עקירת עצים לצורך ציבורי

עקירת עצים לצורך ציבורי

ישנם מקרים בודדים שהתורה מתירה עקירת עצים- שאינם מניבים כראוי, שענפיו משמשים כקורות, שעץ אחד מזיק לעץ אחר, וכן כאשר ישנה תחרות בין שני עצים. האם עקירת עצים מותרת גם לצורך מקומם?

הרב יהודה הלוי עמיחי | תשע"ג

 א.  עקירת עצים

הגמ' (ב"ק צא ע"ב- צב ע"א) מביאה את מימרתו של רב:

"דיקלא דטען קבא אסור למקצציה".

על מימרא זו שואלת הגמ' הרי למדנו שגפן העושה רבע קב אסור לקצוץ?! ומתרצת הגמ' שגפן בגלל חשיבותה אפילו רבע קב אין לקצוץ, לעומת זאת בתמרים חשיבותם רק אם מניבים קב אסור לקצוץ. מכאן שהותרה עקירת עצים שאינם מניבים כראוי. התר נוסף לעקירת עצים אומר רבינא:

אם היה מעולה בדמים (דמיו יקרים לבנין יותר משבח פרותיו) מותר.

כאשר ישנה תועלת בענפי העץ כקורות יותר מהפרות עצמם, מותר לקצוץ את העץ.

הגמרא מוסיפה עוד דוגמאות משמואל ורב חסדא שהתירו עקירת עצים, כגון שעץ אחד מזיק לעץ אחר, על ידי נתינת טעם של עץ אחד בשני, וכן כאשר ישנה תחרות בין שני עצים, אפשר לעקור את העץ ששווה פחות.

 

ב. עקירת עצים לצורך מקומם

ממהלך הגמ' שהתירו עקירת עצים כאשר גופם יקר יותר מהפרות, למד הרא"ש (פ"ח סי' טו) שאפילו אם היה צריך רק למקומו של האילן ג"כ יכול לכרותו.

תוס' (ברכות לו ע"ב ד"ה אין) הביאו כדוגמאות למקרים  שמותר לעקור עצים, רק בשני מקרים; א. כשאין העץ מניב קב פרות ב. כאשר שווי הקורות גדול משווי הפרות.  ולא הביא ציור שלישי שצריך

למקומו,  מכאן הוכיח בשו"ת בית יעקב (סי' קמ) שבעלי התוס' חולקים על דעת הרא"ש המתיר לכרות עץ בצריך למקומו. אולם כבר דחו את דבריו בשו"ת בנין ציון (ח"א סי' סא) וחת"ס (יו"ד סי' קב) מכל וכל, שהרי התוס' הביאו את ההיתרים המופיעים בש"ס, ואילו התרו של הרא"ש איננו מופיע בש"ס אלא נלמד מדברי הגמרא, ולכן כשתוס' מציין מקרים מותרים בעקירה הוא הביא את דברי הגמרא המפורשים, וכמו כן איננו מביא את הציורים ששמואל ורב חסדא התירו עקירה, מכיוון שאינם מפורשים בגמרא. אולם להלכה גם בעלי התוס' מסכימים לדעת הרא"ש שבצריך למקומו מותר לעקור.

הרמב"ם (הלכות מלכים פ"ו ה"ח) הביא את  המקרים המותרים בעקירה, אמנם לא הזכיר את הדין כשצריך למקומו, אולם הטעים את סיבת ההיתר, וכתב: "לא אסרה תורה אלא דרך השחתה" דהיינו כל מקום שאיננו דרך השחתה אפשר לעקור, ולכן אם נעשה לתועלת אחרת כגון שמזיק לאילנות אחרים או בשדה אחרים, אין זו דרך השחתה ויכול לעקרו, ונראה שכן הוא הדין כאשר צריך למקומו

איננו עושה דרך השחתה, ולכן הדבר מותר.

על פי דברי הגמ' פסקו מספר אחרונים להתיר עקירת עצים, בצמח צדק (סי' מא) התיר לעקור עץ אגוזים ששורשיו חדרו והזיקו לגפן, וכמו כן התיר להחליף עץ אגוזים בגפן, מכיוון שהגפן היא תועלתית יותר, ורווחיה גדולים יותר, וכן הט"ז (ס"ק ו) התיר על פי דברי הרא"ש לקצוץ אילנות לצורך בניית בית, ועיין עוד בדרכ"ת (סי' קטז ס"ק נא ד"ה ומ"ש הפ"תש לעיין).

 

ג. מהו צורך המקום

לדעות שבצריך למקומו התירו, יש לבחון האם רק כשצריך את המקום לצרכי בניה ומגורים התירו או גם לצורך הנאות צדדיות התירו עקירת עצים?

מדברי הגמ'  (ב"ק צא ע"ב) שהתירה כריתת עצים לעשיית מצור,  והשאלה העומדת לדיון היא איזה

עץ יש לכרות, האם עץ פרי או עץ סרק, ועל  כך דרשה הגמ'  שיש לקחת את העץ ששווי הוא פחות, למרות שהוא עץ פרי ולא עץ סרק, מכאן שאין לעקור עצים סתם, אלא לצורך מיוחד כעשיית מצור, וכן מדברי הגמ' (בב"ת כו ע"א) שהתירו כריתת עצים להרחקת נזקים מהגפנים, מכאן אנו לומדים שרק לצרכים חיוניים ודאיים התירו עקירת עצים, אולם לא מצאנו היתר לכרות עצים לצרכים שאינם חיוניים, ולכן מובנים דברי החוות יאיר (סי' קצה) שכתב שהתירו של הרא"ש בצריך למקומו היינו שרוצה לבנות שם או לתקן לו במקומו דבר הנצרך לו, דהיינו תועלת גדולה מהמקום עצמו, משא"כ להרחיב חצירו ולצורך טיול ותוספת אור לא התיר הרא"ש, וכן הביא במשאת משה (יו"ד סי' לז) ובשאילת יעב"ץ (ח"א סי' עו(. בבית יצחק (סי' ) לא התיר לעשות בית קרור מכיון שהקלו לעקור עצי פרי רק לדירת מגורים.

יסוד זה עולה גם מדברי התו' (בב"ת כו ע"א ד"ה אנא) שהקשה מדוע רבא בר רב חנן לא רצה לקוץ

עצים הרי שמואל אמר לאריסו (ב"ק צא ע"א) לקוץ את התמרים שמכחישים את הגפן, ונתנו טעם בגפן, ותרץ התו' ששמואל התיר רק כאשר היו התמרים מכחישים יותר מדי את הגפנים, עד כדי כך שהרגישו בתמרים טעם גפנים, אבל הכחשה פחותה, שלא מורגש טעם פרי אחד בשני, איננה מתירה לעקור.

ונראה שכשאין רווח כספי גדול, או נזק כספי גדול - אין לעקור, וכמו כן כל צורך שתלוי בדעת בני

אדם,  איננו מתיר לעקור עצים בעבורו, וזה נחשב דרך השחתה, רק בדבר שלכו"ע הנזק הכספי הוא

גדול אפשר להקל,  וא"כ בודאי שלצורך הרווחה אין להתיר עקירת עצים. (וע"ע דרכ"ת ד"ה ומ"ש

הפת"ש מתשובת).

 

ד. עקירה במקום שהצורך מסופק

בנידון שאנו עוסקים בו, כביש חוצה ישראל, תתעורר השאלה האם המדינה שהפקיעה את הקרקעות

יכולה כעת לעקור את הפרדסים הנטועים  בתוואי הכביש, האם גם זה כלול במושג "צריך למקומו", שמא אין זה אלא להרווחה ולטיול שלא התירו עקירת עצים משום כך.  (האדם שהפקיעו ממנו את הקרקע איננו צד כעת בשאלה זו, אלא לגבי הציבור שהפקיע האם יכול לעקור כעת את עצי הפרי). אפילו אם נקבל את הדעה שכל צורך מתיר עקירת עצים, ואפילו להוווחה בעלמא, עדיין עלינו לברר שהרי בשאלת הכביש נחלקו דעות המומחים, יש האומרים שהכביש הוא דבר הכרחי ויש הסוברים שאפשר לפתור את הבעיות בדרכים אחרות, ולכאורה לפנינו מצב של ספק האם יש הכרח בעשיית הכביש, והאם ישנה תועלת מוחלטת בעשייתו. והשאלה היא האם בספק צריך למקומו מותר לעקור עצים?

החת"ס (סי' קב ד"ה והנלע"ד) הקשה מדוע התורה כתבה (דברים כ, כ) "רק עץ אשר תדע כי לא עץ

מאכל הוא אותו תשחית" ולכאורה מדוע התורה הזכירה "אשר תדע" הרי ברור שרק לאחר ידיעה יקצצו. החת"ס תרץ שלענין בל תשחית אסרה תורה אפילו ספיקא, ואפילו מי שלפי אומדנא שלו יקבל  עבור העצים יותר מהפרות, והו"א  שכיון שהדבר מסופק אין כאן איסור השחתה, והדבר יהא מותר, קמ"ל "אשר תדע" שצריכה להיות ידיעה ברורה שלקורות עדיף.

העולה שבנידון דידן הרי זה ספק האם התועלת בעקירה היא ודאית, והצורך לעקירה הוא ודאי, וא"כ לכאורה יש לאסור עקירת העצים.

 

ה. סכנה בעקירה

יש אחרונים שכתבו שאפילו אם אנו מכריעים שכאשר אדם צריך למקומו של האילן או כאשר העצים עדיפים ברווחים מהפרות - מותר לקצצו, בכו"א עדיין יש בכך סכנה, וכן משמע ברמב"ן (בב"ת כו ע"א) שהביא הסבר מדוע כאשר לרבא בר רב חנן היו דקלים סמוך לגפני רב יוסף והזיקו לכרם, ולאחר פניית רב יוסף שיקצצם, אמר לו רבר"ח לרב יוסף שיקצוץ בעצמו, מכיוון שלדעתו אמנם מותר לקוץ אבל אין זה מדרכי החסידות, יסוד זה נלמד גם מדברי הגמ' (ב"ק צא ע"ב) לאחר שהובאו דברי רב המתיר לקוץ עץ שאיננו עושה פרות הובאה מימרתו של רב חנינא:

לא שכיב שיבחת ברי אלא דקץ תאינתא בלא זמנה.

ולכאורה שיבחת לא היה רשע, שהרי נלקח קודם זמנו רק בגלל עקירת עצים, ומדוע נענש על כך, אלא נראה שאמנם היה מותר לו לעקור מכיוון שהעץ לא עשה מספיק פרות, בכו"א אין בכך מידת חסידות, ולכן שיבחת למעלתו לא היה צריך לעקור את העץ, ומשום כך הוא נענש. בצואת ר' יהודה החסיד (אות מד, מה)  נכתב, שאין לקוץ אילן עושה פרי, וכבר העיר הגר"ר מרגליות זצ"ל (מקור חסד אות סב) שאיסור קציצת עצי פרי הוא דין פשוט בש"ס ומדוע רבי יהודה החסיד חזר עליו בצוואתו? אלא שחידושו של רבי יהודה החסיד הוא  במקרה שמותר לקצוץ את האילן על פי ההלכה, כגון שאיננו עושה פרי או שדמי העץ גבוהים מדמי הפרות בכו"א אין זה ממידת חסידות לקצוץ. וכן כתב בשו"ת שאילת יעבץ (סי' עו(, והט"ז (סי' קטז ס"ק ו), עיין עינים למשפט (ב"ת כו ע"א אות כ), שמירת הגוף והנפש (סי' רנ סעי' ד הערה ה).

 

לפי הסבר זה ברור שלכתחילה ממידת חסידות יש להימנע מסלילת הכביש דבר שיגרום לעקירת עצי פרי.

 

ו. העברת עצים עם הגוש

לכאורה ישנה עצה להעביר את העצים עם גוש העפר, שהרי לענין שנות ערלה אין מונים להם ערלה מחדש, וא"כ שמא אין בכך איסור בל תשחית.

ואמנם השאילת יעב"ץ (ח"א סי' עו) כתב שאם עוקרים עץ עם גושו לא עוברים באיסור בל תשחית. והחת"ס (יו"ד סי' קב) האריך להוכיח שלא כדברי השאילת יעב"ץ, אלא שהעברה בגוש היא לחומרא ולא לקולא, דהיינו כאשר מותרת העברת עצים לצורך מקומו וכדו' אזי יש לעשות זאת עם גוש, שהרי קציצה היא השחתה גדולה יותר מאשר העברה עם גוש, ועלינו להשתדל להמנע מהשחתת עצים. אולם אין העברה בגוש מונעת את איסור בל תשחית, דהיינו לא התירו העברה בגוש ללא צורך. ומשום כך מדויק בגמ' (ב"ק צב ע"א) ששמואל אמר שיביאו לו עץ עם שורשיו, דהיינו כיון שמותר להעביר את העץ, בגלל ההפסד הכספי בכו"א יש להביא את העץ בגושו.

העולה שאם יש איסור לעקור עצים מדיני בל תשחית אפילו בגוש יש לאסור את העברה.

 

ז. צרכי המלך

אפשרות להתיר עקירת עצים לצורך סלילת הכביש היא לכאורה על פי דברי הרמב"ם (הל' מלכים

פ"ה ה"ג):

"ופורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו, ודרך המלך אין לה שיעור, אלא כפי מה שהוא צריך, ואינו מעקם הדרכים מפני כרמו של זה או מפני שדהו של זה, אלא הולך בשדה ועושה מלחמתו".

מתוך שהרמב"ם הוסיף על דברי המשנה (סנהדרין כ ע"ב) את היסוד של עקירת כרמים ושדות משמע שאין איסור בל תשחית כשהדבר כלול בצרכי המלך.

אולם  עלינו לברר תחילה באילו צרכים התירו למלך לעקור שדות וכרמים, מדברי הרמב"ם ברור הוא שההיתר נובע בשביל עשיית מלחמתו, וכפי שכתב בסוף ההלכה "ועושה מלחמתו" משמע שרק לצרכי מלחמה התירו הפקעת רכוש הפרט, ואפילו לפי שיטת רש"י (סנהדרין כ ע"ב, ב"ק ע ע"א) שעקירה המותרת היא לצורך שדהו, היינו לצורך כבוד המלך שלא יצטרך לעקם את הדרך, ויוכל ללכת בדרך ישרה, אולם לא מצינו סתם הפקעה לרווחת הציבור. אמנם הגמ' (ב"ק קיג ע"ב) מביאה את מימרתו של שמואל שאם מלך עקר דקלים ועשה מהם גשר מותר לעבור עליו (רמב"ם גזלה ואבדה פ"ה הי"ח(, אולם גם מכך אין ראיה שמותר למלך לעקרו עצים לכתחילה, וכמו כן שמא איירי במלך גוי, ועוד שמא הדקל כבר לא מניב פרות.

לכן נראה שמדיני המלך וצרכיו קשה מאד להתיר עקירת עצים.

 

ח. צרכי העיר ומצווה

האפשרות להתיר עקירת עצים לצורך עשיית הכביש היא על פי דברי המשנה (בב"ת כד ע"ב) אומרת:

"מרחיקין את האילן מן העיר עשרים וחמש אמה, ובחרוב ובשקמה חמשים אמה, אבא שאול אומר כל אילן סרק חמישים אמה, אם העיר קדמה קוצץ ואינו נותן דמים, ואם אילן קדם קוצץ ונותן דמים, ספק זה  קדם וספק זה קדם קוצץ ואינו נותן דמים".

עולא מעמיד את המשנה לא מדיני נזיקין אלא משום נוי העיר, ותפארתה של ארץ ישראל (רש"י, רמב"ן, רשב"א, נמו"י, טור סי' קנה). ביד רמ"ה (סי' צה) חולק וסובר שהדין חל גם בחו"ל, ביישוב שרובו ישראל, כיון שלדעתו השטח הפנוי נדרש לצרכי העיר, ולא משום נוייה. ונשאלת השאלה מדוע התירו את קציצת האילנות משום נוי העיר, הרי יש בכך איסור בל תשחית האסור מדין תורה? ועוד יש להוסיף ולשאול מדוע במקום שהאילן קדם לעיר ג"כ מותר לקצוץ, וכי מה חטא בעל האילן שקדם ונטע במקום שאין עדיין עיר, ובייחוד שבדיני בור שנינו שאם האילן קדם לבור לא יקצוץ (ב"ת כה ע"ב)?

נראה שלמרות האיסור לקצוץ אילנות  הרי שלצורך מצווה הותר, וכפי שכתב בפנים יפות (דברים כ,

יט) שלצורך מזבח או סוכה מותר לקוץ, ובשו"ת דברי חיים (ח"ב יו"ד סי' נז) התיר לעקור אילנות עושי פרי לאנשי מקום הרוצים לעשות להדר ולהרחיב את בנין המקווה. על פי זה מבואר מה שהקשה הרד"ק (מלכים א, ו, כג) כיצד עשה שלמה שני כרובים עצי שמן, הרי אסור לקצוץ עצי פרי, ותרץ שקצץ עצים ישנים שאינם עושים פרי, אולם אם נבאר שלצורך מצווה אין קושיא כלל שהרי היה בדבר לנאות את בית אלוקינו. (ע"ע דרכ"ת סי' קטז ס"ק נא ד"ה ועיין בס' פנים), ועיין במל"מ (הל' אסורי מזבח פ"ז ה"ג סד"ה כל) שהביא סברא זו בשם הספר באר שבע.

לכן נראה שהתירו קציצת אילנות ליד העיר משום נוי העיר בארץ ישראל, שזה מצרכי מצוות יישוב הארץ, ולכן דינו כדין צרכי מצווה שמתירים בעבורה לקוץ אילנות. לפי רוב הראשונים ההתר הוא משום יישוב ארץ ישראל ולכן בחו"ל אין להתיר, לעומת זאת לדעת היד רמה ההתר נובע מכך שנוי העיר נחשב להיות כצרכי רבים, והם כצרכי מצוה, עיין בריב"ש (סי' שצ ד"ה ונשוב) חת"ס (יו"ד ח"ב סי' רכ ד"ה ודעת הרא"ש, רמד ד"ה ואמנם עיקר), ולכן התיר עקירת עצים אפילו בחו"ל.

 

לפי יסוד זה קציצת אילנות שבאה  לתועלת היישוב בארץ ישראל מותרת. כמו כן כאשר הרבים

הכריעו שאלו הם צרכיהם הרי שכעת אין כבר יותר ספק בכך אלא הוא כלול בצרכי העיר שבא"י

אפשר לעקור עצים בעבורה.

 

ט. שבעת המינים - יישוב הארץ

לכאורה יש להקשות על דברינו שכל דבר שהוא לטובת יישוב הארץ מותר לעקור בעבורו עצים מדברי הגמ' (תמיד כט ע"ב)  שלא התירו לקוץ עצי גפן וזית למזבח, ולכאורה אם זה דבר מצווה א"כ היה צריך להתיר לקוץ?

ונראה להסביר על פי דברי הגמ' (תמיד כט ע"ב) שאיסור הבאת גפן ותאנה למזבח נובע ממצות יישוב הארץ, וכתב בשאילת יעבץ (ח"א סי' עו) שיש לחלק בין איסורי בל תשחית שהוא חל על כל עצי הפרי, ולעומת זאת משום יישוב הארץ אסרו רק עקירת עצים שהם משבעת המינים, כיון שעיקר יישוב הארץ הוא בעצים שהשתבחה בהם ארץ ישראל, וכפי שכתב המפרש (תמיד כט ע"ב ד"ה אלא מאי טעם), לכן ישנה הקפדה יתרה משום יישוב הארץ שלא לעקור עצים משבעת המינים אפילו לצורך מצווה, ואילו השחתת עצים שהיא איסור כללי הרי שאין בעקירתם למזבח דרך השחתה  -התירו חכמים לעקור.

על מעשהו של שלמה שכרת עצי שמן לכרובים לא יקשה הרי אין לעקור משבעת המינים, מכיוון שעצי השמן אינם עצי הזית, שהרי נאמר בפסוק (עזרא ) "צאו ההרה והביא עלי זית ועלי עץ שמן" משמע ששמן וזית אלו שני עצים, והרד"ק  (מלכים א, ו, כג) אומר שעץ שמן הוא מין ארז שעושים ממנו זפת, ועיין ברמב"ם (איסורי מזבח פ"ז ה"ג) שהזכיר עץ שמן וביארו המפרשים עץ ארז.

 

לפי הדברים שהגענו אליהם נראה שעצים משבעת המינים אסורים בעקירה,  לא משום איסור בל תשחית אלא בגלל יישוב הארץ, ואילו שאר המינים מותרים בעקירה כיון שזה נעשה לצורכי רבים, שיש בהם פן של צרכי מצווה.

 

י. העברה בגוש ויישוב הארץ

לכאורה ישנה עצה להעביר את העצים עם גוש העפר, ואפילו עצים שמשבעת המינים אפשר יהא

להעבירם, שהרי לא יפחת יישוב הארץ על ידי פעולה זו.

הגמ' (ב"מ קא ע"א) אומרת שעץ זית שנעקר מאדמת הראשון וניטע בגבולו של השני, אין לעקור את

העץ ולהחזירו לראשון,  משום יישוב ארץ ישראל. ולכאורה מדוע שלא יוציאו את העץ עם שורשיו ואדמתו ויעבירו חזרה למקומו הראשון? ונראה להסביר שאמנם לעניין מנין שנות ערלה כל שעובר עם הגוש אין למנות לו שנות ערלה חדשות, אולם עצם העברת העץ והוצאתו ממקומו גורמת לנזק זמני, כגון שאין אפשרות לגדל במקום בתקופה מסוימת, וכן בתקופה מסוימת במקום זה לא יהיו עצים, ולכן אסרו משום יישוב הארץ. [רוב הראשונים סוברים שזהו דין רק בא"י, אבל יש בראשונים שסוברים שיש בכך הכחשת קרקע של ישראל, ואפילו בחו"ל אין להוציא את העץ ממקומו החדש, רמ"ך (שיטמ"ק ב"מ קא ע"א ד"ה ולענין(, מאירי (ב"מ ק ע"ב),דרישה (קסח), או"ש (שכנים פ"ד ה"י)]. אמנם אם העץ עדיין לא הושרש במקום השני אפשר לעקור (ריטב"א ב"ק קא ע"א), שהרי לא היה בקרקע אלא במקום שמירה אולם אם הוא כבר השתרש בקרקע, כל מעבר ממעט ביישוב ארץ ישראל.

העולה שאין העברה בגוש מתירה להעביר עצים משבעת המינים, משום חביבות ארץ ישראל.

 

יא. סברות להקל בעקירת שבעת המינים

נראה שאפשר להביא שתי סברות להקל בהעקירת עצים משבעת המינים.

1.  שמא אם המלכות מכריעה שעשיית דרך היא מוסיפה יישוב הארץ, א"כ יש מקום לסברא שבנידון זה מותר לעקור עצים משום יישוב הארץ, וכשם שהגמ' (ב"ת צ ע"ב) אומרת שאסור להוציא פרות שיש בהם חיי נפש לחו"ל, בכו"א כאשר הדבר לטובת היישוב יש שהקלו בהכי, וכן מצינו שהמתירים מכירת קרקעות לצרכי שביעית סברו שיש בכך יישוב הארץ, לכן כאשר הדבר נעשה לתועלת ביישוב הארץ לכאורה אפשר להקל בעקירת עצי פרי ואפילו משבעת המינים.

2. סברא נוספת שאפשר להקל בעקירת עצי גפן וזית היא  שבעצים למזבח אנו אומרים שאם יתירו הרי יוכחדו כל עצי הזית או הגפן בארץ ישראל שהרי הדבר הוא בלתי גבולי, כל זמן שהמזבח קיים יעקרו עצי גפן וזית מהארץ, דבר שיביא בסופו של דבר להכחדת המינים הללו מארץ ישראל, ואילו בנידון דידן הרי שלא יעקרו כל עצי הגפן והזית אלא העצים שהם בתוואי הכביש, אין חשש משום יישוב הארץ.

למרות שהבאנו סברות להקל, משום חומרת וחביבות יישוב ארץ ישראל נראה שאין להקל לעקור

אפילו עצים משבעת המינים אלא א"כ יועברו בגוש.

 

סיכום

1.  על פי דעת החת"ס (יו"ד סי' קב)  שאפילו במקום שמותרת עקירת עצים יש להשתדל להעביר בגוש, א"כ גם בנידון זה יש להשתדל לעקור בגוש.

2. עץ שאי אפשר לעקרו בגושו, אפשר לעקרו בלא גוש ככל עקירה לצרכי מצווה שהותרה.

3. עצים משבעת המינים יש לחייב לעקור רק בגוש ולהעבירם למקום אחר.