תפילת נחם

תפילת נחם

תפילת נחם הנאמרת בתשעה באב, יש הנוהגים לאומרה בכל התפילות ויש הנוהגים לאומרה רק בתפילת המנחה. נשאלת השאלה מדוע נחלקו בשאלת זמן אמירת תפילה זו, ומדוע שונה היא מכל התפילות שהן "מעין המאורע" הנאמרות במשך כל היום

הרב יהודה הלוי עמיחי | אב-אלול תשנ"ט גליון 30

 

א. זמן אמירת תפילת נחם

נאמר בירושלמי (ברכות פ"ד ה"ג):

א"ר אחא בר יצחק בשם רבי חייא דציפורין, יחיד בט"ב צריך להזכיר מעין המאורע, מהו אומר?

רחם ד' אלהינו ברחמיך הרבים ובחסדיך הנאמנים, עלינו ועל עמך ישראל, ועל ירושלים עירך, ועל ציון משכן כבודך, ועל העיר האבילה והחריבה וההרוסה והשוממה הנתונה ביד זרים, הרמוסה ביד עריצים, ויירשוה לגיונות, ויחללוה עובדי פסילים, ולישראל עמך נתת נחלה ולזרע ישורון ירושה והרשתה, כי באש היצתה ובאש אתה עתיד לבנותה כאמור ואני אהיה לה נאם ד' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה.

מדברי הירושלמי משמע שיש לאומרה בכל התפילות ולאו דווקא בתפילה מסויימת, וכן משמע בדברי הרמב"ם (הל' תפילה פ"ב ה"ד נוסח התפילה, תפילות כל השנה, נוסח הברכות) "שאמרו תפילה זו ג' פעמים בתשעה באב".

האבודרהם (עמ' רנז) מביא שלדעת ר' עמרם גאון אומרים את תפילת "נחם" בערבית שחרית ומנחה, ורבינו סעדיה גאון סובר שיש לאומרה במנחה בלבד, וכבר פשט המנהג כדברי רבינו  סעדיה גאון.

גירסתו של הרא"ש (תענית פ"ד אות לד) שונה היא מגירסת הירושלמי, ולדעתו התפילה היא "נחם" ולא "רחם" כמובא לעיל. בנוסף, כותב הרא"ש שהמנהג לומר תפילה זו רק בשעת המנחה, אלא שמקשה על מנהגו זה של רבינו  סעדיה גאון:

כל ימי תמהתי למה נהגו שאין אומרים נחם אלא בתפילת המנחה, כיון דקאמר, יחיד בתשעה באב צריך להזכיר מעין המאורע, מסתמא בכל התפלות קאמר, ערבית שחרית ומנחה, כמו ראש חדש פורים ותענית?!

שתי תשובות מרכזיות נאמרו על שאלת הרא"ש.

1. הב"י (סי' תקנז) מבאר שהסיבה היא שעיקר החורבן היה לעת ערב בזמן תפילת המנחה, ולכן יש לומר את התפילה אז:

נראה לי שטעם רבינו סעדיה משום דלעת ערב הציתו בו אש הלכך באותה שעה מזכירין שפלות ירושלים ואבליה ומתפללין על תנחומיה.

2. הריטב"א כתב תשובה נוספת לשאלה (תשובה סג מהדורת קאפח):

לענין נחם בט"ב דעתי דכיון דמשום המאורע אמרינן ליה, על פי הירושלמי, לאומרו בכל תפלותיו ערבית שחרית ומנחה ככל מעין המאורע שבכל מקום, אלא שבערבית ושחרית שהוא כמי שמתו מוטל לפניו ואינו בנחמה אומרים רחם, ולמנחה אומרים נחם שדומה למי שנקבר מתו, ומ"מ ש"ץ אינו אומרו אלא במנחה כמו שנהגו.

הב"י כתב שבערב הציתו את האש ואז מתפללין על תנחומיה, ואילו הריטב"א הביא תשובה הפוכה שבשעת המנחה, הרי כאילו כבר מתו נקבר, דהיינו, שהאבלות פוחתת. ובאמת הב"ח נקט כדעת הריטב"א ומשמע שחולק על הב"י שהביא שבמנחה זו שעת הצתת האש.

אלא שלכאורה יש קושי בדברי הריטב"א שכן מבואר בגמ' (תענית כט ע"א) שהאש בערה משעת המנחה ועד י' באב בשעת המנחה, ומשום כך איננו אוכלים ושותים יין עד י' בצהרים, וכמו כן לענין שאר מנהגי אבלות מחמירים עד י' בצהרים (שו"ע תקנח). ולפי"ז עיקר השריפה הייתה בשעות הצהרים של תשעה באב, וצדקו דברי הב"י!

 

ב. נחמת שעת המנחה

ונראה שיש להסביר את הדברים על פי מה שכתב בשער הכוונות (ט"ב דף פט ע"ג):

הענין יובן במה שדרשו בגמרא ע"פ מזמור לאסף אלהים באו גוים, והקשו מזמור...? קינה מבעיה ליה! ותירצו כי בתחילה התחילו האויבים להרוג את בני ישראל ואז חשבו ישראל שלא יהיה ח"ו תקומה למפלתם, וייכלו ח"ו בחרב האויבים, ובראותם שהציתו אש בהיכל לעת ערב שהוא זמן המנחה, אז אמרו מזמור ושמחו שמחה גדולה וקבלו נחמה, כי אם ח"ו לא היה הקב"ה משליך חמתו על העצים ועל האבנים לא היתה תקומה לשונאי ישראל, וכמשז"ל כלה את חמתו ויצת אש בציון, ונמצא כי לעת מנחת ערב שהציתו אש בהיכל אז אמרו ישראל מזמור וקבלו נחמה על צרתם, א"כ המנהג הנזכר הוא טוב ונכון.

אם אנו מתבוננים מצד חורבן הבית הפיסי, החורבן החל בתשעה באב בשעת המנחה. אולם אם אנו מתבוננים מצד המהלך הכללי של עם ישראל, באותה שעה מתחילה הנחמה של ישראל וגאולתם העתידית, שכן אם חלילה היה הקב"ה שופך חמתו על בני ישראל הרי שלא היתה להם לא תקוה ולא תקומה. אולם כיון שהקב"ה נהג במידת הרחמים ושפך חמתו על עצים ועל האבנים - הרי שיש תקומה לעם ישראל, ותחילת שריפת הבית היא היא תחילת נחמתם.

לכך יש להוסיף שנחמה אמיתית איננה בדברים בלבד לשם השתתפות בצער האבל. משמעותה של נחמה אמיתית היא מעין החזרה והשלמת החסרון. וכן לומדים אנו אצל יצחק אבינו (בראשית כד מז): "ויביאה יצחק האהלה שרה אמו.... וינחם יצחק אחרי אמו" - דרשו חז"ל שכשבאה רבקה חזר הענן לאוהל והברכה בעיסה והתחיל הנר לדלוק.  בשעה שיצחק לקח את רבקה לאשה והכניסה לאוהל, נתמלא החוסר שהיה בשעת הילקח שרה, ולכן וינחם יצחק;  (עיין שפתי חיים ח"ג עמ' שכט).

בה בשעה שהקב"ה שפך חמתו על עצים ועל האבנים ולא על עם ישראל - אומרים אנו ומבקשים את נחמתו של הקב"ה שכן אז יכול החסרון להתמלא ולבוא לידי תיקונו השלם.

 

ג. השוכח לומר תפילת נחם

ישנם בתפילת נחם שני רעיונות סותרים לכאורה: מחד, שריפת בית המקדש ומאידך גיסא נחמה על קיומו והצלתו של עם ישראל. על פי זה נראה שיש להסביר את מחלוקת האחרונים בשאלת השוכח לומר נחם בברכת בונה ירושלים.

בירושלמי (ברכות פ"ד ה"ג) מובא כלל למי שרוצה להוסיף ברכה בשמונה עשרה:  "כל דבר שהוא לבא - אומרה בעבודה, כל דבר שהוא לשעבר - אומרה בהודאה". אמנם אנו נוהגים לומר ברכת נחם בבונה ירושלים מכיון שכלל נקוט בידינו שמברכים ומוסיפים בברכה שהיא מעיניינה של התוספת. אלא שנשאלת השאלה מה דינו של השוכח ולא אמר "נחם" בברכת בונה ירושלים: האם יש לאומרה בעבודה או בהודאה?

האבודרהם (ב"י סי' תקנז) כתב שיש לומר את "נחם" בברכת ההודאה, והט"ז (סי' תקנז ס"ק א) חלק וגרס באבודרהם שיש להוסיפה בברכת העבודה (עיין יד אפרים, ולבושי שרד). ולאור דברי הירושלמי שהזכרנו, נמצאנו למדים שהב"י והט"ז נחלקו האם עניינה של תפילת נחם היא העבר או העתיד. אם נתקנה על העבר, הרי שמקומה בהודאה כדברי האבודרהם, ואם עיקרה על העתיד - מוקמה היא בעבודה.

לדברינו המחלוקת מובנת שהרי בתפילת נחם יש שני צדדים 1. עבר - חרבן בית המקדש, שפיכת זעם הקב"ה על עצים ואבנים. 2. עתיד - עתידו של עם ישראל, שיחזור ויגאל ויבנה את בית הבחירה.

 

ד. מבנה תפילת נחם

ישנן נוסחאות שונות לתפילת "רחם" ולתפילת "נחם", אולם נראה שיש מכנה משותף בין כל הנוסחאות: יש לנחם שני אבלים: 1. ישראל (ציון).  2. ירושלים.

הרמב"ם הדגיש בנוסחתו את ישראל וירושלים, ואילו בנוסחאות המקובלות מופיע גם ציון כמקבילה לישראל.

המילה ציון היא בטוי לכלל ישראל, ואילו ירושלים מסמלת את צד הקדושה שבארץ ישראל. ירושלים היא מרכז ארץ ישראל מצד היותה עיר מלוכה, אולם היא גם מרכז קדושתה של ארץ ישראל.

 

ציון - כלל ישראל

ירושלים - קדושת ארץ ישראל

"האבלה מבלי בניה" - אין עליה לרגל, אין יהודים בארץ ישראל.

 

"והחרבה ממעונותיה" - מעון הוא בית המקדש, מקומות השראת השכינה בישראל.

"ויבלעוה לגיונות" - הצד הכללי של מלחמה בישראל.

 

"ויירשוה עובדי זרים" - הפגיעה בקדושתה של ירושלים.

"ויטילו את עמך ישראל לחרב" - הצד הכללי של מלחמה בישראל.

 

" ויהרגו בזדון חסידי עליון" - הפגיעה בצד הקדושה של ישראל.

"על כן ציון במר תבכה" - ציון המסמלת את כלל ארץ ישראל בוכה בלא השמעת קול מיוחד שהרי ענינה כללי.

 

 "וירושלים תתן קולה" - הצד הקדושתי הוא נותן קול שהיה נשמע בבית המקדש כעת אין שומעים אותו כלל.

"ברוך אתה ד' מנחם ציון" - הבנין הכללי צריך נחמה בלבד.

 

"ובונה ירושלים" - הצד הקדושתי דורש בניה מיוחדת.

 

חתימת הברכה היא בשני הנושאים הנ"ל: נחמת ישראל ונחמת ירושלים היא מתבקשת מנוסח הברכה, וכתב הש"ך (יו"ד סי' שעט) שזהו הנוסח המקובל. אולם שיטת הרמב"ם שיש לחתום ב"א ד' בונה ירושלים.

 

נראה להסביר שלגירסת הרמב"ם תפילה זו נאמרת בכל התפילות, ועיקרה היא בקשת רחמים מהקב"ה על מה שקרה לנו ביום זה, ולכן נוסחאת הרמב"ם היא רחם, והסיום הוא בנושא המרכזי של היום.  כנגד חורבן ירושלים - תיבנה ירושלים, ובניית ירושלים והמקדש כוללת בתוכה גם את הנחמה של עם ישראל, ואין צורך להזכיר את נחמת ציון.

אולם לנוסח המקובל  התפילה פותחת במילה נחם (על פי מחזור ויטרי, עיין צלותא דאברהם עמ' רצז) הרי שתפילה זו היא תפילת נחמה, ונאמרת בשעת המנחה בלבד. אמנם היום עיקרו חורבן בית המקדש, אבל בשעת החורבן החלה הנחמה, ולכן בסיום הברכה, אין די בבנין ירושלים אלא מזכירים גם את נחמת כלל ישראל - "מנחם ציון ובונה ירושלים".

 

יהי רצון שירחם הקב"ה עלינו ועל כל ישראל, ונראה בנחמת ושמחת ירושלים הבנויה לתפארה.