הרקע למנהג ישראל לאכול בליל ראש השנה 'סימנים'. מובא בפוסקים שכל מקום בוחר את 'סימניו' לפי מנהגו. 

">

סימנים בליל ראש השנה

סימנים בליל ראש השנה

הרקע למנהג ישראל לאכול בליל ראש השנה 'סימנים'. מובא בפוסקים שכל מקום בוחר את 'סימניו' לפי מנהגו. 

הרב דורון ותקין |

מנהג ישראל לאכול בליל ראש השנה 'סימנים', ומובא בפוסקים שכל מקום בוחר את 'סימניו' לפי מנהגו.

ה'סימן' נקבע על פי שמו או דרך גידולו או כוונה אחרת שמוסתרת ומקובלת במאכל. כגון: אכילת דג גוררת פריה ורביה כמו הדגים שפרים ורבים הרבה, אכילת כרתי (במקום שקוראים לו כך) גוררת שיכרתו שונאינו. שמעתי בשם הרה"ג שאול ישראלי זצ"ל שהיה נוהג לאכול מרק, ומשתמש בו לסימן שימרקו עוונתינו; וכך כל קהילה או מקום עשה לו 'סימנים' משלו במשך השנים.

            מקור המנהג מובא בגמ' (הוריות יב ע"א):

אמר רבי אמי: האי מאן דבעי לידע אי מסיק שתיה אי לא, ניתלי שרגא בעשרה יומי דבין ראש השנה ליום הכיפורים... אמר אביי: השתא דאמרת סימנא מילתא היא, לעולם יהא רגיל למיכל בריש שתא קרא, רוביא, כרתי, סילקא ותמרי.

המנהג נפסק בטור (או"ח סי' תקפג); ובשו"ע מובא לאכול בליל ר"ה את הסימנים, ולומר על כל סימן בלשון תפילה את ברכתו, כגון: "וכשיאכל רוביא יאמר יה"ר שירבו זכויותנו".

במנהג זה מתעורר קושי: איך התירו האמוראים והפוסקים, ראשונים ואחרונים, להתנהג בדרך של נתינת סימנים; והלא מנהג זה הוא לכאורה דרך של ניחוש, מדרכי האמורי האסורים מהתורה?

            שאלה זו לא מתעוררת רק עתה, היא נשאלה כבר בדורות הקדמונים, ועד לאחרוני המפרשים והפוסקים (עי' באוצר הגאונים יומא ע"מ 62-64). המרדכי (תחילת הגהותיו ליומא), מתיר את הסימנים המובאים, ומוסיף עליהם עוד אחרים, ומציין ש"הניחוש כזה טוב", וז"ל:

וששחקתם שאנו נוחשי נחישות, שאנו רגילים ליקח ראשי כבשים בראש השנה ואוכלים דבש וכל מיני מתיקה, ואוכלים טיסני עם בשר שומן, ושאנו מסתכלים בצפרנים בברכת מאורי האש, ומטילין מים בכוס של הבדלה ורוחצים פנינו, נשיב לכם על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, כי הניחוש כזה טוב הוא ורובו מיסוד המקרא ואגדות, על ראשי כבשים שאנו אוכלין כדי שישמענו הקב"ה לטובה בר"ה וישימנו לראש ולא לזנב, מיני מתיקה כדי שתהא השנה הבאה עלינו מתוקה ושמינה, ורוביא... כדי שירבו נכסינו..., ומאחר שזה שנינו אין זה ניחוש כי אם של מצוה.

אלא שיש לברר: מה כוונתו של המרדכי להתיר ניחוש של מצוה? ובמה הסימנים הללו שונים ומותרים?

 

א. ניחוש אסור וסימנים מותרים

השימוש בסימנים חורז מעשים מדורות קודמים עד לדורות מאוחרים: מזמן אליעזר עבד אברהם, שעשה סימנים בבחירת אישה ליצחק (בראשית כד, יד): "והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה, אותה הוכחת לעבדך ליצחק, ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני"; לאחר מכן יונתן בן שאול במלחמתו עם הפלישתים (שמו"א יד, ט-י): "אם כה יאמרו אלינו... ועמדנו תחתינו, ואם כה יאמרו עלו עלינו, ועלינו כי נתנם ה' בידינו וזה לנו האות"; עד לדורות מאוחרים בגאונים ובראשונים - סימנים בליל ר"ה, מנהג הכפרות ועוד.

מהו ההבדל בין סימנים המותרים ובין ניחוש שאסור מן התורה?

איסור ניחוש כתוב בתורה (ויקרא יט, כו): "לא תנחשו ולא תעוננו", מסבירה הברייתא (סנהדרין סה ע"ב):

ת"ר מנחש זה האומר פתו נפלה מפיו, מקלו נפלה מידו, בנו קורא לו מאחריו, עורב קורא לו, צבי הפסיקו בדרך, נחש מימינו ושועל משמאלו, אל תתחיל בי שחרית הוא, ראש חדש הוא, מוצאי שבת הוא.

למדנו, שניחוש הוא השתמשות בסימן לצורך בירור, על מנת לעשות מעשה על פיו בעתיד. הסימן אינו קשור למעשה ותוצאותיו, ואף מנותק מהמציאות - אין לו הסבר ריאלי או הגיוני בקשר למעשה הנידון, כגון: פיתו נפלה "צריך לדאוג היום מהיזק" (רש"י), או נחש מימינו או שמאלו "סימן רע הוא" (רש"י).

            סיבת האיסור מפני שסומך ומאמין בכוחו של הסימן לברר ואף לקבוע, ואולי אפילו לשנות, את מה שיעשה בעתיד ללא הקשר אמיתי אל המציאות. ובכך "מכחיש פמליא של מעלה", כדברי ר' יוחנן (חולין ז ע"ב) "למה נקרא שמן כשפים מפני שמכחישים פמליא של מעלה", ומפרש הריב"ש (תשובה צב) לשון כחש וכזב, "לפי שמשנין טבע הדבר המסודר מן השמים". ועי"כ ממעט ביראת ה' (מאירי סנהדרין סז, ועי' רד"ק שמו"א יד, יט).

ואמנם, הרמב"ם (ע"ז פי"א ה"ד) פסק שמעשה אליעזר היה אסור, שכל שימוש בסימן לעתיד אסור, ואינו מבדיל בין סימן לניחוש שאסור מן התורה:

וכן המשים סימנים לעצמו אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לי לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם. וכן כל כיוצא בדברים האלו הכל אסור וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו לוקה.

אך הראב"ד (שם) תמה על כך: כיצד אפשר לומר שקדמונינו (אליעזר ויונתן) שגו בעבירה זו?! בהמשך לדעת הראב"ד אנו מוצאים שורה ארוכה של ראשונים ואחרונים, שנוקטים שישנם סימנים שהם מותרים מסיבות שונות:

א. ישנו הבדל בין הסתמכות בלעדית על הסימן שהיא אסורה, ובין התחשבות חלקית בסימן. כמו אליעזר, שללא בירור, נתן מיד את התכשיטים לרבקה, אחרי שגמרה להשקות אותו ואת הגמלים, ולא שאל אותה מאיזו משפחה היא (רש"י חולין צה ע"ב, וע"ע ראב"ד שם).

ב. ניתן לחלק בין סימנים שהם מנותקים מהמציאות לגמרי ובין סימנים שהם קשורים ומבררים את המציאות, ומסתבר שהם ריאלים, אפילו באופן חלקי, ולכן ניתן לסמוך עליהם. אליעזר רצה לבדוק את מדת החסד של המיועדת להיות אשתו של יצחק, ולכן עשה סימן מראש על מעשה חסד גדול, וכן יונתן רצה לבדוק את אומץ ליבם של הפלישתים ולכן עשה סימן לפי תגובתם אם הם בעלי תושיה ורוח לחימה או מפחדים מהאויבים (הר"ן בסנהדרין סז).

ג. אפשר להבדיל בין סימן ידוע, רגיל ומפורסם - שהוא ניחוש ואסור, ובין סימן עצמאי - שאדם פרטי בחר לעצמו באופן חד פעמי - והוא מותר (מאירי שם).

ד. כל מעשה שיעשה האדם  לחזק את ליבו ולעורר לבו לדבר הוא מותר, אע"פ שאינו עושה שום פעולה ממשית במציאות, כיון שיש לו מטרה של חיזוק - אינו בגדר ניחוש (רד"ק שם).

ה. אם לא עושה את המעשה סימן מראש אלא לאחר מעשה הוא משתמש בו כסימן - אינו ניחוש, כיון שדרכם של המנחשים לתת סימנים מראש (שם, וע"ע בהגר"א יו"ד סי' קעט ס"ק יא).

להלכה, פסק השו"ע (יו"ד סי' קעט סעי' ג-ד) שיש אפשרות להשתמש בבית, אישה ותינוק לסימנים (אחרי שנולד תינוק או נשא אישה או בנה בית, הצליח בעסקיו  ג' פעמים, והוא סימן שימשיך להצליח ויכול לחוש לו - לסמוך עליו, אבל אם לא הצליח הרי הוא סימן לחשוש שלא ימשיך להצליח), ומפרשים הפוסקים את שיטתו לפי סיבות ההיתר השונות: הש"ך מפרש כמו רש"י, הגאון כמו הרד"ק, ובכל אופן יש סימנים המותרים. והרמ"א מוסיף:

י"א דאדם מותר לעשות לו סימן בדבר שיבא לעתיד כמו שעשה אליעזר  עבד אברהם או יהונתן; ויש אוסרים וההולך בתום ובוטח בה' חסד יסובבנו

דעת האוסרים היא דעת הרמב"ם, שאין היתר לתת סימן או ניחוש, אבל לדיעה הראשונה, כאמור דעת רוב הראשונים, מותר לפי אופני ההיתר השונים.

 

ב. היתר הסימנים בליל ראש השנה

כאמור, המנהג נפסק בשו"ע*: "יהא רגיל לאכול בר"ה רוביא... יאמר יה"ר שירבו זכויותינו". מהי סיבת ההיתר, על אף חשש הניחוש שיש בסימנים?

            לדעה המתירה לעשות סימנים, כדוגמת אליעזר ויונתן, אין מקום לחשוש בסימני ר"ה ואף שהם סימן לעתיד, אם משום שיטת רש"י שאיננו סומכים על הסימנים לגמרי, ואם משום דברי הרד"ק שאין אלו אלא דרכים לחיזוק והתעוררות הלב. בקירוב לדעה זו, הסביר המאירי (הוריות יב ע"א) שאין חשש ניחוש בר"ה, והסימן מותר מפני שמעורר את הלב. אבל מחשש שמא  הדמיון והקירבה לאיסור ניחוש יטעו שניחוש מותר - תיקנו חז"ל לומר תפילה ובקשה בסמוך לאכילת הסימן, להוציא מחשבה טועה והסתמכות על הסימן, וכך כתב:

לפעמים שהם דומים לנחש ולא מדרך נחש חלילה אלא דרך סימן לעורר בו לבבו להנהגה טובה... וכדי שלא ליכשל בהם לעשות דרך נחש תקנו לומר עליהם דברים המעוררים לתשובה... וידוע שכל זה אינו אלא הערה, שאין הדבר תלוי באמירה לבד רק בתשובה ומעשים טובים.

כאמור (בתחילת המאמר) המרדכי סבר בניגוד להסבר המאירי, שיש דרך ניחוש בסימני ר"ה: "כי הניחוש כזה טוב הוא ורובו מיסוד המקרא ואגדות ... ומאחר שזה שנינו אין זה ניחוש כי אם מצוה". טעמו -  כיון שהונהג ע"י חז"ל ולא ע"י ההמון לצורך ניחוש - ההתייחסות אליו היא לפי הכוונה העמוקה שהם נטעו בו מזמן הנהגת הסימן (והיא, שאינו פועל משהו ממשי וריאלי אלא רוחני מופשט). לכן יש במנהגים הללו קדושה של תקנת חכמים ומורשת ישראל מדורי דורות ולא חשש  ניחוש.

לעומתם, המהר"ל מפראג (באר הגולה עמ' לג) מפרש אחרת (ועי' מהרש"א הוריות יב ע"א):

מצאתי שהם תמהים מפני שנראה להם שהם ניחוש... והנה דבר זה סימן ואות להיות נגמר הדבר. ודבר זה ביאר הרב הגדול הרמב"ן ז"ל המקובל האלוקי...: "ודע כל גזירת עליונים כאשר תצא הגזירה אל פעל הדמיון תהי' הגזירה מקיימת עכ"פ...". ומעתה תדע להבין דברים אלו, כי הדבר הזה הוא חכמה נפלאה לעשות לגזירה העליונה דמיון וסימן למטה, כדי שתצא לפעל הטוב ותהי מקיימת הגזירה לטוב.

לדעתו, הסימן לא נועד לנחש את העתיד, לפי משאלה או מחשבה שעומדת מאחוריו ואין לה שחר או אחיזה במציאות. הסימן מתחיל את המימוש במציאות, כפי שעשו האבות "מעשה אבות סימן לבנים" בהכנתם את כיבוש הארץ לפני הבנים - גמרו בפועל את כיבוש הארץ, שתהיה הארץ מוחזקת בידיהם, ומכוחם היא קלה ונוחה לפני הבנים להיכבש. כמו כל דבר שנעשה פעם ראשונה, לחזור עליו בפעם השניה הרבה יותר קל, כיון שהדרך כבר סלולה. כך סימני ר"ה מממשים עתה - בשעה הגדולה של תחילת השנה - את השאיפות והתפילות, שיהיו לא רק  בגדר תפילה אלא מעשה ממשי במציאות, וכיון שהתחילו אין להם הפסקה. ומתוך שהתחילו ביום הגדול והקדוש - ר"ה, הרי שימשיכו לפי ההתחלה: בכל התוקף והקדושה של היום, ושל ישראל ביום הזה - שאנו מלאים בטחון ועוצמה של השנה הטובה העומדת בפתח, מתחדשים ומזדככים לקבלת השפע, כפי שהוא מתחדש ביום הזה.

עיקר דבריו, שהסימן אינו מנחש בצורה עלומה - מנותקת מהמציאות - על העתיד, אלא הוא פועל במציאות את תחילת התממשות העתיד.

ובעז"ה, יהיו דברים אלו סימן שנתברך כולנו בשנה טובה ומתוקה, שנת הצלחה בכל מעשה

ידינו.



* אמנם, הטור לא הביא את המנהג לומר את התפילה, מפני שלא חשש לבעיה של הניחוש, כפי שהסביר המאירי. אבל הדרישה שאל, שאין כלל דרך של ניחוש בסימנים, ולא כפי שהיה אפשר להבין ממהלך הסוגיא בגמרא - א"כ מדוע אביי סומך את דבריו על ענין של ניחוש וסימן? והשיב, שאכן אין כלל בעיה של נחש בסימנים של ליל ר"ה, וכיון שעסקנו בסוגיא עם מיני נחשים, אומר אביי את המנהג של אכילת הסימנים באופן של "סימנא מילתא". ע"פ הסברו כיון שאין כל חידוש בדברי אביי, הרמב"ם לא ראה צורך להביאו להלכה.