יציאה לטיול מסוכן

יציאה לטיול מסוכן

בטיולים בארץ ישראל, פעמים רבות יוצאים למקום מדבר וללא שביל מסומן , ועוד מוסיפים על כך גלישה וסנפלינג. נשאלת השאלה האם הדבר מותר מבחינה הלכתית, ובאלו תנאים?

הרב יהודה הלוי עמיחי | אב-אלול תשנ"ז גליון 18

 

א. חשיבות הטיול בארץ ישראל

הקב"ה מצווה את אברהם בבואו לארץ ישראל (בראשית יג יז):

קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה, כי לך אתננה.

מתוך כך אומרת הגמ' (ב"ב ק ע"א) שההליכה היא מקנייני שבילי הארץ, וכדי שתהא נוחה לבניו להיכבש לפניהם.

חז"ל אמרו (כתובות קיא ע"ב):

כל המהלך ד' אמות בא"י - מובטח לו שהוא בן עוה"ב, שנאמר "נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה".

על מטרת הטיול אפשר ללמוד מהשאלה המופיעה בספר תורה לשמה (סי' תיח): האם מותר לאדם שגר בצפת לילך בשעת גידול פירות למקום מסויים בא"י שבו גדלים פירות מיוחדים, ולשבות שם מספר ימים כדי לאכול מהפירות, משום חיבוב ארץ ישראל? וז"ל:

גם לפי מידת חסידים לית בהא פקפוק וחשש, דכן מצינו בגמרא (עירובין ל ע"א)... שהיו הולכין רבי יוחנן וסיעת מרחמוהי, מאה רבנן, ממקום למקום כדי לאכול פירות מתוקים וטובים. וכל הליכתם בשביל זה, שכן מוכח מן הלשון, ובוודאי הם היו מכוונים בזה בשביל חיבוב ארץ ישראל, לאכול מפירות המתוקים וחשובים שלה, וכוונתם לשם שמים, והנה ודאי כולם היו חסידים וקדושים. נמצא דבר זה הוא משנת חסידים, ולית ביה פקפוק. ולכן מאחר שגם אתה השואל כוונתך לשם שמים, בשביל חיבוב ארץ ישראל ולהודות לד' על הארץ ופירותיה הטובים, לך אכול בשמחה, והכל הולך אחר כוונת הלב.

למדנו מדברי הרב יוסף חיים זיע"א, שהתירו טיול בא"י אפילו כשיכול להיגרם מיעוט בתורה, כאשר הכוונה היא ליתר חביבות א"י, אבל אין מצוה סתמית של טיול בארץ ישראל (אא"כ יש טיולים שעיקרם להוכחת בעלות על הארץ, אולם לא בשאלה זו אנו עוסקים).

 

ב. חובת השמירה מסכנות

התורה מצווה אותנו להישמר מסכנות ומכשולות, באומרה "השמר לך ושמור נפשך מאד" (דברים ד ט). למרות שפסוק זה עוסק בדברים רוחניים, כמבואר בהמשכו "פן תשכח את הדברים אשר ראו עניך". הרמב"ם (הל' רוצח פי"א ה"ד) למד מפסוק זה גם לענין שמירת הגוף, וז"ל:

וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מצוות עשה להסירו ולהישמר ממנו ולהיזהר בדבר יפה יפה, שנאמר: "השמר לך ושמור נפשך". ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצוות עשה ועבר על "לא תשים דמים".

וכבר הקשה המנ"ח (מצוה תקמו, ובקומץ המנחה), כיצד למד הרמב"ם חובת שמירת הגוף כמצוות עשה מהנאמר "השמר לך" בשמירת הנפש? וכן שאל המהרש"א (ברכות לב ע"ב). ועיין תשובת התורה תמימה (דברים פרק ד אות טז).

אולם עדיין הסבר זה צריך עיון, שהרי הפסוק מדבר על זכירת מעמד הר סיני ולא על שמירת הגוף.

אולי אפשר להסביר את הדבר על פי באר הגולה (סי' תכז ס"ק ע), בנמקו מדוע יש להיזהר ולהישמר, וז"ל:

נלע"ד הטעם שהזהירה התורה על שמירת הנפש, הוא מהטעם שהקב"ה ברא את העולם בחסדו, להטיב לנבראים שיכירו גדולתו ולעבוד עבודתו בקיום מצוותיו ותורתו, כמו שאמר הכתוב "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו", וליתן להם שכר טוב בעמלם. והמסכן עצמו, כאילו מואס ברצון בוראו, ואינו רוצה לא בעבודתו ולא במתן שכרו; ואין לך זלזול ואפקירותא יותר מזה; ולשומעים ינעם.

א"כ מובן שכשם שאנו צריכים לשמור את נפשותינו לזכור תמיד את מעמד הר סיני, קבלת התורה המצוות והשכר הטוב, כן אנו צריכים לשמור גופנו לקיים רצון הקב"ה ולקבל שכר בעולם.

 

ג. חובת הזהירות מדאורייתא או מדרבנן

לשון הרמב"ם (הל' רוצח פי"א ה"ד) היא:

וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מצוות עשה להסירו ולהישמר ממנו ולהיזהר בדבר יפה יפה, שנאמר "השמר לך ושמור נפשך".

ומדבריו משמע שהחובה להישמר מסכנות היא מדיני תורה,  ולכן הזכיר מצוות עשה. לעומת זאת הוסיף הרמב"ם (שם ה"ה):

הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות, וכל העובר עליהן ואמר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך או איני מקפיד על כך - מכין אותו מכת מרדות.

מכך שהרמב"ם הזכיר "אמרו חכמים" משמע שהצווי הוא מדרבנן. אמנם בבאר הגולה (סי' תכז ס"ק ע) הביא שייתכן שהאיסור הוא מדאורייתא, אלא שאין לוקים עליו אלא מכת מרדות, וכן הביא בעין זוכר (מערכת הלמ"ד אות יט) בשם תבואות שור, שהרמב"ם נוקט לשון "אסרו חכמים" על כל דבר שאינו מפורש בתורה, אבל איסורו מהתורה. בכל אופן מפשטות לשון הרמב"ם נראה שיש שוני בין סוגי הסכנות.

על איסור ההסתכנות יש מקום להקשות, שהרי בנימוק "שומר פתאים ד'",  התירו חז"ל להסתכן בדברים מסוימים, כגון: הקזת דם אפילו בזמן שכוכב מאדים שולט (שבת קכט ע"ב), שהוא עת סכנה (וע"ע נדה מה ע"א). 

אלא שיש לחלק בין שני סוגי סכנות: דברים שהסכנה שבהם ידועה וברורה, כגון קיר נטוי וגשר רעוע - על כך דן הרמב"ם בדבריו הראשונים (ה"ד), ובהם מי שאינו נזהר עובר על לא תעשה. אולם דברים שאינם סכנה ברורה, אלא יתכן שיש בכך סכנה, ובייחוד אם הסכנה היא רק בדברים שחז"ל גילו לנו, באלו אין מכין אותו אלא מכת מרדות מדרבנן (ה"ה), ובהם חז"ל הורונו "שומר פתאים ד'". (ע"ע אגרות משה חו"מ ח"ב סי' עו, שם אריה סי' כז ד"ה אך).

ומ"מ אנו למדים שחובת הזהירות מפני מכשולות וסכנות ידועות ומפורסמות הוא מדין תורה לכו"ע.

 

ד. הסתכנות בטיול

ישנם דברים מסוימים שהתירו להסתכן בעבורם, כגון לפרנסת משפחתו של אדם, וכן מבואר בגמ' (ב"מ קיא ע"ב) שהפסוק (דברים כד טו) "ואליו הוא נושא את נפשו" מלמדנו שהשכיר מסתכן בעלייתו על עצים למסוק זתים ולגדור תמרים.

 ונשאלת השאלה א"כ עד כמה התירו להסתכן בטיול.

 מרן הרב קוק זצ"ל כתב לבנו הגרצ"י הכהן קוק זצ"ל באגרת (אגרות הראי"ה ח"ג סי' תתנב, עמ' קלב):

על דבר עצם ההליכה לטייל במקום שיש אפילו חשש רחוק של סכנה ח"ו, כבר גיליתי את דעתי כמדומה באיזה ממכתבנו, שאינה מהראוי.

וביאר את הדברים על פי השוואת הבבלי (מו"ק יד ע"א) והירושלמי (מו"ק פ"ג ה"א): הירושלמי אומר שלדעת רבי יהודה אסור לפרש לים הגדול, וביאר הפנ"מ שהוא משום הסכנה, והבבלי הסביר שהיוצא לשוט בעולם ולראותו לכו"ע אסור. מהשוואת סוגיות הבבלי והירושלמי הוכיח הרב קוק זצ"ל שאסור לצאת לטיול בכל מקום שיש בו חשש סכנה, אע"פ שלסחורה או להרווחה מותר לסכן עצמו כדרך שהאומנים עושים.

 לכאורה יש להקשות על דבריו, שהרי הראב"ד סובר, שדעת רבי יהודה האוסרת לשוט היא כשיוצא מא"י לחו"ל, אבל לא מפני הסכנה שבנסיעה במדינת הים (הובא ברא"ש מו"ק פ"ג סי' א). והק"נ (אות ג) הסיק מכאן שלדעת הראב"ד אין איסור להסתכן במדינת הים או בארץ ישראל אלא אם כן עוזב את ארץ ישראל, והרא"ש כתב שדעת הראב"ד היא כמבואר בירושלמי. ולכאורה, לפי דברי הרב קוק זצ"ל, הרי שמתוך השואת הבבלי והירושלמי עולה שר"י אוסר לשוט בכל מקום סכנה ולאו דווקא ביציאה מארץ ישראל? אלא שכבר הגר"א (או"ח סי' תקלא סעי' ד) כתב על דברי הרא"ש: "וצ"ע דבירושלמי משמע להיפך.... משמע דר"י מיירי שלא בחו"ל, והטעם כמו שכתב דאסור לפרוש לים הגדול משום סכנה". ובדמשק אליעזר (סי' תקלא ס"ק ח) הביא שדעת הגר"א להלכה היא שאסור ללכת במדינת הים על מנת לטייל משום הסכנה.

העולה - שדעת מרן הרב קוק זצ"ל היא כדעת הגר"א בביאור הירושלמי.

על פי מסקנת הדברים הוסיף הרב קוק זצ"ל (שם):

ונראה לענ"ד דהוא הדין בכל מקום שיש בו חשש סכנה, אפילו בדרך מיעוט ורחוק מאד.

כדברים אלו כתב בשו"ת "שם אריה" (יו"ד סי' כז, הובא בדרכ"ת סי' קטז ס"ק נב; וע"ע באבני נזר או"ח ח"א סי' לט אות ד).

לעומת השיטות הללו כתב באגרות משה (או"ח ח"ב סי' נט ד"ה ומדוייק) שבחשש רחוק מותר לאדם לצאת אפילו לטיול. ונשאלת השאלה מדוע לדעתו הותר לאדם לצאת לטיול במקום שהחשש הוא רחוק?

נראה שהאגר"מ סובר כפשטות הראב"ד, הרא"ש, הטור והב"י (או"ח סי' תקלא), שהירושלמי (מו"ק פ"ג ה"א), האוסר לטייל הוא ביציאה מארץ ישראל לחוץ לארץ, אבל טיול ממדינת הים למדינת הים - מותר (עי' משנ"ב סי' תקלא ס"ק יד).

נראה שגם לשיטות האוסרות לצאת לטיול כאשר ישנו חשש מסויים, אפשר להתיר כאשר הדרכים מסודרות, מתוקנות ומתוחזקות, ואין ליסטים וחיות רעות מצויות, והרי ההולך בהם הוא כהולכי דרכים ולא כהולכי מדבריות. וכידוע בני אשכנז וצרפת אינם מברכים "הגומל" כאשר הולכים בדרכים מעיר לעיר, ולדעתם רק להולכי מדבריות, ששכיחים בהם חיות וליסטים, תיקנו לברך, אולם הולכי דרכים אינם צריכים לברך. לעומתם, בני ספרד, מדמים הולכי דרכים להולכי מדבריות, ולכן אפילו בין עיר לעיר הם מברכים (עי' טור ושו"ע סי' ריט סעי' ז). ובערוה"ש (סעי' י) הוסיף שלא שמענו בימינו מי שיברך ברכת הגומל אפילו בנסיעות ארוכות. ועל פי דברינו אלו, אם אין דרך מסודרת, או שהממונים על כך אסרו לילך שם, אין זה בהגדרת הולכי דרכים, אלא חוזר למצב של הולכי מדבריות, וחוזר האיסור לטייל באותם המקומות. ואולי הרב קוק זצ"ל התייחס לטיולים שאינם בדרך מסודרת ומתוקנת ונחשבים כהולכי מדבריות, ואילו הגר"מ פיינשטיין זצ"ל איירי בדרכים מקובלות ומתוקנות.

נראה שהאיסור לעבור תחת קיר נטוי (ר"ה טז ע"ב, תענית כ ע"ב), שחז"ל אמרו שאפילו אם עושים לו נס ולא נפל, בכל אופן מנכין לו מזכויותיו - הוא כאשר הסכנה בפנינו, ואין אנו יודעים מתי יפול הקיר  או הגשר הרעוע, ולכן אסרו כל הסתכנות, אבל בדבר שאם ייעשה כהלכתו אין בו חשש סכנה, מדוע שנחשוש שמא כעת ייווצר מצב של סכנה, ולכן העושה כן לא מוגדר כמכניס עצמו לסכנה, כגון: נהיגה ברכב או טיסה במטוס. שהרי רבו העושים, ומיעוט דמיעוט ניזוקים. ואינו נחשב קיר נטוי, אלא כאשר ישנה סכנה מוחשית בפנינו, אבל אם הולך תחת קיר נטוי והוא מוגן כך שלא יינזק, אין איסור. אולם אם אין יודעים כיצד לעשות פעולות אלו, ברור שהם נחשבים כנכנסים לסכנה וכעוברים תחת קיר נטוי.

 

ה. סיכום

1. הטיול צריך להעשות על מנת לחזק את חיבתה של ארץ ישראל.

2. נחלקו האחרונים אם מותר לאדם ללכת לטיול במקום סכנה הרים וגבעות.

3. יש מקום להתיר ללכת לטיולים בשבילים מוכרים ומסודרים, על פי הנחיות.

4. ההולך במקום שאינו מסומן ומוגדר עובר על לא תעשה מהתורה.

5. נחלקו האחרונים אם מותר לאדם לעשות גלישת צוקים (סנפלינג).

6. יש צד היתר לבצע גלישה רק על פי הנחיות והוראות מוסמכות. כל שינוי מההנחיות וההוראות גורם לעבור על "השמר לך ושמור נפשך".