מחרת הפסח

מחרת הפסח


מדוע הגמרא אמרה ש"ממחרת הפסח" הכוונה לששה עשר בניסן הרי הביטוי "ממחרת הפסח" פירושו חמשה עשר בניסן שהוא מחרת לשחיטת הפסח בארבעה עשר

הרב יהודה הלוי עמיחי | תשס"ה

בספר יהושע (ה, י-יב) מובא תיאור אכילת הפסח ותבואת הארץ בכניסת בני ישראל לארץ:

ויחנו בני ישראל בגלגל ויעשו את הפסח בארבעה עשר יום לחדש בערב בערבות יריחו.

ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי בעצם היום הזה.

וישבת המן ממחרת באכלם מעבור הארץ ולא היה עוד לבני ישראל מן, ויאכלו מתבואת ארץ כנען בשנה ההיא.

מדברי ספר יהושע אנו לומדים:

א. בארבעה עשר יום לחודש בערב עשו את הפסח.

ב. ממחרת הפסח אכלו מעבור הארץ בעצם היום. 

 

א. מחרת הפסח

 הגמרא (קידושין לז ע"ב) דנה לגבי השאלה האם קרבן העומר קרב מיד בכניסה לארץ או רק לאחר ירושה וישיבה, ואומרת:

בשלמא למאן דאמר מושב - כל מקום שאתם יושבים משמע, היינו דכתיב: ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח, ממחרת הפסח אכול, מעיקרא לא אכול, אלמא אקרוב עומר והדר אכול, אלא למאן דאמר לאחר ירושה וישיבה, ניכול לאלתר! לא הוו צריכי; דכתיב: ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת, את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען, אי אפשר לומר עד בואם אל ארץ נושבת - שכבר נאמר אל קצה ארץ כנען, ואי אפשר לומר אל קצה ארץ כנען - שהרי כבר נאמר עד בואם אל ארץ נושבת, הא כיצד? בשבעה באדר מת משה ופסק מן מלירד, והיו מסתפקין ממן שבכליהם עד ששה עשר בניסן. 

מלשון הגמרא ברור שמחרת הפסח היינו ששה עשר בניסן, שהקריבו בו את העומר, ואפילו לשיטה שלא הקריבו עומר מיד בכניסתם לארץ, בכל אופן  היה להם עוד מן מאז פטירת משה רבינו ע"ה עד ששה עשר בניסן.

התוס' (קידושין לז ע"א ד"ה ממחרת) מביא את קושיית האבן עזרא מדוע הגמרא אמרה ש"ממחרת הפסח" הכוונה לששה עשר בניסן הרי הביטוי "ממחרת הפסח" פירושו חמשה עשר בניסן שהוא מחרת לשחיטת הפסח בארבעה עשר. כפי שנאמר (במדבר לג, ג): "ויסעו מרעמסס בחדש הראשון בחמשה עשר יום לחדש הראשון, ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים". א"כ גם את הפסוק ביהושע יש לפרש ממחרת קרבן פסח, שהוא יום טו ניסן. התוס' מביא שני תרוצים לשאלת האבן עזרא:

ואומר ר"ת דהאי ממחרת הפסח דהכא היינו ט"ו בניסן נמי קאמר, והכי פרושו דקרא, "ויאכלו מעבור הארץ" כלומר מן הישן ממחרת הפסח שהרי הוצרכו לאכול מצות, וקלוי דהיינו חדש לא אכלו עד עצם היום הזה דהיינו ט"ז בניסן לאחר שקרב העומר, והכי נמי אשכחן ט"ז דאיקרי בעצם היום הזה דכתיב "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה".

ור"י מפרש נהי דבעלמא ממחרת הפסח הוי ט"ו, הכא רצונו לומר ט"ז ולשון התורה לחוד ולשון נביאים לחוד ולשון חכמים לחוד, ועל כרחך צ"ל כן, דאם לא כן אמאי איצטריך למימר מעיקרא לא אכול הא אין לחלק בין ט"ו לקודם ט"ו כיון דאכתי לא איקרב עומר, אלא פשיטא דר"ל ט"ז דהיינו ממחרת אכילת הפסח, וההיא דפ' מסעי ר"ל ממחרת שחיטת הפסח כדפירשתי.

לדעת ר"ת מהפסוק ביהושע יש ללמוד שממחרת הפסח - ממחרת הקרבת קרבן פסח (יום טו), עדיין אכלו מצות מהיבול הישן, אבל ביום טז אכלו קלוי וזה היה בעצם היום הזה. ר"י חולק וסובר שמחרת הפסח משמעותו טז ניסן, ועל כרחנו לחלק בין לשון המקרא שבו ממחרת הפסח היינו קרבן פסח, ואילו מחרת הפסח המופיע ביהושע פרושו ממחרת אכילת קרבן פסח הנאכל בטו ניסן, ולפיכך ממחרת הפסח משמעותו טז בניסן.

 

ב.  מחלוקת אמוראים

יש לעיין לדעת ר"ת  מדוע בספר יהושע מסופר לנו שאכלו מעבור הארץ, וכי איזה חידוש שמענו מכך שאכלו מעבור הארץ? התוס' (ר"ה יג ע"א ד"ה הקריבו) הסבירו שהחידוש לפי ר"ת הוא שרצו מאד לאכול את המן ואהבו את טעמו ועל כן אכלוהו כל זמן שהדבר היה אפשרי.

התוס' (שם) כתבו שמחלוקת ר"ת ור"י  היא מחלוקת אמוראים בירושלמי (חלה פ"ב ה"א), וז"ל:

ר' יונה בעא קמיה דר' ירמיה, בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמה לחה מהו שתהא אסורה משום חדש? אמר ליה למה לא. עד כדון לחה אפילו יבשה? אמר ליה ואפילו יבשה ואפילו קצורה, מעתה ואפילו חיטין בעלייה, כך אנו אומרים לא אכלו ישראל מצה בלילי הפסח?!(רבי ירמיה שאל את רבי יונה, אם לשיטתך יש חיוב חדש אפילו בתבואה של נכרים א"כ ממה אכלו מצות בליל  פסח, הרי עדיין לא הקריבו עומר). א"ר יונה מאן דנפקית תהית דלא אמרית ליה, שנייה היא שמצות עשה דוחה ל"ת, (ר' יונה הצטער על כך שלא ענה לר' ירמיה שבמצות יש מצות אכילה ולכן היא דוחה את האיסור של החדש), על דעת ר' יונה דאמר מצות עשה דוחה לא תעשה אף על פי שאינו כתוב בצדה ניחא, על דעת ר' יוסי דאמר אין מצות עשה דוחה לא תעשה אלא א"כ כתוב בצדה  (א"כ ממה עשו מצות באותה שנה), ממה שהיו תגרי נכרים מוכרין להם. וכרבי ישמעאל דא"ר ישמעאל כל ביאות שנאמרו בתורה לאחר י"ד נאמרו שבע שכבשו ושבע שחלקו. התיב ר' בון בר כהנא הא כתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח לאו בט"ו (רבי בון מקשה על ר' ישמעאל, הרי כתוב ממחרת השבת וכוונתו ליום טז בניסן, וא"כ משמע שהקריבו עומר בכניסתם לארץ. בהרבה גירסאות כתוב בששה עשר, דהיינו מחרת הפסח היינו טז בניסן, לפי הגי' שבירושלמי שאכלו בחמשה עשר היינו לאחר שעת הבאת העומר), התיב ר' אלעזר בר יוסי קמיה דר' דוסא והכתיב ממחרת הפסח יצאו בני ישראל לאו בחמשה עשר יצאו  (ר' אלעזר בר יוסי סובר שמחרת הפסח היינו טו בניסן, וסובר כר' ישמעאל שלא קרב העומר כל יד שנה של כיבוש וחלוקה).

בפשט המקרא דברי ר"י מובנים יותר, מכיוון שלדעת ר"ת אנו צריכים לחלק את הפסוק לשני זמנים, ממחרת הפסח, ובעצם היום הזה, שאין זמניהם שווים.

נראה שר"ת לא קיבל את תרוצו של ר"י בגלל הקושי לומר שלשון תורה לחוד ולשון נביאים לחוד. ומדוע לחלק בין הדבקים.

 

ג.  המן כמצה

על דברי הבבלי שאכלו מהמן מז' אדר עד טז ניסן, יש להקשות כיצד יתכן הדבר, הרי המן שהותירו היה מבאיש ומעלה תולעים, וכיצד נשאר מן עד טז ניסן? נראה להסביר שההתלעה של המן הייתה כל זמן שירד המן למחרת וישראל חששו שמא לא ירד יותר מן, בכך גילו בכך שאינם מאמינים שגם למחרת ירד להם מן, אולם לאחר מות משה רבינו ע"ה היה ברור להם שלא ירד יותר מן יכלו להותיר ולא היה בכך חוסר אמונה בירידת המן למחרת.

נראה להוסיף עוד תירוץ על פי מה שכתב בהגדת ירושלים במועדיה (הגר"א נבנצאל, עמ' צז, הערה 49) לתרץ את הקושיא על "האיגרא דכלה" שכתב שישראל במדבר בחג הפסח אכלו את המן כמצה כל הארבעים שנה.  וקשה, הרי הגמ' (פסחים לח ע"ב) אומרת שצריך שתהא המצה ראויה לשבעה ימים, והמן איננו ראוי לשבעה, שלמחרת ירום תולעים? ותירץ שמן היורד ביום שישי והתירו להשהותו לשבת, הותר מכללו, ולכן מן של יום ו' אפשר להשהות אפילו שבעה ימים. והמצות שאכלו היו ממן שירד בימי שישי. ועל פי זה תרץ שלחם הפנים ג"כ נעשה ממן של יום שישי.

נראה שעל פי יסוד זה יש להסביר שהמן שירד בז' אדר היה מן שירד ביום שישי, שנחלקו הראשונים מתי נפטר משרע"ה. דעת רב שרירא גאון שמשה רבינו ע"ה נפטר ביום שבת, ואילו דעת המרדכי היא שבשנת כניסתם לארץ כח ניסן חל ביום שבת, ולפיכך ראש חודש ניסן היה ביום א' וראש חודש אדר היה ביום שבת, ואילו ז' אדר היה ביום ו' (עיין ב"ח או"ח סי' רצב).  למדנו שמשה רבינו ע"ה נפטר בשבת או ביום ו', והמן הפסיק לרדת ביום ו'.  לפי ההסבר שמן שירד ביום ו' יכלו להשהות, מובן כיצד השהו את המן עד טז בניסן[1]

 

ד. מעבור הארץ

מחלוקת ר"ת ור"י בעניין ממחרת הפסח גוררת אחריה מחלוקת נוספת מהו "מעבור הארץ", דעת ר"ת מעבור הארץ היינו התבואה שהגיעה אתם מעבר הירדן המזרחי, ואילו לפי ר"י מעבור הארץ היינו היבול של עבר הירדן המערבי.

בפסוק (יב) נאמר "וישבות המן ממחרת באכלם מעבור הארץ, ולא היה עוד לבני ישראל מן ויאכלו מתבואת ארץ כנען בשנה ההיא" משמע שעבור הארץ היינו התבואה הישנה, ותבואת הארץ היא התבואה החדשה, וא"כ גם הפסוק הקודם (יא) שאומר שאכלו מעבור הארץ היינו התבואה הישנה שאכלו בעבר הירדן המזרחי, אותה אכלו בטו בניסן, וזה כשיטת ר"ת.

נשאלת השאלה מדוע תבואת עבר הירדן נקראת מעבור הארץ ולא תבואת ארץ ירדן, כפי שמכונה תבואת ארץ כנען.  נראה שמעבור הארץ פירושו לדעת ר"ת כל היבול שהביאו עמם מעבר הירדן, דבר זה כלל בעיקר את המן, שהוא היה עיקר האכילה שלהם, אבל כמו כן הכיל בתוכו גם תבואה שקנו מגויי העמים שאיננה של ישראל.

 

ה. בערב

בספר החיים[2]  הביא ראיה לדעת ר"י שמחרת הפסח היינו מחרת אכילת הפסח, והוכחתו היא  מכיוון שביהושע נאמר (ה, י) שעשו את הפסח בארבעה עשר יום בערב בערבות ירחו, ופירוש המילים "בערב" אפשר להסביר סוף יום י"ד, ואפשר להסביר ערב של ט"ו ניסן.

התורה אומרת (שמות יב, יח):

בראשן בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצת עד יום האחד ועשרים לחדש בערב:

ברור שהערב כאן הוא ט"ו בניסן, לכן  גם ביהושע שנאמר שעשו את הפסח בערב משמעותו הוא ליל ט"ו, וא"כ ממחרת הפסח משמעותו ט"ז ניסן, כפי שכתב הר"י בתוס'. אלא שיש להעיר על דבריו, שבאותו פסוק נאמר "עד יום האחד ועשרים לחדש בערב" ושם ודאי הכוונה ערב  כסוף היום, א"כ ביהושע אפשר להסביר בערב כסוף יום י"ד, וממילא ממחרת היינו ט"ו ניסן ולא ט"ז, וזה כשיטת ר"ת.

 

ו. הרמב"ם     

הרמב"ם (הלכות תמידין ומוספין פ"ז ה"ד) כתב:

ומפי השמועה למדו שאינה שבת אלא יום טוב, וכן ראו תמיד הנביאים והסנהדרין בכל דור ודור שהיו מניפין את העומר בששה עשר בניסן בין בחול בין בשבת, והרי נאמר בתורה: ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה, ונאמר: ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי, ואם תאמר שאותו הפסח בשבת אירע כמו שדמו הטפשים[3], היאך תלה הכתוב היתר אכילתם לחדש בדבר שאינו העיקר ולא הסיבה אלא נקרה, אלא מאחר שתלה הדבר במחרת הפסח הדבר ברור שמחרת הפסח היא העילה המתרת את החדש, ואין משגיחין על אי זה יום הוא מימי השבוע.

 

מדברי הרמב"ם נראה שלמד את הפסוק ביהושע כדעת ר"י, מכיוון שהוא לומד מכאן לכל הקרבת העומר שהיה בט"ז ניסן, אין הפסוק מדבר על האכילה הקודמת, אלא על האכילה המתרת בט"ז ניסן.

נראה שהרמב"ם הכריע כשיטת ר"י, כיון שהבין שהפסוק (יהושע ה, יא) בא ללמד אותנו הלכה ולא רק את הרצון העז שלהם לאכול את המן, ועל כן הסביר כר"י שמחרת הפסח היינו ט"ז בניסן. אולם ר"ת נדחק בפירושו מכיוון שלא רצה לעשות חילוק בין לשון תורה ולשון נביאים. 



[1] . עיין תורה שלמה כרך יד, מילואים יד, שהביא דעת ראב"ע שלא יצאו במן ידי חובת מצה, ועוד הביא שם דעת ראשונים האם יצאו במן ידי חובת לחה"פ, ואכמ"ל

[2] . הגר"ש קלוגר, סי' תפט חידושי הש"ס השייכים להלכות העומר, עמ' תשס"ה.

[3]. קשה לי על  הרמב"ם שכתב שלדברי הטפשים אותה השנה פסח היה בשבת, וכיצד יתכן שבאותה השנה היה פסח בשבת, שהרי באותה שנה היה פסח ביום א' כמבואר בסדר עולם רבה (פ"י-פי"א). וא"כ משרע"ה נפטר ביום ו', ז' אדר.  ואם נסביר שמרע"ה נפטר שבת אזי אותו פסח היה ביום שני, וא"כ שוב לא יתכן שהיה פסח ביום שבת (עיין תוס' מנחות ל ע"א ד"ה מכאן).  וצ"ע כיצד הרמב"ם כתב שיתכן שאותה שנה פסח היה בשבת.  ואולי ביאור דברי הרמב"ם שאותם טפשים דמו, שהרי הם לא מודים בתורה שבע"פ, ועל כן ס"ל שלא מת משה בז' אדר, שהרי דבר זה נלמד "שהקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחדש לחודש" והם הסוברים שמרע"ה לא היה צדיק, א"כ אין אצלו מילוי ימיו, וממילא יתכן שלא מת בז' אדר, וממילא לדעת השוטים אין הוכחה שאותו הפסח היה ביום א או ב', אבל לדעתנו ברור שאותו פסח לא היה ביום השבת.