ספירת העומר וקו התאריך

ספירת העומר וקו התאריך

קו התאריך יוצר ביחס לספירת העומר בעיה חמורה (בלי קביעה עקרונית האם הוא מעלות מירושלים או בקו התאריך הבינ"ל). העוברו ממזרח למערב נוסף לו יום אחד. העוברו ממערב למזרח נחסר לו יום. ימשיך ספירה כרגיל, או שידלג על יום ויספור כמקומו החדש?

הרב יעקב אפשטיין | ניסן תשע"ד

קו התאריך

קו התאריך יוצר ביחס לספירת העומר בעיה חמורה (בלי קביעה עקרונית האם הוא מעלות מירושלים או בקו התאריך הבינ"ל). העוברו ממזרח למערב נוסף לו יום אחד. העוברו ממערב למזרח נחסר לו יום. נצטמצם בבעיה השניה. תתכנה שלש אפשרויות עקרוניות: 1. ימשיך ספירה כרגיל, אף שבמקומו החדש יקדימו אותו ביום. 2. ידלג על יום ויספור כמקומו החדש. 3. יפסיק לגמרי את ספירתו לפחות בברכה.
לאפשרות הראשונה קשה מפני שיצא שבחג השבועות הוא ימשיך לספור, אולם כן כתב האדמו"ר מלובביץ' זצ"ל בס' חידושים וביאורים בש"ס. (ושיאחר את חג השבועות שלו זהו דבר שא"א לאמרו). לאפשרות השניה קשה שאין זו ספירה כשהוא מדלג ימים בתוכה כש"כ שאין שאין זו ספירה תמימה.

נדון בעיקר שיטות הפוסקים במצות ספירת העומר, ומתוכן ננסה לפתור את הבעיה.

 

ספירת העומר דאורייתא או דרבנן

שיטת הרמב"ם שמצות ספירת העומר מדאוריתא בזה"ז כן משמע מדבריו הן בהל' תמידין ומוספין [פ"ז הכ"ב]. והן בסה"מ [מצ' קס"א]. אמנם תוס' [מנחות ס"ו ע"א ד"ה זכר]. וכן משמע מהרא"ש והטור סברו שספירת העומר בזה"ז מדרבנן וזכר למקדש. (ולתוס' צריך לחקור האם הספירה משום שמונים לעומר או שמונים להבאת המנחה חדשה דשני הלחם, והנ"מ אם חרב בהמ"ק בין פסח לעצרת). ומשמעות מחלוקתם: לתוס' המצוה תלויה במקדש ואם אין מקדש אין ספירה כי כל עניינה לשם קביעת עצרת. ולרמב"ם הספירה אינה תלויה במקדש אלא מצוה בפ"ע. ואף לשיטתו ק"ק שכתב [מצ' מ"ה]. "הצווי שנצטוינו להקריב קרבן מוסף גם ביום חמשים מיום הקרבת העומר שהוא יום ט"ז בניסן". וא"כ נערכת ספירה במקדש שהיא הקובעת את עצרת, בין אם זו ספירה בפה ובין אם ספירה בלב ובין אם נסמכים על הספירה האישית, עכ"פ הספירה הכרחית למקדש לסדרי הקרבנות, ולקביעת חג השבועות [שם פ"ח ה"א].

ושיטה מחודשת ברבינו ירוחם [נ"ה ח"ד]. שספירת ימים בזה"ז מהתורה וספירת שבועות מדרבנן. ז"ל:

"ונראה לן משום דכתיב ז' שבועות תספור לך וגו' [דברים]. וכתיב נמי מיום הביאכם את עומר וגו' ז' שבתות תמימות תהיינה [ויקרא]., נמצא שלא נכתבה ספירת שבועות כי אם גבי העומר אבל ספירת הימים לא כתיב גבי עומר. נמצא דספירת הימים הוא מן התורה אפילו בזמן הזה, וספירת השבועות בזמן דאיכא עומר והיו מברכין על זה בזמן שביהמ"ק קיים".
ואמנם הרמב"ם .[מצ' קס"א] סבר שאין כאן שתי מצוות אולם רבנו ירוחם הכי ס"ל.

תמימות
"וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והבאתם מנחה חדשה לה'".
התמימות מתאר את השבועות ולכ' אינו מיוחס לימים. בדר"כ מובן תמים — שלם בסופו, כאן הסיום ברור בחג השבועות, והתמימות יתפרש או על תחילתו או על סדירות הספירה.
בגמרא [מנחות ס"ו ע"א].: "אימתי אתה מוצא שבע שבתות תמימות בזמן שאתה מתחיל לימנות מבערב". ובפה"מ לרמב"ם .[מנחות פ"י מ"ג].: "ולא תהיינה תמימות אלא אם יתחיל לספור מתחילת הלילה", ולא מבורר האם הכוונה לכל יום או ללילה ראשון בלבד. ובמאירי כתב: ."ומונה בכל אחד מבערב וזהו תמימות".

בהלכות גדולות [הל' מנחות]. כתב: "מר רב יהודאי גאון הכי אמר היכא דלא מנה עומר לילה קמא לא מני בשאר לילוותא מ"ט דבעינא שבע שבתות תמימות ולילות, אבל בשאר לילוותא היכא דלא מנה מאורתא מני ביממא ושפיר דמי". וכ"כ הטור בשם רס"ג. יוצא שהבין שמצות ספירת הימים היא מצוה אחת לכל הספירה, ותמימות הוא תנאי במצות שבע השבועות אבל לא מצוה בכל יום בפנ"ע, והתמימות הוא לעיכובא. (ואמנם אם החסיר יום שלם לילו ויומו נראה שאין יכול להמשיך ולספור, ולא משום תמימות אלא משום חסרון בעצם הספירה, ואולי סופר שבועות, וצ"ב). ונראה ששיטתו היא שכיון שכל הספירה יחידה אחת התמימות גורם שתחילת הספירה וסופה הוא העיקר כיון שבכך הוגדר המשך הספירה. ובמאירי [סוף פסחים]. כתב:
"ואם שכח ולא מנה כלל בכל אותו היום, י"א שאם בראשון שגג ה"ז בכלל מעוות לא יוכל לתקון שאין כאן תמימות ואין לו עוד מנין, ואין הדברים נראין שלא נאמר תמימות לפירוק עול מנין, ולהפקיעו מכל וכל. אלא שהמצוה כך היא ואפילו שכח את כלן ונזכר באחרונה סופר את האחרונה, ולא עוד אלא שיש אומרים שכל שספר ביום קודם שעת מוסף תמימות הן".
בתוס' [מנחות ס"ו ע"א ד"ה זכר]. כתב בשם בה"ג: "עוד פסק בהלכות גדולות שאם הפסיק יום אחד ולא ספר שוב אינו סופר משום דבעיא תמימות ותימה גדולה ולא יתכן". וכ"כ הטור בשם בה"ג. .(דברים אלה שהביא התוס' אינם בהוצאה שלפנינו). למדנו מהם שלשיטת בה"ג עצמו תמימות הוא עיכוב בכל יום, היינו שצריך לספור כל יום ויום כדי שתהיינה תמימות ולא משום ספירת השבועות, וכל הספירה היא יחידה אחת. אמנם מתוס' עצמו עולה שהספירה בכל יום היא מצוה בפנ"ע, ולכל יום תמימות בפני עצמו. וכ"כ הטור בשם רב האי גאון שאם החסיר יום חוזר וסופר. (ומדבריו המובאים ברבנו ירוחם עולה שפליג על בה"ג בתרי. א. כל יום מעכב. ב. דוקא בזמן הבית אבל עתה שמדרבנן לא קפדינן אתמימות).

יוצא ששלש שיטות לפנינו בהבנת תמימות בספירת העומר.

1. שיטת רס"ג ורב יהודאי גאון שתמימות לעיכובא ביום ראשון בלבד.
2. שיטת בה"ג שתמימות לעיכובא בכל יום.
3. שיטת רה"ג (לאחר החורבן לכה"פ). ושיטת תוס' שתמימות אינו מעכב את ספירת הימים והוא כעין הידור בלבד.

לשיטה הראשונה והאחרונה חסרון של יום (פרט ליום הראשון לשיטה הראשונה). אינו מעכב בדיעבד, ואף לספור בברכה לשיטה השניה עדיין טעון בירור.

ספירה בבי"ד

בתו"כ [אמור פרק י"ב].: "וספרתם לכם כל אחד ואחד". אבל בספרי ראה .[קפ"ה].: "תספר לך בבי"ד, ומנין לכל או"א, ת"ל: 'וספרתם לכם' לכאו"א". וכן במנחות [ס"ה ע"ב].: "ת"ר וספרתם לכם שתהא ספירה לכאו"א". ושם [ס"ו ע"א].: "ריב"ב אומר אינו צריך הרי הוא אומר תספור לך ספירה תלויה בבי"ד יצתה שבת בראשית שספירתה בכל אדם". למדנו שיש שיטת תנאים שחובת ספירה אף בבי"ד. וכ"נ שסוברים הראשונים: הלכות גדולות [הל' מנחות]. היראים [סי' רס"א]. ושבה"ל [סי' רל"ד]. שהביאו שיטה זו. יתירה מזאת כתב בחזקוני [ויקרא כ"ה ח']. "וספרת לך שבע שבתות שנים לפי שאין כאן אלא ספירה אחת והיא בבי"ד אי"צ לברך, אבל עומר דכתיב ביה שתי ספירות אחת בפרשת אמור ואחת בפרשת ראה אחת לב"ד ואחת לציבור צריך לברך". אבל ברא"ש [סוף פסחים] פסק: ספירה לכל אחד וא' ולא. לבי"ד. וכ"כ בעיטור.
פוסקי ההלכה הרי"ף והרמב"ם לא הזכירו מזה מאומה. אולם קביעת עצרת היא ליום החמישים מהחל חרמש בקמה, וקביעה זו היא של בי"ד, וע"כ אף לרמב"ם לכ' חובת ספירה (אף אם לא בפה). על בי"ד. [עי' רמב"ם תמידין ומוספין פ"ז, וסה"מ עשין מ"ה, מ"ו].

סוגי מצוות ביחס לקו התאריך

נראה שיש לחלק בין שני סוגי מצוות: מצוות היחיד ומצוות הציבור. מצוות היחיד זמנם הוא לפי היחיד גופו כמו פדיון הבן ומילה. שינוי מקום לא ישנה בגוף זמן החיוב, לעומת זאת שבת היא מצוה שמוטלת על כל הציבור יחדיו ויש לה מרכז [ירושלים]., כל ישראל מקיימים אותה ביחד, וע"כ היא תלויה בזמן ומקום. ולדוגמא, אם יבנה סוכה בספינה מקום הספינה יקבע את זמן הסוכות.

ספירת העומר אף שחיובה הראשוני בכל אחד ואחד, בכ"ז מצאנו (לפחות לחלק מהראשונים בצורה ברורה). שהיתה ספירת בי"ד ולא רק לשם קביעת עצרת, וברור ששתי הספירות חייבות להיות תואמות. וע"כ אין הבדל בין מועדים אחרים שנקבעים בבי"ד ונוהגים בכל ישראל בהתאמה לבי"ד עפ"י מקומם לספירת העומר. וניתן להוסיף לכך את שיטת התוס' התולים ספירה במקדש. וע"כ נראה שכמו שעצם הספירה תלויה בכך, כן תלותה בזמן המקדש.

וברוקח [סי' רצ"ד]. כתב: "בפרק ר' ישמעאל במנחות תקנו רבנן וספרתם לכם שתהא ספירה לכאו"א". דבריו קשים שמשמע שספירת העומר דרבנן?! וניתן היה לתרץ שהספירה לכאו"א היא מדרבנן מפני שעיקרה לבי"ד לשם קביעת עצרת, ואך חכמים הטילו זאת על כל או"א. וקשה שאח"כ כתב: "ולמה לא אמר ששה בסיון תעשו שבועות אלא לענין שבועות הוצרך לספירה, כי כל הרגלים היו בביתם, אבל בשבועות לא היו מצויין בעיירות, כדכתיב ופנית בבקר והלכת לאהלך זה בפסח ולא בשאר רגלים, היה כ"א בשדהו אצל תבואתו כבועז, הואיל ולא היו מצויין בעיירות היאך ידעו מתי שבועות? וצוה לספור בלילה ולא ביום שביום יהיו טרודין וישכחו".

וכן ברבנו ירוחם כ': "ולא תקנו שיברכו בי"ד על ספירת העומר (משמע מדבריו שעצם המצוה על בי"ד ואך ברכה לא תקנו עבורם). כמו בספי' השמטה לפי שהם ימי קציר והעם טרודים ואינם מצויים בבתיהם לשמוע משלוחי בי"ד היוצאים ולא היו יודעין מתי קדשו החדש, ולכך צוו לספור שיודע כל אחד מתי הוא שבועות ומטעם זה נמי הספירה בלילה לפי שהעם טרודין".

אולם נראה שזו דרשה בטעמא דקרא ואינה באה ללמד אם יש חובת ספירה על בי"ד או לאו, וכ"כ בשבה"ל [ס"ס רל"ו].: "ובטעמים דר' יהודה החסיד זצ"ל מצאתי לפי שהימים הללו ימי מלאכת השדה הן ואין מי יגיד לכפרים אם אייר מלא או חסר לכך אמרה תורה תספרו חמשים יום ואח"כ מקרא קודש יהיה לכם".

(ובדברים אלו מתישבים דבריו האחרונים של הרוקח אולם דבריו הראשונים עדיין קשים, ואולי ניתן לתרץ שיש חובת ציבור ויש חובת יחיד וחובת הציבור מהת' וחובת היחידים מדרבנן ועדיין צ"ע).