ט"ו באב

ט"ו באב

מנהג קבוע הונח כסימן לדורות על קביעות הקשר שבין ישראל לקב"ה, ודווקא במקום המשכן והמקדש מקום ששכינתו של מקום מאירה, כדי לציין שעל אף כל העיכובים שבדרך - הבניין השלם ישוב וייבנה

הרב יעקב אפשטיין | אב-אלול תשנ"ט גליון 30

 

א. מקורו כיום טוב

המשנה האחרונה של מסכת תענית מסיימת:

 "אמר רשב"ג לא היו ימים טובים לישראל  כחמשה עשר באב ויום הכיפורים שבהם בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו. כל הכלים טעונים טבילה, ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים. ומה היו אומרות: בחור שא נא עיניך וראה מה את בורר לך, אל תתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה, שקר החן והבל היופי אשה יראת ה היא תתהלל, ואומר: תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים  מעשיה וכן הוא אומר: צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום  חתונתו וביום שמחת לבו. ביום חתונתו זה מתן תורה וביום שמחת לבו זה  בנין בהמ"ק שיבנה במהרה  בימינו אמן".

הקשרה  של משנה זו למסכת תענית צריך בירור. הרב עובדיה מברטנורה הסביר: "זה מתן תורה - ביום הכיפורים - שבו ניתנו לוחות אחרונות. זה בנין בהמ"ק -  שנתחנך ביום הכיפורים".פירושו למתן תורה מובן כדי לקשור את הפסוק משיה"ש ליו"כ, אבל פירושו ביחס לבנין בהמ"ק של שלמה תמוה, שהרי בנין שלמה חרב ועוד שיו"כ היה רק אחד מארבעה עשר הימים של חנוך הבית ביד המלך.

נראה לענ"ד לנטות מדבריו.

 

ב. הקשרם של ט' באב וי"ז בתמוז לט"ו באב ויום הכיפורים

נראה לומר ששני הימים ט"ו באב ויו"כ, המוזכרים במשניות הקודמות במס תענית, מתקנים את שני הימים הנזכרים לעיל. המשניות שבאמצע הפרק  עוסקות בי"ז בתמוז ובט' באב. י"ז בתמוז עניינו העיקרי שבירת הלוחות וחטא העגל, וט' באב חטא המרגלים.

חטא העגל הוא קלקול היחס האמוני של ישראל כלפי הקב"ה. חטא העגל תוקן, במדה האפשרית העולמית, בנתינת לוחות שניים, ואף שאין הן במדרגת לוחות ראשונים (שו"ת רדב"ז ג תמב) סוף סוף היתה כאן התאמה  למידה העולמית של ישראל והעולם. וע"כ הקב"ה השרה שכינתו בינינו. יום כיפור הוא תיקונו לדורות של חטא העגל, וע"כ הוא יום סליחה ומחילה קבוע לישראל.

חטא  המרגלים עניינו מאיסת ארץ חמדה, וכפירה באפשרות בנית האומה הישראלית בארצה כאומה  אלקית. וגרם החטא הקדמוני לכך שהחורבנות, אשר ממשיכים את אותו כשלון, יחולו ביום המתאים לכך. וכנגד הכשלונות של תשעה באב בא ט"ו  באב שהוא היום המיועד לבנית בית המקדש (כפי שיבואר להלן).

זהו אם כן סדר המשניות  האחרונות: תרי זוגי - י"ז בתמוז וט' באב - פרי באושים של קלקלת ישראל בחטאיו המרכזיים עגל  ומרגלים, נתקנים בתרי זוגי אחרים: יו"כ וטו"ב שהם הם יום חתונתו ויום שמחת לבו של  הקב"ה בכנ"י.

 

ג. בנין המקדש בט"ו באב

חודש אב הוא המתאים בהשגחה האלוקית לבנית הבית עפ"י המבואר במדרש (ילקוט, ירמיה רמז רנט):

"אמר  רב: עלה אריה במזל אריה והחריב את אריאל. עלה אריה זה נבוכדנאצר דכתיב: עלה אריה  מסובכו, במזל אריה: עד גלות ירושלים בחודש החמישי, והחריב אריאל: הוי אריאל אריאל  קרית חנה דוד. ע"מ שיבא אריה במזל אריה ויבנה אריאל. יבוא אריה זה הקב"ה דכתיב ביה:  אריה שאג מי לא יירא. במזל אריה: והפכתי אבלם לששון. ויבנה אריאל: בונה ירושלים ה  נדחי ישראל יכנס" . 

חודש אב מצויין במדרש כחודש המתאים לתיקון מאיסת הארץ וחורבן הבית.

יום ט"ו באב כיום המיועד בחודש אב לבנין המקדש מופיע במקום  אחר  במדרש (ילקוט ירמיה רמז שה):

"והפכתי אבלם לששון: לפי שבעוה"ז נהפך שמחה לאבל למה שבעה ימי אבל כנגד שבעה ימי המשתה,  אבל לעוה"ב אני מחזיר את האבל לשמחה שנאמר: והפכתי אבלם לששון, ונחמתים ושימחתים  מיגונם".

אותם שבעת ימי אבילות שבין ט' באב לט"ו  באב הם הם  העתידים לעת"ל להיות ימי שמחה ונחמה. ומכאן שט"ו  באב הוא - יום שמחת לבו - בנין ביהמ"ק.

 

 

ד. עניינו של ט"ו באב

מתוך סיום המשנה נבין את עניינו של ט"ו  באב.  ג ענינים: אירוסין נישואין ושמחה. ישראל עם קבלת הלוחות עמדו לצאת ממצב הארוסה לנשואה; (רש"י שמות לד, א).

הנישואין שהם חלות הזיווג,  אינם רק קשר נשמתי עליון לקב"ה (אירוסין), יצירת אומה  אידיאלית ללא הופעה על במת ההיסטוריה, אלא אומה החיה את חייה לפי דבר ה, ומופיעה ככל עם: בארץ, תרבות, והיסטוריה ועם זאת היא עליונה ואלוקית - ממלכת כהנים וגוי קדוש. התורה היא כביכול הכתובה האלוקית לאומה הישראלית. תנאי החיים בצותא. קבלת התורה היא הכניסה לחופה. כאן קלקל החטא (עגל), והוצרכנו לתיקון נוסף. במעבר בין האירוסין לנישואין נוצר הקלקול כביכול, ותוקן ביום הכיפורים.

 עם קבלת התורה (הנישואין),כאשר רוח ה אשר על האומה, מפעם בכל אבריה השלמים ומחיה אותה. צריך  לקיימה במלא שלמותה לא רק במדבר אלא בא"י. במלכות ומקדש, נביאים וכהנים, חקלאות ומסחר, כלכלה וצבא ושאר כלי החיים של העם, אז עת השמחה שלמות  גוף ונשמה בהופעה אחדותית נאדרה בקדש, ועת נתינת הפירות.  ע"כ יום שמחת לבו הוא יום בניין ביהמ"ק, יום הקישור השלם בין ישראל לקב"ה, הממלא את כל העם בכל חלקיו וגווניו ראשיו וקטניו שמחת חיים עזה באהבה אלוקית שלמה, ונותן תולדות מצוות ומעשים טובים.

 

 ציוני דרך של התאחדות ושמחה והתיילדות תורה שבע"פ מציינים את יום שמחת לבו עד מצב השלמות המיוחל - בניין ביהמ"ק.

 

ה. נישואי השבטים והסבת נחלות

"אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה. מאי דרוש: זה הדבר אשר  צוה ה לבנות צלפחד וגו, דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה".

נאסרו באי הארץ,  שכל בת יורשת נחלה, שאין לאביה בנים, או בת  שעתידה לירש לאחר נשואיה לא תנשא אלא לשבטה, שלא תעבור נחלת שבט זה לשבט אחר (רמב"ן סוף במדבר). בט"ו באב הותרו שבטים לבא זה בזה והותרה הסבת הנחלה. הביא להיתר הלימוד  של  תושבע"פ עפ"י תושב"כ - פרי החיבור שבין ישראל לקב"ה. "זה הדבר שלא יהא נוהג אלא בדור זה".

 

אע"פ שהותרו השבטים, הנהיגו עוד פעם את האיסור בבני בנימין לאחר פילגש בגבעה. שכן  מצינו שהתנו עם שבט בנימין שלא תירש בת הבן עם האחין שלא תעבור נחלה משבט בנימין  (ב"ב קטז). ועוד מצינו שאע"פ שהותר האיסור, בכ"ז לא היתה עין טובה כלפי נשים הנישאות  שלא לשבטן, שכן אומר הרד"ק המביא מתוספת תרגום יונתן לשופטים: "דא היא נמוסא הות  בישראל מלקדמין דלא מסתחרא אחסנתא משבטא לשבטא ובכן לא הוה יכיל גבר למסיב איתתא דלא  משבטא וכד הות איתתא דרחימת גברא דלא משבטא הות נפקא מבי נשא בלא אחסנתא והוו  אנשי קרון לה פונדקיתא דרחימת גברא דלא משבטהא".

א"י ניתנה כולה לעם ישראל. ולכל שבט חלקו המיועד לו בהתויה האלוקית לכל שבט מקומו.  המקימו ונותן לו את איכותו וקיומו וחברתו הפנימית. לכל שבט אבנו המיוחדת על לבו של כהן גדול, ערכי חיים, הרגשות,  וסדרי עבודת ה משלו, באפיון שלו בקוו הפנימי שהונחל לו בסידור חיי האומה  כולה. וכשינוי האופי כך שינוי המקום הנושא את יושביו להוצאת תכונותיהם לפועל. היציאה  מהסדר העצמי שיבוש גדול יש בה - אי זריעת זרע בקרקע המתאימה לו - ע"כ נאסרו שבטים  לבוא זב"ז.

התרת השבטים לבא זב"ז  מכח האחדות העולה על כולן, שיסודו הכולל עדיף על כל  הסידור הפרטי, החיצוני בערכו לעומת הכלל כולו. ועודהרבה  הפריה של ההתקרבות והתאחדות  יווצרו בין השבטים בהסרת המכשול. ע"כ דוקא העירוב הפרטי עם השמירה הכללית של  היחס השבטי הוא אשר יחזיק ויחזק את האומה מכל חשש של קריעה והנתקות.

 

ו. היתר השבטים לבוא זה בזה

"אמר רב יוסף אמר ר"נ: יום  שהותר שבט בנימין לבא בקהל שנאמר: "ואיש ישראל נשבע במצפה  לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימין לאשה, מאי דרוש אמר רב: ממנו ולא מבנינו".

לאחר המלחמה על שבט בנימין בו נותרו רק שש מאות איש שהסתתרו במדבר, מחפש עם  ישראל תקוה לבנימין. לפי הגמ' בתענית נראה יסוד איסור בנימין בקהל מחמת חטאו -  שבט שלם המחפה על חוטאים בגבעה. השבועה היא שלא יתערב זרע פסול, זרע  שמופקר כולו ביחוסו ואינם זרע קודש, בזרעם. אך ח"ו צרה גדולה עלולה לבא מכך ששבט בנימין יכלה,  הוארו עיניהם ומצאו בתורה שבע"פ ששבועתם אינה מחייבת אלא אותם דור הלוחמים ולא  את בניהם.

לחטיפת מאתיים הבנות המחוללות בשילה עדיין לא יכלו להשתמש בהוראה זו שהרי הן עדיין  שייכות לדור הלוחם, ואמנם הם אומרים להוריהן: "כי לא אתם נתתם להם כעת תאשמו".  וע"כ גם לארבע מאות הראשונים נתנו מבנות יבש-גלעד שכיון שלא עלו למלחמה ממילא אינם  שותפים לשבועה. רב הקדים את מקורם של הסנהדרין להתרת שבט בנימין לפני לרב  יוסף ולרב נחמן. מה שמוכיח שההיתר היה ידוע מכבר. ואמנם גם דברי רב יוסף בשם ר"נ אינם  באים כמחלוקת אלא בהוספה.

 

ז. ט"ו באב - הארה מיוחדת

מתחדדים הדברים ביותר לאור הירושלמי ומדרש איכה רבה (לג).

"רבנן אמרי: יום שהותר שבט  בנימין לבא בקהל, דכתיב: ארור נותן אשה לבנימין. אמר ר יוחנן: מקרא קראו וקרבוהו מקרא  קראו ורחקוהו. מקרא קראו וקרבוהו: גוי וקהל גויים יהיה ממך. מקרא קראו ורחקוהו:  אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי".

בעוד שעפ"י הבבלי עיקר אסורו לבא בקהל מיוחס -  קהל ישראל, אבל בגרים ועבדים לכאורה הותר בנימין לבוא, עפ"י המדרש והירושלמי הבנת אותו דור  היתה  לאסור את בנימין בביאה בקהל ה לשם הכרתתו המוחלטת מישראל - אפרים ומנשה בני יוסף  הם קרויים שבטים ולא בנימין. כביכול  טעות היא עצם הכנסתו לכלל ישראל כשבט ואין לו  נחלה בפני עצמו, ולא אבן בחושן וכד. לא רק פגם במשפחה אלא הכרתה מוחלטת. עד שהאיר  הקב"ה עיניהם ומצאו מקרא מפורש בתורה להמשך קיומו של שבט בנימין. עפ"י הבבלי עיקר  מציאת ההיתר הוא מחמת השבועה שהיא גרמה לאסור את שבט בנימין בקהל. אך לפי  הירושלמי למודם על-כך שאין שבט בנימין ראוי להתיחד כשבט, וא"כ, ההבטחה שלא כלה שבט,  אינה חלה לגביו, והיא גרמה לשבועה הנוראה. וע"כ שמחה גדולה היא שידעו ששבט בנימין  אמנם ראוי לבא בקהל ועליו נאמר: קהל גויים יהיה ממך נמצא לפ"ז ששני יסודות לענין שבט  בנימין והתרתו לבא בקהל. לפי הבבלי יסוד האיסור הוא השבועה, ואין תשומת לב לענין  השבטיות הכלה. אמנם לפי הירושלמי יסוד האיסור הוא הלימוד שאין בנימין שבט, וע"כ בחטאו  תכלה כל אותה משפחה שאינה שבט, ולא חל עליה שלא כלה שבט. לפי הבבלי החג בשילה  מקושר בעקיפין (ויש מן המפרשים המסבירים זאת על יו"כ). אמנם לפי הירושלמי החג הוא  בט"ו  באב, אז הוארו עיניהם ונתנו את בנימין לשבט בישראל, ושלא  לפגוע בשבועה בני בנימין חטפו ולא האבות נתנו.

 

"שבהם בנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים..."

מנהג קבוע הונח כסימן לדורות על קביעות הקשר שבין ישראל לקב"ה, ודווקא במקום המשכן והמקדש מקום ששכינתו של מקום מאירה, כדי לציין שעל אף כל העיכובים שבדרך - הבניין השלם ישוב וייבנה.