תרופת חמץ שעבר עליה הפסח

תרופת חמץ שעבר עליה הפסח

יהודי שאינו שומר מצוות קנה עבור יהודי שומר מצוות תרופה הומואופטית בכדורים, המכילה חומרים שמקורם בתבואה בכמות גדולה. המוכר לא מכרה לנכרי קודם הפסח. לאחר הפסח הועברה התרופה לקונה. השאלה היא האם הוא רשאי לקחתה לרפואתו, או שהתרופה אסורה עליו מדין חמץ שעבר עליו הפסח?

הרב יעקב אפשטיין | אייר-סיוון תשס"ב

יסודות דין חמץ שעבר עליו הפסח

א. פסק הרמב"ם (הל' חו"מ פ"א ה"ד): "חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנייה לעולם, ודבר זה קנס הוא מדברי סופרים מפני שעבר על בל יראה ובל ימצא אסרוהו, ואפילו הניחו בשגגה או באונס, כדי שלא יניח אדם חמץ ברשותו בפסח כדי שיהנה בו אחר הפסח".

ב. פסק השולחן ערוך  [סי' תמ"ח ס"ג]: "חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, אסור בהנאה  אפילו  הניחו שוגג  או אנוס". ואע"פ שאם היה אנוס לא עבר בב"י וב"י קנסו היתר אטו איסור שמא יאמר אנוס הייתי וישהה לכתחילה.

ג. כתב הטור (או"ח סי' תמ"ח): "וחמץ שנמצא בבית ישראל אחר הפסח אוסר בירושלמי אף על פי שביטלו (=ולא עבר על בל יראה), דחיישינן שמא יערים לומר שביטלו אף על פי שלא ביטלו. ובעל העיטור אסרו באכילה והתירו בהנאה ואין טעם נכון לחלק בין אכילה להנאה". וכ"פ בשו"ע [סי' תמ"ח ס"ה]. והמשנה ברורה (ס"ק כ"ה) כתב שנפסק כטור ולא כבעל העיטור.

ד. פסק בשו"ע (או"ח  סי' תמ"ב ס"א): "תערובת חמץ עוברים עליו משום בל יראה (שמות יג ז) ובל ימצא (שמות יב יט) כגון  המורייס וכותח הבבלי ושכר המדי וכל כיוצא באלו מדברים הנאכלים. אבל דבר שיש בו תערובת חמץ ואינו ראוי לאכילה, מותר לקיימו בפסח; כגון עריבת העבדנין שנתן לתוכו קמח ועורות, אפילו נתנן שעה אחת קודם זמן הביעור  הרי זה מותר לקיימו. ואם לא נתן העורות, ונתן הקמח קודם ג' ימים לשעת הביעור, מותר לקיימו שהרי נפסד והבאיש; תוך שלשה ימים,  חייב לבער. וכן הקילור והרטיה והאספלנית והתריאק"ה שנתן לתוכו חמץ,  מותר לקיימן בפסח שהרי נפסד צורת החמץ".

והסביר במשנה ברורה (ס"ק א): "הנה המחבר לא איירי כ"א לענין הלאו דבל יראה ובל ימצא דלענין זה ס"ל דעובר על לאו זה אפילו אין בו כזית בכדי אכילת פרס ואף דלענין אכילה אינו חייב כרת לכולי עלמא אלא אם כן יש בו כזית בכדי אכילת פרס ויש דסבירא ליה דאפילו לאו אין בו כ"כ דליכא בתערובות שיעור כזית בכדי אכילת פרס, מכל מקום לענין בל יראה ובל ימצא עובר עליו כיון שכל חלקיו מונחין בכלי אחד הרי הן מצטרפין זה עם זה כיון שיש שם ביחד כזית חמץ[1]".

ה. עוד פסק בשולחן ערוך (או"ח סי' תמ"ב ס"ד): "דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כלל או שאינו מאכל כל אדם, כגון התריאק"ה וכיוצא בו, אע"פ שמותר לקיימו אסור לאכלו עד אחר הפסח, ואף ע"פ שאין בו מן החמץ אלא כל שהוא, הרי זה אסור לאכלו. הגה: ולקמן סימן תמ"ז סעיף ד' בהגה יתבאר דיש חולקים ומתירים אם נתבטל קודם הפסח, והכי קיימא לן". 

ובאר במשנה ברורה (סי' תמ"ב ס"ק י"ט): "חמץ - היינו חמץ מעליא ורק ע"י שנתערב אינו ראוי למאכל דאי היה חמץ נוקשה קודם שנתעפש מותר להרבה אחרונים לאכול ואפילו כשנתערב תוך הפסח". היינו יש לחלק בין חמץ שנתערב כמות שהוא לבין חמץ נוקשה שעבר תהליכי עיבוד שפסלוהו מאכילה עוד לפני שנתערב, והוא מותר באכילה בתערובת אף בפסח ולא נאסר בב"י וב"י.

ו. לגבי חמץ נוקשה בפני עצמו כתב המשנה ברורה (סי' תמ"ב ס"ק ב): "אבל חמץ נוקשה אינו עובר עליו משום בל יראה ובל ימצא ורק מדרבנן צריך לבערו. ונוקשה מקרי דבר שאינו חמץ גמור כמו אותן שהסופרים מדבקין בו ניירותיהם שעושין מקמח ומים או עיסה שלא נמצא בה עדיין שום סדק רק שהכסיפו פניה או שאינו ראוי לאכילה רק קצת (ודוקא שמעולם לא היה ראוי לאכילה אבל אם נתקלקל בעינן עד שיפסל מלאכול לכלב וכדלקמן בס"ב) ואם עבר עליו ולא ביערו עיין לקמן. בסוף סימן תמ"ז".

וכ"פ השו"ע (סי' תמ"ז סי"ב) "חמץ נוקשה, אפילו בעיניה אינו אסור בהנאה אחר הפסח. והפידאו"ש, חמץ גמור הן ואסורים בהנאה אחר הפסח". והסביר במשנה ברורה (סי' תמ"ז ס"ק ק"ז) "מפני שלא עבר על איסור של תורה לא קנסוהו חכמים. וכתב המגן אברהם דה"ה דאפילו באכילה שרי אך מפני שנוקשה אינו ראוי לאכילה לפיכך נקט הנאה, אבל רוב אחרונים סברי דבאכילה אסור דמ"מ שם חמץ שעבר עליו פסח ע"ז החמץ".

 

 

תערובת חמץ או תערובת חמץ נוקשה?

מבחינת כמות החמץ ישנה בצנצנת של כמאתים גרם גלולות, כמאה גרם שיוצרו מחמץ וע"כ אף אם אין כזית בכדי אכילת פרס, לענין בל יראה עובר עליהן.

אולם השאלה המתבקשת היא האם לפנינו תערובת חמץ או תערובת של חמץ נוקשה המותרת בשהיה בפסח ואין עוברים עליה בב"י וב"י.

נראה שתהליך יצירת התרופות אינו מחמץ שניתן לאכילה אלא תוך כדי תהליך החימוץ מוסיפים לבצק חומרים המפרקים אותו ומשנים אותו, אבל לא ניתן חמץ הראוי לאכילה בתוך תערובת. ולכן נראה שניתן כאן חמץ נוקשה לתוך תערובת. ולפי"ד הרמ"א לעיל (סעיף ה') ניתן אף לאוכלו בפסח.

אף אם ניתן חמץ ממש לתוך תערובת, כיון שתוצאת התערובת אינה ראויה לאכילה, (אלא לבליעה בלבד), אין עובר באיסור ב"י וב"י. וע"כ מותר בהנאה אחר הפסח.

אמנם אם התרופה חמץ נוקשה בפני עצמו, צריך לעיין האם בליעתה נחשבת אכילה ומותרת רק לפי המג"א או נחשבת כהנאה ומותרת גם לשאר האחרונים שחלקו עליו.

 

בליעת תרופה - אכילה או הנאה?

פסק הרמב"ם (הל' יסוה"ת פ"ה ה"ח): "במה דברים אמורים שאין מתרפאין בשאר איסורים אלא במקום סכנה, בזמן שהן דרך הנאתן כגון שמאכילין את החולה שקצים ורמשים או חמץ בפסח או שמאכילין אותו ביוה"כ, אבל שלא דרך הנאתן כגון שעושין לו רטיה או מלוגמא מחמץ או מערלה, או שמשקין אותו דברים שיש בהן מר מעורב עם אסורי מאכל שהרי אין בהן הנאה לחיך הרי זה מותר ואפילו שלא במקום סכנה, חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב שהן אסורים אפילו שלא דרך הנאתן, לפיכך אין מתרפאין מהן אפילו שלא דרך הנאתן אלא במקום סכנה".

ופרש הכס"מ כי שתי לשונות בגמרא (פסחים כ"ה ע"ב)שמותר להתרפאות משום סכנת נפשות או משום שלא כדרך הנאתן, והרמב"ם פסק כשתיהן.

וכ"פ השו"ע (יו"ד סי' קנ"ה ס"ג): "בשאר איסורים מתרפאים במקום סכנה, אפי' דרך הנאתן. ושלא במקום סכנה, כדרך הנאתן אסור; שלא כדרך הנאתן, מותר, חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב שאסורים אפילו שלא כדרך הנאתן אלא במקום סכנה. הגה: ועיין לעיל סימן קכ"ג. י"א דכל איסורי הנאה מדרבנן מותר להתרפאות בהן אפילו חולה שאין בו סכנה. (ר"ן פכ"ש בשם י"א וריב"ש סי' רנ"ה)". 

ובש"ך (שם ס"ק י"ג) כתב: "שלא כדרך הנאתן כו' - לצורך רפואה אבל שלא לצורך רפואה אפילו שלא כדרך הנאתן אסור - הרא"ש פרק כל שעה, ופשוט הוא. והיינו באיסורי הנאה, אבל באיסורי אכילה שרי כדאי' בפוסקים".

ונמצא עפ"י דבריהם כי ארבעה טעמים להתיר בליעת חמץ נוקשה שלא נתבער לאחר הפסח לצורך רפואה: ראשית, החמץ אינו ראוי לאכילה, ועוד שבליעה אינה אכילה והיא שלא כדרך הנאתו כמבואר ברמב"ם. ועוד לפי הרמ"א שכתב, שי"א שבכל איסורי דרבנן מותר להתרפאות אפילו חולה שאין בו סכנה. ועוד לפי דברי הש"ך, שבאיסורי אכילה מותר לאוכלם שלא כדרך הנאתם אף שלא לצורכי רפואה. וכן נראה מכך שהאוכל ביו"כ מאכלים שאינם ראויים לאכילה ושותה משקים שאינם ראויים לשתיה פטור מדרבנן (או"ח סי' תרי"ב סעי' ו, ט).

 

מסקנה

אין צריך למכור תרופה כזו לנכרי בפסח, ומותר לבלוע את התרופה לאחר הפסח.

 

 



[1] מפאת אריכות דבריו לא הבאנום בשלמותם ועיי"ש שמונה עוד מספר דרכים בהן אינו עובר בב"י כגון מין במינו  או שבטל בששים ועוד.