בדיקת אתרוג בזכוכית מגדלת (תגובה)

בדיקת אתרוג בזכוכית מגדלת (תגובה)

תגובה למאמרו של הרב יגאל הדאיה שהתפרסם בגליון 06-בדיקת אתרוג בזכוכית מגדלת

הרב דוד כהן | גליון 12 אלול תשנ"ו-תשרי תשנ"ז

 

א. שתי גישות ביחס ההלכה לזכוכית מגדלת

בחוברת "אמונת עתיך" (חוברת 6 עמ' 14) מביא הרב יגאל הדאיה שליט"א שתי תפיסות יסוד בהקשר להתייחסות ההלכה לזכוכית מגדלת. האחת מתחשבת בשכלולים שנתחדשו המאפשרים לראות בעזרת מכשירים דבר שלא רואים בעין רגילה[1]; והשניה, שקנה המידה הוא אך ורק לפי הראיה האנושית הפשוטה[2].

מאחורי התפיסה השניה הנ"ל עומדות שתי סברות יסוד (בעצם שתים שהם אחת):

א. לא ניתנה תורה למלאכי השרת אלא לאנשים הנעזרים בכלים אנושיים וא"כ התורה בהגדרותיה מתכוונת להגדרה סובייקטיבית, לפי ראות עין אדם.

ב. לא יתכן שהתורה תנסח דבריה בצורה שתוכל לנבוע מכך תקלה אף באונס לעם ישראל וגדוליו בדורות קודמים, ואף שביד הקב"ה למנוע זאת, עניינה של תורה הוא שאינה סומכת על הנס. ומצינו שאמרו חז"ל (יומא סז ע"ב): "לא אמרה תורה שלח לתקלה".

 

ב. גישה שלישית

לענ"ד נראה להציע תפיסה שלישית ממוצעת, והיא שאכן בדרך כלל קנה המדה הוא אנושי - סובייקטיבי, אך נראה שישנם מקרים בהם כוונת התורה היא לפי הגדרה אובייקטיבית, וזאת כאשר הסברות הנ"ל (לא ניתנה התורה למלאכי השרת, ושתצא תקלה) אינן קיימות.

דוגמאות לדבר: הגדרת קשקשים לכשרות דג - ניתן לומר שזו הגדרה אובייקטיבית. הטענה "לא ניתנה תורה למלאכי השרת" אינה קיימת במקרה זה, כי אין מדובר כאן באיסור שהאדם אינו מבחין בו, ואין כאן תקלה או מכשול שהאדם עלול להיתקל בו. לכל היותר האדם לא יהיה מסוגל להבחין בקשקשים של מין דג מסויים, ובמקרה זה אכן הוא לא יאכל את הדג הזה. ברם אם בדורנו הצלחנו לגלות בעזרת מכשירים מדוייקים שלדג מסויים יש קשקשים, והוברר שהדג עונה על ההגדרה הנצרכת - יש מקום להכשירו.

דוגמא נוספת: אות בספר תורה צריכה להיות מוקפת גוויל ולא דבוקה לאות אחרת. להלכה די בשיעור כלשהו - כחוט השערה, מכך נראה שההגדרה היא אובייקטיבית, וכך עולה משו"ת שארית ישראל (או"ח סי' יא-יב). גם במקרה זה הטענות: "לא ניתנה תורה למלאכי השרת", או חשש תקלה, אינן קיימות. אשר על כן, ניתן, בדורנו, להעזר במכשירי הגדלה.

מאידך גיסא, ישנם מקרים שבהם ההגדרה אמנם אובייקטיבית, כי כאמור הטענות ש"לא ניתנה תורה למלאכי השרת" ותקלה, אינן קיימות, ואעפ"כ, עפ"י דין, קנה המדה יהיה לפי הראייה האנושית. זאת, כאשר ההגדרה הדינית היא במהותה סובייקטיבית, וכמה דוגמאות לדבר:

אותיות נפסלות בספר תורה מחמת שינוי צורתן, אם תינוק אינו יודע להבחין שהאות הכתובה היא האות הנכונה. למשל, אם תינוק אינו יודע להבחין בין האות "ה" לבין האות "ח", גם אם מהבחינה האובייקטיבית הרגל השמאלית של האות חתוכה ומכשירים מדוייקים אף יאששו שאכן "ה" יש כאן - כיון שלתינוק נראה "ח" - פסול.

גם בפסולי "הדר" שבאתרוג - האתרוג אינו נפסל כי יש כתם באתרוג, אלא מפני שיש כתם הפוגם ביופי, ודבר זה שייך במהות רק כשהכתם נראה בעין.

הדוגמאות הנ"ל הם מקרים שבעבר החמרנו בהם, ועתה מפאת הטכנולוגיות החדשות, אנו יכולים להעזר במכשירים חדשים ולהקל בדין. לקמן (אות ג, בדברי האגרות משה) נביא דוגמא שבה המשמעות היא גם לחומרא, כך שאין לטעון כנגד ההגדרה הנ"ל שמא אינה נכונה כי היא משמעותית רק לכוון אחד.

 

ג. הוכחות לגישה השלישית

כאמור, במקום שהסברות "לא ניתנה תורה למלאכי השרת" ותקלה אינן קיימות - קנה המידה וההתייחסות יהיו אובקייטיביים, ונוכל להיעזר במכשירים חדישים. ניתן לענ"ד להוכיח את היסוד הזה מדברי כמה מגדולי ישראל:

1. בעל שארית ישראל הנ"ל הסיק בעקבות הגדרת "כלשהו", שמשמעותה "כחוט השערה", שהגדרה זו היא הגדרה אובייקטיבית. בעקבות זאת, הוא הכשיר ספר תורה גם כאשר נעזרים בזכוכית מגדלת. ומכאן עולה כדברינו שיש דברים הנבדקים לפי עצם מהותם.

2. האגרות משה (יו"ד ח"ב סי' קמו) מתייחס למקרה של אדם גוסס שאין שומעים את דופק ליבו, ורק בעזרת מכשיר חשמלי חדיש שומעים את דופק ליבו. כנגד הטענה שיש להחשיב אדם כזה למת, ולא להתחשב במכשיר חדיש זה, כי גם בדורות שעברו לא השתמשו במכשירים כדי לקבוע מיתתו של אדם. משיב האגרות משה שאדרבא, כיון שבכל התורה כולה אזלינן בתר רובא נמצא שגם בדורות הקודמים שנהגו להמתין בקבורת אדם, ממילא לא היה שכיח שיקברו אדם שבדורנו היה מוגדר כחי. אשר על כן ודאי שיש להעזר במכשירים הנ"ל, ואי אפשר לקבוע מיתתו של גוסס כאשר המכשירים מורים להיפך, ואין בכך זילותא לדורות הקודמים.

כבר הערתי שבעוד שבדוגמאות שהובאו לעיל, בעבר היו מחמירים ועתה בעזרת המכשירים אנו רוצים להקל, בדוגמא זו בעבר היו מקילים, וכיום בגלל הטכנולוגיות החדישות נחמיר בדין.

3. התפארת ישראל (עבודה זרה פ"ב מ"ו, בועז אות ג) קבע אמנם שאין להשתמש במכשיר המיקרוסקופ כדי לראות קשקשים על דג. אך מוכח מתוך תשובתו שאין הוא פוסל עקרונית את השימוש במכשיר הנ"ל. הפסק נובע מההגדרה המהותית של קשקש עפ"י ההלכה. לדבריו, הקשקש הינו ה"לבוש" של הדג. והלבוש הוא במהותו דבר הנראה לעיניים, ומה שנראה רק בעזרת מיקרוסקופ, לא יכול להיקרא בשם "לבוש". לפי הסבר זה מובנות הוכחותיו של התפארת ישראל, ומיושבת קושיית התפארת יעקב עליו, עי"ש.

4. בספר זכרון אליהו הנ"ל הביא אחרונים הסוברים שיש להיעזר במכשירי מדידה לקביעת ריבוע התפילין ולא די בראייה אנושית, מפני שיש אפשרות לבדוק מעבר לזה בעזרת כלי מדידה אנושיים. ניתן לבאר בדעתם של חלק מהפוסקים החולקים וסוברים שאין להשתמש במכשירים חדישים לקביעת הריבוע של התפילין, שאמנם הם מתנגדים לשימוש במכשירי מדידה מדוייקים שהומצאו רק בדורות האחרונים, אך אין הם מתנגדים לשימוש במכשירי מדידה שניתן היה להעזר בהם בכל הדורות ולדייק יותר מהראיה האנושית. על רקע זה מובנת דעת חלק מהאחרונים שדרשו להיעזר במכשירי מדידה, אך לא דרשו להיעזר במכשירי הגדלה (זכוכית מגדלת, מיקרוסקופ וכדו').

אמנם נכון שבשו"ת יביע אומר, שבט הלוי, ציץ אליעזר וחלק מהאחרונים (מובאים בס' זיכרון אליהו הנ"ל) קבעו שקנה המידה מבחינה הלכתית יהיה תמיד לפי ראיית העין. עם זאת, לענ"ד, המעיין בגוף דברי האחרונים שהובאו בדבריהם ושעליהם בנו שיטתם, יראה, שאין הכרח לומר בניגוד ליסוד שביארנו, אלא שהם דנו בהלכות שגם להגדרתנו קנה המידה הוא העין האנושית, וממילא אין להסיק מזה לכל המקרים.

 

סיכום

רוב האחרונים סוברים שאין להשתמש בזכוכית מגדלת באתרוג, והנימוק הוא שפסולי "הדר" נקבעים עפ"י העין האנושית. וגם לדברינו, כיון שהגדר ההלכתי הוא במהותו סובייקטיבי, אין להשתמש במכשירי ראיה. גם בפסולים של אתרוג הנובעים מ"לקיחה תמה" אין משתמשים במכשירים כנ"ל כי שייכת הסברא שהתורה בוודאי לא תיתן מכשול לבני אדם.

הרב הדאיה (במאמר הנ"ל) הסיק שבפסולי חסר, כיון שהם מדרבנן, ניתן לסמוך על המקילים ולהכשיר את האתרוג. ולכאורה יש לשאול אם גם בהלכות אחרות מדרבנן נסתייע במכשירים ונפסוק את הדין לקולא, או שמא זה תרתי דסתרי, שפעם ניעזר במכשירים ופעם לא. ולדברינו החלוקה בין המקרים בהם נסתייע במכשירים לבין אלו בהם לא נסתייע בהם היא חלוקה עקרונית, כאמור לעיל.

ביחס לחרק, שבעין רגילה הוא נראה כנקודה חסרת משמעות אך כאשר מסתכלים בזכוכית מגדלת הוא נראה חרק, נראה לענ"ד שכיון שסברת היסוד היא שלא יתכן שהתורה תשים מכשול, הרי יש לדון מה היה קורה במקרה כזה בדורות הקודמים: אם נקודה זו היתה יוצרת ספק בלב הרבנים או מומחים לדבר - יש לחוש ולהחמיר. ברם אם נקודה זו לא היתה יוצרת שום ספק, חזרו סברות היסוד הנ"ל למקומן, ויש להקל. ולדעת שו"ת יביע אומר, ציץ אליעזר, שבט הלוי והאחרונים דלעיל, נראה שיש להקל גם במקרה שבדורות קודמים הנקודה היתה יוצרת ספק בליבם. ואף שביחס לחלקם (ציץ אליעזר) ניתן אולי לחלק בין מקרה שלא רואים כלום בעין אנושית למקרה שרואים נקודה כלשהי, מ"מ הגר"ע יוסף שליט"א (יביע אומר שם) הרי התיר להיכנס לבית הכיסא עם תנ"ך באותיות קטנות מאוד שנראות רק בזכוכית מגדלת, ואף שבוודאי נראו שם נקודות שחורות. יתר על כן, במקרה הנ"ל היתה מודעות לכך שזה תנ"ך, והנקודות השחורות הן בעצם אותיות קודש, ואעפ"כ התיר ביביע אומר הנ"ל. ק"ו בנד"ד שהנקודה אינה יוצרת שום ספק. ואף הגרש"ה ואזנר עצמו (שו"ת שבט הלוי ח"ז סי' קכא) כתב שאין להחמיר בנקודה שאינה נראית לרוב בני אדם כחרק, אלא שלא התייחס בפירוש למקרה שבו הרואה מסופק מה ראה.

 

לסיכום, בדין האתרוג ודאי צדק הרב הדאיה במסקנתו. אך ראיתי לנכון להעיר שאין הכרח להסיק מכך תפיסה כללית. כי אף שברוב המקרים לא נשתמש במכשירים חדישים כגון: זכוכית מגדלת, מיקרוסקופ וכדו', יש מקומות שלענ"ד יהיה שייך להסתמך על ראייה בעזרת מכשירים חדשים, בין להקל ובין להחמיר.

 

›››למאמר: בדיקת אתרוג בזכוכית מגדלת/הרב יגאל הדאיה



[1] עי' שו"ת ציץ אליעזר (ח"ח סי' טו פרק יד אות י) שציין לאחרונים שנראה שדעתם כך אם כי נראה שהוא עצמו לא סובר כן.

[2] עי' שו"ת ציץ אליעזר הנ"ל שו"ת יביע אומר (ח"ד יו"ד סי' כ אות ב וסי' כא), שו"ת יחוה דעת (ח"ו סי' מז), שו"ת שבט הלוי (ח"א או"ח סי' ז אות ח). המקורות האלו צוינו כבר במאמר הנ"ל. ועי' גם בספר "זכרון אליהו" על הלכות תפילין (פ"ז סי' ט).