בעלי החיים לפני מתן תורה

מה היה מעמד בעלי החיים בתקופה שקדמה למתן תורה? מתוך החוברת "בשר ומוסר"

הרב דוד אייגנר | מתוך "על בשר ומוסר" |
בעלי החיים לפני מתן תורה
  1. מעמד בעלי החיים בבריאת העולם

בעלי החיים נבראו בימים החמישי והשישי לבריאת העולם, אף לפני האדם, ועל כך אומרת הגמרא: "תנו רבנן, אדם נברא בערב שבת, ומפני מה... שאם תזוח דעתו עליו אומר לו: יתוש קדמך במעשה בראשית."[1]

אמנם אכילת הבשר נאסרה על האדם, אך הותר לו לשלוט בבעלי החיים, כפי שנאמר:" ורדו בדגת הים ועוף השמים",[2] ואף הבל היה רועה צאן, והקריב קורבנות מן החי.[3]

כלומר מראשית הבריאה ניתן לאדם לרדות בבעלי החיים. בפשטות, משמעות רדייה זו היא שימוש בבעלי החיים לצרכיו של האדם ללא אכילתם, כגון שימוש בחלבם, שימוש בבהמות לעבודה, וייתכן שהותר אף שימוש בעורם לאחר מותם (הטבעי). כל זאת עולה מתרגום אונקלוס לפסוק:" ושלוטו בנוני ימא ובעופי דשמיא".[4]

וכן נאמר בתהילים:[5] "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו... תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו, צנה ואלפים כלם וגם בהמות שדי ציפור שמים ודגי הים עבר ארחות ימים". כלומר החל מבריאת העולם ניתן לאדם לשלוט בכל בעלי החיים, ולהשתמש בהם כרצונו.

 

  1. תקופת נח - היתר אכילת בשר

השינוי המשמעותי בנוגע לשימוש בבעלי החיים התרחש לאחר המבול, כשהותרה לאדם אכילת בשר החיות.

כאמור, בזמן בריאת העולם נאסר על האדם לאכול את בשר החיות, ואכילת בשרם הותרה רק לאחר המבול; כפי שנאמר:[6] "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ... כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה, כירק עשב נתתי לכם את כל".

טעם לדבר שלאחר המבול הותרה אכילת הבשר אנו מוצאים בחיבורו של הראי"ה קוק, 'חזון הצמחונות והשלום'.[7]

בחיבורו זה מבאר הרב קוק זצ"ל שביסודה של הבריאה מונחת התפיסה העקרונית שאין ראוי למין האנושי להתקיים דווקא על ידי הריגת בעלי חיים, ולכן נאסר על אדם הראשון לאכול בשר. אמנם גם אז הותר לאדם לרדות בבעלי החיים, כדי להשתמש בהם, אך כאמור לא לאוכלם.

תפיסה זו של איסור אכילת בשר התאימה להנהגה המוסרית של האנושות לפני חטאי דור המבול. בתקופת דור המבול הגיע האדם למדרגה שפלה כזו שאפילו מצוות שהדעת נותנת שיש לקיימן גם מהפן האנושי החברתי, כאיסור הגזל, לא קוימו, ובשל כך נגזרה כליה על רובה של הבריאה.

לאחר המבול הותרה אכילת הבשר, וזאת כדי ליצור הבחנה ברורה בין מעלת האדם למעלת בעלי החיים. כל עוד האדם אינו נמצא במדרגה הרוחנית הראויה ואינו מבין את מעלתו, איסור אכילת הבשר יכול לגרום לו לטעייה ולבלבול. הוא עלול לראות בבעל החיים יצור שווה ערך לו עצמו. ובכך תיגרם לו ירידה מוסרית. רק לעתיד לבוא, בזמן שבו העולם כולו יהיה מתוקן ומערכות היחסים בין בני האדם עצמם יהיו תקינות, ובזמן שבו 'יגור זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ',[8] אזי יחזור העולם למדרגתו הראשונה ותיאסר בשנית אכילת בשר.

אם כן, לדעתו של הרב קוק היתר המתת בעלי חיים לשם אכילתם הוא דבר ראוי ואף נצרך, כל עוד העולם לא חזר לתיקונו השלם.

יש להדגיש שעל אף שהותר לנח לאכול בשר, חלות על אכילה זו כמה מגבלות: אחת מהן היא שאין לאכול את בשר בעל החיים לפני המתתו, זהו איסור אכילת אבר מן החי. וכך נאמר בפסוק:[9] "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו", ולמדו חז"ל:

"על ששה דברים נצטווה אדם הראשון: על עבודה זרה, ועל ברכת השם, ועל שפיכות דמים, ועל גילוי עריות, ועל הגזל, ועל הדינים... הוסיף לנח אבר מן החי, שנאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, נמצאו שבע מצות".[10]

בטעם הדבר כתב הרמב"ם: "היותו מקנה ומלמד אכזריות". לקיחת אבר מהבהמה בעודה בחיים זוהי פעולה אכזרית. אמנם מידת האכזריות נקנית בנפש מכיוון שבעל החיים סובל, אך טעם האיסור הוא אינו הסבל כשלעצמו אלא המידה הרעה העלולה להיקנות בנפש האדם.

 

 

[1] סנהדרין לח ע"א.

[2] בראשית א כח, וכן נאמר בפסוק כו: "ורדו בדגת הים ובעוף השמים".

[3] בראשית ד, ב.

[4] ראה בהרחבה בפרשנים במקום, שמשמעותו של הציווי 'ורדו' הוא שימוש בבעלי החיים לצרכים השונים של האדם.

[5] פרק ח, ה- ט.

[6] בראשית ט, ב-ג.

[7] הודפס לראשונה בקובץ 'אפיקים בנגב', בעריכת תלמידו הרב דוד כהן 'הנזיר'.

[8] ישעיהו יא, ו, יש לציין כי בסופו של הפסוק נאמר: 'ונער קטון נוהג בם', מפשט הדברים ניתן להבין שגם בזמן שבו בעלי החיים לא יאכלו זה את זה, עדיין הם ישמשו לצורך האדם, שהרי הנער נוהג בהם.

[9] בראשית ט, ד-ה.

[10] רמב"ם, מלכים פרק ט.