משום יישוב ארץ ישראל - בעצי שבעת המינים

משום יישוב ארץ ישראל - בעצי שבעת המינים

במאמרנו נברר את הגדר של: "משום יישוב ארץ ישראל", במה שקשור לנטיעת עצים, ונוכיח שהוא תקף רק לגבי עצים משבעת המינים שנשתבחה בהם א"י

הרב יהודה זולדן | תשע"ג

 

ישנן הלכות רבות שהם יחודיות לארץ ישראל ולא נוהגות בחוץ לארץ. בנוסף עליהם מצאנו מספר הלכות, שלא רק שהם מתקיימות רק בארץ ישראל, אלא שכל תקנתם היא "משום יישוב ארץ ישראל". מטרת הענין היא להרבות ולפתח את יישוב עם ישראל בארץ ישראל, ובעיקר בהלכות ובתקנות הנוגעות לבנין בתים ולנטיעת עצים. כך הגדיר הרב צבי יהודה קוק בהערותיו לדעת כהן (עמ' תמט) את ההלכות שנאמר בהם "משום יישוב ארץ ישראל":

הפירוש הוא שטעמו של אותו הדין הוא כדי לגרום ולהרבות על ידו יישוב ארץ ישראל, וענין יישוב ארץ ישראל שם הוא בתור תולדה שצריכה להימשך מתוך קיום אותו הדין, ולא בתור סיבה שהיא בעצמה גורמת ומחייבת אותו.

במאמרנו נברר את הגדר של: "משום יישוב ארץ ישראל", במה שקשור לנטיעת עצים, ונוכיח שהוא תקף רק לגבי עצים משבעת המינים שנשתבחה בהם א"י. (באשר לשימוש בנימוק זה במה שקשור לבנין בתים בא"י, בעז"ה במאמר אחר).

 

עצי המערכה

 

בגמ' נאמר (תמיד כט ע"א):

כל העצים כשרים למערכה, חוץ משל זית ושל גפן. אבל באלו היו רגילים במורביות של תאנה של אגוז ושל עץ שמן.

ושם בע"ב מובאת ברייתא בה נאמר: "ר' אליעזר מוסיף אף של מייש ושל אלון ושל דקל ושל חרוב". באשר לסיבת פסולם של הזית והגפן, נאמר בגמ' שם: "מאי טעמא? רב פפא אמר: משום דקטרי. רב אחא בר יעקב אמר: משום יישוב ארץ ישראל".

על כך שואלת הגמ' שם:

למאן דאמר משום יישוב ארץ ישראל, דקל מי לית ליה משום יישוב ארץ ישראל?! אלא מאי אית לך למימר - בתאנה דלא עבידא פירא. דקל נמי בדלא עביד פירא.

כך פסק הרמב"ם (הל' איסורי מזבח פ"ז ה"ג):

כל העצים החדשים כשרים למערכה. ולא היו מביאין משל זית ולא משל גפן משום יישוב ארץ ישראל. ובאלו היו רגילין במורביות של תאנה של חדשים שאינן בייישוב ובשל אגוז ובשל עץ שמן.

הכסף משנה (לרמב"ם שם) גורס בדברי הרמב"ם "של תאנים חרשים" ומסביר שזו כוונת הגמ' המעמידה בעץ שאינו עושה פירות - עצים שגדלים ביערים. המשנה למלך (לרמב"ם שם) מאריך לפרש את סוגיית הגמ', ודיונו הוא, האם רב אחא מסכים עקרונית עם דברי רב פפא, ומוסיף נימוק נוסף, או שהוא חולק עליו. במהלך דבריו הוא כותב שהנימוק "משום יישוב ארץ ישראל", שייך רק באילנות שנשתבחה בהם ארץ ישראל. ומוכיח זאת מכך שהגמ' שאלה רק על דקל האם אין בו משום יישוב ארץ ישראל, ולא שאלה על חרוב, למשל. כך גם הוא מדקדק בדברי הרמב"ם שכתב על תאנה של חרשים שאינה ביישוב ולא כתב כך גם על אגוז ועץ שמן, ומכאן שמגבלה זו לא שייכת לגביהם, ואף אגוז "שהוא ביישוב" דהיינו עם פירות, יקחו מעצו למערכה. רק באשר לאילנות שהם משבעת המינים מתייחס הנימוק "משום יישוב ארץ ישראל". יוצא אם כן שמעצי שבעת המינים לא לקחו למערכה משום יישוב ארץ ישראל, ומעצים אחרים לקחו, ובתנאי שהם לא מעלים עשן או שאינם מתפוררים. מכאן נוכל ללמוד שהמושג משום יישוב ארץ ישראל באשר לנטיעות, הוא רק ביחס לשבעת המינים.

 

שטף נהר זיתיו

 

נאמר במסכת בבא מציעא (ק ע"ב - קא ע"א):

שטף נהר זיתיו ונתנם לתוך שדה חבירו; זה אומר זיתי גדלו וזה אומר ארצי גדלה - יחלוקו... תנא: אמר הלה זיתיי אני נוטל, אין שומעין לו. מאי טעמא? אמר ר' יוחנן: משום יישוב ארץ ישראל. אמר ר' ירמיה: כגון דא צריכא רבה.

מפרש רש"י: צריכא רבה - שאם לא פרשה ר' יוחנן לא היינו אומרים אותה מסברא. הרמב"ם (הלכות שכנים פ"ד ה"י) פוסק כשיטת ר' יוחנן:

שטף נהר זיתיו ושתלם בתוך שדה חבירו ואמר הלה זיתי אני נוטל - אין שומעין לו משום יישוב הארץ, אלא יעמדו במקומן.

יש לשים לב שהמקרה בגמרא וברמב"ם הואבזית, ועליו נאמר "משום יישוב א"י". הרמב"ם כתב באופן סתמי משום יישוב הארץ, ולא כתב כדברי ר' יוחנן משום יישוב ארץ ישראל. אכן הכסף משנה שם כותב שכוונת הרמב"ם היא גם כן לארץ ישראל. כך גם פסק בטור (חו"מ סי' קסח). ובשולחן ערוך (חו"מ שם סעי' א) כתב מפורש שהדין נוהג בארץ ישראל. בבאר הגולה (לשו"ע שם) ציין שמקור דברי השולחן ערוך הם דברי הרמב"ם (ע"ע בסמ"ע שם ס"ק ג ובערוך השולחן שם שכתבו ארץ ישראל).

אך האור שמח (לרמב"ם הל' שכנים שם) כותב שכוונת הרמב"ם היא גם לחוץ לארץ, מקום שישראלים מצויים בו. לפיו כוונת הגמ' "משום יישוב ארץ ישראל" בא לשלול מקומות בחו"ל בהם אין יושבים יהודים. הוא מוכיח מלשון הרמב"ם (שם) ש"משום יישוב הארץ", הכונה לכל מקום בחוץ לארץ בו גרים יהודים. הרמב"ם שם פוסק שאם לוקח רוצה לבנות בית בקרקע, ובן המצר רוצה לזרוע שם זרעים - הלוקח זוכה משום יישוב הארץ, ואין שם דין דינא דבר מצרא. לפיו ברור ששם אין הכוונה דווקא לארץ ישראל. הוא מציין שהבנה כזאת בפשט הגמרא שם לענין "שטף נהר זיתיו", מצינו בשיטה מקובצת לבבא מציעא שם, בשם הרמ"ך הכותב שבחו"ל אין שומעין לו, מפני שראוי לבנות שם בתים שנאמר: "בנו בתים ונטעו כרמים" (ירמיהו כט, ה) ואולי דווקא בבבל, וכמו שמצינו שעשו בבל כארץ ישראל לבהמה דקה (ב"ק פ ע"א). וממשיך להסביר האור שמח:

כפי הנראה סבר (הרמ"ך) שבעת שהיתה ארץ ישראל ביד ישראל ואז היו מצווים כל ישראל להיות בארץ ישראל, בזה אמרו דבחו"ל שומעין לו אם בא לעקור זיתיו, אבל השתא בגלות, דכתיב "בנו בתים" וכו', בזה גם בחו"ל הדין כן, וכמו שמצאנו בעשר תקנות של יהושע דנוהגין אף בחו"ל כמ"ש בסוף מרובה (בבא קמא פ ע"א - פא ע"א). סוף דבר כוונת רבינו (הרמב"ם) ודאי כן הוא.

על דברי האור שמח, הן בהבנת הרמב"ם והן בהבנת הרמ"ך, יש להעיר:

1. הרמב"ם בהל' שכנים (פי"ד ה"א) פסק את הגמ' בב"מ (קח ע"ב), ושם לא נזכר כלל יישוב א"י.

2. לפי פרשנים אחרים, כגון הרא"ש (ב"מ פ"ט סי' סג), גם הגמ' בב"מ (קח ע"ב) עוסקת בשאלה שעניינה הוא משום יישוב א"י. כך הבינו גם הרש"ש (לב"מ קא ע"ב) ובשו"ת מהר"ש מוהליבר (סי' יט).

3. הרמ"ך (בשטמ"ק שם) כתב את דבריו כהשערה, וסיים בצ"ע.

4. אין הכרח לדמות דין איסור גידול בהמה דקה, שזהו איננו דין ייחודי לא"י לפי רוב הפוסקים, לבין נידוננו. כך גם באשר לכל תקנות יהושע בין נון.

5. אין הכרח שדין זה נוהג רק כשא"י ביד ישראל. הנימוק "משום יישוב א"י" לא מותנה לכאורה בריבונות (אם כי עי' תוי"ט ב"ב פ"ב מ"ז).

 

יורד לשדה חבירו

 

בהמשך הגמ' בבא מציעא (קא ע"א) נאמר:

איתמר" היורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשות ואמר לו עצי ואבני אני נוטל - רב נחמן אמר: שומעין לו. רב ששת אמר: אין שומעין לו... מאי הוה עלה? אמר ר' יעקב אמר ר' יוחנן: בבית - שומעין לו, בשדה - אין שומעין לו. מאי טעמא? משום יישוב ארץ ישראל. איכא דאמרי: משום כחשא דארעא. מאי בינייהו? איכא בינייהו חוצה לארץ.

רש"י (שם) מפרש שהיורד לשדה חבירו הכונה היא למי שנטע בלא רשות וכעת רוצה לקחת נטיעותיו.

הרמב"ם (הל' גזלה ואבידה פ"י ה"ט) פוסק ביורד לתוך חורבתו של חבירו כאיכא דאמרי, מפני שמכחיש את הקרקע, וכן פוסק ביחס ליורד לשדה חבירו (שם ה"ד- ה"ה).

בעל מרכבת המשנה שואל מדוע ביחס לשטף נהר זיתיו פסק הרמב"ם (הל' שכנים פ"ד ה"י) שאין לבעל הזיתים ליטול את עציו משום יישוב ארץ ישראל, ואילו בדין יורד לשדה חבירו פסק הרמב"ם (הל' גזלה ואבידה פ"י ה"ה, ה"ט) שאין שומעים לו מפני שמכחיש את הקרקע, ולא כטעם השני שמופיע בגמרא - משום יישוב ארץ ישראל. יושם לב לכך שבשתי הסוגיות, המביא את הנימוקים הוא ר' יוחנן שהיה ראש הישיבה בארץ ישראל. שאלת בעל מרכבת המשנה יכולה להישאל על ר' יוחנן עצמו: מדוע בשטף נהר זיתיו אמר רק את הנימוק משום יישוב ארץ ישראל, ואילו ביורד לשדה חבירו הביא שני נימוקים, משום יישוב ארץ ישראל ומשום שמכחיש את הקרקע? התוספות (ב"מ קא ע"ב ד"ה בשדה וע"ע בבא מציעא קט ע"א תוס' ד"ה אין) כותבים שבשטף נהר זיתיו לא שייך הנימוק שמכחיש את הקרקע מאחר שהוא לא נטע את הזית בידיו, אלא הנהר שטף והביאו למקומו החדש. ובחוץ לארץ, שם לא שייך הנימוק משום יישוב ארץ ישראל, מתקיים הטעם משום שמכחיש את הקרקע. כדברי התוס' מופיע גם בתוס' הרא"ש שם (עי' בהערות המהדיר שם הערה קלו).

אכן הראב"ד (הל' גזלה ואבידה פ"י ה"ה) משיג על דברי הרמב"ם הללו, ומוסיף גם בענין זה את השיקול של מצוות יישוב ארץ ישראל:

אמר לו בעל השדה עקור אילנך ולך שומעין לו - אמר אברהם: נראה לי שאין אומרים כך בארץ ישראל,מפני יישוב ארץ ישראל. וכן אם אמר הנוטע, הריני עוקר אילני - אין שומעין לו, כמו שכתב הוא, ואפילו בחוץ לארץ,מפני שמכחיש את הקרקע; וזה מוסיף הוא, דאית ליה נמי משום יישוב ארץ ישראל.

מדברי הראב"ד עולה שאם מדובר בארץ ישראל, אין עוקרים את הנטיעות כלל, גם על פי בקשת בעל השדה, משום יישוב ארץ ישראל. הכסף משנה שם מעיר שהרמב"ם איננו מקבל זאת, אלא אם כן בעל השדה רוצה בכך. אך אם שווה יותר לזרעים מנטיעות, מאחר שמדובר בשדה שאינה עשויה ליטע, אין זו טענה. גם המגדל עז שם מעיר שהרמב"ם פסק כפשט דברי הגמרא בבבא מציעא (שם), ואין מקור לדברי הראב"ד.

נראה להסביר את שיטת הרמב"ם ב"שטף נהר זיתיו", ו"ביורד לשדה חבירו" על פי דברי בעל המשנה למלך בהל' איסורי מזבח (פ"ז ה"ג) שציינו לעיל, ובדרך זו גם את השגת הראב"ד.

 

יש לשים לב שמלבד ההבדל שציין התוס' בין המקרים, בשטף נהר מדובר דוקא על עץ זית ולא על כל האילנות. לעומת זאת ביורד לשדה חבירו ונטע, מדובר על כל האילנות. עפ"י דברי המשנה למלך, זית הוא משבעת המינים, ורק לגביו שייך המושג יישוב ארץ ישראל. אשר על כן ר' יוחנן הדגיש דווקא את הנימוק "משום יישוב ארץ ישראל", וכך גם פסק הרמב"ם. ולפי דברינו לעיל כוונתו לנימוק זה, על אף שכתב בלשון כללית משום יישוב הארץ. אך ביורד לשדה חבירו, מדובר על כלל העצים ואשר על כן ציין ר' יוחנן שני נימוקים: משום יישוב ארץ ישראל, ומשום כחשא דארעא. כונתו לומר שאם נטעו עץ משבעת המינים אזי אין לעוקרו, משום יישוב ארץ ישראל, ונימוק זה תקף כמובן רק בארץ ישראל. אך אם אין מדובר על עץ משבעת המינים, אלא על סתם אילן, בין בארץ ובין בחו"ל, אין לעקרו ללא הסכמת בעל הקרקע. הרמב"ם הציג את ההלכה כפי שהיא מופיעה בגמרא, בסתם אילן, ולכן ציין את הנימוק שמכחיש את הקרקע.

 

אכן הראב"ד בהשגתו לא בא לחלוק על הרמב"ם, אלא הדגיש שאם מדובר בארץ ישראל, אזי מצטרף נימוק נוסף משום יישוב ארץ ישראל. אלא שלפי הסברנו על פי דברי המשנה למלך זהו רק אם מדובר במין משבעת המינים. כמו כן לשיטת הראב"ד גם בהסכמת בעל הקרקע אין ליטול בארץ ישראל משום יישוב ארץ ישראל, ויש לדון מה תהיה עמדת הרמב"ם בענין. הרמב"ם (הל' גזילה ואבידה פ"י ה"ה) כתב שבהסכמת בעל הקרקע יכול הוא לעקור את אילנותיו, אך זהו רק לפי הנימוק של הכחשת הקרקע. לעומת זאת בהל' שכנים (פ"ד ה"י), כשהרמב"ם פסק שאין רשות לבעל הזית לעקרם משום יישוב ארץ ישראל, הוא לא העלה לדיון כלל מה יהיה הדין אם בעל הקרקע מסכים שבעל הזית יקח את זיתיו. באבן האזל (הל' שכנים שם) כותב שגם במקרה זה יחלקו הרמב"ם והראב"ד באותה  מחלוקת, ולפיו יוצא שהרמב"ם יסבור שבהסכמת בעל הקרקע יוכל בעל הזית לקחת את זיתיו. כך אכן נפסק בטור ובשולחן ערוך (חו"מ סי' קסח סעי' א). בבית יוסף (שם) כתב שהלכה זו נלמדה מכך שבגמ' נידון המקרה שבעל הזיתים רוצה ליטול ולא נאמר באופן כללי שאין עוקרים זיתים בארץ ישראל, ומכאן שאם בעל הקרקע מסכים יכול ליטלם. כמו כן אין להכריח את בעל הקרקע ליטע, ואם הוא איננו מעונין בזיתים יכול הוא לאפשר לבעל הזית ללוקחם. וע"ע (שם) סמ"ע (ס"ק ה), באר הגולה (ס"ק ח) ובהגר"א (שם ס"ק ו).

 

לענ"ד אין הכרח לומר כך, ולפחות בדעת הרמב"ם שלא כתב זאת במפורש. הנימוק "משום יישוב ארץ ישראל", בא לבטא את מחויבותם של כולם, כולל בעל הזית ובעל הקרקע, ליישובה של ארץ ישראל, וזה איננו תלוי ברצונו של אף אחד. כשהדיון הוא סביב הכחשת הקרקע, אזי יכול בעל הקרקע לוותר לבעל העצים, ולאפשר לו ליטול את עציו, על אף שקרקעו תוכחש. הגמ' הציגה את המקרה שבעל הזית רוצה ליטלם, מאחר שסוף סוף אילו זיתיו שלו, והוא רוצה לשתלם חזרה במקומם, ועל כך חידשה הברייתא שאסור. אך לבעל הקרקע אין כל טענה, ורצונו האישי לא משנה כאן, בשל המחויבות ליישובה של ארץ ישראל. כך התייחס הרמב"ן (שבת קל ע"ב) לסוגית קנין בית בארץ ישראל בשבת מנכרי משום יישוב ארץ ישראל. סיבת ההיתר היא מפני שיש כאן מאבק ציבורי-כללי על ארץ ישראל, על אף שמדובר בקנין פרטי בין שני אנשים. כך ניתן להבין גם מדברי הראי"ה קוק בספר חזון הגאולה (עמ' לב-לג) בהתייחסו לסוגייתנו (אם כי הוא מציין בדבריו את פסק השולחן ערוך ולא את הרמב"ם):

והנה יקר להם עץ אחד שנתוסף במטעי הארץ, עד שנפסקה ההלכה בבבא מציעא (קא ע"א), שאם שטף נהר זיתיו ושתלן בתוך שדה חבירו, בארץ ישראל אסור לעקור אותם, שמאחר שניטע עץ בארץ ישראל חסו שלא להחריבו, וכן הוא להלכה בשולחן ערוך (חושן משפט סי' קסח סעי' א), אלא נותן לו דמי זיתיו כמו שעומדים לנטיעה, ובלבד שלא תגע יד למעט את יישוב ארץ ישראל... הרי שגם בחלקים קטנים של ענייני היישוב נקבעו הלכות לכל הדורות כדי לחזק את יישוב הארץ.

(וע"ע בהערת הרב צבי יהודה קוק לדעת כהן עמ' תמט-תנ).

           

לדברינו על פי המשנה למלך, דין זה הוא בזית ובמינים האחרים משבעת המינים, משום שרק לגביהם שייך הנימוק משום יישוב ארץ ישראל (וע"ע בשו"ת דובב מישרים ח"ג סי' קכא).