אשרי עין ראתה זאת

אשרי עין ראתה זאת

על ט"ו בשבט בזמן בית המקדש מתוך שער א' בספר "מפרי הארץ הטובה"

הרב יהודה עמיחי |

ט"ו בשבט חל בעיצומו של החורף; עצים בשלכת, העלים נשרו ויצרו מרבדי עלים חומים צהובים. העצים אינם חוגגים בט"ו בשבט, הם נראים חגיגיים יותר בט"ו באב. המשנה (ראש השנה פ"א ה"א) אומרת לנו, שחמישה עשר בשבט הוא ראש השנה לאילן לדעת בית הלל, ואנו שואלים במה הוא ראש השנה?

ראש השנה איננו יום הדין של האילנות, שהרי המשנה (שם, פ"א מ"ב) אומרת שבארבעה פרקים העולם נידון ובעצרת, השישי בסיוון, נידונים על פירות האילן. א"כ, מהו ראש השנה לאילן שנקבע לט"ו בשבט ומה עלינו לעשות ביום זה?

לצורך תשובה על שאלה זו עלינו לדמיין את ט"ו בשבט לפני אלפיים שנה, כאשר בית המקדש היה קיים, כהנים בדוכנם ולויים בשירם וזמרם, והגיע ליל ט"ו בשבט שהוא אחד מראשי השנים.

כל המשפחה הייתה מתכנסת בביתה, בעל הבית ישב עם בני ביתו סביב לשלחנו המעוטר בפירות ארץ ישראל שגדלו בגינתו או שהחליף עם שכנו (באותו הזמן לא הובאו פירות שגדלו בטומאת ארץ העמים), והיה מספר להם בעניין היום ומצוותיו.

תחילה הסביר להם שמצוות התלויות בארץ נותנות את הקדושה בחיי החומר. עובד אדמה אין פירושו להיות עבד לאדמה אלא עבד לקב"ה, והאדם עובד את אדמת הקודש ומקיים את המצוות התלויות בה.

מכאן המשיך בעל הבית והסביר מהי אדמת הקודש, מהי ארץ ישראל, כיצד הובטחה לאברהם אבינו והתקדשה בכיבוש יהושע בן נון ולאחר מכן בטלה קדושתה הראשונה בגלל כיבושיו של נבוכדנצר, עד שלאחר שבעים שנה חזרו ישראל ובראשם עזרא ונחמיה ויישבו את הארץ ואז החלה הקדושה השנייה, שהיא קדושת ההתיישבות בארץ, דונם כאן ודונם שם קודשה ארץ ישראל בקדושה הקבועה וקיימת לעד.

לאחר הקדמה זו, המשיך בעל הבית והסביר לבני ביתו כיצד גידל את הפירות והירקות שהם רואים על השולחן, מה מרחק שמר בין הירקות השונים, בין הירק והתבואה. הוסיף לספר בהתפלאות מרובה שבערוגה אחת (בגודל ששה טפחים על ששה טפחים) הצליח לגדל  חמישה מיני זרעים, ובערוגה שיש לה טפח גובה הצליח לזרוע י"ג מינים. כמו כן הסביר להם שירקות שגדלו תחת הגפנים אסורים בהנאה ככלאי הכרם, והירקות שנמצאים על שולחנם והיין שהם שותים לא גדלו אחד בתחומו של השני אלא הרחיקו כדי עבודת הכרם.

לאחר שסיים דיני כלאים, המשיך להסביר על  חיוב ערלה בעצי פרי, שלוש שנים ראשונות הפירות היו אסורים והתאפק מלאכלם עד שתגדל הנטיעה ותהא לעץ עושה פרי. רק פירות שיחנטו לאחר ט"ו בשבט של השנה הרביעית אפשר לאכלם בירושלים לאחר טבילה, אבל אונן אסור לאכלם. בעזרת השם, תהא כמות גדולה של פירות ולכן יוכל לחלל את שווי הפירות על כסף, (כשיפדה לעצמו יוסיף חומש על שווי הפירות), לעלות לירושלים ולקנות בכסף שחולל מאכלים ולאכל  בירושלים כפי שנהגו במעשר שני. על כן, הפירות שהובאו לשלחן שבפניהם אין בהם כלל מפירות נטע רבעי, אלא הם פירות שחנטו לאחר ט"ו בשבט של השנה הרביעית משעת הנטיעה והפרישו מהם תרומות ומעשרות.

בעל הבית והסביר לבניו על הכהנים שמקבלים חלף עבודתם את התרומה הגדולה מאת כל איש מישראל, ויכולים לאכלה רק בקדושה ובטהרה, ואין לאכלה כל זמן שלא טבל הכהן והעריב שמשו. הלויים מקבלים חלף שמירתם את המקדש ושירתם מעשר מפירות כל יהודי, ואולם גם הם חייבים לתת עשירית ממעשרותיהם לכהן, ושאר ישראל צריכים להפריש מעשר שני ולאכלו בטהרה בירושלים עד זמן הביעור, כדי שיעלו ישראל לירושלים ללמוד תורה אצל הכהנים 'כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו'. כך האריך בעל הבית בכל המצוות התלויות בארץ והסבירם לבני ביתו.

אשרי עין ראתה כל אלה.

לאחר כששים שנה (ג' אלפים תתכח), חרב הבית, גלו ישראל ממקומם ופסקה חקלאות בישראל. שליטי הארץ לא נתנו ליהודים להיות בעלי נחלות בארץ, והמעט שנשארו בארץ היו אריסים ועבדי אדונים זרים. מאותו הזמן המצוות התלויות בארץ נהפכו בעיקר לדרוש וקבל שכר ולדאבוננו לא למעשה.

בשובנו לאדמתנו, עלינו לחזור לאותו ט"ו בשבט כפי שנהג אותו בעל הבית לפני כאלפיים שנה, בזמן שהמקדש היה קיים, להקדיש את היום למצוות התלויות בארץ. להביא פירות וירקות מארץ ישראל וללמד עליהם ודרכם  הלכות כלאים, ערלה, תרומות ומעשרות כפי שהם נוהגים כיום וכפי שנהגו בזמן שבית המקדש היה קיים, ומתוך תפילה שנזכה לקיים את המצוות התלויות בארץ במהרה בימינו.