כי לא נעשה כפסח הזה

כי לא נעשה כפסח הזה

חמישה פסחים מאלה שנעשו במשך ההיסטוריה תוארו בתנ"ך. פסח מדבר, פסח יהושע, פסח חזקיהו, פסח יאשיהו, ופסחם של עולי בבל. במאמר נתעכב על שלושת הפסחים האמצעיים של יהושע, חזקיהו ויאשיהו והמכנה המשותף הנוסף שביניהם וכך יקבל חג הפסח משמעות נוספת שתאיר את מצוות קורבן הפסח באור חדש

הרב צבי שוורץ | אמונת עיתך גליון 34

הקדמה

 

חמישה פסחים מאלה שנעשו במשך ההיסטוריה תוארו בתנ"ך. פסח מדבר, פסח יהושע, פסח חזקיהו, פסח יאשיהו, ופסחם של עולי בבל. המשותף לכל חמשת הפסחים הוא שהיה בהם יסוד של חידוש והם נעשו לאחר תקופה של הפסקה והזנחה.

א.פסח מדבר היה הראשון שנעשה לדורות. הפסח הראשון נעשה בשעת הגאולה במצרים, ואילו פסח מדבר כבו לא היה חלק מעצם ההתרחשות, אלא לראשונה מצווה "זכר ליציאת מצרים", וקורבן שבא להנציח לדורות את הברית ההתחלתית.

ב.פסח יהושע נעשה לאחר ארבעים שנה שהיו מנועים מלעשות פסח במדבר, משום שלא מלו בדרך.

ג.פסח חזקיהו נעשה לאחר תקופתו של אחז, שאחז (סגר) את דלתות ההיכל.

ד.יאשיהו עשה פסח לאחר תקופת מלכותו הארוכה של מנשה וחטאיה.

ה.שבי הגולה חידשו אותו לאחר שבעים שנות החורבן.

גדולתם של פסחים אלה אינה רק בהשוואה לחסרונותיה של התקופה המוחמצת שלפניהם, אלא גם משום שהתבצעו בתחילתה של תקופה חדשה ובישרו עידן חדש. קורבן הפסח ביטא את ברית האומה עם קונה, כפי שהתגלתה בראשיתה הוויתה, והא ראוי לעצב גם את תוכנן של תקופות-מיפנה ראשוניות אלה בקורות ישראל: (מקדש מלך על ספר מלכים לרב יגאל אריאל עמ' 500).

בעיון זה אתעכב על שלושת הפסחים האמצעיים של יהושע, חזקיהו ויאשיהו והמכנה המשותף הנוסף שביניהם וכך יקבל חג הפסח משמעות נוספת שתאיר את מצוות קורבן הפסח באור חדש.

 

א. פסח - קרבן של ברית

 

בשמות (יב, מח) נאמר: "וכי יגור איתך גר ועשה פסח לה' הימול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו והיה כאזרח הארץ" ובמכילתא (פרשה טו): "וכי יגור איתך גר - שומע אני כשנתגייר יעשה פסח מיד תלמוד לומר והיה כאזרח הארץ מה אזרח בי"ד אף גר בי"ד".

ולכאורה מהי ההו"א  להקריב קורבן פסח לא במועדו אלא יחד עם מעשה הגיור?

כנראה, קרבן הפסח איננו רק זכר לגאולת יציאת מצרים אלא הוא יוצר ברית בין העם לבין הקב"ה כמו מעשה המילה ולכן הייתה למכילתא הוא אמינא שיחד עם מעשה הגרות צריך להביא קרבן פסח להשלמת הברית.

בהבנה זו של פסח אפשר להבין את הדינים המיוחדים של הקרבן שאף שהוא נאכל ע"י כל אחד מבני המשפחה הוא נאכל משפחות משפחות וגם בא בכנופיא (יומא נא ע"א) ויש בו סממנים של קרבן ציבור כדי להדגיש את היסוד הלאומי הכללי ביצירת הברית שבין העם לאלוקיו ולכן ערל שאינו נימול מנוע מלהביא קרבן פסח כי יש בו חסרון בכריתת ברית שלימה.

 וכך מביא ספר החינוך (מצווה יג) שלא נאכיל מן הפסח לישראל משומד ובשרשי מצווה זו כתב "שאין ראוי שנאכיל ממנו למי שהוא הפך מזה שיצא מן הכלל וכפר באמונה".

 ובהמשך כתב(מצווה יד): שלא נאכיל מן הפסח לגר תושב -  "בעבור שקרבן זה לזכר חרותינו ובואנו בברית נאמנה עם ה' יתברך ראוי שלא יהנו בו רק אותם שהשלימו באמונה והם ישראל גמורים ולא אלו שעדיין לא באו עמנו בברית שלם ועניין הרחקת הערל מאכילתו גם כן מזה השורש".

 

ב. פסח יהושע  - כנגד גילוי עריות

 

הקשר העמוק שבין ישראל לקב"ה בנוי על קיומם של תרי"ג מצוות אולם בג' מצוות מצאנו יסוד עמוק יותר שעל ידם מקדש עם ישראל את ה' ועליהם ישנו דין של ייהרג ואל יעבור - גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה (סנהדרין עד ע"א).

אחרי ארבעים שנה שהלכו ישראל במדבר ולא מלו את בניהם הצטווה יהושע (יהושע ה, א-י):

"עשה לך חרבות צורים ושוב מול את בני ישראל שנית. ויעש לו יהושע חרבות צורים וימל את בנ"י אל גבעת הערלות... ויהי כאשר תמו כל הגוי להימול ויאמר ה' ליהושע היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם... ויעשו את הפסח בגילגל בארבע עשר יום לחודש בערבות יריחו".

 וכתב הרלב"ג (ד"ה היום גלותי):

"הסירותי מעליכם חרפת מצרים ירצה לפי מה שאחשוב בחרפת מצרים אמונותיכם הנפסדות כי עניין הפסח היה מביא ישראל להעתיק מהאמונות ההם כמו שבארנו בפרשת בא ואמנם אמר זה כי עד עתה סרה זו המצווה מהם לסיבה שזכרנו ולזה סמך לזה שכבר עשו שם את הפסח בי"ד יום לחודש ואפשר שיהיה הרצון בזה ההמשך לתאוות המשגל כי המצריים היו פרוצים בעריות כמו שאמר בתורה בפרשת העריות: כמעשה ארץ מצריים וגו'' ולפי שהמילה מכוונת להחליש כח זה האבר ומבואר שבעניין המילה תסור מעליהם חרפת מצרים ויהיו יותר גדורים בעניין המשגל".

אפשר לחבר את שני תירוציו של הרלב"ג בהבנת המושג "חרפת מצרים" ליסוד אחד ולפי זה יהושע חגג את הפסח לא רק בשל האפשרות הטכנית שעכשיו יכלו לקיים את ברית המילה וע"י כך התאפשר להקריב קרבן פסח בהיותם נימולים דבר שנמנע מהם במדבר. אלא בשל הניתוק המוחלט של העם מן האמונה הנפסדת והפניית עורף למעשה ארץ מצריים ולתאוות המצריים שטופי  הזימה: "עשרה קבין זימה ירדו לעולם תשעה נטלה מצרים ואחד נטל כל העולם כולו".

 בקיום הפסח מתוך ברית מילה כללית התרומם העם ומחק את חרפת מצרים ועל ספה של הארץ כרת ברית מחודשת עם אלוקי ישראל מתוך רצון לחיות חיים ארציים של קדושה וחיים טבעיים מתוך השגחה נסתרת כשהסמל הבולט לכך היה שביתת המן ממחרת הפסח: "וישבות המן ממחרת באוכלם מעבור הארץ ולא היה עוד לבני ישראל מן ויאכלו מתבואת ארץ כנען בשנה ההיא" (יהושע ט, יב).

 

ג. פסח חזקיהו - כנגד טומאת מת ושפיכות דמים

 

נאמר בס' דברי הימים (ב, ל א):

"וישלח יחזקיהו על כל ישראל ויהודה וגם איגרות כתב על אפריים ומנשה לבוא לבית ה' בירושלים לעשות פסח לה' אלוקי ישראל. ויוועץ המלך בשריו וכל הקהל בירושלים לעשות הפסח בחודש השני כי לא יכלו לעשותו בעת ההיא כי הכהנים לא התקדשו למדי והעם ולא נאספו לירושלים".

ופסח זה בימי חזקיהו שנדחה לפסח שני מתואר בשמחה גדולה: "ותהי שמחה גדולה בירושלים כי מימי שלמה בן דוד מלך לא כזאת בירושלים" (שם ל, כו) אולם השאלה מדוע נדחית ההקרבה לפסח שני והרי ההלכה היא שטומאה הותרה בציבור? כי יחיד נדחה לפסח שני ואין ציבור נדחים וזו דעת ר' שמעון בן יהודה בבבלי סנהדרין (יב ע"א) ולפי דעה זו התפלל על כך חזקיהו: "כי אכלו את הפסח בלא ככתוב וה' הטוב יכפר בעד" כי שגג בהלכה זו. ולפי דעת ר' שמעון אפשר לעבר את הפסח מפני הטומאה גם בציבור אלא טעה שעיבר ניסן בניסן ואין מעברין אלא אדר ועל כך התפלל חזקיהו.

 אולם בירושלמי (פסחים פ"ט ה"א) בניגוד לבבלי, לא נזכר שחזקיהו ביקש רחמים על עצמו ואדרבה הצדיק את מעשיו  ועיבורו חל ונפסקה הלכה כמותו ובקשת הרחמים של חזקיהו לא כוונה לעצמו אלא דווקא לאלה שלא קיבלו את עיבורו והתעקשו לעשות את הפסח בזמנו.

 גם בתוספתא (פסחים פ"ח ה"ב): "ר' יהודה אומר אף הציבור עושה פסח שני אמר ר' יהודה מעשה בחזקיהו המלך שעישה את הציבור לעשות פסח שני שנאמר מרבית העם רבת מאפריים ומנשה וכו'" לפי דעת ר' יהודה מדובר במקרה חריג שבו גם ציבור נדחה לפסח שני ולא יחידים בלבד. אפשר להסביר חריגה זו ע"פ רש"י בסנהדרין (יב ע"א) שכתב שהטומאה כאן לא הייתה טומאת מת  שבעטיה לא דוחים ציבור אלא טומאת עבודה זרה וכן הביאו תוספות שם שנטמאו בעבודה זרה שמטמאה כמת.

 בדברי הירושלמי על מעשי חזקיהו הוזכרו שתי בעיות - צלמי עבודה זרה שהיו מרוחים בששר על כתלי המקדש וגולגלתו של ארונא שנמצאה במפתיע מתחת למזבח ואף שטומאת עבודה זרה היא טומאה מדרבנן בלבד ולא הייתה צריכה להידחות מפני הפסח אפשר שזו הייתה מחלוקת חזקיהו המלך וחכמים, שהם דנו מבחינת ההלכה הצרופה ולפיכך טומאת עבודה זרה היא פחותה מטומאת מת ואינה מעכבת את העבודה. ואילו חזקיהו סבר שטומאת עבודה זרה חמורה מטומאת מת ואין לעבוד עבודה במקדש לפני טיהורו.

 יתכן שחזקיהו סבר שטומאת עבודה זרה היא חמורה וכדי ללחום בעבודה זרה ובכל צורותיה הדגיש הלכה זו של טומאת עבודה זרה וכדי לזעזע את העם להבנת חומרתה של עבודה זרה דחה את הפסח כדי להראות שהם נחשבים כטמאי מתים.

פסח זה של חזקיהו היה כל כולו מלחמה נגד המוות על כל צורותיו בין אם  זו טומאת מת ובין אם זו טומאת עבודה זרה והוא הדגיש את היסוד המטהר של חג הפסח שאיננו יכול להיות כרוך במגע עם מוות. וקרבן פסח אינו יכול להיות קרב בטומאת מת וק"ו לשופך דם שחטא חטא חמור של איבוד נפש מלבד מה שנטמא.

שפיכות דמים מטמאת  גם את האדמה "ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה כי הדם הוא יחניף את הארץ... ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה" (במדבר לה, לג) וכל כולה של טומאת המת יש בה התרחקות מכל גילוי של מוות כשהחומרה הגדולה  ביותר היא גרימת מות ושפיכות דמים.

 

ד. פסח יאשיהו - כנגד עבודה זרה

 

יאשיהו מלך יהודה היה אחד המלכים הגדולים שלחמו בעבודה זרה. בימיו התגלה ספר התורה מחדש ובעקבות גילוי זה חידש יאשיהו את הברית: "ויעמוד המלך על העמוד ויכרות את הברית לפני ה' ללכת אחר ה' ולשמור מצוותיו ואת עדותיו ואת חוקותיו בכל לב ובכל נפש להקים את דברי הברית הכתובים על הספר הזה" (מלכים ב' כג, ג).

ומיד לאחר כריתת הברית עשה פעולה נרחבת לביעור עבודה זרה (מלכים ב' כג, ד-כ):

"להוציא מהיכל ה' את כל הכלים העשויים לבעל ולאשרה וכל צבא השמים וישרפם מחוץ לירושלים בשדמות קדרון ונשא את עפרם בית אל. והשבית את הכמרים אשר נתנו מלכי יהודה… ויוצא את האשרה… וישרוף אותה בנחל קדרון וידק לעפר וישלך את עפרה... ויתץ את בתי הקדשים... וטמא את התופת אשר בגי בן הינום… וישבת את הסוסים אשר נתנו מלכי יהודה לשמש… ואת מרכבות השמש שרף באש ואת המזבחות אשר על הגג עלית אחז…. נתץ המלך וירץ משם… ואת הבמות… אשר בנה שלמה טמא ושיבר את המצבות ויכרות את אשריהם .. ויזבח את כל כהני הבמות וישרוף את עצמות אדם עליהם…".

ואחרי פעולת ביעור נרחבת ויסודית זו אומר יאשיהו המלך לעם (שם כא-כג):

"ויצו המלך את כל העם לאמר עשו פסח לה' ככתוב על ספר הברית כי לא נעשה כפסח הזה מימי שפוט השופטים אשר שפטו את ישראל וכל ימי מלכי ישראל ומלכי יהודה כי אם בשמונה עשרה שנה למלך יאשיהו נעשה הפסח הזה לה' בירושלים".

 

ובס' דברי הימים (ב' לה, יח) ולא נעשה פסח כמוהו בישראל מימי שמואל הנביא. ודבר זה תמה וכפי שהקשו במס' ערכין (לב ע"ב) על הסוכות שנעשו בימי עזרה "כי לא עשו כן מימי יהושע בן-נון"  אפשר בא דוד ולא עשה סוכות? ואותה שאלה אפשר לשאול כאן: אפשר בא דוד ולא עשה פסח? רש"י בדברי הימים מביא בתחילה שפסח זה היה באחדות שלא היה כן מימי חלוקת מלכות ישראל, ודוחה זאת, ולבסוף מביא שלא נעשה פסח כמוהו דהיינו שהמלך והשרים יתנו בהמות לפסחים די סיפוקם.

המלבי"ם (מלכים כג) מבאר בצורה שונה את הייחוד של פסח זה:

 "ויצו המלך אחר שביער את הבמות והגילולים צווה שיעשו הפסח שגם פסח מצרים היה עיקר עניינו לבטל תועבת מצרים שהיו עובדים למזל טלה כמ"ש הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו. ומ"ש כי לא נעשה כפסח הזה אין פירוש שלא נעשה פסח מימי השופטים עד ימי יאשיהו רק כמו שפירש מהרי"א שלא נעשה בטהרה ובביעור עבודה זרה והסרת במות עד העת ההיא. לפי שבימי שאול ודוד היו הבמות לישראל וכן בימי שלמה עד ימי חזקיה וגם בימי חזקיה לא עשאוהו כל ישראל  כמו שנזכר בדברי הימים שקצתם היו מלעיגים על שלוחי חזקיה ומה שנאמר מימי השופטים פי' מימי שמואל שבימי שמואל שבו כולם בתשובה".

המלבי"ם עצמו בפירושו לתורה בפ' בא (שמות יב) מביא את המדרש: משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח – משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו לכם צאן למצווה. " כי טעם הפסח לבטל ע"ז שלהם שהיו עובדים למזל טלה". וזה מתאים למה שנאמר בדברי הימים (לה, יח) שנזכר מימי שמואל כפי שנאמר בשמואל (ז, ג) ששמואל דאג וביער ע"ז: "הסירו את אלהי הנכר מתוככם והעשתרות והכינו לבבכם אל ה'".

ולפי זה עשו פסח במשך ימי המלכות אולם לא נעשה כפסח הזה ככוונתו המקורית של הפסח שהיא עזיבת הע"ז והריסתה עד היסוד וכריתת ברית עם ה' ברוב עם ותחת הנהגה מלכותית. קרבן זה שהקריבוהו בימי יאשיהו סימל לא רק את פסח מצרים שהיא תחילת ההיבדלות מע"ז אלא זו הייתה כריתת ברית מחודשת של טהרת הארץ מע"ז ומשמשיה. אין תימה שהכתוב מביע הערכה עצומה ליאשיהו ולמפעלו: "וכמוהו לא היה לפניו מלך אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו ככל תורת משה ואחריו לא קם כמוהו".

פסח זה הוא גולת הכותרת של מלכות יהודה כסמל לעקירת ע"ז יותר מאשר בימי חזקיה.

 

ו. ערל טמא לנפש ובן נכר

 

כל שלושת הפסחים הנ"ל היו הרחבה והדגשה של יסודות ודינים הקשורים לקרבן פסח 

פסח יהושע שהיה לאחר ברית המילה הציבורית בגלגל היה הדגשה של הדין "כל ערל לא יאכל בו" (שמות יב מח).

פסח חזקיהו היה הדגשה של מניעת הקרבת הפסח על ידי טמאי מתים "איש איש כי יהיה טמא לנפש" (במדבר ט, י).

פסח יאשיהו היה כנגד פסח מצרים שנלקח בעשור לחודש "ויקחו להם שה לבית אבות שה לבית (שמות יב, ג) שהיו המצריים עובדים למזל טלה (רמב"ם מו"נ ח"ג פמ"ו). וכנגד עובד ע"ז "וכל בן נכר לא יאכל בו (שמות יב מג) – "אחד ישראל מומר ואחד עובד כוכבים במשמע  ודין זה של המרת דת פוסלת בקרבן פסח ואינה פוסלת בתרומה ומעשר (מכילתא שמות שם).

 

סיכום

 

הקרבת קרבן פסח הוא מצווה שמלבד היותה מצווה מרכזית וחשובה ואחת המצוות הראשונות שנצטוו בה ישראל כעם, ולכן יש בה סממנים של קרבן ציבור. היא יוצרת קשר עמוק בין העם לאלוקיו כמו גר שבא לחסות תחת כנפי השכינה וכורתת ברית של נצח בהכריזה בקול גדול שעוזבת היא את האמונות השונות והדרכים הנפסדות ובראשם התרחקות מגילוי עריות שפיכות דמים ועבודה זרה. כשבכל תקופה בא לידי ביטוי יסוד אחד המתברר מהקרבת קרבן הפסח. בימי יהושע – כנגד גילוי עריות וחרפת מצרים. בימי חזקיהו – כנגד שפיכות דמים וטומאת מת, ובימי יאשיהו – כנגד עבודה זרה. כי ברית זו של פסח בנויה על אמונה באלקים חיים של טהרה צניעות ואמונה.