המפגש שבחורבן

המפגש שבחורבן

מדוע בזמן חורבן המקדש, שנחרב בגין מעשיהם המקולקלים של ישראל באותו דור שלא עשו ישראל רצונו של הקב"ה, נמצאו הכרובים 'מעורין זה בזה', מציאות המורה על מצב בו ישראל עושים רצונו של הקב"ה?

הרב נתנאל אוירבך | אב תש"פ

חיבת הקב"ה את ישראל בחורבן

באחד התיאורים בעת חורבן בית המקדש מתוארים הכרובים: "בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה, הוציאון לשוק ואמרו: ישראל הללו שברכתן ברכה וקללתן קללה, יעסקו בדברים הללו? מיד הזילום, שנאמר כָּל מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי רָאוּ עֶרְוָתָהּ".

תיאור זה מהווה פליאה גדולה, כפי שיתבאר לקמן:

בדברי הבבלי בבא בתרא (צט ע"א) מתוארת סתירת פסוקים בנוגע לעמידת הכרובים: "כיצד הן עומדין... פניהם איש אל אחיו, הא כתיב ופניהם לבית? לא קשיא: כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום".

כלומר, בזמן בו ישראל עושים רצונו של הקב"ה, מתבטא הדבר בכרובים המפנים פניהם זה לזה להורות על החיבה שרוחש הקב"ה לישראל בעת כזו. ברם, בעת בה אין ישראל עושים רצונו של הקב"ה, הרי שהדבר מתבטא בעמידת הכרובים שפניהם לבית ולא זה לזה.

מכאן נובעת הפליאה - מדוע בזמן חורבן המקדש, שנחרב בגין מעשיהם המקולקלים של ישראל באותו דור שלא עשו ישראל רצונו של הקב"ה, נמצאו הכרובים 'מעורין זה בזה', מציאות המורה על מצב בו ישראל עושים רצונו של הקב"ה?

פליאה זו התפלא גם הרב יוסף מיגאש (שיטה מקובצת, בבא בתרא צט ע"א) ויישב: "זה שהיו מעורים זה בזה כזכר עם נקבה, בשעה שישראל עולים לרגל בלבד הוא נס להראות חיבת ישראל לפני המקום כחיבת זכר עם נקבה. אבל בשאר ימות השנה לא היו מעורים. ובשעה שנכנסו להיכל נמי היו מעורים במעשה נס כמו שהיו מעורים שעולים לרגל, להראות לעכו"ם מה הייתה חיבת ישראל לפני המקום".

לדבריו, עמידת הכרובים באופן ש'פְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו' הייתה רק בשעה שהיו ישראל עולים לרגל, כדברי הבבלי יומא (נד ע"א): "בשעה שהיו ישראל עולין לרגל, מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה".

אולם, מציאות זו של מעמד הכרובים הייתה רק בזמן הרגלים, אך בשאר ימות השנה לא היו מעורים זה בזה, אלא בזמן של חורבן המקדש עשה הקב"ה נס להראות חיבתו לישראל לעיני העמים. ונשאלת השאלה, איזו תועלת יש בנס זה להראות לעמים את חיבת הקב"ה לישראל אף בשעת החורבן, הרי ידע הקב"ה מראש שהעמים יזלזלו בראותם זאת, כפי שהעיד הכתוב "כָּל מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי רָאוּ עֶרְוָתָהּ"?

נראה שבדבריו אלו של הר"י מיגאש טמון יסוד גדול בקשר בין הקב"ה לישראל.

דרכו של עולם היא שאוהב האב את בנו וחפץ בטובתו. לכן, גם בעתות בהן נצרך האב להוכיח ולהעניש את בנו כדי להחזירו למוטב, טמונה אהבתו הגדולה בקרבו ומתעצמת לנוכח מעשיו, אלא שמדין חינוך צריך האב לכבוש את רחמיו ואהבתו ולהוכיח את בנו במטרה שהדבר ייטיב עימו.

כך גם ביחס שבין הקב"ה וישראל. גם בעתות בהן נצרך הקב"ה להוכיח ולהעניש את ישראל בגין מעשיהם הרעים, מ"מ גוברת באותה העת אהבתו להם, כדברי הכתוב (משלי ג, יב): "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה". לכן, דווקא בעת שנצרך הקב"ה להחריב את המקדש בגין מעשיהם של ישראל, עשה נס להראות לעמים את חיבתו לישראל שנשארה בעינה גם במצב בו נאלץ להענישם כדי להחזירם למוטב.

בכך יובנו דברי הר"י מיגאש: 'להראות לעכו"ם מה הייתה חיבת ישראל לפני המקום'. אכן, ידוע ידע הקב"ה שבראות הגויים את הכרובים בצורה שכזו יזלזלו בישראל, אך כוונתו בכך הייתה לגלות את חיבתו החבויה לישראל גם במציאות של עונש וחורבן.

על אהבת הקב"ה את ישראל גם בימי החורבן, יש ללמוד מדברי חז"ל (ירושלמי ברכות פ"ב ה"ד) המבארים שביום החורבן נולד משיח בן דוד, מציאות המורה על האמור לעיל, אהבת הקב"ה את ישראל לא התרופפה בימי החורבן, אלא התעצמה עוד יותר בימים קשים אלו עד כדי כך שמתוך הצרה ניכרת האהבה בהמצאת הגאולה בלידת משיח בן דוד.

ט' באב כזמן התוועדות

לאור הדברים האמורים ניתן יהיה להבין את המורכבות של יום החורבן, ט' באב - מצד אחד יום זה הוא יום אבל על חורבן המקדשות בישראל, אך מאידך הכתוב קראו מועד.

יש להבין את עניינו של מועד. הימים הטובים הפרוסים במשך השנה כולה נקראים מועדים, כלשון הכתוב: (ויקרא כג, מד):  "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי ה' אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". ללשון מועד יש ב' פירושים - זמן והתוועדות. מקום ההתוועדות של הקב"ה עם משה במשכן היה מבין הכרובים, "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים" (שמות כה, כב). המילה 'וְנוֹעַדְתִּי' מבטאת את שני הפירושים הנ"ל, הן את עיתוי הזמן והן את ההתוועדות בין הקב"ה למשה, כדברי רש"י (שם): "כשאקבע מועד לך לדבר עמך, אותו מקום אקבע למועד שאבוא שם לדבר אליך".

ואכן, בימים הטובים המכונים 'מועדים' ישנה חיבה יתירה בין הקב"ה לישראל, דבר שהתבטא בכך שהיו "מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה".

לא בכדי נבחרו דווקא הכרובים לסמל את תודעת חיבת הקב"ה לישראל, שהרי מסמלים הם הכרובים את ההתוועדות בין הקב"ה לעמו דרך משה, כאמור.

ואלו הם דברי המהר"ל (חידושי אגדות, מכות כג ע"א) המבאר את דברי חז"ל "כל המבזה את המועדות כאילו עובד עבודת כוכבים" - "דבר זה מבואר, כי המועד הוקבע שיהיו חוגגין אל ה' יתברך ועובדים עבודתו יתברך, והוא נקרא מועד מלשון ונועדתי לך. כי השנים שהם מתחברים ומתוועדים יחד נקרא מועד, וכן הרגל הוא שיהיה ה' יתברך מתוועד עם עמו ומתחבר להם. ומי שמבזה את המועדות כאילו אינו רוצה בחיבור הזה, ומתדבק באחר. ולכך אמרו, כשהיו ישראל עולים לרגל היו מגביהין להם הפרוכת והיו מראים להם, כי עלייתם לרגל הוא עצם החיבור שנקרא מועד, ולפיכך אז היו מראים להם זה. ולכך אמר המבזה את המועדות ולא אמר המבזה הרגלים כלישנא דקרא".

ההתוועדות שבין הקב"ה לישראל מגיעה לשיא במועדים, "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה'" (שמות כג, יז), מפגש המורה על חיבה שבגינה משתנה מציאות הכרובים 'וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו'.

יתכן לראות במעשה זה של גלילת הפרוכת מעל הכרובים מעשה המסמל את החיבה האמורה.

בימות החול עלול האדם לשקוע בעיסוקיו החומריים ובכך נוצרת לעיתים מחיצת ברזל המפסיקה בינו לבין הקב"ה, מחיצה המבטאת את פגימת הקשר בין האדם העסוק בגשמיות לבין הרוחניות.

אולם, ימי הרגלים הפרוסים על מהלך השנה באים המה להסיר מחיצה זו, ליצור ולחזק את הקשר בין האדם לבין בוראו, דבר שהובע ע"י גלילת הפרוכת וחשיפת הכרובים המעורים זה בזה, כאשר בגלילת הפרוכת ישנו ביטוי להסרת המחיצה המבדילה בין ישראל להקב"ה בימי החולין.

ניתן להמשיך בכיוון זה ולהבין את הפסוק אותו הביאו חז"ל בדרשתם הנ"ל: "כל המבזה את המועדים כאילו עובד עבודה זרה, דכתיב אלהי מסכה לא תעשה לך". המבזה את המועדות משים חיץ בינו לבין הקב"ה, מטיל הוא מסכה העוטה את פניו מלזכות לראות את 'פְּנֵי הָאָדֹן ה''. לכך הובא פסוק זה המדבר אודות עבודה זרה הגוררת את האדם לחוסר קשר בינו לבוראו המשול למסכה המהווה חיץ.

בזאת נבין את עניינו של ט' באב הקרוי מועד:

כאמור, גם בעת החורבן המהווה עונש של הקב"ה על מעשיהם של ישראל, עדיין לא סרה אהבתו את ישראל, דבר שהתבטא במצב הכרובים שהיו מעורים זה בזה וביום זה נולד משיח בן דוד.

ביטויים אלו לחיבת הקב"ה גם בעת כזו מהווים בחינת 'מועד' מלשון זמן להתוועדות, זמן המורה על הקשר שבין הקב"ה לבניו על אף היותם נענשים מאיתו.

לאור זאת נשכיל שאין סתירה בין האבל על החורבן לבין קריאת היום כמועד, שהרי דווקא מחמת שיום זה הוא יום החורבן, מ"מ מתוכו מתגלית החיבה בין הקב"ה לישראל.

חיבה פורצת גבולות

לאור האמור בעניינו של ט' באב, שדווקא מתוך האבל והצער על החורבן מבצבצת ועולה לה שמחת המועדים וחיזוק החיבה בין הקב"ה לישראל, יובן לנו הקשר בין פרשיות השבוע לבין המצרים. פרשת פנחס, חלה בדרך כלל לפני ימי בין המצרים או בשבת הראשונה של ימים אלו, כאשר בפרשה זו מצויים הציוויים על המועדים שהם כ"א ימי שמחה, כנגד כ"א ימים שבין י"ז בתמוז לט' באב. בכך נוצר קשר בין המועדים לבין ימי האבילות על החורבן, כאשר ימי האבילות מבטאים אף הם את החיבה והקשר בין ישראל להקב"ה, כפי שמבטאים זאת המועדים.

ניתן להעמיק ברעיון זה יותר:

בזמן שהמקדש היה עומד על תילו היה הקב"ה משרה שכינתו ומתייחד עם ישראל במקום הקודש, מבין שני הכרובים, כפי שהתבאר. זקוק היה האדם לבוא ולהיראות לפני ה' בימי המועדים כדי לקבל את ההארה ממקום הקודש ולקחתה עימו אל מקומו.

אולם, לאחר חורבן המקדש בו נחסרה השכינה ממקום המקדש מ"מ מצויה היא בכל מקום, כדברי הבבלי ברכות (ו ע"א): "מנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עימו, שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך".

זהו הביאור העמוק בתיאור המעשה שהובא לעיל בהוצאת הכרובים ע"י הגויים לשוק - אמנם מחשבתם הייתה ללעוג על ישראל כפי שהעיד הכתוב "כָּל מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי רָאוּ עֶרְוָתָהּ", אך מחשבת הקב"ה בכך הייתה להורות שגם לאחר החורבן מתוועד הוא עם בניו בכל המקומות שיזכירו שמו, מחשבה שהתבטאה בהוצאת הכרובים, מקום המבטא את החיבה שבינו לבניו, אל החוץ מעבר למקום המצומצם שבמקדש.

זוהי כוונת הבבלי ברכות (ח ע"א): "מיום שחרב בית המקדש, אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד" - הכרובים שהיו מונחים על ארון הברית שסימל את התורה, מצויים עתה בכל מקום בו נישא קול התורה, ד' אמות של הלכה