מנות הלוי

מנות הלוי

מדוע נאמר ויעש המלך משתה גדול ולאחר מכן נאמר את משתה אסתר, מדוע נאמר "לאסתר "החרש תחרישי בעת הזאת , "בלילה ההוא נדדה שנת המלך" הפרק עוסק בנדידת שנת המלך ומעשה הסוס לכאורה מיותר למהות המגילה

הרב יהודה הלוי עמיחי | י"ב אדר ב' תשע"ו

 

*. ויעש המלך משתה גדול לכל שריו ועבדיו את משתה אסתר, והנחה למדינות עשה ויתן משאת כיד המלך. (ב, יח)

לשון הפסוק מוקשה, מדוע נאמר ויעש המלך משתה גדול ולאחר מכן נאמר את משתה אסתר, מה הרבוי במילים 'משתה אסתר'. עוד יש להבין מה בין משתה אסתר להנחה למדינות ונתינת המשאת.

המלך עשה משתה גדול כפי שכתוב אצל אברהם אבינו שעשה משתה גדול ביום הגמל את יצחק, ודרשו חז"ל שבאו הגדולים למשתה, גם למשתה אסתר באו גדולי המדינות. בשני דברים היה שונה משתה אסתר ממשתה אחשוורוש בשנה השלישית למלכותו. א. המשתה אסתר היה לילה אחד לא מאה ושמונים יום. ב. לא התקיים משתה לאנשי שושן.  נראה להסביר שבמשתה השרים והעבדים בשושן היה כובד ראש ואילו במשתה שושן לכל העם הנמצאים בשושן קלות ראש, כרצון איש ואיש. אסתר רצתה למנוע קלות ראש, ועל כן הסכימה רק למשתה שריו ועבדיו. כמו כן לא הסכימה למאה שמונים יום אלא למשתה של יום אחד, מכיוון שחששה שבמאה ושמונים יום יגיעו אפילו השרים והעבדים לקלות ראש.  השרים והעבדים העירו למלך מדוע איננו עושה משתה של מאה ושמונים יום, וכן אנשי שושן העירו מדוע הם לא הוזמנו למשתה. ענה להם המלך שזה 'משתה אסתר', דהיינו היא החליטה על צורת המשתה גודלו ומועדו, ולכן המלכה רוצה רק את גדולי האומות ולא רוצה לעשות משתה לאנשי שושן.

השרים והעבדים הבינו שאם המלכה איננה רוצה משתאות ארוכים, וכן איננה רוצה לעשות משתה לאנשי שושן, זה כנראה בגלל קמצנותה והיא עומדת להטיל עליהם מיסים וגזרות חדשות, על כן חלה התמרמרות של השרים והעבדים על המלכה החדשה בשני דברים: א. המלכה תגבה מיסים מהממלכה. ב. כיצד מקצרים את ימי השמחה ממאה ושמונים יום למשתה של יום אחד.  המלך חש את ההתמרמרות ולצורך השקטת הרוחות, פעל בשני אופנים. א. הפחתת המס. ב. משאת מהמלך. בשתי התקנות הללו הורה המלך לעמים שאל להם לפחוד מהמלכה החדשה פן תטיל עליהם גזרות חדשות, שהוא ידאג להפחתת המס. כנגד הטענה כיצד לקחו מהם את מאה ושמונים ימי השמחה נתן להם המלך מתנות לפייסם ולהסיר את רוח ההתקוממות שהחלה לפעם בין השרים.

 

*. כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר (ד, יד).

אסתר אמרה למרדכי שהיא לא נקראה לבוא למלך זה שלשים יום, וכנראה שתקרא בקרוב לבוא אל המלך, וא"כ מדוע מרדכי לוחץ לבוא מיד כעת, ימתינו עוד יום יומיים ולא תכנס אסתר לסכנה.

בספר חוט של חסד (להגר"ז סורוצקין פ"ד ד"ה רוח והצלה) כתב שיש ללמוד מכאן שאין להחזיק את כלל ישראל בסכנה אפילו שעה אחת, ולכן מרדכי צווה עליה להסתכן. עוד אפשר להסביר שאחרוורוש לא רק גזר גזירה על היהודים, אלא גם על ארץ ישראל. בתחילת הפרק מביאים חז"ל (תרגום השני ד, א, ועיין רש"י ט, י) שבאותו הזמן עכב אחשוורוש את בניית חומת ירושלים, וא"כ כל שעה שהגזרה קיימת גם לא בונים בירושלים, על כן מרדכי ציוה על אסתר להסתכן כדי להציל את בניית חומת ירושלים.

 

*. בלילה ההוא נדדה שנת המלך (ו, א)

הפרק כולו עוסק בנדידת שנת המלך ומעשה הסוס שנאמר להמן להרכיב את מרדכי לכאורה מיותר למהות המגילה. היה אפשר להמשיך את הסיפור של המשתאות, ולאחר המשתה הראשון שבו הוזמנו המלך והמן למשתה השני, להמשיך עם סיפור המשתה השני שבו אסתר אומרת את האשמתה על המן ומחשבותיו והמלך היה מצווה להמיתו, ומה חידש והוסיף לנו פרק נדידת שנת המלך ופרשת הסוס למחרת? רשב"י (ירושלמי מגילה פ"ב ה"ד) אמר שתוקפו של נס התחיל בלילה ההוא, ונשאלת השאלה מדוע יש כאן תוקפו של נס, הרי עיקרו של הנס היה במשתה השני בהאשמת המן ומדוע תוקפו של נס מתחיל בלילה ההוא.

חז"ל (בתרגום השני) מתארים את הדיון שהיה בין המלך והמן כשהמלך אמר להמן  להרכיב את מרדכי על הסוס. המן התווכח עם המלך ואמר לו הוא שונאי ושונא אבותי הוא, ועל כן יתנו לו עשרת אלפי ככר כסף על המעשה הטוב שעשה וזה יספיק לו. המלך ענהו תן לו עשרת אלפי ככר כסף ואני אפקידהו על ביתך, ובכל אופן אל תמנע מלהרכיבו בעיר. המן המשיך להתווכח והציע שבניו ירוצו לפני המלך ובלבד שלא יצטרך להרכיב את מרדכי, והמלך בשלו ועוד מוסיף ואומר אתה ובניך ואשתך תהיו עבדים למרדכי. המן עוד המשיך להתווכח והציע שמרדכי יקבל מדינה אחת והמלך אמר שיקבל את הים והיבשה ובכל אופן המן יצטרך להרכיב את מרדכי. המן המשיך להתווכח ואמר הרי כבר נשלחו האגרות שמרדכי ועמו יהרגו א"כ מה יועיל עניין ההרכבה, והמלך אמר שיחזירו את הספרים והאגרות ובכל אופן לא ימנע מלהרכיב את מרדכי על הסוס. אנו לומדים שכבר בבוקרו של יום (לאחר המשתה הראשון של אסתר) המלך כבר בעצם העביר את ההגמוניה מהמן למרדכי וכבר רצה לבטל את האגרות מחשבת המן בן המדתא. אנו לומדים בהמשך המדרש (ו, יא) שהמן ג"כ הבין זאת ובא לפני מרדכי ואומר לו שהוא יודע שהקב"ה אוהב את ישראל, שקך ואפרך הקדימו לעשרת אלפי ככרי כסף אשר אמרתי להביא מבית גנזי אל גנזי בית המלך. מכאן שגם המן הבין שבעצם כבר הוכרע הדין ואין לו כעת סיכוי.

לפי דברי חז"ל אלו נשאלת השאלה א"כ מדוע היה צריך את המשתה השני שבו נפל המן והוכרע דינו למיתה, הרי כבר בעצם הכל כבר נחתם בבוקרו של יום?

נראה שאמנם בלילה ההוא שנדדה שנת המלך הקב"ה כבר נטע בלבו של אחשוורוש את ההכרה שיש להרוג את המן, וכפי שכתוב בתרגום השני (ו, ט) שהמלך ראה בחלום שהמן רוצה לעשות מהפכה ולהרגו. כשנעור המלך גמלה בלבו ההחלטה להדיח את המן. החלטה זו הייתה בגלל חלום המלך ללא דברי אסתר. משעה זו כבר בעצם כבר הוכרע המהלך. אלא שזה היה מהלך אלוקי, שנבע מהקב"ה, כפי שחז"ל דרשו "בלילה ההוא נדדה שנת המלך" הוא מלכו של עולם, שעבר ממדת הדין למדת הרחמים (אסתר רבה פ"ט ד, מגילה טו ע"ב). באותה שעה הקב"ה החליט להושיע את ישראל  ונדדה שנת המלך בחשבו מדוע אסתר הזמינה למשתה את המן, מכאן שהם רוקמים להרגני, בכך נחתם דינו של המן. ההוכחה הגיעה במשתה השני שהמן נפל על המטה אשר אסתר עליה, אז התגלה בפועל שיש כאן נסיון למרד ולכבוש את המלכה, ובכך יכול היה המלך לצוות להרוג את המן. העולה לנו שהנס הרוחני הבסיסי היה באותו הלילה שנדדה שנת המלך והוא עיקרו של נס,  ואז נחתך דינו של המן, אלא שאת הצד הנגלה לאפשר את הריגת המן, זה הגיע רק בלילה השני.

אנו מוצאים פעמים רבות קרבות רוחניים שהם לפני הקרב המעשי, שרו של עשו ויעקב, וכן שרם של מצרים כנגד עם ישראל, לאחר שהוכרע השר השאר הוא התגלות מעשית שעוד דורשת זמן מסויים, אבל לאחר הנצחון הרוחני חייב להגיע נצחון גשמי.

מה הוביל את הנצחון הרוחני זה אנו לומדים שבלילה ההוא נדדה שנת הקב"ה (כביכול) מכיוון שהתינוקות של ישראל עמדו בבכיה, דברי הצומות וזעקתם הם שפעלו והעבירו את הקב"ה ממדת הדין למדת הרחמים (עיין אס"ר פ"ט ד, תרגום השני ו, א). על כן כל המהפך לא הגיע מאסתר אלא מתפילת הילדים, ואסתר סיפקה את הצד הגלוי של הריגת המן.

אסתר שידעה שהעיקר הגיע מהצום ותפילת הילדים, כאשר היא כותבת את האגרות השניות היא מוסיפה "דברי הצומות וזעקתם". אסתר רמזה בכך שהנס החל בתום היום השלישי לתפילות, ללמדך "שבזעקך יצלוך קבוצך" (ישעיהו נז, יג ).

 

*. והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור משפחה ומשפחה מדינה ומדינה ועיר ועיר וימי הפורים לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם. (ט, כח)

רש"י מבאר:

משפחה ומשפחה – מתאספים יחד ואוכלים ושותים יחד, כך קבלו עליהם שימי הפורים לא יעברו.

דברי רש"י לא מובנים, מה הקשר בין משפחה ומשפחה לקבלה שלא יסוף מתוך זרעם, אמנם בפסוק הוזכר שהימים לא יעברו אולם אלו שני דברים ואינם שייכים זה לזה, ומדוע רש"י חברם?

נראה שיש לפרש את דברי רש"י שכאשר יעשו ימי הפורים משפחה משפחה לכן לא יסוף ולא יעבור מתוך זרעם, הקישור של משפחות הוא שיגרום לכך שלא יסוף מתוך זרעם. כשמשפחות אוכלות אחת אצל השניה לא יעברו ימי הפורים, אולם אם אין אוכלים זה אצל זה ממילא יהיה פרוד ולא יעבור מדור לדור.

 

*.  כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים ורצוי לרב אחיו דרש טוב לעמו ודבר שלום לכל זרעו. (י, ג)

רש"י מסביר:

לרוב אחיו - ולא לכל אחיו מלמד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין לפי שנעשה קרוב למלכות והיה בטל מתלמודו:

לכל זרעו - מוסב על עמו לכל זרע עמו:

מדברי רש"י שמרדכי היה רצוי לרוב אחיו מכיוון שהעם חס על ביטול התורה שלו, אבל הוא מצד עצמו היה אהוב על כולם ללא שונאים אלא שמתוך אהבה זו חלק פרשו ממנו מכיוון שראו בעין רעה את ביטול התורה הנובע מהיותו עסוק בצרכי ציבור. ונשאלת השאלה מניין רש"י ידע שמרדכי היה אהוב על הכל? ואמנם האברבנאל (דברים לג אות קיג, ד"ה ואם תשמש) כתב:

שטבע האנשים בכלל ובני ישראל בפרט בהיותם שוים באחוה והקורבה תרבה ביניהם הקנאה בשיבדל אחד מהם ביתר שאת על אחיו, באומרם כלנו בני איש אחד נחנו, מי שמך לאיש שר ושופט עלינו. ולכן נאמר במרדכי (אסתר י') כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו, כי זכר לדבר מתמיה שמרדכי בהיותו יהודי יהיה משנה למלך אחשורוש ויותר זר מזה שהיה גדול ליהודים כי אע"פ שהיה משנה למלך, לא יהיה גדול בעיני היהודים כי תמיד יאמרו: ומי אביו? ומי הוא זה ואי זה הוא שמלאו לבו להתגאות? לזה אמר שהיה גדול בעיני היהודים, ויותר זר מזה שהיה רצוי לרוב אחיו, ולא יקנאו בממשלתו כי גם זה מטבע בני ישראל מאד, ולכן להגיד דבר פלא אמר שהיה רצוי לרוב אחיו לא לכולם כי אם לרובם, וזה אמנם היה מפני שהיה דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו.

בפנינו מחלוקת ראשונים בבאור המילים רצוי לרוב אחיו, לדעת רש"י היה רצוי לכולם והפרישה הייתה בגלל שדרשו טובתו, ואילו לאברבנאל הכוונה שהיה רצוי לרוב אחיו אבל היו שקנאו בו ובמעמדו, ונשאלת השאלה מדוע רש"י הסביר שהיה טוב לכל?

עוד הוסיף רש"י שביאור המילים "לכל זרעו" אין הכוונה כפשוטם זרעו שלו אלא זרע כל עמו, ונשאלת השאלה מניין לנו שזה הפרוש, ומה הכריח את רש"י להסביר כן. ועיין באב"ע שכתב על זרעו של מרדכי ולא על זרע עם ישראל.

להבנת דברי רש"י עלינו להבין מהן שתי תכונותיו המיוחדות של מרדכי כפי שמופיעות במגילה: האחת דורש טוב לעמו, והשנייה דבר שלום לכל זרעו. נראה להסביר שדורש טוב היינו טובתו של כל אחד מבני ישראל היה חשוב בעיניו והוא דרש טובתו של כל יחיד ויחיד, אולם דובר שלום פירושו כמידתו של אהרון הכהן שהיה אוהב שלום ורודף שלום, היה בא לראובן ואומר לו מדוע תריב עם אחיך והוא רוצה טובתך, כך גם מרדכי היה דובר שלום, לא חי עם עצמו וחבריו בשלום אלא דיבר שלום – השכין שלום בתוך ישראל. יסוד זה רש"י למד מתוספת המילה "דבר שלום לכל זרעו", הרבוי "לכל" משמעותו אפילו בין שני שונאים ומרעים היה דורש שלום.

אהבת השלום בתוך ישראל שהייתה ממדתו של מרדכי היא זו שגרמה להיותו אהוב על הכל, כפי שחז"ל ספרו לנו על אהרן שכל בית ישראל בכו את השריפה, מכיוון שאדם שהוא משכין שלום בין אדם לחברו הוא אהוב על הכל.

לדעת רש"י מרדכי שהיה כאהרון הכהן דובר שלום לכל זרעו וממילא לא יתכן שיהיו כאלו שישנאו אותו, על כרחינו שהרצוי לרוב אחיו איננו נובע מכך שהיו ששנאו אותו,  הכל אהבו את מרדכי אלא שהתרחקו ממנו בגלל ביטול תורה שנגרם לו למעלתו. לפי הסברו של רש"י חייבים להסביר שהמילה "זרעו" הכוונה לעם ישראל שאותם אהב מרדכי והם החזירו לו אהבה. האברבנאל למד את הפסוקים בפשטותם וכפי ההנהגה המעשית הרגילה שתמיד יש חלק מהעם שמתנגד למנהיג.