ההטפה הטבעונית מנוגדת להלכה ומסכנת חיים

ההטפה הטבעונית מנוגדת להלכה ומסכנת חיים

המאבק נגד עריכת ניסויים בבעלי חיים החל מתוך ניסיון למנוע פגיעה אכזרית ומיותרת בבעלי חיים. אולם תהליך ההקצנה שעברה התנועה איננו ברוח היהדות ועלול לפגוע במעמד האדם

פרופ' אלכס צפרירי מתוך nrg | י' אלול תשע"ה

בשנים האחרונות הגיעה אלינו ההטפה של צמחונים וטבעונים נגד ניצול בעלי חיים לשם מזון ומוצרים נלווים כמו עור, פרוות וצמר. הקיצונים שבהם הגדילו לעשות ויצאו גם נגד ניסויים בבעלי חיים לצורכי מחקר ופיתוח. בלא כל רקע והבנה במחקר המדעי, הם החליטו לתקוף דווקא את מה שמבחינה כמותית מהווה את המזער (כ-0.3%) שבשימושי האדם בחיות. 
 
המתנגדים לניסויים בבעלי חיים מתיימרים להתוות דרכי מחקר באמצעות "חלופות" שונות. השוטים ביניהם מציעים ניסויים בבני אדם חולים וה"מהדרין" ממליצים על שימוש במדענים. הטפה זו מסוכנת לבריאותם ולרווחתם של האדם והחיות, ולא פחות מכך לשמירת הסביבה והגיוון הביולוגי שלה נוכח פעילות האדם והתרבותו. 

בספרי "האדם והחיה, ניסויים מדעיים בבעלי חיים" בהוצאת אוניברסיטת חיפה וידיעות ספרים (2013) דנתי בפירוט בהישגי ניסויים בחיות לשם קידום המדע ובריאות האדם והחיות, לאור העמדות המוסריות והדתיות השונות והחוקים המסדירים מחקר זה בישראל. כאן אסקור בקצרה רק כמה מהנושאים הללו תוך הדגשת הצד הדתי והמוסרי של סוגיה זו.

צער החולים עדיף

בתורה ישנן כמה מצוות שנועדו להיטיב עם חיות המשק, למנוע מהן צער ולחנך את האדם למידות טובות ולמניעת אכזריות ואדישות לסבל. ביניהן: חובת שביתה ממלאכה בשבת, מצוות פירוק משא, איסור מלאכה בשני מיני בעלי חיים יחדיו, איסור חסימת בהמה בשעת מלאכה, איסור שחיטת בהמה ובנה ביום אחד. מכלל המצוות הללו הסיקו חכמים שאסור לצעֵר בעלי חיים ולגרום להם סבל בלא הצדקה (בבלי בבא מציעא לב, ב – לג, א) והאגדה הפליגה בחובת החמלה על בעלי חיים בעניין ייסורי רבי (שם פה, א). 

עם זאת, ההלכה הפסוקה מתירה כל שימוש בבעלי חיים לצרכי האדם ואין בכך משום איסור צער בעלי חיים או בל תשחית. מבין הפסקים לגבי ניסויים ביו-רפואיים בחיות נסתפק בדברי הרב יחיאל יעקב וינברג "סוף דבר... מותר לצער בעלי חיים לתועלת חכמת הרפואה. ולא עוד אלא שלפי דעתי אין כאן גם מידת חסידות, שמידת חסידות היא במקום שנוגע רק לעצמו ורשאי אדם להחמיר על עצמו, אבל לא במקום שנוגע לאחרים, כי מאי חזית דצער בעלי חיים עדיף טפי מצער החולים" (שרידי אש, חלק ב, סימן צא). 


הראי"ה קוק ב"חזון הצמחונות והשלום" מזכיר שאכילת בשר נאסרה על האדם הראשון והותרה רק לאחר המבול מתוך התחשבות במעמד המוסרי הנמוך של בני האדם. כל זמן ש"שלטון הרשעה והשקר, שנאת עמים וקנאת לאומים, איבת גזעים ומריבת משפחות, המביאה להפיל חללים רבים ולשפך נחלי דמים נמשכים", לא יאה לאנושות להתהדר בחסידות יתרה ובהימנעות מאכילת בשר חיות. 

הרב התריע מפני טשטוש ההבחנה בין האדם לחיה העשוי להביא לדה-הומניזציה של האדם. היפוכו של דבר, הדגיש הרב קוק, יש להבחין בין מעמדם המוסרי של בני האדם לבין זה של החיות, ורק בקץ הימים, כאשר תגיע האנושות "למטרת אושרה וחופשה השלם", יגיע הזמן להכיר גם בבעלי חיים כבעלי מעמד שווה. 

במכתביו לבנו, הרב צבי יהודה, עודד אותו הראי"ה להקפיד לאכול בשר מדי יום לשם שמירת בריאותו, ואף הזהיר אותו מהיגררות אחר הרעיונות של "הדולגים על ההרים של תנועת צער בעלי חיים". הוא זיהה בתנועות אלה "שנאת בריות" כלפי אנשים שאינם שותפים לדעתם ואינם מוותרים על אכילת בשר, והשפעות מצד "שונאי ישראל המעמיקים ברשעתם" (אגרות הראי"ה ג, איגרת תתב). הרב קוק אף דחק בבנו ללמוד דיני שחיטה ושמח על גמר לימוד השחיטה שלו (שם). 

לאור המקורות הללו תמוהים ביותר דברי אסא קיסר המבקשים לכפות על רוב האנושות עמדה מוסרית מפוקפקת, העומדת בניגוד לדין, למוסר האנושי ולחוק בכל ארצות התרבות. גרוע מכך, אסא קיסר מגייס לעמדה מוסרית מעוותת זו את האיסור "לפני עיוור לא תיתן מכשול", שממנו הוא מחדש "איסור" מדעתו: "אסור לקנות מוצרים מן החי... אסור לנו לגרום לחוטא להמשיך לחטוא ואסור לנו לסייע לו לעבור עברה". הוא ושכמותו מתעלמים מדברי ה"שרידי אש" שלמעלה, ולפיהם "רשאי אדם להחמיר על עצמו, אבל לא במקום שנוגע באחרים". 

התנגדות אנתרופוצנטרית

הצמחונות, אם נתעלם מהתקופה שבין אדם לנוח, ידועה לנו כבר מהפיתגוראים (בערך 500 לפנה"ס) שנמנעו מאכילת בשר בגלל החשש לפגוע בנשמות שהתגלגלו בחיות. כמאתיים שנה מאוחר יותר העלה הניאופלטוניסט פורפיריוס יליד צור את "הטיעון ממקרים גבוליים", ולפיו כשם שאנו נמנעים מפגיעה בבני אדם המוגבלים בתודעתם או גופם כך עלינו להימנע מפגיעה בחיות החסרות את הכישורים התודעתיים של האדם. טיעון זה עדיין מהווה בסיס לכל טיעון צמחו/טבעוני גם כיום, תוך התעלמות מחולשותיו. 

תחילתן של התנועות המודרניות למניעת התאכזרות לבעלי חיים היא בתהליכי העיור באנגליה של המאה ה-17 וה-18. מטרתן הייתה לחנך את הפרולטריון העירוני המתהווה לצמצם את הסבל של בהמות המשא בחוצות הערים ולגמול את פשוטי העם משעשועים אכזריים של קרבות דמים בין חיות ששוסו זו בזו. במקביל, עבודות של מייסדי האקדמיה המדעית כמו הרווי, בויל ורבים אחרים, שהוצגו לציבור בהרצאות והדגמות, כולל ניתוחי בעלי חיים בעודם בחיים, החלו לעורר בחוגי האצולה, הספרות והכנסייה התנגדות לניסויים בחיות בעודן בחיים (antivivisection). פעילותן של התנועות הללו הניבה כבר ב-1876 את החוק להסדרת ניסויים בבעלי חיים באנגליה. 


יש להדגיש כי תנועות אלה, כמו הגישה השלטת בדתות המונותאיסטיות ובין רוב הפילוסופים, היו בעיקרן אנתרופוצנטריות. כלומר, הן ראו את האדם במרכז הבריאה. הן נימקו את התנגדותן לאכזריות כלפי חיות בטענה שזו מביאה לאטימות רגשית וסופה התאכזרות לבני האדם. פעילי תנועות אלה לא התנגדו בפומבי לצריכת מזון מן החי ונמנעו מלתת מעמד לצמחונים, מחשש להכתמתן ברעיונות הזויים של מיעוט קטן. 

פעילותן של תנועות אלה נגד ניסויים בבעלי חיים הגיעה לשיאה בעשור הראשון של המאה ה-20, אולם הישגי המחקר והרפואה, בייחוד בתחום הטיפול במחלות זיהומיות, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, הביאה לירידה בתמיכה הציבורית בהן. אל השפל הגיעה ההתנגדות למחקר הביו-רפואי בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, וזאת בעקבות הצלחת המיקרוביולוגיה, פיתוח החיסונים, גילוי תרופות כמו סולפה, ובהמשך פיתוח האנטיביוטיקה והשימוש המוצלח בה להצלת חיי הלוחמים במלחמה. 

בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים נשתנה השיח של התנועות להגנת בעלי חיים מעמדה אנתרופוצנטרית לדרישת הענקת זכויות לבעלי חיים או לשחרורן מ"ניצול" האדם לשם צרכיו. דוברי תנועות אלה מבטאים כיום עמדה צמחו/טבעונית גם אם חלק מחבריהן או תומכיהן לא אימצו שינויים אלה באורח חייהם. ספרו של פיטר סינגר, "שחרור בעלי חיים" (1975, בעברית 1998), שימש אבן דרך בהתפתחות זו והקנה לו את השם "אבי תנועת זכויות בעלי החיים המודרנית". סינגר ביסס את תורתו על תורת התועלתנות, שלפיה מעשים נשפטים על פי תוצאתם. מעשים טובים מסבים אושר, הנאה, סיפוק ורווחה למרב האנשים ואילו מעשים רעים הם אלה המסבים להם פגיעה וסבל. 

תוך אימוץ הטיעון מ"מקרים גבוליים" טען סינגר: "אבן בוחן להחלטה אם ניסוי בחיות מוצדק – האם המדען מוכן לבצע את אותו הניסוי על בני אדם באותה דרגת מודעות, נניח כאלה שנולדו עם פגיעה מוחית בלתי הפיכה... אם... אינו מוכן לומר שניסויים כאלה מוצדקים, הרי נכונותו להשתמש בחיות לניסויים אלה מבוססת על דעה קדומה נגד מתן משקל שווה לאינטרסים של חיות ולאלה של בני מיננו". לדעת סינגר וחבריו הצמחו/טבעונים זוהי הפליה המבוססת על "סוגנות" - הפליה מטעמי מין ביולוגי, שבעיניו היא שוות ערך להפליה בין בני האדם על פי גזעם, דתם או מגדרם. סינגר התעלם מן העובדה ש"חלופה אנושית" זו ואחרות עומדות בניגוד לכל שיטות המוסר האנושי ולחוק בכל ארצות התרבות. העקיבות הפילוסופית הביאה את סינגר למסקנות קיצוניות עד כדי התרת הריגה של יילודים פגועים או זקנים תשושי נפש. 

לעומת סינגר, דורשי "זכויות בעלי חיים" אינם מותירים שום פתח ושיקולי תועלת ל"ניצול" בעלי חיים, גם לא לניסויים ביו-רפואיים חיוניים ככל שיהיו: "גם אם נניח שהפסקת הניסויים בבעלי חיים תביא על בני האדם פגעים החמורים מאלה שבעלי החיים סובלים כיום במחקר, ואפילו אם נניח שמספר האנשים והחיות שהמשך הניסויים יועיל להם בעתיד עולה על מספר החיות הנדרשות לשם כך, פרקטיקה זו נשארת שגויה בהיותה לא הוגנת... תביעת הזכויות לבעלי חיים לא תסתפק בפחות מביטולם המוחלט של ניסויים אלה" (ריגן 2004). 

כלב איננו ילד

שתי הגישות, של סינגר (התחשבות שווה באינטרסים) ושל ריגן (דרישת זכויות לחיות), ממוטטות את ההבחנה במעמד המוסרי של האדם לעומת החיה, ובזה סכנתן. היסטוריונים וסוציולוגים כבר הצביעו על טשטוש ההבחנה בין אדם וחיה באידיאולוגיה הנאצית כמכשיר לדה-הומניזציה של בני אדם. גם הצעד הרעיוני ההפוך לכאורה - העלאת המעמד המוסרי של החיות - כרוך בטשטוש אותה הבחנה תוך דה-הומניזציה של האדם. מעידים על כך סיסמת הארגון האמריקני הגדול והקולני ביותר בתחום PETA: "חולדה היא חזיר הוא כלב הוא ילד", או מסע הזוועה של "השואה על צלחתך", שנאסר בגרמניה. 

בתהילים (קד) מתוארת גדולת הבורא "מפרי מעשיך תשבע הארץ ... הרים הגבהים ליעלים, סלעים מחסה לשפנים ... תשת חשך ויהי לילה, בו תרמוש כל חיתו יער. הכפירים שאגים לטרף ולבקש מא-ל אכלם ... מה רבו מעשיך ... זה הים גדול ורחב ידים, שם רמש ואין מספר, חיות קטנות עם גדולות ... כולם אליך ישברון לתת אכלם בעתו ... תתן להם ילקטון, תפתח ידך ישבעון טוב". זהו ביטוי פיוטי נשגב לשלשלת המזון הביולוגית, הכוללת אוכלים ונאכלים, טורפים ונטרפים, טפילים ופונדקאים, מיקרואורגניזמים מועילים וגורמי מחלות, וכולם מעוררים בנו התפעלות והודאה "ברכי נפשי ... גדלת מאוד!" 

הרב סולובייצ'יק הדגיש את הפקדתו של האדם כשותף ליצירתו של הקב"ה: "האלוהים קרא לאדם להיאבק ברוע, להילחם בו ולנסות לסלקו ככל שהדבר ניתן. זו אולי הסיבה  שהאלוהים העמיד לרשותנו אמצעים רבי עוצמה כגון תבונתנו, יכולתנו לשלוט בטבע. לא זו בלבד שהאדם יכול להתערב בטבע; הוא חייב לעשות כן ולהכניע את הסביבה לתועלותיו ולצרכיו" (מן הסערה, עמ' 92). היש תועלות וצרכים חשובים יותר מהבטחת בריאות החי כולו ודאגה לשמירת הסביבה? כל אלה מחייבים מחקר ביו-רפואי, הכולל גם ניסויים בבעלי חיים כפי שהם מוסדרים כיום בישראל ובשאר מדינות התרבות. 

הכותב הוא מהמחלקה לבקרה ביולוגית, מכון ויצמן למדע