על שלושה חגים העולם עומד

על שלושה חגים העולם עומד

חג הסוכות הוא אחד משלושת הרגלים. לכל חג דינים ומנהגים שונים המאפיינים אותו ומגדירים אותו מבחינה הלכתית. גם לחג הסוכות מנהגים שונים. מציאת מכנה משותף לכל ענייני חג הסוכות, תאפשר לנו לחדור למהותו המיוחדת של החג

הרב צבי שוורץ | גליון 12 אלול תשנ"ו-תשרי תשנ"ז

 

הקדמה

חג הסוכות הוא אחד משלושת הרגלים. לכל חג דינים ומנהגים שונים המאפיינים אותו ומגדירים אותו מבחינה הלכתית. גם לחג הסוכות מנהגים שונים. מציאת מכנה משותף לכל ענייני חג הסוכות, תאפשר לנו לחדור למהותו המיוחדת של החג.

שלושת הרגלים אינם ה"שלישיה" היחידה בתורה, ואולי מאפיין המספר שלוש חלק גדול מעולמה של תורה:

במשנה (אבות פ"א מ"ב): על שלושה דברים העולם עומד על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים.

 ובגמרא (שבת פ"ח ע"א): בריך רחמנא דיהיב אוריאן תליתאי לעם תליתאי ע"י תליתאי בירחא תליתאי.

והתנחומא (פרשת יתרו אות י) מאריך יותר:

תורה שאותיותה משולשים, תורה משולשת, משנה משולשת, סרסור משולש, תפילה משולשת, קדושה משולשת, ישראל משולשים, משה אותיותיו משולשים, מזֶרע משולש, בחודש משולש, על הר סיני שאותיותיו משולשים.

 יש מי מהאחרונים, שניסו למצוא מכנה משותף בין כל השלישיות, ובעיקר המהר"ל בספריו וכן בספרות החסידית - ה"שפת אמת" וה"שם משמואל".

בעקבותיהם אפשר להתאים את שלושת עמודי העולם - תורה, עבודה וגמילות חסדים, לשלושת הרגלים, כששבועות מתאים להיות עמוד התורה, פסח - עמוד העבודה, וסוכות - עמוד גמילות חסדים. בעיון זה נראה את הקשר, שבין חג הסוכות על שלל מרכיביו, לעמוד גמילות-החסד.

 

ארבעה מינים

נאמר בגמרא (מנחות כ"ז ע"א):

ד' מינים שבלולב - ב' מהן עושים פירות (אתרוג ותמרים) וב' מהם אין עושים פירות. העושים פירות יהיו זקוקים לשאין עושים פירות, ושאין עושים פירות יהיו זקוקים לעושים פירות. ואין אדם יוצא ידי חובתו בהם עד שיהיו כולם באגודה אחת .

ובמדרש (ויק"ר ל יב) המשילו את ארבעת המינים לארבעה חלקים בעם ישראל:

פרי עץ הדר - אלו ישראל. מה אתרוג, יש בו טעם ויש בו ריח - כך ישראל, יש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים.

כפות תמרים - אלו ישראל. מה התמרה, יש בה טעם ואין בה ריח  - כך יש בישראל שיש בהם תורה ואין מעשים טובים.

הדס - יש בו ריח ואין בו טעם. אלו ישראל, שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה.

ערבי נחל - אלו בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים.

אמר הקב"ה: יוקשרו אגודה אחת והם מכפרים אלו על אלו.

הרי שארבעת המינים באים לרמוז על יסוד ההדדיות בין החלקים השונים בעם ישראל, שיש לאגדם באגודה אחת.

 

סוכה

נאמר במסכת סוכה (כז ע"ב):

אע"פ שאמרו אין אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חבירו, אבל יוצא אדם ידי חובתו בסוכתו של חברו, דכתיב: "כל האזרח בישראל ישבו בסֻכֹּת" - מלמד שכל ישראל ראויין לישב בסוכה אחת (בסכת כתיב).

סוכת החג לא באה ליצור מחיצות בין אדם לחבירו, אלא לחבר ביניהם, ולכן יוצאים בסוכה שאולה; ואין ראוי שהקניין הפרטי יעכב את ישראל להתחבר בסוכה אחת (עי' מאמרי הראי"ה לרב קוק, "הסוכה האחת" עמ' 148).

כך אפשר גם להבין את דברי הגמרא במסכת סוכה (ב ע"א):

כל שבעת ימים אמרה תורה צא מדירת קבע ושב בדירת עראי.

משמעותה הרוחנית של הנחיה זו: בימים אלו אל תסתגר בבית הקבע, שמסמל את הצימצום בד' אמות הפרטיות, אלא שב בדירת עראי פתוחה, שמדגישה דווקא את היסוד השיתופי.

כך יובן גם המבחן, שיעשה הקב"ה לגויים, שיבקשו לקיים מצוות בעולם הבא, והקב"ה ינסה אותם במצוות הסוכה. הם לא יקיימו אותה ו"יצאו ממנה בבעיטה" (ע"ז ג ע"א). ומדוע דווקא מצוה זו היא המתאימה לניסיון ולא מצוות אחרות?

לפי הנ"ל אפשר לומר שמצוה זו מורה על אחדותם של ישראל, שאין להם קושי לקיים מצוה זו הנובעת מיסוד אחדותם, שהוא בעצם טבעם. אולם הדבר קשה לגויים כי מציאות של אחדות מהותית מנוגדת לטבעם. ורצה הקב"ה להראות את ההבדל המהותי, שבין ישראל לעמים, שמכוחו נתחייבו במצוות.

 

עלייה לרגל

בכל אחד מן הרגלים נוצר קשר הדוק בין כל חלקי העם וכן בינם לקב"ה בעת העלייה לרגל "בבוא כל ישראל ליראות את פני ה'".

ובמסכת חגיגה (כו ע"א) נקבע יסוד זה כהלכה מיוחדת בדיני טהרה, ו"ברגל כולם חברים". ונאמנים אף עמי הארץ על הטהרות, שנאמר: "ויאסף כל איש ישראל כאיש אחד חברים" - הכתוב עשאן כולם חברים. וברש"י: הכתוב עשאן חברים, ורגל שעת אסיפה הוא.

ואם בכל רגל ישנו חיבור חזק בעם, הרי בשעת שמחה חיבור זה הוא עמוק יותר, כדברי הגמרא (שבת ל"ב ע"א):

אבב חנואתא - נפישי אחי ומרחמי, אבב בזיוני - לא אחי ולא מרחמי.

במקום שיש עושר ושמחה, יש אהבה רבה; ובשעת עוני וצער, פוחתת האחווה.

 

הקהל

נאמר בספר דברים (לא י-יב):

מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות, בבוא כל ישראל ליראות את פני ה' א-להיך... הקהל את העם, האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשערך, למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' א-להיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת.

מצוה זו, שנעשית בקהל רב, וכוללת גם את הטף והגרים, נעשית דווקא בחג הסוכות, המתאים ביותר למגמת האחדות הזאת, והופך את המעמד הזה למעין קבלת תורה מחדש בהר סיני, כמו שמזכיר הרמב"ם בסוף הלכות חגיגה (פ"ג ה"ו):

גרים שאינם מכירים חייבים להכין ליבם ולהקשיב אוזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שניתנה בו בסיני.

ובסיני עמדו ישראל במדרגה גבוהה של אחדות - "כאיש אחד בלב אחד".

 

פרי החג

בחג הסוכות מקריבים שבעים פרים בבית המקדש, כנגד שבעים אומות העולם (סוכה נה ע"ב). ופירש רש"י (ד"ה שבעים): "לכפר עליהם, לפי שנידונין בחג על המים". בית המקדש הוא המקום שאליו גם הנכרי הבא מארץ רחוקה, פונה ומתפלל (מלכים א, ח מא). בחג הסוכות נוצר חיבור נוסף בין ישראל לעמים ע"י קרבנות החג.

בפרושו לתורה כתב רש"י (במדבר כט יח): שבעים פרים - כנגד שבעים אומות, ובימי המקדש היו מגינים עליהם מן הייסורים. וביום האחרון של חג מקריבים פר אחד. במסכת סוכה (שם): "פר יחידי למה? כנגד אומה יחידה", שהיא ישראל, שיסוד האחדות הוא מהותם.

 

ניסוך המים

ניסוך המים הוא הלכה למשה מסיני, אולם יש לכך רמז מן התורה (תענית ב ע"ב). בעוד שבכל יום מנסכים יין עם תמיד של שחר, הרי בכל שבעת ימי הסוכות היו מנסכים מים. במשנה (סוכה פ"ד מ"ט) מתואר תהליך הבאת המים מן השאיבה ועד לניסוך עצמו, שנעשה בשמחה רבה.

מים הם יסוד החסד - "שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו". - הם גם המכנה המשותף של כל החיים, וכולם צריכים להם, בהם גומלים חסדים לעייף ולצמא במדבר. את אוצר הטוב הזה - המטר - נותן הקב"ה בחסד.

 

מצוות ערבה

גם ערבה, כניסוך המים, היא הלכה למשה מסיני. גם בה מצאו רמז מן התורה כמבואר בגמרא (סוכה לד ע"א): "וערבי נחל" (לשון רבים) - אחת ללולב ואחת לזוקפה בצידי המזבח.

מכל המינים נלקחה דווקא הערבה לקיום מצווה נוספת, על אף שהיא הירודה ביותר מכל ארבעת המינים: אין בה טעם, ואין בה ריח. אולם היא מייצגת את היסוד המשותף והמאחד של כלל ישראל, שהוא היסוד הסגולי של העם, שאינו תלוי בבחירה ובמעשים טובים. ובספרי החסידות מאריכים בכך.

 

אושפיזין

ממנהגי ישראל לזמן לסעודה בסוכה את אבות האומה: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרון, יוסף ודוד; בכל יום מזמינים אחד מן האורחים החשובים הנ"ל. מנהג זה מקורו בזוהר (דף קג ע"א):

בעי בר נש למחד בכל יומא באנפין נהירין באושפיזין אילין דשריין עמיה... רב המנונא סבא, כד הוה עייל לסוכה, הוי חדי וקאי על פתחא דסוכה מלגאו, ואמר: נזמין לאושפיזין. מסדר פתורא וקאים על רגלוהי ומברך ואמר... תיבו אושפיזין עילאין תיבו, תיבו אושפיזין מהימנותא תיבו.

דווקא בסוכת החג בצל עליון מתארחים בסעודתו גדולי האומה, ועל ידם מקיים הוא את מצוות הכנסת אורחים לעילא ולעילא. שמחת החיבור בין אבות לבנים, ובין בנים לאבות מתאימה ביותר לחג.

 

סוכות בימי עזרא

בנחמיה (ח יז) נאמר על הסוכות שעשה עזרא "ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סוכות וישבו בסוכות, כי לא עשו כן מימי ישוע בן נון כל ישראל עד היום ההוא". והגמרא במסכת עירובין (לב ע"ב) תמהה: "אפשר בא דוד ולא עשו סוכות?!" אלא מקיש ביאתם בימי עזרא לביאתם בימי יהושע. המלבי"ם מסביר, שהכוונה לסוכות ציבוריות, שלא יכלו לבנות ברשות הרבים, ורק כשקדשו את א"י מחדש יכלו לקבוע תנאים חדשים ברשות הרבים, ולהקים סוכות ציבוריות.

אפשר לומר, שהדגש על המילה "כי לא עשו כן מימי ישוע בן נון". סמל הסוכה הוא האיחוד והכינוס, וזהו הרעיון של מצוות הסוכה. הזמן המתאים ביותר לכך הוא הכניסה לארץ, שאז בא לידי ביטוי האיחוד של הכלל. ומימי יהושע, שאז היתה ביאה ראשונה, לא קיימו את מצוות הסוכה במשמעותה הפנימית עד שיבת ציון בימי עזרא. בימיו שוב קיימו זאת באותו אופן כבימי יהושע ("כי לא עשו כן" - עשו, אך לא כן).

 

סיכום

ראינו, שדיניו הרבים של החג קשורים ליסוד אחדות ישראל, ולגילויים שונים של גמילות חסדים הנובעים מיסוד זה. ראוי הוא חג הסוכות, בהיותו החג המסכם את הרגלים, להדגיש יסוד זה, ולכן ציוויי השמחה - "ושמחת בחגך", "והיית אך שמח" - נאמרו דווקא בחג הסוכות, שכולו חיבור בין ישראל לאביהם שבשמים ובינם לבין עצמם.