בדיקת אתרוג בזכוכית מגדלת

בדיקת אתרוג בזכוכית מגדלת

רבים מיראי ה', החרדים על דברו, רגילים להשתמש בזכוכית מגדלת כדי לעמוד מקרוב על כשרות האתרוג ולוודא שאין בו שינוי מראה בחוטמו או חסרון, שפוסלים בכלשהו. רצוננו לברר אם אכן יש צורך להיעזר בזכוכית מגדלת, ואם כן, באלו מקרים. לשם כך נסקור תחילה את יחסם של הפוסקים לנושא זה בשתי הלכות אחרות

הרב יגאל הדאיה | גליון 06 אלול תשנ"ה-תשרי תשנ"ו

 

הצגת הבעיה

רבים מיראי ה', החרדים על דברו, רגילים להשתמש בזכוכית מגדלת כדי לעמוד מקרוב על כשרות האתרוג ולוודא שאין בו שינוי מראה בחוטמו או חסרון, שפוסלים בכלשהו (כמבואר בשו"ע סי' תרמח). רצוננו לברר אם אכן יש צורך להעזר בזכוכית מגדלת, ואם כן, באלו מקרים. לשם כך נסקור תחילה את יחסם של הפוסקים לנושא זה בשתי הלכות אחרות.

 

1. קשקשי דגים שנראים בהגדלה

במס' ע"ז (לט ע"א) מוזכרים כמה מקרים בהם חכמי ישראל התירו דגים שהקשקשים שלהם לא נראו בהסתכלות רגילה אלא תוך שימוש באמצעים שונים. רב אשי התיר את דג ה"צלופחא" באכילה לאחר שקשקשיו הסמויים נראו לאור השמש. במקרה שני התיר רב אשי את ה"שפרנונא" לאחר שנתנו על גוון בהיר ("משיכלי חיוורי"), ע"מ שיוכל לזהות את הקשקשים שנשרו מן הדג.

התפארת ישראל (ע"ז פ"ב מ"ו) כותב שגדול אחד התיר לאכול את דג ה"ברבוטא" שקשקשיו אינם נראים בעין רגילה, לאחר שהבחין בהם באמצעות  זכוכית מגדלת. התפא"י עצמו חולק על אותו גדול ואוסר את ה"ברבוטא" מכמה טענות. המרכזית, שבהן היא, שהקובע הוא, מה שנראה לעינינו בראיה טבעית.

בדרך זו הולך גם שו"ת שואל ונשאל (ח"ה יו"ד סי' סד) והוא מבאר שיש להבחין בין היתרו של רב אשי (במס' ע"ז), שם הקשקשים היו בגודל טבעי הנראה לעין והקושי בזיהויים היה מחמת תנאי טשטוש חיצוניים (כגון: צבעו וצורתו של עור הדג), לבין מקרה בו גודלם האובייקטיבי של הקשקשים מיזערי עד כדי שאין חוש הראות הטבעי של האדם מסוגל לראותו. קשקשים זעירים אלו נחשבים לדעתו למציאות "שבכח" ולא למציאות "שבפועל"[1].

לעומת זאת בשו"ת ישיב משה (למהר"ם שתרוג סי' ריד) נוקט שגם קשקשים שנראים בהגדלה מתירים את הדג[2]. שכשם שרב אשי התיר על סמך קשקשים שנראו רק ע"י סיוע חיצוני, (כגון: אור השמש), כך יש לסמוך על קשקשים שעין האדם שולטת בהם רק ע"י זכוכית מגדלת. על השאלה כיצד יתכן שאותו הדג היה אסור בזמן מתן תורה קודם המצאת הזכוכית המגדלת ועתה נפסוק שהוא מותר, עונה מהר"ם שתרוג שבהחלט יתכן שהדורות הראשונים - שראייתם היתה חדה יותר - ראו את אותם הקשקשים גם ללא הגדלה. מאידך מוסיף מהר"ם שתרוג (שם) ואומר שעפ"י ההלכה מתחשבים במידע המושג ע"י מיכשור מיוחד רק במקרים בהם יש צורך בפסיקה חד פעמית ע"י חכם או בקי, כגון: להתיר דג מסוג מסויים כאשר ניתן יהיה לאכול תמיד עפ"י פסיקה זו בלי להזדקק לאותו מכשיר בכל פעם שאוכלים אותו דג. אבל אין כוונת התורה לחייב הזדקקות למיכשור מיוחד בכל פעם בה רוצים לאכול, כדי לברר שאין במזון תולעים זעירות וכדו'[3], ועל כגון זה נאמר שלא ניתנה תורה למלאכי השרת.

נמצאנו למדים שיש כאן מחלוקת יסודית בשאלה אם מציאות שאינה נראית לעין אדם אינה מציאות כלל בעיני התורה או שהיא מציאות שיש להתחשב בה לצורך בדיקה חד פעמית, ומעבר לכך, לא חייבה התורה כי לא ניתנה תורה למלאכי השרת.

 

2. הגדלה בבדיקת סת"ם

בשו"ת דובב מישרים (סי' א) נשאל בענין שתי אותיות בס"ת שנוגעות זו בזו, והפירוד ביניהם אינו ניכר אלא בזכוכית מגדלת - אם יש להחשיבם כמוקפות גויל. והשיב, שכיון שלפי חוש הראות הטבעי נראות כנוגעות, יש לפסוק שאינן מוקפות גויל. והוכיח מהב"ח והמג"א[4] שנקב בקלף שנראה רק מול השמש אינו פוסל הקלף, וה"ה להקפת גויל שאינה נראית בעין רגילה שאינה כהקפת גויל.

אולם בשו"ת שארית ישראל (או"ח סי' יא-יב) נקט שפירוד בין שתי אותיות הנראה בזכוכית מגדלת, שפיר חשיב הפסק להחשב מוקף גויל, כיון ששיעור ההפסק דיו בכחוט השערה[5]. והעיד שכן נהגו סופרים מובהקים בעיה"ק להכשיר בלי שום פקפוק ע"י הפסק שבין אות לאות אפילו אם ניכר רק בזכוכית מגדלת[6].

המחלוקת שבין הדובב מישרים לבין השארית ישראל בהקפת גויל הנראית רק ע"י הגדלה היא למעשה אותה מחלוקת יסודית שהבאנו לעיל (סעי' 1) בשאלה האם התורה מתחשבת במציאות שאינה נראית לעין האדם[7].

3. כשרות האתרוג

שאלת היחס לשימוש בזכוכית מגדלת לענין כשרות האתרוג - נוגעת בשני דינים: פסולי מראות ופסולי חסר. פסולי מראות כיצד? כגון  שנראו באמצעות זכוכית המגדלת נקודות זעירות על חוטמו של האתרוג, שצבען שחור או לבן (מראה פסול) - האם יש להחמיר ולפסול על סמך המגדלת, משום ששינוי מראה בחוטמו - בכלשהו? מאידך, נקודות שנראות לעינינו שחורות ואילו בהגדלה  מתברר שהן חומות (צבע כשר), האם יש להקל על סמך הזכוכית המגדלת?

פסולי חסר כיצד? אתרוג שניקב ונחסר ממנו, שאנו נוקטים שפוסל בכלשהו האם חיסרון שנראה רק בהגדלה פוסל את האתרוג? וכן נקב הנעשה מחמת קוצים, שנהגו להכשיר אם קרם עליו עור ובשר בכולו (רמ"א סי' תרמח סעי' ב), האם ניתן לסמוך על זכוכית מגדלת על מנת לברר שכל הנקב הגליד, ולהכשיר או לברר שלא הגליד כולו, ולפסול?

והנה, בדין שינוי מראה נקטו האחרונים[8] כמבי"ט (ח"ג סי' מט) שכתב:

אינו נקרא כלשהו אלא כשנראה לכל אדם שאינו הדר. אבל באתרוגים שלנו, שרוב אלו שאנו קוראים חזזית אינם נראים לעין מחמת דקותם וצריך להסתכל בהם הרבה כדי שיהיה נרגש בראיה... - אינו נקרא זה "כלשהו", ו"הדר" נקרא למי שהוא בידו[9].

נמצא ששינוי מראה שאינו נראה בראיה שטחית לכל אדם - אינו פוסל. א"כ כל שכן ששינוי מראה שאינו נראה לכל אדם אלא ע"י זכוכית מגדלת, שאין בו כדי לפסול את האתרוג. אמנם לפי האמור יש כאן גם צד חומרא, שאם יש בחוטמו "נקודה" שנראית שחורה, אף אם בהגדלה מתברר שצבעה חום (צבע כשר) - אין להכשיר על סמך ההגדלה, כיון שסוף-סוף למסתכל בעיניו אין כאן הדר[10].

כל האמור הוא לענין פסולי "הדר", אולם נקב שיש בו חיסרון אין פסולו משום "הדר" אלא משום שצריך "לקיחה תמה". וכך משמע במס' סוכה (לו ע"ב) "דר' חנינא מטביל בה ונפיק בה". ופירש רש"י שאכל מקצת אתרוגו ויצא במה שנשאר בשאר ימי החג. שמשנתינו האוסרת אתרוג שחסר הוא מטעם שצריך "לקיחה תמה" ובשאר ימי החג שלקיחתם מדרבנן, לא הקפידו חכמים על "לקיחה תמה". וכך משמע מדברי הטור והרמ"א (סי' תרמט סעי' ה) שפוסלים אתרוג שיש בו פסולי הדר אף בשאר ימי החג, אך מכשירים אתרוג שיש בו חיסרון בכל ימי החג חוץ מהיום הראשון. ופירש הב"ח שהטעם שחסר הוא משום "לקיחה תמה" ולא משום "הדר".[11]

וכיון שחסרון באתרוג פוסל משום שצריך לקיחה תמה ולא משום שאינו הדר - א"כ מסתבר שאף שהחיסרון אינו נראה בהסתכלות שטחית אלא לאחר עיון, מ"מ האתרוג פסול, כיון שלפי האמת אין כאן לקיחה תמה[12]. ולפ"ז אם החיסרון באתרוג נראה רק ע"י הגדלה - א"כ תלוי באותו הספק דלעיל אם יש להתחשב במציאות שאינה נראית לעין אדם אך נראית בהגדלה[13]. אך גם למחמירים זהו דוקא כשכבר ראינו החיסרון בזכוכית מגדלת, אך אין צורך לכתחילה לחפש חסרונות בזכוכית מגדלת דלא ניתנה תורה למלאכי השרת.

למעשה, מדברי רבים מהאחרונים[14] נראה שמציאות שאינה נראית לעין אלא בהגדלה - אין להתחשב בה כלל. והואיל וכל פסול חיסרון באתרוג הוא דרבנן, נראה שאין להחמיר אם יש באתרוג חסרון כזה השנוי במחלוקת[15].

אמנם אם רואה האדם "פגם" באתרוג ומתעורר אצלו ספק אם יש כאן חסרון או לא - אזי, אם מסתבר שחדי הראות יכולים לזהות בעיניהם את החיסרון - יתכן שיש לסמוך על המגדלת אף להחמיר ולפסול במקרה שרואים בה חיסרון. וכך יש לנהוג בנקב שנעשה ע"י קוצים ונראה לעינינו, אלא שאנו מסופקים אם הגליד כולו או מקצתו. ומכ"ש שאדם שהוא קצר ראיה ומשתמש בזכוכית מגדלת או במשקפיים כדי להשלים את החיסרון שבעיניו ולהחזיר להן את כושר הראיה הטבעי, רשאי לעשות כן לכל הדעות[16].

 

לסיכום

יש לבדוק את האתרוג בראיה שטחית על מנת לוודא שאין בו שינוי מראה, ובראיה עיונית יותר על מנת לוודא שאין בו נקב וחיסרון אך אין צורך להתבונן בזכוכית מגדלת. אם יש ספק שמא יש בו חיסרון, אפשר לברר את המציאות ע"י זכוכית מגדלת כדי להגיע לראיה השוה לראיית חדי הראות.

 

›››למאמר: בדיקת אתורג בזכוכית מגדלה/תגובה הרב דוד כהן


[1] וראה עוד בחכמת אדם (כלל לח, בינת אדם ס"ק מט) שהשתמש באותה הגדרה של מציאות "שבכח" למה שנראה רק בהגדלה.

[2] וכתב שכן דעת שו"ת ישא איש (למהר"י אלישר יו"ד סי' א) אך עי' יחו"ד (ח"ו סי' מז).

[3] לגבי איסור תולעים מוסכם בין הפוסקים שאין איסור בחרקים שאינם נראים לעין מפאת גודלם האובייקטיבי (להוציא את שאינם נראים מפני שמסתתרים במזון). עי': חכ"א (כלל לח, נ"א ס"ק מט), ערוה"ש (יו"ד סי' פד סעי' לו), שו"ת טוטו"ד (תני' קו"א סי' נג), שו"ת יחו"ד (ח"ד סי' מז).

[4] בשו"ע (או"ח סי' לב סע' יג) נפסק שיהיה הקלף שלם שלא יהא בו נקב, שאין הדיו עובר עליו (שצריך שהדיו יסתום הנקב ואין הקולמוס מרגיש בו), שלא תהא האות נראית בו חלוקה לשתים. וכתבו הב"ח, המג"א (שם ס"ק טו) והמשנ"ב (ס"ק לב) שאף אם נקב זה נראה כנגד השמש, אין לפוסלו. ודעת הט"ז (ס"ק ז) היא שגם מה שנראה כנגד השמש - פסול.

[5] וכתב לדחות ראייתו מנקב, שאין המחלוקת בין המג"א לט"ז אם נקב שהוא קטן עד שאינו נראה אלא בשמש - חשיב נקב. אלא ששם הדין הוא שכל שניקב לאחר הכתיבה - כשר. ומיירי שמתחילה נסתם הנקב ושוב נפל הדיו הסותם. וע"ז פליגי הפוסקים אם חשיב כניקב אחר הכתיבה. ונ"ל שמגמ' ע"ז הנזכרת מוכח שנקב הנראה בשמש חשוב כנראה לכו"ע, וע"כ לומר שפירוש המחלוקת אינו כפירוש הדובב מישרים.

[6] יתכן שהשארית ישראל עוסק במקרה בו מתעורר ספק כשמסתכלים בעין רגילה ולא במקרה שבעין רגילה ברור שאין מוקף גויל וכפי שיבואר לקמן. ולענין אות שחלוקה לשניים ע"י פירוד שנראה רק בהגדלה, נראה שאין לחוש לפירוד כזה, שהכל תלוי באם תינוק קורא אותה כאות אחת, כמבואר בביאור הלכה (סי' לב סעי' כה ד"ה אות) שפירוד שנראה רק בעיון היטב אינו פוסל האות כיון שתינוק קורא אותה, ועי' בשו"ת שארית ישראל (סי' יא ד"ה ועפי"ז).

[7] דומני שבשאלה זו נעוצים הבדלי הגישות של בעל שו"ת אבן יקרה (ח"ב סי' לג) ושל המהרש"ם (ח"ג סי' שנז) באשר לשאלה אם מותר להכנס לבית הכסא עם מדליון שבתוכו תנ"ך שאותיותיו זעירות ואינן נקראות אלא ע"י זכוכית מגדלת. בעל אבן יקרה טוען שאין לאותיות כאלו דין כתב כיון שאינן נקראות לעין אדם. מאידך המהרש"ם למרות שמיקל משום שהכתב נתון בתוך כיסוי, אינו מעלה כלל את הטענה על גודלו של הכתב.

[8] כן פסקו: מג"א (סי' תרמח ס"ק יח), שו"ע הגר"ז (סעי' כב), משנ"ב (ס"ק מו), כה"ח (אות פג).

[9] וכיוצא בזה כתב הרדב"ז (ח"ד סי' קיא): "עוד מסתברא לי - כי החזזית שאינה נראית אלא ע"י עיון גדול ובדיקה רבה אינה פוסלת".

[10] ולכאורה ה"ה כשצריך עיון רב לראות שהיא חומה. עיין ס' "ארבעת המינים השלם" (עמ' קעז).

[11] אמנם הריטב"א (סוכה תחילת פ"ג ד"ה נמצאנו למדים) מזכיר את "הניקב" בין פסולי הדר, אולם יתכן שכוונתו לניקב ללא חיסרון. ועיין נשמת אדם (כלל קנא ס"ק א).

[12] וכ"כ בס' מועדים וזמנים (ח"ב סי' קכד) ובס' כשרות ארבעת המינים (לרב י.מ. שטרן, עמ' קצג).

[13] בשו"ת מים חיים משאש (סי' רנט) פסק שאתרוג שנראה בו חיסרון ע"י זכוכית מגדלת, כשר. (הביאו שו"ת יחו"ד ח"ד סי' מז ואמ"א לעיין בו). מאידך בספר מועדים וזמנים (ח"ב סי' קכד) הסיק שיש לחוש ולהחמיר משום שיתכן שראות עינינו נחלשה וראות עיני הראשונים היתה משגת את אותו הנקב שאנו רואים אותו רק בהגדלה. ור' לעיל סברא דומה בשם מהר"ם שתרוג.

[14] ראה: שו"ת טוטו"ד (תנינא קונ"א סי' נג), ערוה"ש (יו"ד סי' פד סע' לו), שו"ת אג"מ (יו"ד ב קמו ד"ה ומה שכתר"ה), שו"ת שבט הלוי (ח"א או"ח סי' ז אות ח), שבט הלוי (הל' נידה דף י), שו"ת ציץ אליעזר (ח"ח סי' טו פי"ד אות י), יביע אומר (ח"ד יו"ד סי' ­כא), יחוה דעת (ח"ו סי' מז).

[15] עי' חכמ"א (כלל קנא סע' ב) שבספק חיסרון אזלינן לקולא. ועי' שואל ומשיב (ח"א סי' קלא).

[16] שו"ת שבט הלוי (ח"א או"ח סי' ז אות ח). וכן יש להוכיח משו"ת שאלת יעב"ץ (סי' קכה).