הפיוט בר יוחאי

מחברו של הפיוט הוא רבי שמעון לביא, שהיה מגולי ספרד. הוא חיבר פרוש על הזהר בראשית, שמות, בשם כתם פז, בסוף הספר הופיע השיר "בר יוחאי". ננסה להבין מעט את השיר. נפן תחילה אל הפזמון.

הרב יהודה הלוי עמיחי | כ"ח ימים לעומר תש"פ
הפיוט בר יוחאי

 

*. על שם אביו

מחברו של הפיוט הוא רבי שמעון לביא, שהיה מגולי ספרד, ובדרך לארץ ישראל היה בטריפולי ונשאר שם עד פטירתו (ה' שמ"ח). הוא חיבר פרוש על הזהר בראשית, שמות, בשם כתם פז, בסוף הספר הופיע השיר "בר יוחאי". ננסה להבין מעט את השיר. נפן תחילה אל הפזמון.  

בר יוחאי נמשחת אשריך, שמן ששון מחברך

בר יוחאי – עלינו להבין מדוע נקרא התנא "בר יוחאי" על שם אביו. אמנם היו שנקראו בשם אביהם, והגמ' (סנהדרין יז ע"א) דנה על בן זומא, בן דוסא שנקראו בשם אביהם כיוון שהם לא היו סמוכים, וכל מי שנפטר צעיר ולא סמוך נקרא על שם אביו. אבל בנידון דידן הרי הפיוט אומר "שמן ששון מחברך" הכוונה היא שרשב"י קיבל שמן ששון מחבריו והוסמך על ידי חבריו. וא"כ חוזרת השאלה מדוע הוא נקרא על שם אביו.

*. הפועל לטובת עם ישראל

הגמ' (שבת לד ע"א) מביאה את ספור המערה של רשב"י ואומרת:

דיתבי רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון, ויתיב יהודה בן גרים גבייהו. פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו: תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות. רבי יוסי שתק. נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר: כל מה שתקנו - לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקין - להושיב בהן זונות, מרחצאות - לעדן בהן עצמן, גשרים - ליטול מהן מכס. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם, ונשמעו למלכות. אמרו: יהודה שעילה - יתעלה, יוסי ששתק - יגלה לציפורי, שמעון שגינה - יהרג.

אזל הוא ובריה טשו בי מדרשא. כל יומא הוה מייתי להו דביתהו ריפתא וכוזא דמיא וכרכי. כי תקיף גזירתא, אמר ליה לבריה: נשים דעתן קלה עליהן, דילמא מצערי לה ומגליא לן. אזלו טשו במערתא. איתרחיש ניסא איברי להו חרובא ועינא דמיא. והוו משלחי מנייהו, והוו יתבי עד צוארייהו בחלא, כולי יומא גרסי, בעידן צלויי לבשו מיכסו ומצלו, והדר משלחי מנייהו כי היכי דלא ליבלו. איתבו תריסר שני במערתא. אתא אליהו וקם אפיתחא דמערתא, אמר: מאן לודעיה לבר יוחי דמית קיסר ובטיל גזרתיה? נפקו. חזו אינשי דקא כרבי וזרעי, אמר: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה! כל מקום שנותנין עיניהן - מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם! הדור אזול. איתיבו תריסר ירחי שתא. אמרי: משפט רשעים בגיהנם - שנים עשר חדש. יצתה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם! נפקו, כל היכא דהוה מחי רבי אלעזר - הוה מסי רבי שמעון.

כאן אנו לומדים שבתחילה היה נקרא רבי שמעון ורק כאשר אליהו רוצה להודיע להם שהקיסר מת ויכולים לצאת מהמערה הוא אומר מי יודיע לבר יוחאי שמת הקיסר. אנו מוצאים שיש פניה חדשה שהיא לבר יוחאי. על השינוי הזה ובקשת אליהו את "בר יוחי" הסביר הרב קוק (עין איה שבת פ"ב אות ער):

אתא אליהו וקם אפתחא דמערתא אמר מאן לודעיה לבר יוהי דמית קיסר ובטיל גזירתיה. הקדושים הללו שהנזרם משאון החיים ומכל חיי החברה ומהומותיהם עשה להם רב ברכה בחיים היותר מלאים של הצורה האלהית אשר באדם בהוסיפם אור חכמת אלהים ודעת קדושים לא היתה יכולה ידיעה זו של מציאות אפשרותם לצאת עוד אל החיים החברותיים להיות קובעת מקום באמצע חייהם כי תחת ששון הריעות והחברה היותר שלמה הלא היה להם יותר ויותר אור ד' וששון הדעות העליונות וזיו החיים הברוכים כצבא המרום במרום אמנם הלא מאת ד' היתה זאת שבהתמלאם עז

קדושה עליונה וחכמה נשגבה למעלה לראש עוד יצאו וישפיעו על בני דורם ותחת המחאה שעל החיים היוצאת מאנשים הנשאים מאד העורגים אל הסדר היותר עליון ומאיר בחיים יהיו חמושים בעצה וגבורה איך לתן מהלכים לחיי ההוה שיבאו למטרתם הנעלה ונשגבה. ע"כ לא מאמצע מקום משכן קדשם היתה יכולה לצאת הדאגה איך להודיעם את הדרך אשר כבר נפתחה לחברם עוד עם החיים כ"א מצד פתחא דמערתא ולא  בדרך ישרה כאילו להם הדבר נוגע כי מה חסר למתענגים על ד' ועל טובו, כ"א מצד הדאגה הכוללת לתיקון העולם היא עבודת אליהו בעולם להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, ולהכשיר לבן של ישראל לאור פני מלך חיים אביהם שבשמים, ממנו יצאה ההערה בדאגה איפה למצא הקשר שידיעה זו דמית קיסר ובטלה גזירתא תגיע עד לבו של בר יוחאי כלומר מצד השיתוף התולדתי שיש לו עם בני הדור אע"פ שהתעלה עליהם הרבה מצד השלמתו העיונית ודרכי הקדושה העליונה והדאגה הכוללת של טובת הכלל בהגיע זמן אפשרותה היא בעצמה נגעה עד לבבם עד שהקשיבו רב קשב ופנו לדברי אליהו האמורים באורח הערה כוללת.

לפי הסבר זה השם בר יוחאי מהצד התולדתי הוא זה שנותן לו משמעות של מי שפועל לטובת כל עם ישראל, לא מצד מעלתו המיוחדת שהשיג במערה, אלא כחלק מעם ישראל שפועל לטובת עם ישראל. לפי הסבר זה בר יוחאי משמעות השם הוא העוסק עם עם ישראל ולטובתו, כפי שאליהו דואג לעם ישראל להשיב לב אבות, כך גם רשב"י המתגלה בשם "בר יוחאי" הוא בטוי לפועל עם כל עם ישראל ומתוך שלשלת הדורות הטבעית של עם ישראל. לפי הסבר זה מובן מדוע בחר ר"ש לביא לכנות את רשב"י בשם "בר יוחאי".

*. יוחאי ראה את גדולת בנו

אפשרות נוספת להסביר הוא על פי המופיע בעץ חיים (באבוב, גליון יז, ניסן תשע"ב עמ' שנא-שסו, הרב דנדרוביץ)  בשם הרב יוסף משאש (מכנס – חיפה, נחלת אבות ח"ג עמ' לא) על סיפור הולדת רשב"י:

וזה מה שנשאר בזכרוני ממה שראיתי בספרים אודות אביו הקדוש יוחאי הוא היה והיה מגדולי הדור ועשיר ונכבד וקרוב למלכות וחיבה יתירה נודעת לו בבית הקיסר אנדריינוס שחוק עצמות, ואשתו היתה שמה שרה מזרע הנשיאים זרעו של הלל הזקן ע"ה.  ותהי שרי עקרה אין לה ולד ועלה בדעתו של יוחאי הצדיק לגרשה, ויצו שדכן אחד להמציא לו אשה צנועה והגונה ובת טובים, ויוגד הדבר לשרה אשתו ולא אמרה לו דבר רק הרבתה צום וצדקה ותפילה יום יום בהיותה לבדה בחדרה ותבך בכי גדול לפני ה' בלב נשבר להצילה מגירושין גם לא תהיה צרתה בצדה, וזה במה שתלד בן.

וד' שמע קול צעקתה, ויהיה בליל ראש השנה וירא יוחאי בחלמו, והנה הוא עומד ביער גדול מלא אילנות לאלפים ורבבות מהם רעננים נותנים פירות ומהם יבשים, והוא  יוחאי נשען על אילן יבש. וישא עיניו וירא והנה איש מדה מראהו נורא מאד, ועל שכמו נאד אחד מלא מים, ויעבור בכל היער וישקה איזה אילנות מהיבשים ואיזה אילנות עבר עליהם והניחם כמות שהם יבשים, ויגיע עד האילן אשר נשען עליו יוחאי ויוציא מחיקו צלוחית אחת קטנה מלאה מים חיים טהורים וישקה את האילן אשר נשען עליו יוחאי ויברכהו, ואז ראה יוחאי כי שרתה הברכה באותה מעט מים וגאו מאד ויכסו כל סביבות האילן ואז תיכף נשא האילן פרי, תפוחים גדולי ויקרים וסביבם מלא עלים רעננים, ויגדל האילן עד מאד בסעיפים ופארות ועלים ופירות נותנים ריח חזק למרחוק.

 לפי המשך הסיפור יוחאי, אבי רשב"י, פנה לר"ע שיסביר לו מדוע האיש השקה את עצמו במים מצלוחית קטנה, ור"ע אמר לו שהבן שיולד לו הוא יושקה על ידי הקב"ה עצמו. א"כ אפשר להסביר שרשב"י נקרא כאן בשם "בר יוחאי" בגלל הנס המיוחד וההתגלות המיוחדת שאביו קיבל, ובכך אנו מכירים את גדולתו של בר יוחאי שמראשית הייתה הכנתו להיות שליח ד'. כשם שמשרע"ה כשנולד התמלא הבית אורה גם אצל רשב"י מיצירתו ידעו שהוא יהיה מנהיג ומוביל דרך עם ישראל.

*. יוחאי דואג שבנו ילמד מרבי עקיבא

עוד אפשר לומר על קריאת רבי שמעון בשם בר יוחאי, בגלל שאביו יוחאי הוא זה שדאג ללמדו תורה בגדלות. הגמ' (פסחים קיב ע"א) אומרת :

חמשה דברים צוה רבי עקיבא את רבי שמעון בן יוחי כשהיה חבוש בבית האסורין. אמר לו: רבי, למדני תורה. אמר: איני מלמדך. אמר לו: אם אין אתה מלמדני - אני אומר ליוחי אבא ומוסרך למלכות. אמר לו: בני, יותר ממה שהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק.

גמרא זו תמוהה בייחוד בשאלה שאם ר"ע כבר בתפיסה א"כ מה אמר לו רשב"י שאם אין אתה מלמדני אבי יוחאי מוסרך למלכות הרי הוא כבר בידי המלכות. כמו כן לא מובן ממתי יוחאי נהיה מוסר של יהודים לידי המלכות. אלא נראה להסביר את הדברים הללו שר"ע נתפס בארץ ישראל על כך שלימד תורה, והיה חשש שיועבר לידי הרומאים שיעשו בו משפט. אלא אנשי ארץ ישראל פעלו למנוע את ההעברה הזאת לרומי ולכן הם שחדו בכספים מרובים את הנציבים הרומאים בארץ ישראל, והשאירו את ר"ע בארץ עד יגמר דינו. הסיבה שחכמי ארץ ישראל רצו להשאירו בארץ היה מסיבה מציאותית שכאן בארץ יתכן שלא יגזר דינו ואולי יתעכב המשפט וכדו', כמו כן אם ר"ע נמצא בארץ אפשר ללמוד ממנו תורה באופנים שונים, כגון אותו התגר שהלך ליד בית האסורים ושאל שאלות בטומאה וטהרה, ור"ע ענהו. יוחאי כאחד מחשובי הארץ, הבין שאם ר"ע נשאר בארץ בנו רשב"י יוכל לקבל ממנו תורה בדרכים שונות, בכך ר"ש יזכה ללמוד הרבה תורה מר"ע. על כן יוחאי שיחד את השומרים כאן בארץ ואמר להם שיכניסו את בנו רבי שמעון לכלא אל ר"ע. כנראה ששוחד גדול הועיל אפילו להכי, ועל כן הוכנס ר"ש לתאו של ר"ע, דבר שהוא לא מובן כלל, אבל בתמורה נאותה כנראה גם זה אפשרי. כשרשב"י הגיע אל ר"ע הוא מבקש ללמוד תורה, ר"ע מפחד שמא יחמירו בעונשו או שמעשה זה יכול לגרום לפגיעה בר"ש, ולכן ר"ע אמר לר"ש שאינו מלמד תורה. ועל כך אמר לו רשב"י שאם אינך מלמדני תורה, א"כ אומר ליוחאי אבי שלא יתאמץ כל כך להשאיר את ר"ע בארץ ישראל, דבר שכנראה עלה ממון רב. ועל כך ימסר למלכות הכוונה יעבירו את ר"ע לרומא ששם עיר המלכות. אולם ר"ע אמר לרשב"י אני בודאי רוצה ללמדך אבל זאת סכנה גדולה.

מסיפור זה אנו לומדים שעיקר למדו של ר"ש מר"ע היה בהשתדלותו של אביו יוחאי, וכדי לרמוז לקשר שבין ר"ש ור"ע קראו לו "בר יוחאי" שהוא היה המקשר והמחבר בין ר"ע ובנו רבי שמעון. ונשאר הקשר הזה בין ר"ע ור"ש בכך שאמרו "בר יוחאי".  

*. שמן ששון מחברך

מסופר לנו שרשב"י נמשח על ידי חבריו ובכך הפך להיות מנהיגם של ישראל. אלא שנשאלת השאלה היכן היה מאורע זה של משיחת שמן על ראשו של רשב"י.

הירושלמי (חגיגה פ"ג ה"א) מספר:

רבי יונה בשם רבי חייה בר בא מעשה שנכנסו שבעה זקינים לעבר את השנה בבקעת רימון. ומי היו? רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ור"ש רבי נחמיה ורבי ליעזר בן יעקב ורבי יוחנן הסנדלר,

אמרו [דף טו עמוד ב] כמה מעלות בקודש ובתרומה רבי מאיר אומר שלש עשרה רבי יוסי אומר שתים עשרה.  א"ר מאיר כך שמעתי מרבי עקיבה שלש עשרה. אמר לו רבי יוחנן הסנדלר שימשתי את ר"ע עומדות, מה שלא שימשתו ישיבות, אמרו רבי יוחנן הסנדלר אלכסנדרי לאמיתו הוא, ועמדו משם בנשיקה.

וכל מאן דלא ה"ל גולה הוה חבריה קטע פלגא דגולתיה ויהב ליה. ולמה הוון עבדין כן? דהוון כולהון דרשין הדין פסוקא מן שבע שבע אפין [ישעי' ה א] אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו, וקלסון לאחרייא מה אשכח אפוי בגוה אמרין ר"ש בן יוחי הוה.

ולמה הוון דחקין מעתה? הדא מילתא דהוון דרשין מימר [שמות לד יז] אלהי מסכה לא תעשה לך, מה כתוב בתריה? את חג המצות תשמור. אמרין כל מי שספיקה בידו לעבר את השנה ואינו מעברה כאילו עובד עכו"ם. מי אתי מיזל לון אמרון אתון נחוי עובדינן, והוה חמי חד כיף דשייש והוה כל חד וחד נסיב חד מסמר וקבע ליה בגויה והוא נחת ושקע כהדין לייש עד כדון מיתקרי כיפא מסמרא.

דברי הירושלמי נראים מבולבלים ללא הקשר, מתחיל בעבור השנה עובר לטומאה וטהרה, וכן דרישת הפסוק "אשירה לידידי שירת דודי לכרמו. וכן נתינת מחצית הגלימה, וסוף הסיפור על המסמרים שנתקעו בסלע והסלע ירד.

נראה להסביר על פי דברי הרב קוליץ (בן העליה, פרק שני עמ' 42) שיש להסביר שנתכנסו לעבר את השנה. ואכן בגלל סכנת מלשינות הם דברו על טומאה וטהרה, ונחלקו האם שלש עשרה מעלות או שתים עשרה מעלות, והמחלוקת היא האם יש שנים עשר או שלשה עשר חדשים, דהיינו האם לעבר או לא. והיית מחלוקת מה דעת ר"ע בנידון, והויכוח ביניהם בין המסובים הסתיים באהבה ואחוה. ובשעה זו שיש ביניהם אחווה ואהבה אם צריכים להכריע על העיבור, אולם העיבור אפשר לעשות רק על ידי נשיא ישראל וכפי שכתב הרמב"ם (קדוה"ח פ"ד הי"ב):

היה ראש בית דין הגדול והוא הנקרא נשיא בדרך רחוקה אין מעברין אותה אלא על תנאי אם ירצה הנשיא, בא ורצה הרי זו מעוברת לא רצה אינה מעוברת, ואין מעברין את השנה אלא בארץ יהודה שהשכינה בתוכה שנאמר לשכנו תדרשו, ואם עיברוה בגליל מעוברת, ואין מעברין אלא ביום, ואם עיברוה בלילה אינה מעוברת.

אנו לומדים שאפשר לעבר בגליל אבל צריך נשיא ישראל ולא היה אדם באותו הזמן שיהיה נשיא ישראל, כדי למנות נשיא החליטו שכל מי שידרוש את הפסוק "אשירה לידידי שירת דודי לכרמו" על היחס שבין ישראל והקב"ה, היחס שבין הדוד והכרם, ואם צריך למנות נשיא, א"כ הוא צריך לדעת את הקשר המיוחד הזה שבין הדוד וישראל. לאחר שכל אחד דרש, שבחו כולם את דרשתו של רשב"י שלמרות שהיה אחרון גילה סודות עליונים בפסוק זה, וזה הביא אותם לבחור ברשב"י כנשיא. א"כ כאן אנו לומדים על כך שרשב"י נמשח שמן ששון מחבריו. כל החברים היו עמו יחד.

כל התנהגותו של רשב"י הייתה בחבורה, באדרא רבא ואדרא זוטא, בכל מקום אנו לומדים על רשב"י עם חבריו.

  • בר יוחאי שמן משחת קדש, נמשחת ממדת הקדש, נשאת ציץ נזר הקדש, חבוש על ראשך פארך

 שמן משחת קדש – בפיוט כולו אנו דנים על שמן משחת קודש, הראש נמשך בשמן כדין מלך שנמשח בשמן המשחה. בכך אנו מגלים את מעמדו של רשב"י שהיה נמשך בשמן משחת קודש. יתר על כן כתב שערי יששכר (מאמרי חודש אייר אות יד) שהשמן הוא ההבדלה בין ישראל לעמים, וכשם שהמדרש אומר שהשמן לא מתערב בשאר משקים, כך גם ישראל לא מתערבים בשאר אומה"ע. על כן כאשר מתארים במה נמשח רשב"י התאור הוא שמן משחת קודש. לא רק שמן עצמו שהוא נבדל מכל העמים, אלא שהוא משחת קודש, דהיינו יש לו קדושה עצמית כנגד כל העמים.

לגבי הציץ נאמר עליו שהוא "ציץ נזר הקודש" ונחלקו המפרשים האם יש כאן ציץ ויש נזר הקודש, וכן כתב בספר מאור עינים (לר' עזריה מן האדומים, ימי עולים פרק נ), שהטס הוא הנקרא ציץ והפתילים הם נזר הקודש, ועיין בספר בגדי כהונה (עמ' קט) שדחה פרוש זה, והניח שהטס עצמו הוא נזר הקודש. ונקרא נזר הקודש בגלל שיש בו את שם השם, קודש לד', ואכן מדברי ר"ש לביא נראה שהציץ הוא נזר הקודש.

כשם שהציץ הגשמי טס של זהב, יכול להיות נזר הקודש, כך הוא אדם מעלה רשב"י שהוא גשמי אבל בכך שזיכך את גופו ולמד תורה, הפך להיות כולו "ציץ נזר הקודש" דבר גשמי שנהיה נזר הקודש, על כן נאמר ציץ נזר הקודש, דהיינו הציץ הוא נזר הקודש. נראה שהציץ מכפר על טומאות בני ישראל, וכך מובן שגם רשב"י היה ניכר ציץ הקודש, לא שהיה לו ציץ זה אבל היה גוף שכולו קודש לד'. על כן חבוש על ראשך פארך, והפאר הוא תאפשר ישראל, וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך. התפילין של הקב"ה שנאמר בהם "מי כעמך ישראל" מלמד על קדושת ישראל וזו מידתו של רשב"י שהוא נתגלה בעולם מביא תפארת לישראל, ולכן כל גופו הוא קודש. ואולי כוון ר"ש לביא בדבריו אלו לדברי הירושלמי שקלים (פ"ו ה"א):

תני רבי יהודה (בר אלעי) בן לקיש אמר ב' ארונות היו מהלכין עם ישראל במדבר, א' שהיתה [דף כד עמוד ב] התורה נתונה בתוכו ואחד שהיו שברי לוחות נתונין בתוכו, זה שהיתה התורה נתונה בתוכו היה מונח באהל מועד, הדא הוא דכתיב [במדבר יד מד] וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה. זה שהיו שברי לוחות נתונין בתוכו היה נכנס ויוצא עמהן ופעמים שהיה מתראה עמהן. ורבנן אמרי ארון א' היה ופעם אחת יצא בימי עלי ונשבה. קרייא מסייע להו לרבנן [שמואל א ד ח] אוי לנו מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה, מילה דלא חמון מן יומיהון. קרייא מסייע לר' יודה בן לקיש [שם יד יח] ויאמר שאול לאחיה הגישה ארון האלהים, והלא ארון בקרית יערים היה מה עבדון ליה רבנן הגישה אלי? הציץ.

לפי דברי רבנן שהיה ארון אחד בלבד, קשה מדברי שאול לאחיה "הגישה ארון האלוקים" הרי הוא היה בקרית יערים וכיצד שאול מבקש לגשת לפני ארון האלוקים. שאלה זו היא רק לרבנן שסוברים שהיה ארון אחד, דבשלמא לפי ר' יהודה בן לקיש שהיו שני ארונות א"כ אחד עם הלוחות השלמים היה בקרית יערים והשני שבו הלוחות השבורות היה במלחמה, אבל לרבנן קשה. על כן הסבירו חכמים ש"ארון אלוקים" הוא הציץ. דהיינו הציץ הוא המקום שבו החומר הופך להיות קדוש, כשם שבארון יש את הלוחות כן בציץ יש את הנכתב "קודש לד'". זה הוא החידוש שחידש רשב"י שהגוף עצמו יכול להיות קדוש, כשם שהארון קדוש וכן הציץ קדוש בגלל הכתוב עליו.

  • בר יוחאי מושב טוב ישבת , יום נסת יום אשר ברחת. במערת צורים שעמדת שם קנית הודך והדרך

מושב טוב ישבת, יום נסת יום אשר ברחת – יש להסביר מהו המושב טוב שרשב"י ישב, ומהו יום הניסה ובריחה. נראה שיש כאן תאור של משרע"ה ורשב"י, משרע"ה היה בבית המלך במצרים, מעמדו היה בטוח ויציב, ואולם הוא פונה לעזור לעמו, והנה הוא הורג את המצרי אשר הכה את היהודי, ומתוך כך הוא צריך לנוס ולברוח למדין. למרות שמושבו היה טוב ויציב, אבל הצורך לצאת לראות בשלום אחיו הביא אותו לידי חיוב הבריחה ממקומו.

גם אצל רשב"י אנו נמצאים בשלב שר"ש חוזר מרומי לאחר שהצליח בבקשתו לקבור את מתי ביתר, ויצר קשרים טובים עם מנהגי רומי, ובחוזרו לארץ הוא נכנס לכרם ביבנה ותקנו ברכת הטוב והמטיב להרוגי ביתר. ושם עלה הדיון על היחס לרומי, ונחלקו בכך ר' יהודה, ר' יוסי ורבי שמעון, האם לשבח או לגנות. ר"ש באותו הזמן כבר היה לאחר מפגש אושא שנבחר לנשיא וראש העם, ובמסגרת זו נסע לרומי להשתדל בפני השלטון על הצלת ישראל והתורה. הוא היה יכול להתעלם כר' יוסי, ולהמשיך להיות נשיא ישראל, אבל רשב"י חשב שיש להציל את הדור הצעיר שידעו את ההלכה "בידוע שעשיו שונא ליעקב" זו שנאה תהומית ואפילו שרואים כעת אלו נצני התקרבות צריך לדעת שזה מסוכן ועלול להביא לירידת עם ישראל (עיין בן העליה עמ' 65-68). כאן אנו מגלים את ר"ש שיודע שיצטרך לברוח ואפילו להשאיר את הנשיאות בידי יהודה בן גרים, אבל הוא לא מוכן לוותר על כבודו של עם ישראל, וההבנה הזאת שישנה שנאה תהומית, גרמה לו לאמר את הדברים על רומי, למרות שידע שהדברים יצאו החוצה, אבל האמת צריכה להאמר, ועל כן הוא אולץ לברוח למערה, כמו שמשרע"ה ברח ממצרים כך ברח רשב"י מכרם ביבנה אל המערה והתחבא בה. לכן למרות שהיה לו מושב טוב, אבל יום נסת יום אשר ברחת.

ההשוואה בזאת שבין משרע"ה ורשב"י (עיין באור השיר בר יוחאי עמ' ל-לה, ובהקדמת הספר), ממשיכה גם בסוף הבית של הפיוט.

במערת צורים שעמדת שם קנית הודך והדרך – משרע"ה מבקש מהקב"ה לראות את כבודו, והקב"ה אומר לו שיש לו מקום בצור וירא את כבודו. על ראיית הכבוד נחלקו הרמב"ם והראב"ד מהו הכבוד? וכתב הרמב"ם   (יסודי התורה פ"א ה"י):

מהו זה שביקש משה רבינו להשיג כשאמר הראני נא את כבודך, ביקש לידע אמיתת המצאו של הקדוש ב"ה עד שיהיה ידוע בלבו כמו ידיעת אחד מן האנשים שראה פניו ונחקקה צורתו בלבו שנמצא אותו האיש נפרד בדעתו משאר האנשים, כך ביקש משה רבינו להיות מציאות הקדוש ברוך הוא נפרדת בלבו משאר הנמצאים עד שידע אמתת המצאו כאשר היא, והשיבו ברוך הוא שאין כח בדעת האדם החי שהוא מחובר מגוף ונפש להשיג אמיתת דבר זה על בוריו, והודיעו ברוך הוא מה שלא ידע אדם לפניו ולא ידע לאחריו, עד שהשיג מאמיתת המצאו דבר שנפרד הקדוש ברוך הוא בדעתו משאר הנמצאים, כמו שיפרד אחד מן האנשים שראה אחוריו והשיג כל גופו ומלבושו בדעתו משאר גופי האנשים, ועל דבר זה רמז הכתוב ואמר וראית את אחורי ופני לא יראו.  

לפי הרמב"ם משרע"ה ביקש מהקב"ה לידע את אמיתת המציאות של הקב"ה, ולהכיר את המציאות של הבורא שלא כשאר הנמצאים שאנו מתארים אותם בצורה מוחשית וכאן הקב"ה מתגלה את המצאותו לא לפי החושים השונים, אלא לפי עומק ההכרה. ואכן במערת צורים משרע"ה זוכה להכיר את אמיתת המצאות הקב"ה בעלום. אמנם הראב"ד על המקום חולק וסובר שמשרע"ה זכה רק לראות את ההבטחה של הקב"ה שהוא יעלה עם בני ישראל ממצרים, ולא כפי שאמר להם שלא יעלה בקרבם, וכאן הראה לו שלמרות זאת הוא יעלה עם בני ישראל. לפי הראב"ד מערת הצורים לא הייתה הבטחה להבנת האלוקות אלא הייתה קיום להבטחה שהקב"ה יעלה עם בני ישראל לארץ ישראל. נראה שרבי שמעון לביא הבין כדעת הרמב"ם את מערת הצורים, והשווה בין מערת הצורים של משרע"ה שבה זכה לידיעות שלא היו לפניו ולא יהיו לאחוריו, שהשיג מאמיתת המצאות הקב"ה בעולם, וכך גם זכה רשב"י בהיותו במערה להבין את אמיתת המצאות הקב"ה בעולם, ודרך התגלותו בעולם.

ונראה שבמערה היו שני דברים שרשב"י קנה. א. הבנת האלוקות והשתלשלות העולם, ב. הצורך ביחס עם בני האדם ולעזור להם ולהשלים את מבוקשם. ועל כן ר' שמעון לביא אומר "הוד והדר לבשת" וכבר הסביר המלבי"ם שההוד הוא הקודש הפנימי וההדר הוא ההתגלות. וכפי שכתב (המלבי"ם תהילים קד, א):

הוד והדר, התבאר בס' התו"ה (קדושים סי' ל"ח) שהוד הוא פנימי מן הדר, ואצל ה' מורה על אור הפנימי הטמור וגנוז. והדר הוא הדרו החיצוני שבו יתגלה, והאצילות והבריאה שע"י יוכר ה' לבריותיו ויתגלה יכונו בשם לבושים, שהמדות הם המלבושים, וסימניך ולבש הכהן מדו בד: ורשב"י בשנים הראשונות קנה את ההוד הפנימי ובשנה האחרונה במערה הכיר את ההדר של הדברים החצוניים, של האנשים שאינם יכולים להיות בדרגת ההוד הפנימי אלא בעלי הכרה חיצונית והם חורשים וזורעים את אדמתם והם לוקחים שני הדסים לשבת, וצריכים את הריח החיצוני כדי לקנות את הנפש.

  • בר יוחאי עצי שטים עומדים למודי ד' הם לומדים. אור מופלא אור היקוד הם יוקדים הלא המה יורוך מורך.

על עצי השיטים שהיו במשכן שנינו (ב"ר צד, ד):

ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע, להיכן הלך אמר רב נחמן שהלך לקוץ ארזים שנטע אברהם זקינו בבאר שבע, היך מד"א (בראשית כא) ויטע וגו', כתיב (שמות כו) והבריח התיכון בתוך הקרשים, אמר ר' לוי והבריח התיכון שנים ושלשים אמה היו בו, מהיכן מצאו אותו לשעה, אלא מלמד שהיו מוצנעין עמהם מימות יעקב אבינו, הה"ד (שם /שמות/ לה) וכל אשר נמצא אתו עצי שטים, אשר ימצא אתו אין כתיב כאן אלא אשר נמצא אתו, א"ר לוי ממגדל צבעיא קצצום והביאום עמהם למצרים ולא נמצא בהם לא קשר ולא פקע, אעין דשטים הוה במגדלא והיו נוהגים בהם איסור משום קדושת הארון, אתון ושאלון לרבי חנינא חבריהון ורבנן, אמר להם אל תשנו ממנהג אבותיכם.

אנו לומדים שהעצים היו מהאשל שנטע אברהם אבינו ויעקב הורידו למצרים ומשם לקחום למדבר. כל ימות היות ישראל במצרים היו אתם אותם העצים, והם עצי השיטים העומדים שהם מגדלי אמונה, מתקופת אברהם אבינו ליעקב ומיעקב למצרים והם נוטלים אותם איתם לדרך מכיוון שידעו שיצטרכו לעבוד את האלוקים ועל כן הכינו את הקרשים שבאו מדורות והתגלו והחזיקו את המשכן. זהו הלימוד הגדול, שהעץ המוכן הוא מהאבות לבנים והבנים מאמינים בירושת האבות מדור לדור, העצים הללו הם מלמדי מורשת אבות ואמונת הבנים, זו התורה המועברת ויכול להיות שאפילו תקופה מסוימת לא הבינו את משמעות הצורך בעצים אלו, ועדיין לא היה משכן אבל אנו לומדים שהכל מגיע מהאבות. גם תורתו של ר' שמעון באה אלינו לא כתורה חדשה, אלא היא תורה שהגיע מאבותינו וממשה רבינו ע"ה, ומועברת מדור לדור עד אותה שעה שיש בה צורך לרבים, אז אותו העץ שהיה מונח אצל בני ישראל במצרים והם לקחוהו עמהם בצאתם ממצרים, להבין שהכל היא מערכת אחת. לכן הם למודי ד'. בני ישראל כשיצאו ממצרים לקחו את העצים הללו למרות שהלכו רק לשלשה ימים, אבל הם אמרו שמא הקב"ה יצווה שנבנה בית ואנו צריכים עצים. א"כ אנו רואים שכל חכמה יש לה ראשית אצל האבות ואמונת הבנים בהתקיימות המחשבה האלוקית. ולכן תורת הסוד נמסרה מדור דור, היא מועברת בחשאי עד שהיא נצרכת. אור זה הוא אור מופלא רום מעלה, הוא מגיע מעולם שלפני המעשה ולפני ההתגלות ועל כן הוא "אור מופלא" המגיע מרום מעלה, לא מהמציאות הנכחית שצריך קרשים למשכן אלא סוף מעשה במחשבה תחילה, והיא האור העליון, ועל כן הלא הם יורוך מורך.

  • בר יוחאי ולשדה תפוחים עלית ללקוט בו מרקחים, סוד תורה כציצים ופרחים נעשה אדם נאמר בעבורך.