הזית

הזית

הזית הוא אחד משבעת המינים בהם נשתבחה ארץ ישראל. אילנו הוא היפה מבין המינים.

הרה"ג דב לנדא שליט"א | כסליו תשע"ד

הזית הוא אחד משבעת המינים בהם נשתבחה ארץ ישראל (דברים ח, ח). אילנו הוא היפה מבין המינים (פי' ר' עובדיה מברטנורה בכורים פ"ג מ"ג). הזיתים משמשים לתעשיית שמן זית, והאמת היא שכשהתורה משתבחת בפרי הזית - בשמן שלה היא משתבחת, ככתוב "זית שמן". אולם הזיתים משמשים גם למאכל, בעיקר כשהם כבושים.

כמה דברים נאמרו בשבחם של הזיתים; בין הדברים אנו מוצאים שישראל נמשלו לזית. דבר זה נאמר לשבח (מנחות נג ע"ב). על הרואה זיתים בחלום נאמרו דברים (ברכות נז ע"א): אם רואה זיתים קטנים - פרה ורבה ועסקיו מצליחים כזיתים וזאת כשרואה בחלומו את פרי הזיתים. אבל אם רואה את עצי הזית - יהיו לו בנים מרובים, שנאמר (תהילים קכח. ג,) "בניך כשתילי זיתים". יש אומרים שהרואה זיתים בחלום - שם טוב יוצא לו, שנאמר (ירמיה יא, טז.): "זית רענן יפה תואר קרא ה' שמך".

לעומת המעלות הטמונות בפרי הזית מוצאים אנו חסרון, והוא אשר למדנו במס' הוריות יג: ת"ר חמשה דברים משכחים את הלימוד: האוכל ממה שאוכל עכבר וממה שאוכל חתול, והאוכל לב של בהמה והרגיל בזיתים וכו'. וכשם שהזית משכח לימוד של שבעים שנה כך שמן זית משיב לימוד של שבעים שנה.

ומדוע אכן הזית משכח את הלימוד? תשובה לזאת נותן לנו רבנו בחיי עה"פ ותצא דינה (בראשית לד, א) שידוע שכל האילנות יש להם לב כשחותכים אותם, אבל אילן זית - אין לו לב. ואולי מפני זה טבע הפרי משכח הלימוד ומטמטם הלב.

על אף האמור שהזית משכח את הלימוד אנו רואים יראים ושלמים אוכלים את הזיתים. ולכאורה הדבר היה צריך לעורר אצלנו תמיהה רבתי על מה באמת סומכים ואוכלים זיתים? הרי נאמרו דברים חמורים על שכחת הלימוד? בפרקי אבות (פ"ג מ"ח) אמר ר' דוסתאי בר ינאי משום רבי מאיר כל השוכח דבר אחד ממשנתו, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו. במס' יומא (לח ע"ב) אמר ר' אלעזר: כל המשכח דבר מתלמודו גורם גלות לבניו, שנאמר (הושע ד. ו) "ותשכח תורת א'להיך, אשכח בניך גם אני". ר' אבהו אמר: מורידין אותו מגדולתו, שנאמר (שם) "כי אתה הדעת מאסת, ואמאסך מכהן לי"; (ועי' בשו"ת יביע אומר ח"ב יו"ד סי' ח ושו"ת דבר יהושע סי' לה).

ואולי סומכים הם על דברי הגאון רבי יעקב עמדין, שכתב בהגהותיו למס' הוריות, שכל האמור הוא דווקא בזיתים חיים, משא"כ בכבושים. יש כאלה ששורים את הזיתים קודם אכילתן בשמן זית, מאחר ובגמ' בהוריות, מובא, ששמן זית מזכיר את הלימוד.

המגן אברהם (סי' קע ס"ק יט) כתב בעניין דברים המשכחים את הלימוד מהאדם, כגון זיתים וכיו"ב, "אין זה אלא בעם הארץ. אבל האוכלים בכוונה, כנודע, מוסיפים לו זכירה. כי הוא מתקן אותה". ובכף החיים (סי' קנ"ז ס"ק כז) כתב: "כשאוכלם יכוון א"ל אלקי"ם מצפ"ץ שהם

גימ' זי"ת". ועי' בספר בני יששכר (מאמרי חדשי כסלו טבת, מאמר ד אות טו), ובספר תשואות חן (ליקוטים דף קטז).

 

זית מר וחריף

מוזכר בתורה (בראשית ח, יא) שלאחר המבול באה היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה, וגו'. ודרש על זה רבי ירמיה בן אלעזר (עירובין יח ע"ב) אמרה היונה לפני הקב"ה: רבונו של עולם! יהיו מזונותי מרורין כזית ומסורין בידך, ואל יהיו מתוקין כדבש ותלויין ביד בשר ודם. דרשתו נלמדת מגז"ש מהכתוב "עלה זית טרף" וכתוב (משלי ל, ח) "הטריפני לחם חקי". תוספות סוברים שהפרי כשלעצמו אינו מר ורק האילן של הזית הנקרא גם הוא זית - הוא מר, כמו"ש (שמות טו, כה) "ויורהו ה' עץ", ודורשים שעץ זה - עץ זית היה, שאין לך מר באילנות כמו זית.

ובמס' פסחים (לו ע"א) כתבו מפורשות שפרי הזית אינו מר, מאידך הש"ך (יו"ד סי' צו ס"ק כ) כתב בפשיטות שפרי הזית הוא מר. מקור נוסף לכך שפרי הזית הינו מר מוצאים אנו בשו"ע (או"ח סי' תמז סעיף ח) נפסק: "זיתים שנזהרו לחתכם בסכין חדשה, אפילו לא נזהרו לכבשם בקדירה חדשה, אם אינה בת יומא - מותרת לכולי עלמא". וכתב ע"ז המגן אברהם (ס"ק לח): "אבל אם הסכין ישן - אפילו אינו בן יומו אסור, דחריף הוא, ואפילו קודם שנכבשו, דלא כשלטי גיבורים ואיסור והיתר שכתבו דוקא שנחתכו אחר שנכבשו אז הוי חריפי'...".

הרש"ש ז"ל בהגהותיו על דברי המדרש (דברים פרשה ז אות ב) מה השמן הזה תחילתו מתוק וסופו מר - אף דברי תורה וכו', הקשה מדברי המדרש אלה על תוספות וצטט לדברי המ"א. הגר"ר מרגליות ז"ל בספר ונפש חיה מצטט את דברי התוספתא (בבא מציעא פ"ב ה"ח), אם אדם מצא מגרפות וקרדומות לא יחתוך בהם צנון וזית. ומפרש שם המגן אברהם שהוא משום שהחריפות מקלקלת את הקרדום.

דרשה נוספת דרשו חז"ל בעניין עלה הזית המר בסנדרין (כד ע"א), עה"כ "ויאמר אלה שני בני היצהר העומדים... ושנים זיתים עליה" (זכריה ד) אמר רבי יצחק: "אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, שנוחין זה לזה בהלכה כשמן זית. "ושנים זיתים עליה" - אלו תלמידי חכמים שבבבל, שמרורין זה לזה בהלכה כזית".

 

הרכבה בזית

בירושלמי כלאיים (פ"א ה"ז) אמרו: אין מרכיבין זיתים ברכב של תמרה מפני שהוא אילן באילן, ואסור להרכיב אילן באילן משום איסור כלאיים. ושואל רבי יודן: האם אין דברים הללו חולקים על דברי רבי לוי שהיה אומר עה"פ (תהילים קכח, ג.): "אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך בניך כשתילי זיתים" - מה זיתים אין בהם הרכבה - אף בניך לא יהא בהן פסולת (כלומר מברייתא זו שאסרה הרכבת זיתים בתמרים משמע שיש הרכבה בזיתים, והיא עושה פירות אחרים גרועים, שאם לא כן מדוע מרכיבים) ומשיבים ששונה הדבר כאן, שהוא תוחב

את היחור של הזיתים ברכה של תמרה, מפני שעתיד התמרה למתק את הזיתים ולשם כך גם עושים את ההרכבה.

בפרדס יוסף (נח ח יא) הביא בשם רביד הזהב פי' מדוע היונה הביאה אחרי המבול דווקא עלה זית ולא עלה מעץ אחר? משום שידוע שדור המבול השחיתו לדבק מין בשאינו מינו, וכן בוודאי הרכיבו אילנות מין בשאינו מינו. ובן נח מצווה על זה, כמ"ש הרמב"ם (פ"י ה"ז מהלכות מלכים). על כן נעקרו כל האילנות גם כן, כמ"ש במדרש. אבל זית אינו מקבל הרכבה - א"כ אילני זית לא השחיתו דרכם, ולכן לא יכלה היונה להביא מאילנות אחרים כי נמחו מארץ.

 

עיטור בעלי זית

כאמור לעיל, עץ הזית הוא העץ היפה מבין שבעת המינים. ולכן כשהיו מביאים ביכורים היו מעטרים בעלי זית את ראשו של השור שהיה הולך לפניהם ומיועד להקרבה.

עיטור נוסף בעלי זית הוא העיטור שמעטרים את ראשו של החתן, כמובא בשו"ע אבן העזר (סי' סה) שמנהג ספרד ליתן בראשו של החתן עטרה עשויה מעלה זית, לפי שהזית מר זכר לאבלות ירושלים. ונהרא נהרא ופשטיה.

 

הברכה על הזית

דבר ידוע הוא שכשאוכלים זית מברכים קודם אכילתו ברכת "בורא פרי העץ". אולם בספר החנוך (מצוה תל) אנו מוצאים דבר מחודש, וכן הוא כותב:

...ואי מידי דלא עבדי אנשי למזון ובא לתענוג בתוך המזון, כגון פירות שאוכלין בני אדם לתענוג בתוך המזון - מברך לפניהן ולא לאחריהן, דברכת המזון פוטרתן.

ובכלל תענוג זה הוא מי שאוכל בתוך הסעודה "זית מליח" וכיוצא בו לפתוח תאוה המאכל, ולפיכך מברך לפניו ולא לאחריו, וכ"כ גם בכף החיים (סי' קעז ס"ק י) והוסיף שלא ראה שנוהגין כן.

 

כשרות הזיתים

לאחר שיודעים אנו את חשיבותו של פרי הזית עלינו ללמוד על כשרות הזיתים.

דרך ייצור שמורי הזיתים הוא כדלהלן: מוסקים את הזיתים וממלאים אותם במיכלי ענק. מיכלים אלה מועמסים על גבי משאיות ומובלים לבתי החרושת. בדרך כלל בחצר בית החרושת ממיינים אותם מיון ראשוני, ולאחר מכן כובשים אותם במים עם מלח בתוספת חומץ שום ועוד תבלינים למיניהם. לאחר שהם מושרים בתמיסה זו למשך זמן מסויים ממיינים אותם פעם נוספת מיון מדוקדק יותר, ולאחר מכן הם מוכנסים לקופסאות קטנות או גדולות, עוברים הרתחה, סגירה וכו'.

ראשית צריך לברר אם אין חשש ערלה בזיתים אלה. (כבר כתבתי בעבר שישנם מאות דונמים שניטעו בשנת השמיטה, אולם יש על מי לסמוך להקל ולומר שהפירות מותרים באכילה אף שעל בעל השדה לעקרם). דבר שני עלינו לדעת כמובן מה הם התבלינים המוכנסים אל תוך תמיסת הכבישה, ומה בדבר כשרותם. לדוגמא באיזה סכין או מקסר חתכו את השום המוכנס. (להכנת המאמר בקרתי והתעניינתי בתעשיית הזיתים בין השאר בקרתי במפעל לשימורים שבעליו נכרי. יש לו אישור כשרות ולדבריו את השום הוא חותך בסכינים ובמקסרים שבביתו).

 

זמן הפרשת המעשרות

שאלה נוספת היא לגבי המעשרות. שאלה זו מתפצלת לכמה חלקים:

א. ממתי צריך ואפשר לעשר?

ב. באיזה אופן אפשר לעשרם?

ונסביר את הדברים. מהתורה אין חיוב להפריש תרומות ומעשרות כי אם לאחר גמר מלאכתן של הפירות, כמבואר בכמה מקומות בתלמוד וכנפסק ביד החזקה לרמב"ם (פ"ג ה"א) ושו"ע יו"ד (סי' שלא סעי' פב).

פירות שהגיעו לעונת המעשרות ונתלשו, ועדיין לא נגמרה מלאכתן, כגון תבואה שקצרה ודשה ועדיין לא זרה אותה ולא מרחה - מותר לאכול מהן אכילת עראי עד שתגמר מלאכתן, ומשתגמר מלאכתן - אסור לאכול מהן עראי, וזאת משום שכתוב: (במדבר יח, כז) "ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגרן וכמלאה מן היקב", וכל זמן שהתבואה לא נמרחה - לא נגמרה מלאכתה אין עליה שם דגן. דברים אלה ברורים הם לגבי חטה וכל מיני התבואה שיש להם מירוח, אולם לגבי גידולי קרקע אחרים, כל מין ומין קבעו לו חז"ל מהו גמר מלאכתו. לדוגמא נביא את המשנה (מעשרות פ"א מ"ה) איזהו רגנן למעשרות הקשואים והדלועים משיפקסו (משינטל מהם הפרח שבראש הפרי), ואם אינו מפקס - משיעמיד ערימה וכו'. הפרד (הם גרגירי רמונים) והצמוקים והחרובין משיעמיד ערימה וכו'. לגבי זיתים הנאכלים כשהם כבושים לא מצאנו במשנה שנקבע להם שיעור מתי הוא גמר מלאכתן. ולכן עלינו לדעת מהו השלב הקובע שאסור לאכול מהם עראי. זאת ועוד, לכתחילה צריך להפריש מדבר שנגמרה מלאכתו, כמובא במשנה (תרומות פ"א מ"י) אין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו וכו', ואם תרמו תרומתן תרומה. וכן פסק הרמב"ם (פ"ה מהלכות תרומות ה"ד) ושו"ע יו"ד (סי' שלא סעיף נד) ולמדו הפוסקים שהכוונה גם על אותו המין עצמו.

באנצקלופדיה תלמודית (חלק ו' ערך גמר מלאכה עמ' קעט) כתבו:

זיתים שכובשים אותם במלח להתקיים ימים רבים מפני שאינם שמנים הרבה, וכן ענבים שמקצים אותם לעשות מהם צימוקים נקראים לא נגמרה מלאכתם, כי עדיין צריך לכבשם ולעשות צימוקים.

לעומת זאת בגאון צבי (כרם ציון הלכות פסוקות פרק ה' הערה ג') מתייחס הגאון רבי צבי פסח פרנק זצ"ל ל"מה שמסתפק חכם אחד אם הבננות חייבים במעשרות מפני שבשעת תלישתן לא נתבשלו לגמרי ואינם ראויים עדיין לאכילה".

לדעתו גמר מלאכה למעשר אינו דווקא שהוא נגמר לאכילה כמו שהוא, שהרי גמר מלאכה של חמשת מיני דגן אינם נגמרים לאכילה תיכף לתלישתם, דהרי אכילת חטה נקרא כוסס ופירש"י במס' ברכות (לו ע"ב) כל דבר שלא כדרכו נקרא כסיסה. ותפוחי אדמה יוכיחו שאי אפשר לאוכלן אלא אחרי הבישול וכי ס"ד דפטורים ממעשרות? אלא גמר מלאכה פירושו עשיית גורן דהיינו שנגמר בהם כל מלאכת השדה. ומירוח קובע לחיוב מעשרות וכן בשאר מינים. דבר ברור הוא שלאחר הכבישה אסור לאכול אף אכילת עראי, שכן בכבישה מולחים אותם ומלח קובע למעשר. כמבואר במשנה (מעשרות פ"ד מ"א) ונפסק להלכה (הלכות מעשר פ"ה הי"ח. שו"ע סי' שלא סעי' קז).

מכל האמור נראה לכאורה שאפשר לעשר אף קודם שכבשו את הזיתים, לאחר המיון של הזיתים לגדלים שונים (עי' ישועות משה ח"ד סי' ז' שמילוי הכלים בשדה מהוה גמר מלאכה).

 

אופן ההפרשה

כתוב בתורה (במדבר יח, ל) "ואמרת אלהם בהרימכם את חלבו ממנו ונחשב ללוים כתבואת גרן וכתבואת יקב". ולמדו חז"ל (בספרי) מהאמור את חלבו שצריך להפריש תרומה ומעשרות מהמובחר שבפירות שעומדים אנו לעשר. אמנם אם עבר והפריש מהרעה על היפה - תרומתו תרומה, שנאמר (שם יח, לב) "ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו", כמובא במס' יבמות (פ ע"ב). אלא שכל זה אמור בזמן שהכהנים מקבלים את התרומה ואוכלים אותה בטהרה. ובזמן הזה - שהתרומה מיועדת לאיבוד מפני שאין באפשרותם של הכהנים לאכלה בטהרה - אין להקפיד על כך כי אם במעשר הניתן ללוי או מעשר הניתן לעני, כמובא בשו"ע (סי' שלא סעי' נב וסג).

לאור דברים אלה מפרישים בתעשיית המזון מהפחת של הפירות והירקות שאינה ראוייה לשיווק. וכמו שאמרנו דבר זה מותר אף לכתחילה. אלא שמשגיחי הכשרות נתקלים בקשיים, שפעמים אין מספיק פחת בשעה שהם רוצים לעשר, לכן יש חלק מוועדות הכשרות המעשרים בברירה, שהמשגיח אומר בשעה שהוא מעשר, שהפירות המונחים לפניו בצירוף פירות הפחת שיהיו במשך היום או לאחר המיון האחרון - יהיו מעשרות.

בעלי המפעלים מצידם מעוניינים שיעשרו את התוצרת לפני עיבודם, שכן אין להם שם עניין לעבד דברים המיועדים לאיבוד. וועדות הכשרות גם הן מעוניינות לעשר לפני העיבוד, כדי לא להכנס לשאלת הבליעה שבכלים שיבלעו מהפירות שהם טבל בשעת הבישול. שכן במס' עבודה זרה (עג ע"ב) אמרו ר' יוחנן ור"ל: כל איסורין שבתורה, בין שהתערבו במינן בין שלא במינן, בנותן טעם. כלומר אם יש טעם של האיסור בתערובת, אסור לאוכלו. ואם אין טעם - התערובת מותרת. חוץ מטבל ויין נסך שאם התערבו במינן - אוסרים

הם את התערובת אפילו אם נפל משהו מהאיסור ואין כלל טעם בתערובת, ואם התערבו שלא במינן - אסורה התערובת בנותן טעם. ובמס' נדרים (נח ע"א) אמרו כל דבר שיש לו מתירין שישנה אפשרות לתקן את האיסור, כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש, לא נתנו חכמים שיעור ודברים אלה אוסרים אפילו במשהו.

תוס' רי"ד (ע"ז סוף מהד"ב) כתב, שמה שאמרו שטבל הוא דבר שיש לו מתירין ואינו בטל אפי' באלף, הוא כשטבל בעין ויש לו תקנה להתירו, אבל אם התערב באחרים, ונימוח, ואינו בעין - הרי הוא כאילו אבד מן העולם, ולא חל שם תרומות ומעשרות על מה שמפריש על אותו טבל שנימוח וכו', ולכן דינו ככל האיסורים להיות בטלים בששים.

ואין הדברים פשוטים כלל, שכן מובא בירושלמי דמאי (פ"א ה"ג) שרבי יוחנן כשהיה אוכל ביצה היה מעשרה. אמרו לו תלמידיו: לא כך למדתנו רבי, "עשר תעשר את כל תבואת זרעך" אלא משום שחשש לבליעה שבלעו. ועפי"ז פסק החזון איש (דמאי סי' טו ס"ק ט) שטבל שהתבשל אם החולין מין בשא"מ - יפריש ממשו על טעמו, כיון שטעם כעיקר מדאורייתא ועי' במנחת שלמה (סי' סב אות ט).

 

ההפרשה בברירה

וכאן באנו לשאלה עקונית האם לכתחילה מותר לעשר בדרך ברירה, או שמא וועד כשרות שכשרותו ידועה לציבור ככשר למהדרין מן המהדרין - אין לו לעשר בדרך זו.

ההפרשה בדרך ברירה מוזכרת במשנה (דמאי פ"ז מ"ד). אם אדם קנה מאה לוגין יין בערב שבת בין השמשות מבין הכותים, קודם שגזרו ואסרו את יינם, וכבר אסור בשעה זו להפריש תרומות ומעשרות, אומר הוא:שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה, ועשרה - מעשר, ותשעה מעשר שני, ומתחיל לשתות, ומשאיר קצת יותר מהכמות הנדרשת לתרו"מ.

ונחלקו הדעות בדין ברירה ראשית האם אכן סומכים על הברירה או לא? יש אומרים שבדין של תורה אין ברירה, ולכן בתרומות ומעשרות שבארץ ישראל, שחיובם מדאורייתא, אין ברירה. (עי' רמב"ם תרומות פ"א הכ"א) ולגבי הדין האמור פסק הרמב"ם מפורשות (פ"ז ה"א מהלכות מעשר)

מי שהיו לו מאה לוג של יין טבול מן התורה, ואמר: שני לוגין שאני עתיד להפריש מו היין הרי הן תרומה, ועשרה - מעשר ראשון, ותשעה - מעשר שני, לא יתחיל וישתה עד שיניח בסוף שיעור תרומה ומעשרות, אלא יפריש ואח"כ ישתה.

כשנדייק בדברי הרמב"ם הרי הוא מדבר על טבול מן התורה, ומשמע מדבריו שאם הטבל מדרבנן נאמר ברירה.

הרדב"ז (פ"א מהלכות תרומות ה"כ) אומר שלדעת הרמב"ם אף בדרבנן אם עיקרו מדאורייתא אין אומרים ברירה, אבל אכן בחיוב שכל עקרו מדרבנן, כגון מעשרות בסוריא אומרים ברירה. דבר זה ישתנה לנו בדברים שכל חיובם הוא מדרבנן כגון מעשרות הירקות. המרדכי (סוף מס' ביצה) מביא דעה שאף בדרבנן פוסקים אין ברירה. ולאור מחלוקת זו

נחלקו הדעות בין פוסקי הדור האחרון (עי' חזו"א דמאי סי' ט' ס"ק י"ג וכ"א, הר צבי זרעים ח"א סי' ק"ז, מנחת שלמה סי' סה סעי' א).

לאור זאת נראה, לכאורה, שבאופן שחיוב הפרשת תרומות ומעשרות שעיקרן מדאורייתא אין למהדרין לסמוך ולהפריש בדרך ברירה, אם לא שאין ברירה אחרת.