסור זה גם בגולה. אולם שורשיו נעוצים עמוק באדמת ארץ ישראל, משום שהיא המחייבת והיוצרת את אחדות העם המתנחל בה[26]. איסור זה הוזכר כהמשך להפקעת הבעלות מהפירות אחת לשבע שנים ושמיטת הכספים (זו אמנם אינה מוזכרת כאן, אלא בספר דברים, אולם היא מתבקשת מכח הפקעת הפירות מהחקלאים. הצדק מחייב שהחקלאים שאינם מתפרנסים מיבול אדמתם בשמיטה ולווים כספים למחייתם יזכו אף הם ליחס מקביל להפקעת הלואתם באותה שנה)  ולהפקעת הקרקע ביובל. הארץ מחייבת אפוא הגבלת הרכושנות הפרטית (אין זה מטעמי סוציאליזם וקפיטליזם. התורה אינה מתערבת בשיטות כלכליות במשך כל השנים. רק בשנת השמיטה והיובל דורשת התורה להחזיר את המצב השוויוני לקדמותו. אם כי אין ספק שהשראתן של שתי מצוות אלו  מפתחת רגישות  מוסרית והתחשבות בזולת ביתר השנים).

ומאלף הסברו של המהר"ל מפראג:

ומה ענין [איסור ריבית] לכאן שאמר לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לא-להים? אבל הפי' הנראה כי כאשר נכנסו ישראל לארץ היו ישראל עם אחד לגמרי, וראיה לזה שהרי כל זמן שישראל לא עברו הירדן ולא באו לארץ לא נענשו על הנסתרות עד שעברו ונעשו ערבים זה בעד זה, הרי שלא נעשו ישראל ערבים זה בעד זה, כי נקרא ערב שהוא מעורב עם השני, ולא נעשו ישראל מחוברים להיות עם אחד לגמרי עד שבאו לארץ והיו ביחד בארץ והיה להם מקום אחד הוא ארץ ישראל, וע"י ארץ ישראל הם עם אחד לגמרי, ולכך כתיב ג"כ להיות לכם לאלהים, כי יש להם א-ל אחד, ולפיכך את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך[27].

ארץ ישראל היא המחייבת את אחדות העם ואת אחדות ה'. לשם אחדותו של  העם השוכן בארץ יש צורך בצמצום פערים חברתיים ובערבות הדדית חזקה. ואכן מצינו במקומות רבים שאחדות העם וגיבושו נוצרת בארץ ישראל. על הפסוק "הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם"[28] דורש התלמוד הבבלי:

למה נקוד על לנו ולבנינו ועל עי"ן שבעד מלמד שלא ענש על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן דברי רבי יהודה[29].

וגם לדעת ר' נחמיה שלא ענשו על הנסתרות הרי לדעתו על הנגלות החלה הערבות רק עם הכניסה לארץ. ובמקביל גם הירושלמי:

אמר ריש לקיש בירדן קיבלו עליהן את הנסתרות אמר להן יהושע אם אין אתם מקבלין את הנסתרות המים באין ושוטפין אתכם. אמר רבי סימון ב"ר זביד ויאות. תדע לך שהוא כן שהרי עכן חטא ורובם של סנהדרין נפלה בעי[30].

 

ד. אחדות ה' והעם

 

ההסבר לחובת האחדות בארץ הוא שהארץ דורשת מיושביה אמונה באחדות ה'. התוצאה המתבקשת היא גם אחדות העם. "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד – בארץ".

הדברים מבוארים בהרחבה ע"י הרמב"ן:

והנה השם הנכבד יתברך א-להי הא-להים בכל העולם וא-להי ארץ ישראל שהיא נחלת ה', וזהו טעם וזנה אחרי אלהי נכר הארץ (דברים לא טז), כי האלוהות נכרים בארץ השם ובנחלתו, וזהו שנאמר (מ"ב יז כו) לא ידעו את משפט א-להי הארץ וישלח בם את האריות והנם ממיתים אותם כאשר אינם יודעים את משפט א-להי הארץ. והנה הכותיים לא היו נענשים בארצם בעבדם את אלהיהם לשלח בהם את האריות, ובבואם בארץ השם ועשו שם כמעשיהם הראשונים שלח בהם האריות הממיתים אותם. וכן שנו בספרא (קדושים יא יד), ולא תקיא הארץ אתכם וגו', ארץ ישראל אינה כשאר ארצות, אינה מקיימת עוברי עבירה. ובספרי (האזינו שטו) ואין עמו אל נכר (דברים לב יב), שלא תהא רשות לאחד משרי האומות לבא לשלוט בכם, כענין שנאמר ואני יוצא והנה שר יון וגו' והוא מאמרם (כתובות קי:) כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה שנאמר (להלן כה לח) לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לא-להים, ואומר (ש"א כו יט) כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים[31].

 

ה. השכר והעונש

גם מערכת השכר והעונש היא ארצית ומוטלת על האדמה, רק השלכותיה נוגעות לאדם:

וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם [32].

ובמקביל בענישה:

וְשָׁבַרְתִּי אֶת גְּאוֹן עֻזְּכֶם וְנָתַתִּי אֶת שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל וְאֶת אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה. וְתַם לָרִיק כֹּחֲכֶם וְלֹא תִתֵּן אַרְצְכֶם אֶת יְבוּלָהּ וְעֵץ הָאָרֶץ לֹא יִתֵּן פִּרְיוֹ[33].

ובהמשך שם:

וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם. וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמֲמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיּשְׁבִים בָּהּ. וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה[34].

וכבר הערנו לעיל שהאדמה זקוקה לפיצוי על השמיטות שבוטלו בה:

 כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ:[35].

וכשתבוא עת פקידה תיפקד גם הארץ בין אבות האומה הנפקדים. כביכול גם היא אדם כמותם:

וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר[36].

 

ו. גאולת הארץ

 

הרעיון האמור בא לידי ביטוי עז ע"י יחזקאל. הארץ היא נושא הגאולה בנבואתו. הוא פונה אליה ישירות ומדבר אליה כאילו הייתה בשר ודם. הארץ היא שנטמאה והיא שתטוהר, היא המואשמת והיא המזוכה, היא שחרבה והיא שתיבנה. הריה הם ששממו והם שיפרחו ויפתחו את זרועותיהם לקבל את ישראל השבים מגלותם, כאם החובקת את בנה האובד.

וְאַתָּה בֶן אָדָם הִנָּבֵא אֶל הָרֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ הָרֵי יִשְׂרָאֵל שִׁמְעוּ דְּבַר ה'…

לָכֵן הָרֵי יִשְׂרָאֵל שִׁמְעוּ דְּבַר אֲד-ֹנָי ה'. כֹּה אָמַר אֲדֹ-נָי ה' לֶהָרִים  וְלַגְּבָעוֹת לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת וְלֶחֳרָבוֹת הַשֹּׁמְמוֹת וְלֶעָרִים הַנֶּעֱזָבוֹת אֲשֶׁר הָיוּ  לְבַז וּלְלַעַג לִשְׁאֵרִית הַגּוֹיִם אֲשֶׁר מִסָּבִיב…

לָכֵן הִנָּבֵא עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת  כֹּה אָמַר אֲדֹ-נָי ה' הִנְנִי בְקִנְאָתִי וּבַחֲמָתִי דִּבַּרְתִּי יַעַן כְּלִמַּת גּוֹיִם נְשָׂאתֶם…

וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ  לָבוֹא. כִּי הִנְנִי אֲלֵיכֶם וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם.

וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת  תִּבָּנֶינָה. וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה וְרָבוּ וּפָרוּ וְהוֹשַׁבְתִּי אֶתְכֶם כְּקַדְמוֹתֵיכֶם  וְהֵטִבֹתִי מֵרִאשֹׁתֵיכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' וְהוֹלַכְתִּי עֲלֵיכֶם אָדָם אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וִירֵשׁוּךָ וְהָיִיתָ לָהֶם לְנַחֲלָה וְלֹא  תוֹסִף עוֹד לְשַׁכְּלָם.

כֹּה אָמַר אֲד-נָי ה' יַעַן אֹמְרִים לָכֶם אֹכֶלֶת אָדָם אָתְּ  וּמְשַׁכֶּלֶת גּוֹיַיִךְ  הָיִית. לָכֵן אָדָם לֹא תֹאכְלִי עוֹד וְגוֹיַיִךְ  לֹא תְשַׁכְּלִי  עוֹד נְאֻם אֲדֹ-נָי ה'. וְלֹא אַשְׁמִיעַ אֵלַיִךְ עוֹד כְּלִמַּת הַגּוֹיִם וְחֶרְפַּת עַמִּים לֹא תִשְׂאִי עוֹד וְגוֹיַיִךְ  לֹא תַכְשִׁלִי עוֹד נְאֻם אֲד-ֹנָי ה'…

בֶּן אָדָם! בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְׁבִים עַל אַדְמָתָם וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ בְּדַרְכָּם  וּבַעֲלִילוֹתָם כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה הָיְתָה דַרְכָּם לְפָנָי…

כֹּה אָמַר אֲד-ֹנָי ה' בְּיוֹם טַהֲרִי אֶתְכֶם מִכֹּל עֲוֹנוֹתֵיכֶם וְהוֹשַׁבְתִּי אֶת  הֶעָרִים וְנִבְנוּ הֶחֳרָבוֹת. וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר. וְאָמְרוּ הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת  וְהַנֶּהֱרָסוֹת בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ. וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר יִשָּׁאֲרוּ סְבִיבוֹתֵיכֶם כִּי אֲנִי ה' בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת  נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי[37].

 



[1] רמב"ן בהשמטות לסהמ"צ (מצוה ד). הרמב"ם כנראה סובר שהמצוה מהתורה היא רק חובת גברא - לשבת  בארץ, ואין חובת חפצא מהתורה ליישב את הארץ.

[2] ט"ז (יו"ד סי' א ס"ק יז). ועיי"ש בחי' רעק"א שהעיר מהמג"א (סי' ח) וכמו"כ יש להעיר מרש"י גיטין (מז ב ד"ה מדאורייתא) שאין מצוה חיובית להפריש תרו"מ.

[3] מהרש"ל בחכמת שלמה (ב"מ צ ב) ומנ"ח (מצ' שכה).

[4] עיין שבת הארץ (קונט"א אות א).

[5] ע"ז (כא א), ועיי"ש תוס' (ד"ה הא). ועיין תורת הארץ להגר"מ קלירס (פ"ב אות לב) שהבחין בין   הפירות שמקיימים בהם  מצות תרו"מ לבין האדמה שע"י מכירתה לגוי מוציאים אותה מקודש לחול.

[6] ויקרא (יט, כט).

[7] ויקרא (כה-כח).

[8] שבת (פב א).

[9] דברים (יב ב-ג).

[10] עיין קידושין (כו א).

[11] במדבר (יט, טז).

[12] במדבר (לה, לב-לד).

[13] דברים (לב, מג) ועיי"ש בפי' ראב"ע.

[14] דברים (כא, כב). עיי"ש בהמשך שאוסר בהלנת כל מת.

[15]  ויקרא (כה, ב-ו).

[16] ע"ז (טו ב) ועיי"ש תורי"ד.

[17] ויקרא(כה, כג).

[18] סנהדרין (לט א).

[19] המבי"ט עיין בהערה הבאה.

[20] שו"ת אבקת רוכל (סי' כד).

[21] ויקרא (כו, לד).

[22] ויקרא (כה, כג).

[23] עיין ר"ן (נדרים כח א).

[24] ויקרא (כה, כד).

[25]  ויקרא (כה, לז-לח).

[26] עיין שו"ת אבני נזר (יו"ד קכו) שהסביר עפי"ז את הדעה שאין ערבות למומר משום שאין לו חלק בארץ. ועי"ש שכתב זאת גם למ"ד  שאסור  להלוות למומר בריבית. ואולי י"ל שהסברו זה עולה דוקא יותר למ"ד שמותר להלוות למומר בריבית, עפ"י דברי המהר"ל שיובאו להלן ושעליהם מסתמך שם האב"נ.

[27]  נתיבות עולם א  (נתיב הצדקה,  פרק ו).

[28] דברים (כט, כח).

[29] סנהדרין (מג ב).

[30] תוספות סוטה (לד א ד"ה עודם) בשם הירושלמי.

[31]  ויקרא (יח, כה).

[32] ויקרא (כו, ד-ו).

[33] ויקרא (כו, יט-כ).

[34] ויקרא (כו, לא-לג).

[35] ויקרא (כו, לה).

[36] ויקרא (כו, מב).

[37] יחזקאל (לו).