הצלת שמן למנורה ב'צמיד פתיל'

הצלת שמן למנורה ב'צמיד פתיל'

מהו ההיתר להכנת שמן טהור למנורה על סמך דין 'צמיד פתיל'?

הרב עזריה אריאל | גיליון 110 (שבט תשע"ו) עמ' 141-150

מבוא

במכון המקדש הוכן בעז"ה (בכסלו תשע"ה) שמן טהור למנורה בכד טהור. אחד הקשיים החמורים ביצירת שמן טהור בימינו הוא דין 'חרב כחלל', שעל פי הבנה רווחת בראשונים פירושו שכל כלי מתכת שנטמא מן המת מטמא באוהל כמת עצמו.[1] לשם כך נעשה כד חרס טהור (תיאור מפורט על דרך הכנת הכד ב'אמונת עתיך' 106, עמ' 142–147), ובו נשמר השמן, ומכסה הכד מודבק ואטום. בכך הוגן השמן מטומאות מת, על סמך דין כלי חרס המוקף צמיד פתיל, המציל באוהל המת.

אלא שעומד כנגדנו דין הגמרא בחגיגה כה ע"א: 'אין הקודש ניצל בצמיד פתיל'. על פי סיעת מפרשים, דין זה נאמר לא רק לגבי קודש שכבר התקדש בפה או בכלי שרת, אלא גם לגבי חולין שהוכנו לצורך הקודש. אם כן, לכאורה אין אפשרות להכין שמן טהור למנורה על סמך דין 'צמיד פתיל'.

מאמר זה מבקש ללבן את הנושא ולבאר את הנימוקים להיתר.

א. סוגיית הגמרא

במשנה בחגיגה (כד ע"ב) נאמר:

חומר בתרומה [יותר מן הקודש], שביהודה נאמנין על טהרת יין ושמן [לקודש] כל ימות השנה [אך לא על התרומה], ובשעת הגיתות והבדים אף על התרומה.

הגמ' (חגיגה כה ע"א) מדייקת מהמשנה שנאמנות זו על היין והשמן לקודש נוהגת רק ביהודה ולא בגליל, ומסביר ריש לקיש טעמו של דבר: 'מפני שרצועה של כותים מפסקת ביניהן', ויש בה טומאת ארץ העמים. הגמ' מבררת מדוע רצועה זו מונעת את הכנת היין והשמן לקודש בגליל והבאתם ליהודה:

ולייתוה בכלי חרס המוקף צמיד פתיל? - אמר רבי אלעזר:[2] שונין, אין הקדש ניצול בצמיד פתיל.

הגמ' מקשה על כך מהמשנה[3] בפרה (פי"א מ"א) האומרת שמי חטאת אינם ניצולים בצמיד פתיל, ומשמע שהקודש ניצל, ודוחה, שכוונת המשנה רק לשלול את מי החטאת שטרם נתקדשו, שהוזכרו בסוף המשנה שם. עוד מקשה הגמ' מדברי עולא 'חבריא מדכן בגלילא', ולפיהם החברים בגליל מכינים יין ושמן לקודש, ומתרצת: 'מניחין, ולכשיבוא אליהו ויטהרנה', ופירש רש"י שאולי אליהו ימצא שביל שאינו מארץ העמים שיאפשר את העברת היין והשמן לירושלים.

בעקבות הסוגיה פסק גם הרמב"ם (הל' פרה אדומה פי"ד ה"ד): 'וכן אוכלין ומשקין של קודש אינן ניצלין בצמיד פתיל'. אף המאירי בחגיגה שם פסק כך, אלא שכתב:

צמיד פתיל בכלי חרש... ואין מציל על הקדש שבתוכו ואין צריך לומר על מי חטאת שבתוכו. ויש חולקים באלו לומר שמציל הוא אף על הקדש ואף על חטאת.

לא ברור מי הם החולקים ומדוע, ואפשר שלמד מלשון ר' אלעזר 'שונין' שיש תנאים הסוברים כך ואין זו דעה מוסכמת,[4] ועדיין צריך עיון מיהו החולק בחטאת.[5]

ב. מקור הדין וגדרו

הדין שצמיד פתיל אינו מציל בפרה אדומה הוא מדאורייתא, כפי שנאמר בספרי (חוקת, פיסקא קכד):

אל מקום טהור - שיהא מקומו טהור. מיכן היה ר' אלעזר הקפר ברבי אומר: קלל של חטאת שמוקף צמיד פתיל ונתון באהל המת טמא שנאמר אל מקום טהור, ואין זה מקום טהור.

הספרי הובא בר"ש בפרה שם ונפסק ברמב"ם (הל' פרה אדומה פי"ד ה"ג): 'שאין החטאת ניצלת בצמיד פתיל, שנאמר במקום טהור, ואין זה מקום טהור'.

לגבי הקודש כתבו כמה מחברים בפשטות שזוהי גזרת חכמים,[6] ויש שביאר שהטעם הוא חשש שמא לא הדביק את הכיסוי היטב.[7] אולם ב'שואל ומשיב'[8] חידש שזהו דין תורה, שהרי גם על הקודש נאמר 'תאכלו במקום טהור' (ויקרא י, יד), וציין לגמ' בזבחים (נה ע"א), שלומדת מפסוק זה על מקום אכילת השלמים, שהוא בירושלים. יש להעיר על חידושו: דווקא מהגמ' שציין לא משמע כדבריו, שהרי למדה מ'מקום טהור' שדי בכך שהמקום יהיה טהור מטומאת מצורע, מחנה ישראל. יתרה מזו, הגמ' שם מבארת (לדעת אביי, שהגמ' מסיקה כמותו) שאלמלא הפסוק היינו סוברים שצריך לאכול את הקדשים הקלים במחנה לוייה דווקא, והפסוק 'מקום טהור' מחדש קולא, שדיינו במחנה ישראל.[9] עוד יש להוכיח שלא כדבריו מהגמ' בזבחים (צג ע"א) אודות דם חטאת שניתז על בגד טמא, 'הני מילי בזה אחר זה אבל בבת אחת לא', ממנה עולה שהדבר פשוט שדם הקדשים אינו נטמא במעברו מעל מקום טמא אלא רק בנגיעתו בטומאה (בניגוד למי חטאת שהוזכרו בהמשך הסוגיה שם, שלדעת רבה אליבא דרבי עקיבא נטמאים במעבר מעל מקום טמא).[10]

בגדר הדין שהקודש אינו ניצל בצמיד פתיל התלבט ב'מקדש דוד'[11] בין שתי אפשרויות: הראשונה, שלעניין הקודש גזרו שכלי החרס יקבל טומאה גם מגבו, ולכן אינו מציל, שכן כלי טמא אינו חוצץ. השנייה, שזהו דין מיוחד בהצלה באוהל המת, שהקודש נחשב כמצוי באוהל ולא בכלי. הוא מעלה שתי השלכות מחקירה זו, האחת לחומרא והשנייה לקולא: כלי אבן, לפי הצד הראשון בחקירה זו, מציל בצמיד פתיל על הקודש, שהרי גם מתוכו אינו נטמא, אבל לפי הצד השני אינו מציל. ונגיעת טומאות אחרות מלבד אוהל המת בגב כלי החרס, לפי הצד הראשון מטמאת, שכן עשו את גבו כתוכו, ואילו לפי הצד השני אינה מטמאת. לדעתו שאלה זו תלויה במחלוקת ראשונים,[12] אך הכריע כצד השני, משום שמהסוגיה משתמע שגם כלי אבן אינו מציל בקודש, מאחר שהגמ' איננה מציעה להעביר בכלי אבן את הנסכים מהגליל ליהודה.[13]

ג. הרי"ד: גם חולין שהוכנו לקודש אינם ניצלים

בתוס' הרי"ד בחגיגה שם, וכן ב'טורי אבן' וב'מרומי שדה' (חגיגה שם), חידשו שחומרא זו שהקודש אינו ניצל בצמיד פתיל נאמרה לא רק על קודש שכבר התקדש בפה או בכלי שרת, אלא גם בחולין שהוכנו לצורך קודש. כמה ראיות הביאו לכך מסוגיית הגמרא:

א. הגמרא אומרת דין זה כתשובה לשאלה מדוע לא הועברו היין והשמן מהגליל ליהודה, והרי יכלו להעביר אותם בצמיד פתיל לפני הקדשתם!

ב. דיוק הגמרא שהגליל אינו ראוי להבאת נסכים מבוסס על לשון המשנה 'חומר בתרומה, שביהודה נאמנים על טהרת יין ושמן כל ימות השנה', והרי במשנה לא דובר על הנסכים דווקא, אלא על יין ושמן לקודש.

ג. הגמרא מקשה, כאמור, על דברי עולא 'חבריא מדכן בגלילא', מה הטעם במעשיהם, ולכאורה ניתן היה ליישב בפשטות שהם מכינים יין ושמן כדי להקדישם לאחר העברתם לירושלים.[14]

ד. ב'כתר המלך'[15] הוכיח כיוצא בזה גם מהירושלמי,[16] שמקשה כיצד ניתן היה להביא שמן למנחות מרגב שבעבר הירדן (כפי ששנינו במנחות פ"ח מ"ג), הרי 'פסיקיא של כותים מפסקת', ותירץ 'במביא גרגרים וכותשן שם', כלומר, מביא את הזיתים ליהודה בטרם הוכשרו, ולא תירצו שעשו את השמן בעבר הירדן לפני הקדשתו והעבירוהו ליהודה בכלי מוקף צמיד פתיל.

ב'מרומי שדה' שם דקדק כשיטה זו גם מתוספות[17] שהקשו על הגמ' בנידה (ה ע"ב), האומרת שכלי חרס ניצול בצמיד פתיל באוהל המת ואינו ניצול במעת לעת שבנידה: הרי במעת לעת שבנידה נטמא רק הקודש ולא התרומה (לפי לישנא קמא דרב הונא שם ו ע"א), וגם צמיד פתיל באוהל המת אינו מציל בקודש אלא בתרומה! ולא תירצו שיש נפקא מינה לגבי חולין על טהרת הקודש, שניצלים בצמיד פתיל באוהל המת ולא במעת לעת שבנידה, ומשמע שלדעתם גם חולין על טהרת הקודש אינם ניצלים.[18]

1. קשיים בשיטה זו

שיטת התוס' רי"ד וסיעתו מציבה קושי, שלפיו יוצא הטפל חמור מן העיקר: בפרה אדומה מפורש שמים שאינם מקודשים שהוכנו לה ניצלים בצמיד פתיל. אם כן מדוע הקודש, שאין בו דין 'מקום טהור' מדאורייתא אלא החמירו בו מדרבנן, יהיה חמור יותר, שגם מה שטרם התקדש אלא עתיד להתקדש אינו ניצל בצמיד פתיל?

ב'טורי אבן' התקשה בזה, וכתב (במסקנתו) שבעצם הקודש אינו חמור בזה מן החטאת, אלא ש'מקום טהור' נאמר על האפר בלבד, והמים שאינם מקודשים ניצלים בצמיד פתיל כי אין בהם אפר, וכשנתקדשו באפר חל בהם דין 'מקום טהור' לא מחמת עצמם אלא מחמת האפר.[19] אם כן, אין זו קולא במה שעתיד לחול בו דין 'מקום טהור'. לעומת זאת היין והשמן לפני הקדשתם עתידים להיות קודש בעצמם, ולכן כבר כעת נאמר בהם דין זה שלא יינצלו בצמיד פתיל. תירוץ זה אינו פשוט: במי חטאת מצינו שאחרי שנתקדשו חל דין 'מקום טהור' גם על טיפת מי ההזאה, הגם שבדרך כלל אין בה אפר כלל.[20] אם כן יוצא שהקולא במים שאינם מקודשים היא רק משום שטרם נתקדשו, ויש ללמוד מכאן גם לגבי דבר המיועד לקודש.

ד. שיטה במפרשים: חולין המיועדים לקודש ניצלים בצמיד פתיל

בחיד"א[21] מובא בשם גיליון מליקוטי רבי בצלאל אשכנזי (השטמ"ק) שדייק מ'אין הקודש ניצל' שהחולין המיועדים לקודש ניצלים, והתקשה בשאלה מדוע לא עברו את רצועת הכותים כחולין ואחר כך הקדישו, ונשאר ב'צריך עיון'. על כל פנים הנחתו שרירה וקיימת, שחולין על טהרת הקודש ניצלים. וכבר מלשון הרמב"ם משמע כך (הל' פרה אדומה פי"ד, ה"ד הנ"ל): 'וכן אוכלין ומשקין של קודש אינן ניצלין בצמיד פתיל', שרק מה שכבר התקדש בפועל אינו ניצל בצמיד פתיל.[22] וכך נקטו הרבה אחרונים, מהם בפשטות ומהם כחולקים על הטורי אבן.[23]

לביאור שיטה זו שומה עלינו להשיב על שאלות הרי"ד: מדוע דין זה שאין הקודש ניצל בצמיד פתיל מונע את הכנת הנסכים מיין ושמן שבגליל? הרי ניתן להעבירם ליהודה ולהקדישם שם!

לשיטה זו מתפרשת הסוגיה כך:[24] אליבא דאמת הדבר אפשרי, ויש דרכי מעבר מהגליל ליהודה הבטוחים מטומאת ארץ העמים, כדברי התוספתא:[25] 'ארץ הכותיים טהורה... ושביליה טהורות', אלא שיש בה מקומות טמאים כדין מדור הגויים.[26] ברם, הסוגיה דנה אך ורק על יין ושמן של עמי הארץ, שעליהם אמרה המשנה שהם נאמנים ביהודה על הקודש ולא בגליל: מדוע אי אפשר לסמוך על עם הארץ המביא יין מהגליל ואומר שהוא טהור לקודש? משום שבין הגליל ליהודה יש אזורים שהם ארץ העמים, ואי אפשר לסמוך על עם הארץ שידקדק להיזהר מהם. כך ניתן לשמוע מלשון רבנו חננאל:

מדקתני ביהודה נאמנין מכלל דבגליל אין נאמנין. מאי טעמא? אמר ר"ל: מפני שמפסקת ביניהם מדור הכותים, וכיון שצריך לעבור בתוכם חיישינן שמא מטמא טומאת ארץ העמים.

ר"ח לא כתב כרש"י (ד"ה רצועה) ש'אי אפשר להביאן לירושלים בטהרה... ואפילו של חברים', אלא ש'אין נאמנין' מחשש שייטמאו בטומאת ארץ העמים. על כך ממשיכה הגמרא ואומרת: אמנם עם הארץ יכול להעבירם בכלי חרס המוקף צמיד פתיל, אבל צמיד פתיל אינו מציל בקודש. ואין לסמוך על כך שהוא יעביר את היין והשמן ואחר כך יקדישם, מפני שעם הארץ אינו נאמן על החולין שנעשו על טהרת הקודש, אלא רק על הקודש עצמו.[27] וגם אם הוא נאמן על מה שייחד לקודש,[28] הרי זה כדי לאפשר לו להקדיש, ואילו במצב שבו על הקודש עצמו אינו נאמן - גם אי אפשר להאמינו על טהרת הקודש. לפי זה, קושיית הגמרא על 'חבריא מדכן בגלילא' פירושה: החברים מטהרים בגליל את יינם ושמנם של עמי הארץ,[29] וזאת למה? ומשיבה הגמרא שהם מטהרים את היין והשמן שמא אליהו יבוא ויאמר שעמי הארץ הצליחו לשומרם בטהרה.[30] פירוש זה נוח יותר מכמה בחינות.[31]

ה. נימוקים נוספים להיתר

נושא זה של צמיד פתיל לקודש נדון באחרונים סביב נס פך השמן, שהיה 'מונח בחותמו של כהן גדול' (שבת כא ע"ב). הב"ח[32] ביאר את עניינו של החותם: 'וצריך שיהיה חתום דאם לא כן איכא חששא שמא... נטמא באהל המת כשלא היה צמיד פתיל עליו', וכיוצא בזה ברא"ם על הסמ"ג (ריש הלכות חנוכה), שהפך החתום הציל מטומאת עבודה זרה המטמאת באוהל, עי' שם. והעירו עליהם האחרונים (כגון בחידושי רעק"א בשבת כא ע"ב ושואל ומשיב מהדו"ק ח"ג סי מג והבית יצחק או"ח סי' קט ס"ק ז) מהסוגיה כאן, שאין הקודש ניצל בצמיד פתיל, וכיצד הציל את שמן המנורה?

בשו"ת 'קרית חנה דוד'[33] תירץ קושיה זו בשני אופנים השייכים לענייננו:

'דשעת הדחק שאני, ולא נהגו במעלה זו שאמרו אין הקודש ניצל בצמיד פתיל, שהוא מדרבנן.[34] ועוד י"ל דלא עשו מעלה זו בשמן של מנורה... דדווקא ביין ושמן של מנחות דשכיח ומצוי לריבוי משום דלא בעי זך וכתית... בזה הוא דנהגו מעלה בקודש... אבל בשמן הראוי למנורה, שהוא מועט ואינו מצוי ביד כל אדם... לא עשו בו חכמים מעלה יותר מן החולין והתרומה... וחסו עליו לרוב מיעוטו וטורחו וזכותו.[35]

שני נימוקיו יפים גם לנדון דידן. על 'שעת הדחק' בנדון שלנו יש ללמוד מדבריו המאלפים של ה'ערוך לנר' בנידה ו ע"ב. הגמרא שם אומרת שרבי הקל בטומאת מעת לעת לסמוך 'בשעת הדחק' על דעת יחיד מקילה (של רבי אליעזר),[36] והגמרא מעמידה שמדובר בקודש, שהיה גם בימי רבי כדוגמת 'חבריא מדכן בגלילא'. וביאר ה'ערוך לנר':

לפירוש רש"י, שהשאלה היה על קדש שטהרו לצורך נסכים, אם כן מה שעת הדחק שייך בזה, כיון שעדיין לא נתקדש, והיה ראוי לאכול בתורת חולין טמאים!... וצריך לומר, כיון שהם היו מטהרים בכל שנה בשעת בצירה ומסיקה יין ושמן לנסכים, משום שמא יבנה בית המקדש, ומסתמא היו עושין כן כיון שמצוה לעשות זכר למקדש, כדאמרינן סוכה (מא א) מקרא ד'דורש אין לה - מלמד שבעיא דרישה, ולכן אפשר שכבר עברו זמן הגתות והבדים כשנשאלה שאלה זו ולא יכלו למצוא עוד, או עכ"פ רק בדוחק גדול, ולכן טיהר רבי. וגם אין להקשות דלמה היה צריך רבי לטהרם, יניח עד שיבא אליהו ויטהרם... דאם רבי לא היה מטהר לא היו שומרים אותם עוד בטהרה, או שהיו צריכים לבקש טהרות אחרים ולכן שפיר קרא ליה שעת הדחק.

העולה מדבריו: הכנת שמן טהור למקדש היא עשיית 'זכר למקדש', והדבר מוגדר כ'שעת הדחק' המתירה הסתמכות על דעות יחידים.[37]

ב. הדיון המעשי כרגע איננו על הצלה מטומאת המת עצמו, אלא מטומאת 'חרב כחלל', ועל פי שיטת הראשונים שכלי מתכת שנטמאו מהמת (כגון מכונית שחנתה בחניון בית חולים עם טומאה, או חפצים שעל גוף האדם שהיו עמו בבית חולים וקברות) מטמאים אף באוהל. שיטה זו איננה מוסכמת להלכה.[38]

סיכום ומסקנות

א. הלכה היא שקודש אינו ניצל בצמיד פתיל. יש מי שאומר שזהו דין תורה (שואל ומשיב), אך דבריו מעוררים קושי ורוב ככל האחרונים נקטו שזוהי מעלה מדרבנן. עניינו של הדין, שמה שנמצא בצמיד פתיל דינו כנמצא בחלל האוהל, ואפשר שדין זה נאמר גם על כלי אבן (מקדש דוד).

ב. הדעות על זהותו של ה'קודש' שאינו ניצל חלוקות: יש אומרים שגם חולין המיועדים להיות קודש אינם ניצלים (תוס' רי"ד; טורי אבן; מרומי שדה), ויש חולקים (ר' בצלאל אשכנזי; משמע ברמב"ם). מהלך הסוגיה מתבאר יפה לפי שתי השיטות, אך לשון הגמרא 'קודש' נוחה יותר לשיטה המקלה, וגם מסברה אין להרחיב את גזרת חכמים ללא ראיה ברורה.

ג. לאור המסקנה בסעיף ב, נראה שכאשר עושים כיום שמן בטהרה לצורך הדלקת המנורה במהרה בימינו, יש להקל שכלי חרס המוקף בצמיד פתיל מציל עליו מלהיטמא, אפילו מטומאת מת עצמה, וכל שכן בחשש טומאת 'חרב כחלל'. יש לצרף סברות מקלות נוספות: הכנת שמן טהור כיום היא 'שעת הדחק' (ערוך לנר), שבה יש להקל בדין זה שהקודש אינו ניצל (קרית חנה דוד). ויש אומרים שבשמן המנורה לא נאמר כלל הדין שהקודש לא ניצל בצמיד פתיל (קרית חנה דוד).



[1].   ראה בהרחבה להלן הערה 38.

[2].   לפנינו: אליעזר, אך בדק"ס: אלעזר, וכפי שמוכח מהסוגיה שהוא אמורא, וציין לגרסה אחרת: ר' אלעאי.

[3].   לא ברור לגמרי אם הגמרא מצטטת את המשנה או ברייתא, עיין שיח יצחק וטורי אבן.

[4].   עי' רש"י, בחולין קכא ע"א ד"ה שונים: 'יש תנאים ששונים'.

[5].   מהדיר המאירי (הרב לנגה) הציע למחוק מילים אלו. אולי כוונת המאירי לר' אליעזר בפרה פ"י מ"ג המטהר קלל של חטאת המונח על גבי השרץ (ראה בפירוש המשנה לרמב"ם שם, שאינו חולק על עיקר דין 'מקום טהור', אלא שלדעתו הקלל הטהור הוא מקום האפר והוא טהור), ועיין גם בזבחים צג ע"א, דעת רבי אלעזר שמי חטאת שנטמאו מטהרים, ושערי היכל שם, עמ' תתלו.

[6].   רש"ש, נידה מט ע"א; מקדש דוד, סי' נא אות ד; חזו"א, פרה סי' ה ס"ק כה. גם בטורי אבן נקט בתחילה בפשטות שהוא מדרבנן, אך בהמשך העלה אפשרות שלמדו זאת מקל וחומר מחטאת, שהרי הקודש חמור ממנה בהיותו פסול בטבול יום. הראיות שלהלן כנגד השואל ומשיב מהוות דחייה גם לאפשרות זו, שהרי אם הדבר נלמד בק"ו מחטאת היה צריך להיות בקודש דין 'מקום טהור' במלואו.

[7].   קונטרס אחרון לטורי אבן, חגיגה כו ע"א.

[8].   שו"ת שואל ומשיב, מהדו"ק ח"ג סי' מג.

[9].   כעין זה העיר עליו בקצרה בנס לשושנים, עמ' 27. בספר חוקת היום לרב בראנדר, ח"ב עמ' רמב, הביא מקור אחר בתורה לדין זה, הפסוק על הוצאת הדשן: 'והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור' (ויקרא ו, ד). אכן, בספרא (ויקרא חובה פרק ה, ה) דרשו כעין זה מפסוק אחר (ויקרא ד, יב) על שרֵפת החטאות הפנימיות: 'אל מקום טהור - שיהא מקומו טהור, ואם טמא - יטהרנו, שיהא מקום מתוקן להם לכך'. אך נראה שזהו דין מיוחד בשרפת הפרים, כעין שרפת פרה אדומה (עי' ב'תוספות אחרות' על הספרא שם שקישר בין הדברים), והוא משום שהפרים נשרפים על גבי הארץ ללא חציצה ולכן צריך לוודא את טהרת המקום כי אסור שייטמאו, ועי' תורת הקודש, ח"א סי' לה אות ז, שהוא דין מיוחד בפרים הנשרפים, והעיר שלא הוזכר ברמב"ם.

[10].  וזאת מדין 'מקום טהור', ראה להלן הערה 20. בשואל ומשיב דקדק שהוא מדאורייתא גם מהכס"מ בהל' פרה אדומה פי"ד ה"ד, 'כי התורה לא הצריכה' וכו', אך נראה שדברי הכס"מ מוסבים על מי חטאת, עיין במהדו' פרנקל, ודוק. עוד כתב בשואל ומשיב, רביעאה ח"ב סי' קצו, שאף הרמב"ם סובר כך, על פי לשונו: 'וכן אוכלין ומשקין של קודש...', שמשמע שזה מדאורייתא כחטאת; ולענ"ד אינו מוכרח. בס' טל תורה, בחגיגה שם, הוכיח שהוא מדאורייתא מרש"י בסוטה כט ע"ב ד"ה הצד השוה (שהזכיר את הדין שהחטאת אינה ניצולת בצמיד פתיל כשיקול מדאורייתא), אך נראה שרש"י כתב זאת רק על מי חטאת, ואת הקודש לא הזכיר כלל. בשיח יצחק בחגיגה שם כתב (ד"ה לא) 'דלהא מילתא ילפינן קודש מחטאת', ומשמע מלשון זו שהוא מדאורייתא (ולא ביאר כיצד למדו), אך בהמשך (על תוס' ד"ה שונין) כתב: 'משום לתא דחטאת גזרו נמי לקודש', ומבואר שהוא מדרבנן.

[11].  מקדש דוד, סי' לט אות ב.

[12].  הוא מוכיח מרש"י (חגיגה כ ע"ב ד"ה נושא את התרומה) שטמא יכול לשאת את הקודש בכלי חרס ולנגוע בו מבחוץ אע"פ שאם היה נוגע בו מבפנים היה מטמאנו (אלא שיש גזרה מיוחדת שהנושא מדרס לא יישא את הקודש מחשש שיכניס את המדרס לחבית). לא ברור לי מדוע תלה זאת ברש"י, ולכאורה הדבר מפורש בגמרא שם כב ע"ב-כג ע"א: 'הנושא את המדרס נושא את התרומה אבל לא את הקודש. קודש מאי טעמא לא? - משום מעשה שהיה, דאמר רב יהודה אמר שמואל: מעשה באחד שהיה מעביר חבית של יין קודש ממקום למקום, ונפסקה רצועה של סנדלו, ונטלה והניחה על פי חבית, ונפלה לאויר החבית, ונטמאת'. משמע שאלמלא נפלה לאוויר החבית אינה מטמאת מבחוץ. אלא שהמאירי שם הביא פירוש שרצועה זו הייתה ראשון לטומאה ולא אב, ו'נפלה לאויר החבית ונטמאת' אין פירושו שהחבית עצמה נטמאה באוויר אלא שהיין נטמא במגע, ולפי פירוש זה ייתכן שאב הטומאה היה מטמא גם מבחוץ. עוד מצינו במפורש לגבי מי חטאת, שאינם נטמאים ממגע טמא בגב כלי החרס שלהם אלא רק מההימצאות במקום טמא (פרה פ"י מ"ג). אלא שהמקדש דוד סובר שהקודש עשוי להיות חמור בזה מן החטאת; ובשו"ת זיו הלבנון, סי' יח אות א, הוכיח באמת שהקודש ניצל מטומאת מגע בגב כלי החרס מהדין המקביל בפרה.

      מאידך גיסא, לדעת המקדש דוד, תוספות (חגיגה כה ע"א ד"ה שונין) נקטו שגם שאר הטומאות אינן ניצלות בצ"פ, שכן תוס' מוכיחים שהתרומה קלה מן הקודש וניצלת בצ"פ מהגמ' בגיטין סא ע"ב על הפקדת תרומה אצל עם הארץ בכלי המוקף צ"פ. לכאורה מדובר שם בטומאות מגע, ומה הראיה שהתרומה ניצלת באוהל המת? מכאן שתוס' הבינו שבקודש עשו את גב כלי חרס כתוכו, ולכן גם שאר הטומאות מטמאות בו. על כך יש להשיב שמצינו שחששו בעם הארץ גם לטומאת מת, בכלים שהופקדו בביתו (טהרות פ"ח מ"ב).

[13].  יש לדחות, שכלי אבן הכבדים אינם מתאימים למטרה זו. שיטת הרמב"ם בעניין זה תלויה בגרסאות שונות בהלכותיו (הל' פרה אדומה פי"ד ה"ג-ה"ד): 'וכן כלי חרס שיש בו אפר או מים מקודשין ומוקף צמיד פתיל ונתון באהל המת, הרי האפר והמים טמאים, שאין החטאת ניצולת בצמיד פתיל... וכן אוכלין ומשקין של קדש אינם ניצלין בצמיד פתיל'. בהל' ב שם הזכיר הרמב"ם את כלי האבן, ואם כן הציון כאן 'כלי חרס' מלמד לכאורה שדין זה לא נאמר בכלי אבן. אלא שיש כתבי יד שבהם המילה 'חרס' חסרה. במאירי (חגיגה כה ע"א) גם כן הובא עניין זה שהקודש אינו ניצל לגבי כלי חרס דווקא. לעניין מי חטאת יש ראיה שגם כלי אבן אינו מציל מהספרי (חוקת פיסקא קכד הנ"ל) שמדבר באופן סתמי על 'קלל של חטאת שמוקף צמיד פתיל ונתון באהל המת', וסתם 'קלל' הוא של אבן או חרס, עיין ראב"ד, עדויות פ"ה מ"ז, וכן מבואר בפירוש המשנה לרמב"ם, פרה פ"י מ"ג. וראיה מנוגדת לכאורה מהתוספתא באהלות פי"א הי"ב, עיין בר"ש באהלות פ"י מ"ג, ובסדרי טהרות, אהלות דף קמט ע"ב, ומקדש דוד טהרות סי' נא אות ד.

[14].  בבית יצחק, או"ח סי'קט אות ז, דחה ראיה זו, שמוכח בנידה ו ע"ב, שהחברים הקדישו ממש, אך עיין בריטב"א שם.

[15].  כתר המלך, על הרמב"ם הל' פרה אדומה פי"ד ה"ד.

[16].  ירושלמי, חגיגה פ"ג ה"ד.

[17].  תוס', חגיגה שם ד"ה שונין.

[18].  לענ"ד יש לדחות, שתוס' תירצו את הפשוט יותר. רבא בנידה שם אומר קל וחומר: 'ומה כלי חרס המוקף צמיד פתיל, הניצול באוהל המת - אינו ניצול במעת לעת שבנדה; משכבות ומושבות, שאינן ניצולין באהל המת - אינו דין שאין ניצולין במעת לעת שבנדה?'. הקל והחומר אינו צמיד פתיל לעומת מעת לעת, אלא צמיד פתיל לעומת משכב ומושב, וזו כנראה כוונת תוס' בתירוצם, שמאחר שצ"פ ניצול באופן כלשהו באוהל המת ואינו ניצול בטומאת מעל"ע, במה שהיא מטמאת, אם כן משכבות ומושבות החמורים ממנו לא ינצלו בטומאת מעל"ע. ועוד: הצעת הנצי"ב תלויה בשאלה מה הדין לפי לישנא קמא שם (הסוברת שמעת לעת נאמר רק בקודש ולא בתרומה) לגבי חולין על טהרת הקודש, ונחלקו בזה ראשונים, עיין תוס' בחגיגה כא ע"ב ד"ה בתרייתא, ורמב"ן ורשב"א, נידה ו ע"א.

[19].  בטורי אבן לא הביא מקור לדברים. בפירוש המשנה לרמב"ם בפרה פ"י מ"ה, נאמר כדבריו: 'שאין אנו צריכין מקום טהור אלא לאפר הפרה כמו שבאר הכתוב, או למים מקודשין מחמת האפר שבהן', ומשמע ש'מחמת' אינו הסבר למה הם מקודשים אלא למה יש בהם דין 'מקום טהור' (וראה בתפא"י שם אות לח: 'דדוקא באפר חטאת או באפר שבתוך מים המקודשין קרינן ביה והניחו במקום טהור'). גם במשנה תורה בהל' פרה אדומה פי"ד ה"ג, בנוסח הדפוסים עולה במפורש כדבריו: 'הרי האפר והמים טמאים שאין אפר החטאת ניצלת בצ"פ', אך במהדורות המדויקות ע"פ כתבי היד חסרה המילה 'אפר'.

[20].  כך מבואר בזבחים צג ע"א מראיית ר' אלעזר (התנא, ולא האמורא שבסוגיין) שמי חטאת שנטמאו מטהרים מכך שמזים על הנידה, ודברי רבה עליה, שמה שהיזו על הנידה היה אמור להיטמא משום 'קלוטה כמי שהונחה', דהיינו מחמת דין 'מקום טהור', כפי שביאר היטב בספר אשיחה בחקיך, סי' סה ס"ק ב. אך יש מקום לומר שאביי ורבא בהמשך הסוגיה אינם סוברים כך, עי' בספר אשיחה בחקיך, בהמשך הסימן שם, ובשערי היכל לזבחים, עמ' תתלו והערה 14.

[21].  פתח עינים, חגיגה שם.

[22].  וכך דייק ברמב"ם בברכת שמעון (שניאורסון, על המועדים, עמ' קמה), אלא שציין שכן דייקו ברמב"ם בחידושי הרמ"ל וכן בשואל ומשיב, רביעאה ח"ב סי' קצו, ולא מצאתי זאת מבואר בדבריהם.

[23].  שו"ת שואל ומשיב, מהדו"ק ח"ג סי' מג; מהרי"ל דיסקין (נדפס באוצרות ירושלים, ח"ט עמ' כה); שו"ת הרי בשמים, ח"א או"ח סי' כד; שו"ת זיו הלבנון, סי' יח ס"ק ב, על פי הבית יצחק הנ"ל הערה 14; וראה גם במקורות שבהערה הבאה. יש לציין גם לרא"ש, כלים פ"י מ"ב, שכתב בפשטות שצמיד פתיל מציל על הקודש, והרש"ש שם תמה עליו מהסוגיה בחגיגה, והעלה אפשרות לחלק בין קדושת הגוף לקדושת פה, ואם כן קל וחומר לחולין על טהרת הקודש.

[24].  על פי אשל אברהם (ניימארק, על חגיגה כה ע"א, עמ' קעט, ושם בספר פירות הנושרין, עמ' רעד); שלמי רגלים, אות כח; ברכת שמעון הנ"ל; ובתוספת נופך.

[25].  תוספתא, מקוואות פ"ו ה"א, שהובאה בתוספות, חגיגה שם ד"ה שרצועה.

[26].  עי' נידה פ"ז מ"ד. כך פירש זאת כנראה בכפתור ופרח, פ"י, הכותב: 'ואם שמא נמצא בתוך גבולי הארץ מקומות טמאים, כמו שיש דרך רצועת עכו לכזיב, יש לומר שהוא משום מדורת הגוים, וכן מסכת חגיגה פרק בתרא... מפני שרצועה של כותיים מפסקת', וראה גם לשון ר"ח: 'מפני שמפסקת ביניהם מדור הכותים... שמא מטמא טומאת ארץ העמים'. בכך מיושבות קושיות תוס', כיצד עלו לרגל מן הגליל, וכן הסתירה לכאורה בין הסוגיה לתוספתא במקוואות הנ"ל באשר לטהרת ארץ הכותים. ותירוצם שהסוגיה עוסקת בזמן שגזרו על הכותים ועשאום כגויים דחוק, שהרי דברי ריש לקיש באו להסביר את דין המשנה העוסק בזמן הבית, ובמשנה כולה הכותים נחשבים כישראל, ורק בזמן חכמי התלמוד עשאום כגויים לכל דבריהם, כמבואר בחולין ו ע"א. ומה שהביאו תוס' מהירושלמי בע"ז פ"ה ה"ד: 'אתם קילקלתם מעשיכם, דתנינן תמן' וכו', הגרסה בירושלמי לפנינו: 'תמן תנינן', והוא משפט בפני עצמו ולא ראיה לקלקול מעשיהם, וגם לפי גרסתם משמע שהשינוי בדין ארץ הכותים היה רק בימי רבי אבהו.

[27].  כך משמע מרש"י, חגיגה כד ע"ב ד"ה על טהרת יין ושמן, וכפי שביארו תוס', ד"ה שביהודה, בשם ר' אלחנן, בפירוש הראשון.

[28].  כשיטת תוס', שם בתירוץ השני.

[29].  השווה ללשון 'מטהר יינו של נכרי' (ע"ז פ"ד מי"א).

[30].  כך משמע מלשון ר"ח: 'מניחין אותם ואם יבא אליהו ויודיע שלא נטמאו אף על פי שהדרך מפסקת אותה שעה מטהרה'.

[31].  ראו במקורות שלעיל הערה 24. באשר לירושלמי, שלכאורה עולה ממנו שאין אפשרות להעביר שמן בטהרה מעבר הירדן ליהודה (ראיית 'כתר המלך' לעיל), אפשר שגם הוא מדבר על עמי הארץ. מאחר שהרוב המכריע של עובדי האדמה ובעלי המלאכה בימי חז"ל היו עמי הארץ (עי' למשל טהרות פ"י מ"א ובתפא"י יכין אות א), המשנה שמדברת על הבאה מרגב שבעבר הירדן מדברת מסתמא גם על הבאה מהם. על סוגיית הירושלמי יש גם מקום לומר שנקטה אפשרות אחת מני כמה, ואינה שוללת העברה בכלי חרס המוקף צמיד פתיל.

[32].  ב"ח, או"ח סי' תרע.

[33].  שו"ת קרית חנה דוד, ח"א סי' קו.

[34].  כיוצא בזה בברכת שמעון (הנ"ל הערה 22): 'דאיסור דרבנן הותר לצורך המקדש בכהאי גוונא', וכן בבאר אברהם (מבעל הגהות מצפה איתן על הש"ס), בחידושיו לשבת כא ע"ב. בחסד לאברהם (תאומים, מהדו"ת או"ח סי' עט) כתב שבטומאה דרבנן לא גזרו על הקודש שלא יינצל.

[35].  ב'בית הועד', בתוך 'בתי כהונה' ח"ב עמ' 272, טעם אחר להקל בשמן המנורה, מפני שאינו קרב על המזבח.

[36].  עי' נידה ז ע"ב.

[37].  על החשיבות של מעשים מעין אלה בימינו עמדנו במקום אחר ('קצירת שעורים בליל ט"ז בניסן לצורך תרגול קרבן העומר', אמונת עתיך 104 עמ' 126).

[38].  לפי הבנה רווחת בראשונים בדין 'חרב כחלל', חפצים שנטמאו מן המת נעשו כמת עצמו ומטמאים כמוהו, ומה שנטמא מהם נעשה אב הטומאה, וכמו כן חפצים שנגעו באדם טמא מת נעשו טמאי מת כמותו. בפרטי הדין הדעות חלוקות: יש אומרים שמדובר רק על חפץ מתכת, וחפץ כזה שנטמא מהמת מטמא ממש כמת, אפילו באוהל (שיטת תוספות ורוב הראשונים). ויש אומרים שמדובר גם על כלי עץ וכדומה (כל 'כלי שטף' שניתן לטהרו בטבילה, למעט כלי חרס), ומאידך גיסא דעה זו מקלה שהחפץ שנטמא אינו מטמא באוהל אלא רק במגע (שיטת הרמב"ם). לפיכך, החומרא בכלי שהיה תחת קורת גג אחת עם כלי מתכת שנטמא ממת היא על פי שיטת תוספות שכלי מתכת שנטמא ישירות מהמת מטמא גם באוהל. לענ"ד כל דין זה אינו נכון, וכלי שנטמא מן המת אינו מטמא כמת כלל, פרט לאותה שעה שהוא מחובר אל המת ונטמא מחמתו (להרחבה ראו במאמרי ב'מעלין בקודש' טו-יז ובקיצור בשערי היכל על מס' פסחים, מערכה ט). ברם, מאחר שחידוש זה טרם נדון כדבעי על ידי פוסקים חשובים, ומאחר שאנחנו עוסקים בהלכה ציבורית של הכנת שמן טהור למקדש, ראוי במידת האפשר להתחשב בדין זה. מכל מקום, צירוף החומרא שכל כלי מתכת שנטמא מהמת מטמא כאוהל עם החומרא בהצלת הקודש בצמיד פתיל, בפרט לפי הדעה המחמירה אף בכלי אבן, הופך את העניין לבלתי אפשרי לגמרי בימינו, וספק רב אם היה אפשרי אי פעם.