קטניות בהלכה

קטניות בהלכה



להגדרת המינים בהלכה יש מספר השלכות מעשיות כלליות וכן מספר השלכות הנוגעות לענייני פסח

הרב יהודה הלוי עמיחי |

להגדרת המינים בהלכה יש מספר השלכות מעשיות, כגון: לענין הרחקות בכלאים (שהרי ההרחקות בקטניות אינן כהרחקות בירקות) ולענין מעשרות ושביעית (בקטניות הקובע הוא הגעת הגידול לשליש גודלו ואילו בירקות הוא שעת הלקיטה). כמו כן יש לכך השלכה להלכות פסח. לכן עלינו לבדוק את הגדרת הקטניות בהלכה.

 

א. הגדרת קטניות במצוות התלויות בארץ

הרמב"ם (הל' כלאים פ"א ה"ח) מגדיר את סוגי הגידולים:

הזרעונים נחלקין לשלשה חלקים:

  האחד מהן הוא הנקרא תבואה, והיא חמשת מינין החטים והכוסמין והשעורין ושבולת שועל והשיפון.

והשני מהן הוא הנקרא קטניות והן כל זרעים הנאכל לאדם חוץ  מן התבואה, כגון: הפול והאפונים והעדשים והדוחן והאורז והשומשמין והפרגין והספיר וכיוצא בהן.

והשלישי מהן הוא הנקרא זרעוני גינה, והן שאר הזרעונים שאינן למאכל אדם והפרי של אותו הזרע מאכל אדם, כגון: זרע הבצלים והשומין וזרע החציר והקצח וזרע לפת וכיוצא בהן, וזרע פשתן הרי הוא בכלל זרעוני גינה. 

            הרמב"ם חילק את זרעוני הגינה לשנים:

א. זרעים - הם זרעוני גינה הנזרעים בשדות גדולים, כגון: פשתן, וחרדל.

ב. ירקות - הם זרעוני גינה הנזרעים בערוגות, כגון: לפת, צנון, מרור.

            הרמב"ם למד את החילוק בין ירקות וקטניות מדברי המשנה (כלאים פ"ב מ"ב), שאמרה שזרעוני גינה אינן נאכלין. ומכאן שההגדרה היסודית המחלקת בין המינים היא אם הזרע נאכל. גם הרא"ש (כלאים פ"ב מ"ב) והגר"א (שנו"א פאה פ"א מ"ד) הביאו הגדרות דומות לחלוקת המינים.

 

ב. הגדרת "זרעו נאכל"

הגדרת "דבר הנאכל" היא לפי רוב התשמיש, וכפי שכתב הרמב"ם (תרומות פ"ב ה"ז) "התבואה והקטנית שזרען לירק - בטלה דעתו אצל כל אדם, והירק שלהן פטור והזרע חייב בתרו"מ". לענין פשתן מבואר בדברי הרמב"ם (בדיני כלאים) שהוא דבר שאין זרעו נאכל, והגמ' (ב"ב צב ע"ב - צג ע"א) אומרת שרוב בני אדם אינם אוכלים את זרע הפשתן ואילו מיעוט  האנשים אוכל את הזרעים. א"כ מוכח שהולכים לפי רוב שימוש הפרי, ובטלה דעת המיעוט.

            החזו"א (מעשרות סי' א ס"ק כב) דן בדבר שבעבר לא היתה רגילות לאכלו, וכשאדם היה זורעו לאכילה לא היה לדבר גדר של מאכל, אולם כעת התרגלו לאכלו, ומסקנתו היא שהוא מאכל וחייב בתרו"מ.

ישנם גידולים שיכולים להיות גם קטנית וגם ירק. המשנה (מעשרות פ"ד מ"ה) אומרת שרק השחליים והגרגיר [1] הם מינים שמתעשרים זרע וירק (עי' רמב"ם תרומות פ"ב מ"ה, וברדב"ז).

            ישנם גידולים שעיקרם זרעונים, ובסתם הם מתעשרים לפי עיקרם. אולם דעתו של אדם יכולה לשנות ולהחשיב את הדבר הטפל ולחייבו במעשרות, הרמב"ם (תרומות פ"ב ה"ה) כתב כן לענין כוסבר ושבת, שסתמם לזרע, אולם אם זרעם  לירק - חייב להפריש מהם זרע וירק. וכן כתב הרמב"ם (מע"ש פ"א ה"י) לענין פול המצרי, שכשזרעו לזרע הרי הוא כקטנית, ואילו כשזרעו לירק דינו כירק. הראב"ד (שם) כתב שבסתם עיקרו הוא לירק, אולם אם חשב עליו לזרע הרי דינו כזרע, (ועי' חזו"א מעשרות סי' א ס"ק ח שהעיר על דברי הראב"ד).

            התוס' (עירובין כח ע"א ד"ה לזרע) באר, שאם דעת הזורע היא לחלק מסויים בצמח - הרי הוא העיקר ודינו כ"יפה", ואילו החלק השני הוא טפל, ודינו כ"רע".

            העולה לנו , שבמצוות התלויות בארץ הגדרת "זרעו נאכל" היא לפי עפ"י דעת רוב בני אדם באותה תקופה, אולם ישנם גידולים גבוליים שבהם גם דעת הזורע משפיעה על הגדרתם (עי' מקדש דוד סי' ס אות ב ד"ה נקטינן).

 

ג. אורז, דוחן, פרגין שומשמין

על פי הגדרת הרמב"ם, שדבר שזרעו נאכל הוא קטנית - עולה: שהאורז, הדוחן, הפרגין, והשומשין - חשובים כקטניות. אולם בשלשה דברים אנו לומדים שאין דינם כקטניות: למעשרות, לשביעית ולחלה.

            בדיני מעשרות (מע"ש פ"א ה"ב וה"ח) ושביעית (שמו"י פ"ד ה"ט והי"א), הרמב"ם מגדיר את הזמן הקובע בקטנית כבתבואה: - שליש גידולה. ואילו לאורז, דוחן פרגין ושומשמין הזמן הקובע הוא גמר הפרי. ונשאלת השאלה: מדוע אין דינם ככל הקטניות? 

            הגמרא (ר"ה יג ע"ב) מבארת שיש לחלק בין אורז, דוחן, פרגין ושומשמין, לבין שאר המינים שהולכים בהם אחר שליש, כיון שבמינים אלו אין הבאת השליש כאחד, ולכן עלינו לחפש מודד אחר שהוא אחיד אצל ארבעת המינים הללו. לדעת הרמב"ם, כפי שביאר את דברי שמואל (שם יד ע"א), מסקנת הסוגיא היא שבמינים אלו יש ללכת לפי גמר הפרי. הבחנה זו שבין שני סוגי הקטניות הביאה את המשנה בחלה (פ"א מ"ד) לשנות: "האורז, והדוחן, והפרגים, והשומשמין, והקטניות" - למרות שהאורז והדוחן הם ממיני הקטניות - נשנו בנפרד [2] (מלא"ש חלה פ"א מ"ד).

            העולה מדברינו הוא, שהגדרת "קטניות" היא כל דבר שזרעו נאכל. אלא שאורז, דוחן, פרגים, ושומשמין, כיון שאינם מביאים שליש כאחד - קבעו חכמים את שלב הגידול הקובע בהשרשה או בגמר פרי.

 

ד. קטניות בפסח

עלינו לברר, אם הגדרת קטניות לענין פסח זהה להגדרת הקטניות במצוות התלויות בארץ. גזירת הקטניות בפסח נתקבלה על ידי קהלות אשכנז [3] (עי' רמ"א סי' תנג סעי' א), ובספר פקודת אלעזר (סי' נא) כתב שכך נהגו גם הספרדים בירושלים (עי' כף החיים סי' תנג אות י). ושני נימוקים עיקריים נאמרו לגזירה זו:

א. הקטניות הן מעשה קדרה כמו דגן, וכמו כן הן "מידי דמידגן", גזרו עליהן כדי שלא יבואו להחליף אותן במיני דגן (סמ"ק סי' רכב).

ב. פעמים שהקטניות מעורבות בתבואה ואי אפשר לבררן יפה (ב"י סי' תנג).

הסמ"ק (סי' רכב) הוא הראשון שהזכיר את איסור הקטניות, וכתב:

ולכך נראה לקיים המנהג ולאסור כל קטנית בפסח...ומנהג הגון הוא להזהר מכל קטנית.

ומדבריו נראה שהגזירה היתה על כל "מין קטניות" [4].

            הגרצ"פ פראנק זצ"ל (מקראי קודש פסח ח"ב סי' ס אות ב) מסתפק  לענין בטנים (אגוזי אדמה) בפסח, שהם נאכלים חיים, ואין דרך לעשות מהם דגן, ואין בהם תערובת של חמשת המינים, לפי טעמי האיסור - הרי שיש מקום להתיר את הבטנים באכילה בפסח. אולם במסקנת הדיון הוא כותב: "עם כל זה אין אנו נוהגין לאכלו". ומשמע שהמנהג לאסור אכילתו נובע מכך שגזרו על כל מיני הקטניות ולא התירו אותן כלל באכילה, אפילו במקרים בהם לא שייך הטעם. בשו"ת שרידי אש (ח"ב סי' לז אות ב), התיר לאחר שהוסיף עוד נימוקים, כגון: שמא הגזרה לא חלה על דברים שלא היו בזמן התקנה. אולם דברינו כאן אינם עוסקים בשאלת הקטניות שלא היו בזמן חז"ל.

 

ה. קטנית היא דבר הגדל בשרביטין

הפוסקים הביאו ששבת (עני"ס: ערוך ערך שבת) וכוסבר (אליינדר: טור או"ח סי' רד) אינם קטניות, ומותרים בשימוש בפסח.

            לענין החרדל, מוסכם בפוסקים שהוא קטנית בפסח, וכפי שכתב המהרי"ל (ספר מהרי"ל, מנהגים, מאכלות אסורות בפסח סעי' יט) והובא בדרכי משה (סי' תסד).

            הט"ז (סי' תנג ס"ק א) שואל מדוע חרדל אסור באכילה בפסח ואילו שבת (עני"ס) וכוסבר (אליינדר) אין בהן איסור קטניות? והט"ז עונה:

ונראה הטעם לפי שגידול החרדל הוא בשרביטין (תרמילים) - דומה לגידול קטניות, על כן הוי בכלל איסור קטניות.

דהיינו, גם דבר שאיננו קטנית מצד הגדרתו ההלכתית - מוגדר כקטנית לענין פסח מכיון שגדל בשרביטין. האבני נזר (או"ח ח"ב סי' שעג, תקלג) כתב כן על שמן העשוי מגרעינים שאינם ראויים למאכל אדם (רעפ"ס בלע"ז) שהוא כקטנית, מכיון שגדל בשרביטין. אך יש לשאול: מנין שדבר הגדל בשרביטין הוא קטנית?

 

ו. הגזרה בפסח על זרעונים

על איסור חרדל כקטנית בפסח יש להוסיף ולשאול: הרי הרמב"ם (כלאים פ"ב ה"ח) פסק שהחרדל לענין כלאים איננו קטנית אלא זרעונים! כן יש לשאול אודות הפשתן, שלענין פסח כתב המהרי"ל (ספר מהרי"ל, מנהגים, מאכלות אסורות בפסח סעי' יז) שהוא קטנית, ואילו בדיני כלאים (כלאים פ"א ה"ח) הפשתן הוזכר כזרעוני גינה ולא כקטניות. ונראה להסביר שגזירת קטניות בפסח לא היתה על קטניות בלבד. וכן כתב הסמ"ק (סי' רכב):

דגזרה הוא דכיון דקטנית מעשה קדרה הוא, ודגן נמי מעשה קדרה הוא כדייסא, אי הוי שרינן קטנית - אולי אתי לאחלופי ולהתיר דייסא, כיון דאידי ואידי מעשה קדרה הוא.

וגם מידי דמידגן הוא כמו חמשת המינים, כדאיתא בהשוכר את הפועלים, דקרי לקטנית מידי דמידגן... ומנהג הגון הוא להזהר מכל קטנית כדפרישית, ואפילו מחרדל משום דהוי מידי דמידגן.

            מדברי הסמ"ק אנו לומדים שהיתה גזירה על הקטניות ועל כל דבר שהוא מדוגן למרות שאיננו קטנית אלא מזרעוני גינה. גם הרב מנוח (חמץ ומצה פ"ה אות ב) כתב שהגזרה היתה על מיני זרעונים, וכן כתב המהרי"ל (שם סעי' יז), ובשו"ת מהרי"ל (סי' כה בשם הסמ"ג):

דקטנית וכל מיני קטנית אסור בפסח, והא (פשתן) נמי מין קטנית.

משמע שהאיסור היה גם על קטניות ממש וגם על "מין הקטנית", למרות שאיננו קטנית. "מין הקטנית" הוגדרו הפשתן והחרדל שהם "מידי דמדגן".

            ביאור "מידי דמידגן" הוא כל דבר שאוספים את הזרעים שלו ועושים מהם כרי, וכפי שהגמרא (נדרים נה ע"א) אומרת שהנודר מן הדגן מותר בירקות ופירות האילן, מפני שאין אוספים אותם בכרי.

            על פי דברינו אלו יובן היטב: שבת וכוסבר הם זרעונים, אולם אין אוספים את הזרעים בכרי, ולכן לא גזרו עליהם גזירת קטניות (היו שהחמירו גם בהכי, עי' מקור חיים סי' תנג ס"ק א, של"ה יש נוחלין), לעומת זאת חרדל שעיקרו נאסף בכרי כדגן, הוא מין קטנית בפסח.

מסקנת ההלכה בפסח

העולה לנו, שגזרת קטנית בפסח אינה רק על מה שמוגדר כקטנית במצוות התלויות בארץ - ש"זרעו נאכל", אלא כוללת גם זרעונים הנאספים בכרי.



[1] לענין זהויים עי' בהערת הרב קאפח בפיה"מ, ובספר "החי והצומח במשנה" לפרופ' פליקס.

[2] עפ"ז מיושבות שאלות פרופ' פליקס ("כלאי זרעים" עמ' 194 ירושלמי שביעית ח"א עמ' 031 הע' 691), שנקט שקטניות הן המינים ממשפחת הפרפרניים, ולא עפ"י הגדרת "זרעו נאכל".

[3] הרחבה בענין הקטניות, עי': "המועדים בהלכה" (עמ' רנה-רסג), יסודי ישורון (ח"א עמ' תט-תכג), "סידור פסח כהלכתו" (ח"א פרק טז).

[4] עיין "סידור פסח כהלכתו" (פרק טז סעי' א הע' 2 עמ' קפב), "תחומין" (יג עמ' 176).